<h1>חדושי הרא"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום חמישי, שפעמים בשבת בתי דינים יושבים בעירות בשני ובחמישי, שאם היה לו טענות בתולים היה משכים לבית דין. כלומר, לאלתר, דחיישינן לאקרורי דעת' כדאיתא התם בגמרא [ה' ע"א]. ופירש"י ז"ל [ד"ה בשני] ומתוך שיבא לב"ד שמא יבואו עדים ויתברר הדבר שזינת' תחתיו, משמע דטעמא משום שמא יבוא[ו] עדים, הא לאו הכי, לא מהימן אפילו לאסרה עליו. ודינא הוא, דהא תרי ספיקא הוא כדאיתא בגמרא שלנו [ט' ע"א] אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד. מיהו קשה הא דאמרינן בגמרא [ט' ע"ב] גבי ההיא דרבי אליעזר דאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו, דאתי למיפשטה ממתני', ולא אדחי לה אלא משום דאמרינן דמתני' בטוען טענת דמים, מכל מקום היכי דתהוי או טענת דמים, או טענת פתח פתוח, משמע ע"פ עצמו שמעינן לה. ונראה לומר דוודאי הכי הוא, דעיקר תקנה משום הנך הוי, שהוא נאמן עליהם ע"פ עצמו, דהיינו אשת כהן או שנתקדשה פחות משלש שנים, מיהו אלו ליכא למיחש אלא להנך ולא לאחריני כלל, משום הכי וודאי לא מתקני רבנן, אלא כיון דמהימן בהני אפילו ע"פ עצמו, ובכולהו איכא סרכא דחששא דלמא אתי סהדי, תקנו בכולהו, והיינו פשיטותא דאתי למיפשט ממתני', דמתני' לא סגי דלא מהימן ע"פ עצמו, או בטענת פתח פתוח או בטענת דמים, הלכך תקנה דיום הרביעי אכולהו היא. ובמתני' לא תנן אלא טעמא דבתולה דקביע, ולאו טעמא דאלמנה, דאמרי' עלה בגמרא [ה' ע"א] דהוי משום ברכה או משום שקדו, דלא קביעי טעמא, דאי אדם בטל ליכא משום שקדו, ואי אמר לא איכפת ליה, ליכא נמי משום ברכה כדמוכח בגמרא, והיינו נמי דלא תני טעמא דברכה בבתולה, ולא טעמא דשקדו, משום דלא פסיקא ליה, דאי טריח ליה ליכא משום שקדו כדאיתא בגמרא.
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי. פירושא דהאי שמעתא הכי מסתברא, דבעי' דרב יוסף לאו אשאר ימים הוי, כלומר למה אמרו ברביעי ולא בשאר ימים, אי משום האי טעמא דתני בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד. אלא על כרחך בעי' דר"י הכי הוא, למה הוזכר יום רביעי יותר מבאחד בשבת, דהך טעמא שייך נמי בא' בשבת. ומהדרינן לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות, לכך שנינו בתולה נישאת ליום הרביעי, כלומר לאו לענין נשואין [איתמרא], דלענין נשואין וודאי באחד בשבת כמו בד' בשבת, אלא לענין מזונות, דד' בשבת ראוי לנשואין יותר, שאם הגיע זמנה באחד בשבת אין מעלה לה מזונות, ואם הגיע ברביע[י] בשבת מעלה לה מזונות, אבל לכנסה ודאי רשאי באחד בשבת כרביעי בשבת.
אמר רב יוסף מרי' דאברהם תלי תניא בדלא תניא, הי תניא והי לא תניא כו', אלא תליא תניא דמפר' טעמא כו'. כלומר, האיך הוא יכול לתלות משנתינו שדברים מפורשים דיום רביעי ראוי לנשואין ולא יום אחר, ויאמר שלא יהא יום רביעי שנוי לענין הדין שהוזכר עליו דהיינו לענין נשואין, ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל, דהיינו לענין מזונות, שלא הוזכר בה יום רביעי כלל, אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע יום ראוי לנשואין. ובכלל קושי' נמי היא גופה מ"ט, כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי לנשואין אם הגיע הזמן בא' בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות. ומהדרינן אלא אי איתמר הכי איתמר, אר"י אמר שמואל מ"מ אמרו בתולה נשאת ליום ד' דוקא, דאי משום השכמה לב"ד, תנשא בא' דאית' נמי להאי טעמא, דודאי יום רביעי לענין נשואין ולעכב תניא. ומהדרי שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל, שיהא טורח בסעודה, כלומר משום הא דתני שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים א' בשבת ב' בשבת ג' בשבת, ובד' כונסה. ולאו סברא דשמואל היא, דהא מתני' היא בהדיא, אלא דמפרש לה במתני' ממתניתא, והכי מוכח מהא דאמרינן לקמן [ג' ע"א] והא בעינן שקדו, דטרח לי' וכו', ואמרינן מאי שקדו דתניא, אלמא לאו דשמואל היא. והאי דקרי ליה תקנת בנות ישראל, כדי שיהא פנוי בשבעת ימי המשתה לשמח עמה. א"נ לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ואמטו להכי א' בשבת לא קא חזיא, שאין אדם טורח בסעודה אלא אותה שבת. והיינו דאמרינן לקמן [ג' ע"ב] ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בג', ולא נהגו בא' בשבת, משום דבעינן שקדו מאי דאפשר, ובג' איכא שני ימים מיהת, והיינו דאמרינן ובשני לא יכנוס, דג' עדיף דאיכא שקדו טפי. ובירושלמי [בפרקין ה"א] אתמר עלה אינו דומה משתהא יום א' למשתהא ב' ימים. ומ"מ טעמא דנהגו העם לכנוס בג' ולא בא' בשבת, משום שקדו הוא כדפרישית, וכיון דא' בשבת לא חזאי, ליכא נמי דחזי בשאר יומי אלא ברביעי כדקתני טעמא, שאם היה לו טענות בתולים היה משכי' לב"ד.
ועכשיו ששנינו שקדו. לאו במתניתין קאמרי, דכי לית' במתני' מאי הוי, הא מתניתא היא בהדיא [לקמן ג' ע"ב], אלא כלומר והשתא דאיתנה לן במתני' טעמא דשקדו, אע"ג דמתני' נמי קתני לנישואין יום רביעי, אי לאו שקדו ה"א דרביעי דתנן לאו דוקא, דהאי טעמא דקתני, בא' בשבת נמי מישך שייך, ולא תני רביעי אלא לאפוקי שאר ימים דלא שייך בהו האי טעמא דקתני, אבל השתא דאתניי מתניתא דשקדו, ואיתברר לן מינה טעמא דמתני' דהכא דרביעי דווקא, וכיון שכן אותה ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאין יכול לכנוס אין מעלה לה מזונות, לפיכך חלה הוא, או חלתה היא, או שפירסה נדה אין מעלה לה מזונות.
הא דאמרינן א"ד אמרה ליה נסתחפה שדהו. פירש"י ז"ל כלומר מזלך גרם. ואיכא דקשיא ליה אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם, ולא יעלה לה מזונות, כדאמרינן [יבמות ס"ד ע"ב] גבי קטלנית, דאיכא מ"ד מזלה גרם. ותירצו שאני התם, דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה גרם, דמיעגנא ויתבי ארמלו, אבל גבי חולי אפילו חולי דידה דליכא אלא ביטול פריה ורביה, כיון דאיהי לא מיפקדא, ואיהו מיפקד, מזלו הוא. וקושי' מעיקרא ליתא, דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה, אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה, אלא דלא חזיה ליה, פסידא דידי' הוי, ודינא הוא דיהיב לה מזונא, והכי דאיק לישנא דרש"י ז"ל, ואע"ג ששנינו במשנתינו [י"ב ע"ב] והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, אינו ענין לה, דהתם הוי כמו שנולד בה מום, וכיון דתחתיו נולד בה, שותה בעציצו, אבל כאן לענין מזונות, בנישואין תליא מילתא, וכיון דלא חזיא לה, אפשר דלא יהיב לה מזוני.
<h2>דף ב:</h2>
לא נשאו לא קתני. כלומר דא"כ ה"ל למיתני אוכל' משלהם.
אמר רב אשי לעולם כל אונסא לא אכלה, ודקא מעכבי אינהו, אלא איידי דתני רישא בדידהי, תנא סיפא נמי בדידהי. וכן הלכתא.
אמר רבא ולענין גיטין אינו כן. אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין. מנא לן לרבא הא, אילימא מהא דתנן ה"ז גיטך אם לא באתי כו', דלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט, והיא גופ' קמ"ל דאין גט לאחר מיתה. כלומר אפי' היכא דליכא טענת אונס, כגון דליכא תנאי דקאמר זה גיטך אם מתי. וקשיא לן וממתני' היכא שמעינן לה, דהא אתינן השתא למימר דיש אונס, וכיון דכן, מתני' תיפוק ליה משום דיש אונס, ולעולם אימא לך יש גט לאחר מיתה. ויש מתרצים דאע"פ דנימא בעלמא דיש אונס, במיתה ודאי אמרינן דאין אונס, משום דלא ניחא ליה דתיפל קמי יבם, ודינא הוא דלהוי גט, אלא משום דאין גט לאחר מיתה. וה"ה לחלה דאינו גט, ומשום דיש אונס. וליתה, דאכתי לא קים לן האי סברא. אבל אפשר לפרש דה"ק, והיא גופא קמ"ל, מדלא תניא חלה, ותני מת, דדוקא מת, ומשום דאין גט לאחר מיתה, ואפילו בלאו טעמא דיש אונס, כגון דאתני בהדי'.
והא דאמרי' דילמא לאפוקי מרבותי'. קשיא לן ולאפוקי מרבותינו מרישא שמעת מינה, דאלו לרבותי' כיון דסוברי' זמנו של שטר מוכיח עליו ה"ז גט, כדקתני סיפא מעכשיו אם מתי הרי זה גט. וכי תימא כי קאמרי רבותי' מחיי', אבל רישא דתלי' במיתה, לא, משום דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דתיחול גיטא מחיים, דהא לא מגרש לה אלא משום יבום, ודלמא לא ניחא ליה נמי במעכשיו, אלא אי אמרת לה בהדיא, והא רבותינו בשיטתא דר' יוסי אמרוה, ור' יוסי אפילו לאחר מיתה נמי אמר, כדתנן [ב"ב קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה רבי יוסי אומר אינו צריך. ושמעינן ליה נמי לר' יוסי דלא שני ליה בין גיטין לממון, מהא דאמרינן התם בגיטין בפ' מי שאחזו [ע"ב ע"א] אהא דזה גיטיך אם מתי אמר רב הונא חולצת, ואמרי' דסבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומפרכינן אי כר' יוסי חליצה נמי לא תיבעי, ואמרינן דמספקא ליה לרב הונא אי הלכה כר' יוסי בעל פה או לא, ואלו בין גיטין למתנה לא מפלגינן כלל, אע"ג דהתם תליא במיתה הוא. ותו שמעינן להו לרבותינו נמי דאית להו האי סברא דר' יוסי אפילו על פה כדמוכח בהדיא סוגיין דהתם. וי"ל דרבי יוסי עדיפא לה מרבותי', דר' יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו אפי' לאחר מיתה, ואלו רבותי' לא אשכחן להו האי סברא אלא במחיים, והוי אמינא דשני לן בינייהו, והיינו דלא סגי לן ברישא, דבהא אפשר דאפי' רבותינו מודו בה לרבנן כיון דלאחר מיתה הוא, אבל סיפא מפקא מינייהו, דהא סיפא דאפילו מחיים לא אמרינן, אבל קושטא דמילתא דלא שני לן בינייהו כלל, והיינו דלא מפלגינן כלל התם בגיטין. והרב רב יוסף הלוי בן מאגש ז"ל תירץ דאי מרישא אמינא ההוא בשמת בתוך זמנו, כגון שכתוב בו סתם חדש או שנה ולא נזכר יום בחדש או בשנה, דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו, שהרי מת תוך החדש או השנה. אבל מסיפא, ממשנה יתירא, שמעינן דאפילו בלאו הכי נמי לית לן דר' יוסי כלל. ולא נהיר כדכתיבנא בגיטין פרק מי שאחזו בס"ד. ותו קשיא לן מדרבותינו גופא שמע מינה דהתירוה לינשא, אלמא אית להו אין אונס בגיטין. ואיכא דמתרצי דרבותינו דלמא תרתי סבירא להו לקולא, דסברי לה כר' יוסי, וסברי נמי אין אונס בגיטין, ופליגא רבנן אתרויהו. ולא נהיר, דאדרבה כיון דפליגי רבנן אחדא ולא אאידך, אמרינן מרבותינו נשמע לרבנן. ותו דהא האי סברא דאין אונס בגיטין לאו פלוגתא דתנאי, דההיא דרבותינו דאמורא היא, דהיינו ר' יהודא נשיאה, ואם איתא דרבותינו סברי לה הכי, ודאי עדיפא לן לאיתויי מינה מדשמואל. ואיכא למימר דרבותינו איירי בכה"ג כגון דאתני בהדיא, אבל הא דהדר מותבינן מסופא מעכשיו אם לא באתי, ליכא לדחויי בדאתני, דהא משום משנה יתירא הוא דאתינן עלה, דהא תו למה לי היינו רישא מהיום אם וכו'.
אלא רבא סבר' דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות. מעיקרא נמי הכי אית לן למימר מאי טעמא דבגיטין הוא דאמר האי סברא, ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא. והא דאמרינן משום צנועות ומשום פרוצות, כלומר דאלו מוקמינן להו אדינא אמרינן דיש אונס, ומיהו מסתמא לית לן למיחש לאונס', והיינו דאיכא משום צנועות ומשום פרוצות, דזימנין דלא אניס, ומדינא שריא אפילו מסתמא, וזימנין דהוי הכי קושטא, וסברה דאניס, דחיישא להכי לפנים משורת הדין שלא תבא לידי תקלה. ומשום פרוצו' דזימנין דאניס, ודינא דלא להוי גיט', ואמרה לא אניס, דבעי' למיקם אדינא, ודינא הוא דלא חיישינן לאונס, וקיימא ומנסבא, ונמצא גט בטל ובנים ממזרים. ובגיטין שייכא האי תקנתא, אבל לא בקידושין. דבקידושין כה"ג מן הדין היא מקודשת, כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני, דלית לך למיחש לאונס, דאלו אניס, וודאי לא הוי קידושין, כיון דאמרת יש אונס, אלא דלא חיישי' להכי, ומיקדשא מדינא, וכיון דמדינא מקודשת, תו ליכא משום צנועות ופרוצות, דלא צנועות הן, דהא מדינא מעגין, ופרוצות נמי הא אסירן, הילכך בקידושין לא משכחת לה האי חשש', ואלו קאמר נמי אם באתי תהא מקודשת ונאנס ולא בא, בזו דברי הכל אין אונס, ואפילו בגיטין לכולי עלמא בין לקיים הגט בין לבטל הגט, ואע"ג דבביטול הגט לא שייך טעמא דצנועות ופרוצות, אפ"ה בהא דאמר אם באתי ונאנס ולא בא, לדברי הכל אין אונס, שכיון שנתבטל, אע"פ שנתבטל מתוך אונס, ליכא למימר דחשבי' ליה כאלו לא נתבטל, דמ"מ הרי לא נתקיים התנאי. וראיה לדבר איצטלית [גיטין ע"ד ע"ב], דלא סגי' לה בדמי' ובטל גיטא, ונתינ' בע"כ למ"ד התם לא שמא נתינה ובטל גיטא, דמ"מ הרי לא נתקיים התנאי. ולא אמרינן נמי יש אונס אלא בתולה בדעת עצמו, כגון אם לא באתי אם לא עשיתי כך וכך, או אם באתי או אם עשיתי כך וכך. וכן בתולה בדעתה, דלגבי הא מלתא כחד נינהו. אבל בתולה בדעת אחרים, כגון אם יבא פלוני, אם לא יבא לא, אלא כל היכא דנתקיים התנאי הרי נתקיים, ואין אונס. וטעמא דמילתא, משום דתולה בדעת עצמו היה סבור לקיים התנאי, וכשהוא אונס עכשיו עליו, שלא היה יכול לקיים תנאו, הרי הוא כנאנס על עיקר המעשה למפרע, והיינו דאמרינן יש אונס, וזה ראוי לומר בתולה בעצמו. אי נמי בתולה בדעתה אם תבוא אם לא תבא. ומיהו בתולה בה, ודאי לא שייך למימר בה כלל תקנתא לעולם. משא"כ בתולה בדעת אחרים. וכן הדין במתנה. וכן במכר. והוי יודע דאע"ג דאמרינן טעמא דאין אונס בגיטין משום צנועות ופרוצות, טעמא דעיקר תקנתה אמרי', אבל לא פלוג רבנן וה"ה אפילו היכא דליכא למיחש משום צנועות ופרוצות, וכגון דאמר לה זה גיטך אם באתי ונאנס ובא, דבהא ליכא למיחש משום צנועות ופרוצות, דהא אתא, אפ"ה לעולם אין אונס. ושמעינן ליה מהנהו תרי לישני דרב יוסף דבפרק כל הגט [ל' ע"א] בההוא דאמ' אי לא מפייסנא עד תלתין יומין להוי גיטא ופייסא ולא איפייס', ואיתמר בה תרי לישנא משמיה דרב יוסף, חד אמ' דהוי גיטא, וחד אמ' דלא הוי גיטא, ואתמר עלה הא כמ"ד יש אונס בגיטין, הא כמ"ד אין אונס בגיטין, ובההיא דהתם ליתא להאי טעמא, אלא לאו דוודאי דלא שנא כדפרישית. מ"א נ"ר.
<h2>דף ג.</h2>
ומי איכא מידי מדאורייתא לא הוי גיטא ומדרבנן שריא אשת איש לעלמא, אין, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואיפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. הא תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר. איכא דמפרש דקדיש בכספא דקידושין מדרבנן. וליתא, כדכתב רש"י ז"ל. אלא תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר, אבל קדיש בביאה מאי איכא למימר. ותמה כיון דאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, מה לי כסף מה לי ביאה, הרי הוא כעל מנת שירצה אבא [קידושין ס"ג ע"א], והא לא רצה. וא"ל דהכי קאמר תינח דקדיש בכספא, דכיון דהפקר ב"ד הפקר, איכא למימר דעל דעתם קדיש, כיון דברשותייהו לאפקועינהו, אבל קדיש בביאה, מאי פסקא דעל דעתם קדיש, דהא לאו מילתא דתליא ברשותייהו היא. ומהדרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, כלומר הא דאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, לאו משום הכריחא הוא, אלא מדעתם, שכל אדם רוצה לעשות דבריו כרצון חכמים, ואם תאמר ביאתו מה תהא עליה, שויוה רבנן בעילתו בעילת זנות. והעיקר כפשוטן של דברים, דהכי קאמר קדיש בביאה מאי איכא למימר, כלומר מה תהא על ביאתו, ואהדר ליה שוויה רבנן וכו', דכיון דאדעתייהו קדיש, הוה ליה כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה. ומאן דמפרש שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות, משום דאמרינן בקידושין [י"ב ע"ב] דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה. ליתא, דהא קיימ"ל [שם] מנגיד כרב ואצטריך גיטא כשמואל.
והקשה רבינו שמואל ז"ל אם כן יכולין ממזרים לטהר. ועוד הבא על אשת איש, היאך נסקלין על ידה, התראת ספק הוא. והא דאמרינן נמי בגיטין [ל"ג ע"א] בטלו מבוטל דברי ר' רשב"ג אומר אינו מבוטל, ומפרשינן התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיניה, קשיאן בה כל הני. ועוד נמצא דיכול לחפות על בת אחותו.
וי"א דכי אמרינן אפקעינהו רבנן, לאו למימר דמפקעי להו לגמרי, אלא כלומר דכיון דברשותייהו דרבנן לאפקועי, גמר ויהיב גיטא, דלא לישוויה בעילתו בעילת זנות, ואפילו בקידושי כסף בארוסה איכא למימר, משום דלא לאפקועי קידושי', וכי אתי לידי נישואין לא לישוויה בעילתו בעילת זנות. וכי תימא דלמא משום תקנת בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא ומבטל ליה, משום דליתי לידי אפקועי קידושי, דהא בהכי ניחא ליה. איכא למימר כיון דבהא דהכא ליכא משום מחפה על בת אחותו, דהאי מילתא לא הוי בכוונה, ואי משום ההיא דבטלו, כיון דביטוליה לאו אדעתא דהדר ליה, אלא משום אפקועי קידושי', בהא ביטולי' לאו ביטול ולא כלום הוא, אבל לאו למימר דמפקעי רבנן קדושין. וכי תימא והא אשכחן לה בבבא בתרא [מ"ח ע"ב] דאמרינן התם תלי' וקדיש לאו קידושין משום טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והתם נמי ביבמות [ק"י ע"א] אמרינן הכ' בההיא דאיקדשא כשהיא קטנה וגדלה ויתבי אבי כורסיא ואתא אחרינא וחטפה ולא אצרכוה גט משני מהאי טעמא. י"ל הת' הוא שהקידושין שלא ברצון חכמים, וכיון דכן אפקעינהו ולא אצרכוה גיטא, אבל כל היכא דמיקדשא ברצון חכמים, א"א להוציאה בלא גט.
ורבינו אומר דהא לא איכפת לן אם יכולים ממזרים ליטהר, והלואי שיטהרו. והא דאמרינן נמי שיכול לחפות על בת אחותו, הא נמי לא איכפת לן, דהך תקנתא עדיפא לן שלא תבא לידי קילקול, ולא איכפת לן אלא שלא יהא מחפה על בת אחותו, ולאו מן דינא כי התם. מאי איכא משום התראת ספק, הא נמי לית', דכל מידי דהוי מחוסר מעשה, ועוד שהדבר התלוי ברשות אחרים, לא מקרי התראת ספק. תדע שהרי נזיר ששתה יין לוקה, ואע"ג דמצי לאיתשולי אנידרי', וכדקי"ל התם [שבועות כ"ח ע"א] דאפילו אכלה כולה נשאל עלי', ולעולם הא דהכי אפקועי קידושין לגמרי הוא. ולענין קרובות, מסתברא כיון דאצריכא גיטא, הוא אסור בקרובותי', והיא אסורה בקרוביו מדברי סופרים, אבל מן התורה מותר. אבל בהנך דליכא גט כלל, מותר אפילו מדברי סופרים.
ורבינו תם ז"ל כתב דהא תקנתא דרבנן היא, וכל היכא דאיכא ממזרים או משום מחפה על בת אחותו לא תקנו רבנן. ולא נהיר, דאטו היכא דאתי כי האי עובדא באקראי בעלמא בלא כוונה כלל, מי לא אמרינן דאפקועי קידושי', ולא חיישינן אי איכא ממזרים או משום בת אחותו, וזו אינה מדת חכמים, דא"כ נתת דבריך לשיעורין. אבל אפשר לפרש על דרך זה כלשון הראשון למימר דרבנן לא מפקעי קידושין לעולם, ואי מההיא דהתם בגיטין, אפשר דהתם לא חיישינן להכי, כלומר דילמא משום בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא אדעתא דרבנן, כי היכי דליתי לידי אפקועי קידושין, משום בת אחותו, דליכא למיחש להכי, דאלו מכוון להכי, בהאי לא אפקועי רבנן לקידושי', וכיון דכן, תו ליכא למיחש להכי, דהא לא מהני ליה מידי, וכיון דלא מהני מידי, ודאי גמר ויהיב גיטא. מ"א נ"ר.
איכא דאמרי אמר רבא וכן לגיטין אלמא קסבר רבא יש אונס בגיטין כו'. ק"ל הא ודאי רבא יש אונס ס"ל, ממאי מדאמרי' במס' גיטין פ' מי שאחזו [ע"ג ע"א] האי גברא דזבין ארעא לחברי', קביל עליה כל אונסא דמתילד', לסוף אפיקו בה נהרא, איגלגל מילתא ואתי לקמיה דרבא ואמ' לי' אונס' דלא שכיח הוא, וה"ה לענין גיטין, כדמוכח התם דמותבי' עלה. וכ"ת האי דהתם אונסא דלא שכיח, והאי דהכא אונס' דשכיח, האי נמי הא אמרינן הכא בהדי' דלכ"ע אין אונס, ואפי' להאי לישנא בתרא דרבא, כדאמרינן אונס' דשכיח הוא דאיבעי לאתנויי ולא אתני. ומסתברא דתלתא גווני אונס הן, היכא דשכיח, כי האי דפסקא מברא, ד"ה אין אונס, דה"ל לאתנויי. היכא דלא שכיח כלל, כי האי דגיטין, ד"ה יש אונס לעולם, אפי' בתולה בדעת אחרים כדמוכח התם, וטעמי' דלא ה"ל לאסוקי אדעתי', אלא הני תרי לישנא איירי בגווני דשכי' ולא שכיחי.
ולענין הלכתא, אשכחן לגאונים ז"ל דפסקי אין אונ' בגיטין, ואע"ג דלישנא בתרא דרבא אמרי' דיש אונס, ובגיטין פ' כל הגט [ל' ע"א] בההוא דאמ' להו אי לא מפייסנא עד ל' יומין להוי גיטא, לישנא בתרא דרב יוסף דיש אונס. וטעמי' מעובדא דפ' השולח [ל"ד ע"א] בההוא דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין להוי גיטא, כי מטו תלתין יומין, א"ל הא קא טרחנא, ואמרי' למאי ניחוש לה, אי משום אונס, אין אונס בגיטין. וההוא דא"ל אי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר להוי גיטא, וא"ל אנא ריש ירחא דניסן אמ', ואמרינן למאי ניחוש לה, אי משום אונס, אין אונס בגיטין, משמע דהכי הלכתא. ואע"ג דאיכא דמדחי לה, דהתם אנס' דשכיח הוא, מ"מ מדאמר סתמא אין אונס בגיטין, משמע דהכי הלכתא. ואיכא דקשי' מהא דאמרינן במס' נדרים [כ"ז ע"א] ההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלין זכוותי, ואיתנס ולא אתי, אמר ר"פ בטלין זכוותי'. איתיביה רבא והא אונס דאורייתא הוא, דכתיב ולנערה לא תעשה דבר. ומותבי' עלה דרבא מההוא עובדא דהכא דא"ל אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא, ואתי ופסקי' מברא, ואמר שמואל לא שמי' מתיא, ודחי' דשאני התם דאונס' דשכיח הוא, ובמסקנא פסקי' הלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס, אלמא קיי"ל דיש אונס. וי"ל דהתם הוא לענין ממון, ואנן בגיטין קיימי', וכי תימא התם מקשי' ליה מהא דגיטין, ולא מתרצי' דשני ליה בין גיטין לממון, משום דשני ליה לרווחא דמלתא.
אמר [רב] שמואל בר יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין ב"ד קבועין בכל יום אלא בשני ובחמישי, אבל קודם תקנת עזרא שב"ד יושבין בכל יום, אשה נשאת בכל יום. פי' ואפי' בחמישי. ואע"ג דא' בירושלמי [בפרקין ה"א] אין דנין בערב שבת, מידן הוא דלא דייניה, משום דאלימא מילתא, ודילמא אתי לאימשוכי ולאימנועי מצרכי שבת, קבולי טענתייהו מקבלין, ולבתר שבתא מעייני' בדינייהו ודייני' להו. והא דאמרי' התם נמי בב"ק [קי"ג ע"א] לא מקביעי' זמנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא, ה"מ מקבע זימנא הוא דלא קבעי' להו, אבל אי אתי קמן צייתי' להו, ולפום הכי אף ע"ג דלא דייני במעלי שבתא, מיכנפי ויתבי וקביעי לקבולי טענותא מיהת.
<h2>דף ג:</h2>
והא בעי' שקדו, דטרח ליה. מאי שקדו, דתניא מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד, ותנשא באחד בשבת ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים אחד בשבת וב' בשבת ושלישי בשבת ובד' כונסה, ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים, ובשני לא יכנס, ואם מחמת האונס מותר. ומפרישין את החתן מן הכלה כל לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה. מאי סכנה, אילימא דאמרינן בתולה נשאת ברביעי תהרג, נהגו, לגמרי ניעקר', אמר רבא דאמרי' בתולה נשאת ברביעי תבעל למושל תחילה.
האי סכנה, אונס הוא, משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיאן לידי סכנה. פירו' דקסברי דאיכא עבירה בהכי, ואפילו פרוצות משום האי חששא אף ע"ג דלא מסרן נפשייהו, מינס אניסן. ופרכי' לדרוש להו דאונס שרי. לומר שמותר להן, כיון שהוא מחמת האונס, ותו לא מסרן נפשייהו וליכא סכנה. אבל מ"מ אפילו דרשי להו הכי, וליכא סכנה, מאי דנהגו העם לכנס בשלישי, שפיר נהוג, כיון דאתיאן לידי אונ', ולא קשיא לן אלא לישנא דסכנה דנקט. ומהדרי' איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות, פי' תרתי קאמר, איכא פרוצות דאי דרשי' להו דליכא עבירה בהכי, אזלין לרצון, ונפקא מינה חורבה, דאשתכח דמיתסרו. ותו דאכתי שייך לישנא דסכנא, דאכתי קא איכא כהנות דלא סגיא דלא מיתסרן לבעליהן, וצנועות דידהו מסרן נפשיהו לקטלא, והיינו דקרי לה סכנה, דלא סגיא בלאו סכנתא דכהנות מיהת. וכ"ת ותיפוק ליה משום עבירה גופא, דהא קיימא לן [סנהדרין ע"ד ע"ב] דבשעת גזירה אפילו ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור, י"ל דהא קיימא לן [שם] אסתר קרקע עולם היתה, וכי היכי דסגי לן האי טעמא לגלוי עריות, סגי לן נמי לשעת הגזירה.
וליעקרא, גזירה עביד דבטיל, תקנתא דרבנן מקמי גזירא לא מבטלי. אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל מספקא לא עקר נפשי' ובשני לא יכנס. ואם מחמת האונס מותר. מאי אונס, אילימא הא דאמרינן, התם קרי ליה סכנה הכא אונס. ותו התם נהגו והכי מותר. כלומר התם קאמר דנהגו, משמע דכולהו נהוג, (והתם) [והכי] אמר מותר, דמשמע דיחיד שבא לעשות כן דמותר, הוראת שעה ואינו דבר קבוע. אמר רבא דאמרי שר צבא בא לעיר. פי' ביום רביעי. היכי דמי אי דאתי וחליף, לעכב. כלומר אי דאתי וחליף בו ביום, ליעכב עד דחליף, ובתר הכי לינסוב. אבל אי לא חליף בו ביום, לא אמרי' ליעכב עד יום רביעי אידך דאתי, דא"כ אפילו טובא נמי, דמאי פסקא. ואמרי' דאתי וקבע. ופרכינן בשלישי מיהא לכנוס. ומהדרינן איספרוה דידיה בשלישי אתי. הלכך ליכא אלא יום שני. והא דאמר רבא דמשום שר צבא קיימינן דלא כנסינן ברביעי, היכי דליתיה לטעמא דמושל אמר, כגון בתר דבטיל גזירה. ותמה מאי טעמא דרבא דלא מוקי לה להא דאמרינן ובשני לא יכנוס אפילו בעידנא דאיתיה גזירה דמושל, והיינו דרביעי לא חזי, ומאי מחמת האונס, דאמרי שר צבא בא לעיר ביום שלישי. ותו דילמא רבא גופא הכי קאמר, דהא רבא כי קאמר שר צבא בא לעיר לא מפרש אימת, ומאי האי דמקשינן להדא בשלישי מיהא ליכנוס. ומסתברא דמתניתין משמע להו הכי, דקתני ומן הסכנה ואילך נהגו העם ליכנוס בשלישי, כלומר אף בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים אפילו שלא בשעת הגזירה לאחר שנתבטל, דאפילו אח"כ נהגו לכנוס בין בשלישי בין ברביעי, ואהא קאמר ובשני לא יכנוס לעולם, ואם מחמת האונס מותר בשני, והיינו דמקשי מאי הוא האונס דאתי בג' וד', ומשני שר צבא בא לעיר בד' ואספרווי דידי' בג'. רב אחאי ז"ל.
ואיבעית אימא מאי מחמת האונס כדתניא הרי היה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכני' את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש. פרש"י ז"ל וקוברין את המת לאלתר לאחר שבעל, וכיון דחיילא עליה חתונה הוה כרגל, ותו לא חיילא עליה אבילות. ותמה דא"כ ה"ל יום מיתה וקבורה, וקיי"ל שהוא מן התורה, וכן הסכימו הגאונים ז"ל, וא"כ היכי אתי עשה מדבריהם ודחי אבילות דאוריתא. ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר ותו ליכא מידי דאורייתא, ואע"ג דהלנת מת עשה ולא תעשה, הכא הוי ליה כמלינו לכבודו דמותר. והנכון כדברי רש"י ז"ל. ואל תתמה שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וכיון דבעל קודם שנקבר, אידך שב ואל תעשה הוא. אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל שהקובר מת בי"ט שני כיון שהוא מדבריהם והוה ליה יום מיתה וקבורה דמדאוריתא חייב לנהוג בו אבילות, מאי שנא הא מהא, דהא נמי מדבריהם הוא. ואפשר לומר דשניא הא, שהוא מקום שמחה, ואין אבל במקום שמחה דה"ל כרגל. א"נ דאי נהיג השתא אבילות האי יומא דהוי דאורייתא, ונהיג בתר הכי ששה, לא ה"ל רצופין.
<h2>דף ד.</h2>
והא דאמרינן נמי ונוהג שבעת ימי המשתה, ואח"כ נוהג ז' ימים אבילות. תימה לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל דהקובר מתו ברגל בי"ט אחרון אינו נוהג אבילות, כל היכי דלא הוי יום מיתה וקבורה, ואף עפ"כ עולה לו לכלל ז' ימי אבילות, ואם כן הכי נמי אמאי אין עולין לו, וי"ל דשאני הכא דאלו היו עולין לו, נמצא שאינו מקיים אבילות כלל, וליכא נמי לאפרושי בינייהו. אי נמי דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם, וספק אבילות לקולא, וכיון שכן עולה, דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום ז' או יום שמיני, דדילמא לאו יו"ט כלל הוא, אבל הכא דהוא ודאי דבריהם, והם ימי שמחה דינם כרגל, ומפסיקין ואינן עולין, והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא. רבינו נר"ו.
וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ואין מונעים תכשיטין מן הכלה כל ל' יום. ופירש"י בשביל אבל זה. וליתא, דמאי שנא כלה, אפילו שאר נשים נמי קיימא לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספר ולכבס וה"ה לשאר תכשיטין, אלא ודאי כלה (של) [כל] שלשים יום אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה, ואפילו בתוך שבעה, חוץ מיום ראשון, ודוקא כשהוא יום מיתה וקבורה.
ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא אינש דטרח להו. ואע"ג דאנן לא איכפת לן אלא משום פסדייהו, וכדאמרינן דבעינן נתן מים על בשר. אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא, דאיכא תכשיטין ובשמים ותמרוקי הנשים דלא מיזדבני ומפסדי היא, ותו ליכא נמי דטרח להו עלייהו.
אבל איפכא לא. פי' שמת אביה של כלה, או אמו של חתן, אינו נושא בתוך ז' ימי אבילות, ואע"פ שאין לו אשה והוא בחור, דהכא בבחור איירי, מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו, אבל בתוך שלשים, נראה שהוא מותר, והכי דאיק לישנא דהכי דאמר אבל איפכא לא דלא אסור אלא בתוך שבעה. תדע דהא הכא שרי ליה משום פסידא אפילו בתוך שבעה, כל דכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה. ומיהו באבילות אשתו לא שרו למסב אחריתי בתוך שלשים, ואע"ג דאמרינן בפ' משקין [כ"ג ע"א] דאם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, לאו לאלתר ממש לאחר שבעה קאמר אפילו בתוך שלשים, אלא לאחר שלשים, ומאי לאלתר, לאפוקי שאין צריך לשהות ג' רגלים, דהכי תניא התם (מתו) [מתה] אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים, ר' יהודא אומר ראשון ושני אסור ושלישי מותר, ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר, והאי לאלתר ודאי לאחר שלשים יום, וכדאמרינן עלה מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן, ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך, ואעפ"כ לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה, ואמרינן עלה כמה זמן מרובה שלושים יום, ואע"ג דמתני' קתני הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר, וליכא למימר דמעשה דיוסף הכהן משום אבילות דידה הוי, כדאמרינן התם ביבמות [מ"א ע"א] חוץ מן האלמנה מפני האיבול, ולא שני לן בין אבילות (דבעל) לשאר אבילות, ואפילו לארס אסור, ולא בא עליה דקאמר, אפילו לשם קידושין, וטעמא דמילתא משום דגבי דידה ליכא טעמא דטירחא דבנים קטנים ולא טעמא דמצוה, דאיהי לא מיפקדא אמצות פריה ורביה, דהא ליתא מהא דתניא במסכת שמחות [פ"ז] מתה אשתו אסור לישא אחרת אפילו לאחר שלשים יום, מכלל דאפילו לדידיה אסור בתוך שלשים יום, ונראה דוודאי דבאבילות אשתו החמירו לישא אחרת כשם שהחמירו עליו בשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפני משורת הדין.
אמר רפרם ב"פ א"ר חסדא לא שנו אלא שנתן מים ע"ג בשר, אבל לא נתן מים על גבי בשר, לא, דמזדבון. אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים ע"ג בשר מזדבן. אמר רב פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים ע"ג בשר לא מזדבן, אלא דרב חסדא היכא משכחת לה, אמר רב אשי כגון מתא מחסי' דמפקא מכרך ומפקא מכפר.
אמר מר הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. מסייע ליה לר' יוחנן, דאר"י אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים של צנעה נוהג. דרש רב יוסף בריה דרב' משמי' לא שנו אלא שלא בעל, אבל בעל אשתו ישנה עמו, והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, כי קאמר רב יוסף אפירסה אשתו נדה קאמר, והא וכן קתני, ה"ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים. כתב הרב אבן מגא"ש ז"ל מכאן שהנדה אין ראויה לחופה, שאין חופה אלא יחוד, וזו אינו מותרת להתיחד. והרב בעל עיטור ז"ל הוסיף עוד לומר שאפילו לא נכתבה כתובה אינו ראויה לחופה, דהא שוי' רבנן בעילתו בעילת זנות. וזו ודאי אינו, דהא אמרינן [לקמן ז' ע"א] בהדיא אמימר שרי למיבעל בתחלה בשבת, אמרו ליה והא לא כתיבה כתובה, אמר להו אתפסוה (ו)מטלטלי, וכבר היה נישאת. ואפשר דבכתובה בלחוד, דליכא איסורא כולי האי, אלא משום דלא סמיכה דעת', דהא איהי מתנאי ב"ד אית לה, ואע"ג דלא כתב לה כמאן דכתב לה דמי, הילכך ודאי מותרת להתיחד, ותו דכיון דלא סמכה דעתה, ודמיא לה כזנות, מסתמא לא מפקרא נפשה לגביה בלא כתובה. ויש מביאין ראיה לדברי הרב ר' יוסף ז"ל מהא דאמרינן לעיל [ב' ע"א] פירסה נדה מהו, אלמא דנדה לא חזיא לנישואין. ואי מהא לא איריא, דאפשר דחזי' לנישואין ולחופה, ואיהו מעכב משום דלא חזי' ליה לביאה, וקאמר כיון דהיא לא חזי' לביאה אם מעלה לה מזונות אם לאו. ולקמן בפ' אע"פ [נ"ו ע"א] אמרינן נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו, חיבת חופה קונה, א"ד חופה דחזיי' לביאה כו', ע"כ לא מבעיא ליה אלא לענין קנין, אבל מיפשט פשיטא ליה דחופה מעלייתא היא. ואפשר דשאני התם דהא עולה לה לחופה מיהת מיקמה דפרסה נדה, ובהאי שעתא קני ליה, דאע"ג דבעינן חופה ראוי לביאה, לא בעינן חופה כדי ביאה דכיון דנכנסה לחופה הרי [היא] כאשתו לכל דבר. תדע מדקאמר נכנסה לחופה ופירסה נדה, ולא קאמר נדה שנכנסה לחופה. ומ"מ לאו ראיה היא, דאיכא למימר דעדיפא מינה נקטה דאפילו נכנסה לחופה ופירסה נדה מבעיא ליה אם זוכה בתוספת, וה"ה אם פרסה נדה ואח"כ נכנסה לחופה. ומיהו במסכת' סנהדרין [נ"ה ע"ב וס"ט ע"א] אמרינן בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה, ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה, ופירש"י ז"ל דוקא בת ג' שנים ויום א', אבל פחות מכאן לא, שאין חופה קונה בה שאין ראוי לביאה, ואפשר דהתם בנשואין הבאין לאחר קידושי ביאה קאמר, והיינו דנקט בת שלש שנים דבציר מהכי לא חזיא, א"נ אפשר דשאני התם דאינה ראויה כלל. ומ"מ מסתברא מילתא דרבינו ז"ל לכתחלה, אבל בדיעבד כיון דקי"ל [יבמות נ"ז ע"ב] דיש חופה לפסולות, כגון אלמנה לכ"ג, כל דכן לזו. ועוד דהא חזינא בהדיא דחופה קונה אע"ג דליכא יחוד, מדאמרינן לקמן [י"ב ע"א] באלמנה מן הנשואין דלית לה אלא מנה אע"פ דעדים מעידים לה שלא נסתרה ולא נבעלה, אלא חופה ודאי לא הוי אלא בית המיוחד לנישואין, כלומר שמכניס אותו הבעל לרשותו, ונפקא לן מדכתב [במדבר ל' י"א] ואם בית אישה נדרה.
<h2>דף ד:</h2>
למימרא דאבילות קילה ליה מנדה והאמר ר' יצחק בר חנינא א"ר הונא כו'. מאי קילותא, אילימא משום דקתני בועל בעילת מצוה ופורש, התם משום דאכתי לא חיילא עלי' אבילות. ואע"ג דכה"ג בעלמא הוא אסור בתשמיש המטה כדמוכח בדוכתי' [ברכות י"ח ע"א], ה"ק דאכתי לא חיילא עלי' אבילות מדינא, ואע"ג דאקילו לי' בהא, לא אתי לזלזולי מינה לשבעת ימי אבילות שהיא אסור בהן מן הדין, אלא משום דקתני ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות.
תניא מי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכפות אשתו להיות כוחלות ופוקסות, אלא כופה את מטתו ונוהג עמה אבילות, וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאי להיות כוחלות ופוקסות, אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות. וקיי"ל [במו"ק כ' ע"ב] דלא (אמור) [אמרו] לכבוד אשתו אלא לחמיו ולחמותו בלבד, ולעולם מותר להתיחד עמה, והוא שכב' בעל, לבד מחתן דקיל' ליה.
<h2>דף ה.</h2>
טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתיה לא חיישינן. ונפקא לן מיניה דכיון דמשום ברכה הוא, אי אמרי תרווייהו דלא איכפת להו, שמעינן להו ונבעלת ברביעי. וקשי' לן כיון דכן תנשא בשלישי ותבעל לאור רביעי היכא דטריח ליה, דליכא משום שקדו, דהא אמרת דבהכי ליכא משום אקרורי דעתיה. וי"ל הני מילי כשנבעלת ביום רביעי עצמו דליכא אלא מקצת היום, אבל כאן דאיכא כולו יום רביעי ואור ה' בהא חיישינן לאקרורי דעתיה, וכי תימא א"כ איך היתירו ליבעול בתחלה בשבת, ואמימר דאורי הכי אפילו היה במקום שבתי דינים קבועים בכל יום, והא איכא כולה שבת ואור א' בשבת, ההיא בשכנסה מזמן מרובה שלא קבעו חכמים זמן אלא לנשואין, אבל לא אסרו עליו שלא יבעול אלא ביום שהוא ראוי לב"ד. ולפי"ז צריך תלמוד מה שנהגו עכשיו לישא בששי, שמן הנראה בכאן שהוא שלא כהלכה, ונ"ל לומר טעם המנהג הוא מאותה שאמרו ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים, ופרישנא דלא מיחו בידם אפילו אחר הסכנה, וששי נמי לדידן שבתי דינין קבועין בכל יום כג' בשבת לדידהו. וליכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף, מדאשכחן מתניתא לקמן [ז' ע"א] דשרו רבנן לבעול בתחלה בשבת ולא חשו לשחיטת בן עוף, וקיי"ל כוותייהו.
אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמר בו ברכה לדגים. פי' השתא דאמרת דמאי דאמר בר קפרא עיקר טעמא הוא וסמכת עליה למימרא, דכיון דנקט האי טעמא דודאי משום האי טעמא הוא, ולאו משום איקרורי דעתא, אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, כיון דחשיבא לך האי ברכה, דבשלמא לדידן לא ק"ל דסברי' דמאי דאמר בר קפרא לאו לעיקר טעמא הוא, אלא אסמכתא בעלמא, דברכה לדגים לא חשיבא לן, אבל השתא קשיא, ומתרצי ברכה דאדם עדיפא ליה.
אי נמי משום שקדו, דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנותו והולך, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וששי בשבת ושבת. והא דאמרינן אי נמי משום שקדו, איכא לפרושי דלאו לבר קפרא קאמרינן, אלא טעמא דנפשין, דאי לבר קפרא קשיא דאם כן בר קפרא תרי טעמא אית ליה אהא, א"כ מאי האי דדייקינן עליה לעיל טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן, דלמא תרי טעמי אית ליה עלה, אלא ודאי כדפרישנא. אי נמי אפשר לי לומר דאפילו לבר קפרא קאמרינן, ואפילו הכי דייקינן עלה לעיל שפיר, משום דהכא הוא דאיכא למימר תרי טעמי, דהא צריכין לתרוייהו, דאי משום ברכה אם רצה לכנוס בששי בשבת רשאי, דהא איכא משום ברכה, והשתא דאית לן שקדו אינו רשאי, ואי משום שקדו נמי אדם בטל או יום טוב שחל להיות בערב שבת רשאי לכנוס, והשתא דאיכא משום ברכה אינו רשאי, אבל בההיא דלעיל דהיינו בבתולה, אי ס"ד אית ליה לבר קפרא טעמא דאיקרורי דעתא, הא תו למה לי טעמא דברכה, דהא אידך טעמא רווח טפי, וכיון דכן היכי נקט האי טעמא ושבקיה לאידך, אלא לאו ש"מ דלית ליה אלא האי טעמא דבר קפרא, ולכך לא תנא אלא טעמא דנבעלת בחמישי בבתולה וששי באלמנה, ומ"מ השתא דתניא לבר קפרא מסתיין האי טעמא דבר קפרא לנישואי בתולה ברביעי ולא באחד בשבת כדי שתבעל בחמישי ביום ברכה, אלו רצה הוא לכנוס באחד בשבת יכולת היא לעכב על ידו עד יום רביעי, כדי שלא יהא יכול לבעול אלא ביום שיש בו ברכה. תדע והא אלמנה נמי יכולה ליעכב שלא יהא יכול לכונסה עד יום חמישי כדי שלא לבעול אלא ביום ששי, וליכא למידחי דאלמנה משום נישואין הוא שלא יהו אלא ביום ברכה, דהאי טעמא דברכה דידה נמי אנבעלת בששי איתמר, והאי ודאי הוא עיקר טעמא. תדע מדפרכינן אלמנה נמי תיבעל בחמישי, כלומר ותינשא ברביעי ולא חיישינן לנישואין דליהוו ביום ברכה, וכי תימא הכי קאמר תיבעל ביום חמישי יהא יכול לבעול ביום חמישי כדאמרינן לעיל (ת)נשאת ברביעי ונבעל' ברביעי. כלומר יכול לבעול ביום רביעי, ולעולם חיישינן דליהוי ביום ברכה, הא ליתא, דא"כ הא קילא ליה לתרוצי דטעמא דמלתא משום דתיהוי לה תרתי ברכה דדגים לנישואין ובבעילה ברכה דאדם, אלא לאו ודאי כדפרישנא. ועוד ראיה מהא דמתרצינן ברכה דאדם עדיפא ליה, ולא מתרצינן כדי שיהא הנישואין ביום ברכה, ש"מ דאנישואין לא קפדינן, אלא שתהא נבעלת ביום ברכה, ובדין הוא דהוה לן לתלמודא למימר ליה לעיל להאי טעמא דבר קפרא, אלא חד מתרתי טעמא נקט, ובר קפרא נמי ודאי אית ליה טעמא דשקדו, אלא בר קפרא לאו טעמא דנישואין קאמר, אלא טעמא דנבעלת בחמישי, ומפרש לה משום ברכה, ודאיק מינה דלית ליה טעמא דאיקרורה דעתא כדפרישנא לעיל, אבל טעמא דשקדו ודאי אית ליה, וכן באלמנה אית' לתרווייהו דתרווייהו צריכי ליה כדפרישנא.
מאי איכא בין ברכה לשקדו, איכא בינייהו אדם בטל, א"נ י"ט שחל להיות בע"ש. כלומר ובא לכונסה ברביעי, וה"ה חל בחמישי, ובא ליכנוס בשלישי, דלתרווייהו משום שקדו ליכא, ואיכא משום ברכה, והרי הוא יכול לעכב ואין מעלה לה מזונות. והשתא לא מבעיא לן אלא מאי איכא בין ברכה לשקדו למימרא אי משכחינן מידי דאיכא משום ברכה וליכא משום שקדו, ואהא הוא דמהדרינן א"ב אדם בטל, א"נ י"ט שחל להיות בע"ש, דבשניהם משום ברכה איכא, ומשום שקדו ליכא, אבל לא מבעי' ליה איפכא למימרא אי משכח' מידי דאיכא משום שקדו וליכא משום ברכה, דהא פשיטא ליה, והיכי דמי כגון שבא לכנסה בששי, וליבעול בו ביום דהוא יום ברכה, א"נ דאמרי תרווייהו דלא איכפת להו בברכה ואכתי איכא משום שקדו, והא פשיטא ליה, ואע"ג דתני נישאת בחמישי, לאו למעוטי ששי גופיה לענין ברכה, אלא דנקט דקדים וההוא עדיף ליה.
ומיהו קשיא לן הא דאמרינן לעיל [ג' ע"א] אבל קודם תקנת עזרא דב"ד קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום, ופרכינן הא בעינן שקדו, ואמרינן דטריח ליה, ואכתי הא איכא משום ברכה. ואפשר דכי פרכינן והא בעינן שקדו ה"ה דמצי למפרך משום טעמא דברכה, והיינו טעמא דלא פרכינן, משום דמקשה הוי ס"ל דטעמא דשקדו תקנתא דרבנן היא, ואף על פי שבטל דבר לא בטלה גזירה, דהא ודאי קים ליה למקשה דאפשר דליתא לטעמא דשקדו, וכגון דטריח לי', אלא דקסבר דאפילו הכי איתא לאותה תקנתא, ובתי' דשני דטריח לי', כלומר דלא הוי תקנתא דרבנן מעיקרא אלא היכא דאית' לטעמי' תו ליכא לאקשויי משום טעמא דברכה, דמילתא פשיטא הוא דאיכא לפרוקי דכי אמרינן אשה נישאת בכל יום, היכא דלית' לטעמא [דברכה] כגון דאמרי לא איכפת לן, וה"ה דסגי האי טעמא לשקדו, כלומר דלא בעינן שקדו היכי דתרווייהו אמרי לא איכפת לן, ודוקא תרווייהו דתקנתא דשקדו לתרווייהו איתא בין לבתולה בין לאלמנה, דבתולה דניחא לה דלהוי לי' פנאי למיטרח שפיר דיקרא דידה נמי הוא, דאלמנה נמי ניחא לה בשמחה שלשה ימים, ובאלו שהם ימי בטלה דלית לי' פסידא.
ומיהו צ"ע הא דאמרינן לעיל [ג' ע"א] דטריח ליה, וקיימא לן וודאי דאית ליה למטרח לפי כבודה ולפי כבודו, דקיימא לן [לקמן ס"א ע"א] עולה עמו ואינה יורדת עמו, דלא סגיא ליה לכונסה בלאו הכי, דתקנת חכמים לתקנות בנות ישראל, וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי בשם הרב רבי' אלפאסי ז"ל, וכיון דכן כל היכא דלא טרח לא מצי למכנס, וכל היכא דטריח ליה רשאי, א"כ מאי האי דפרכינן דבעינן שקדו, ומשנינן דטריח ליה, אטו כשנשאת ביום רביעי מי לא בעינן דטריח ליה, ותו כיון דבעינן דטריח ליה מאי תקנתא שייך, ניחזי אנן. ומסתברא דבעלמא דהיינו נשאת ברביעי כי אמר טריח ליה מהימן, אבל כשבא לכנוס בשאר ימים אי חזינן דטריח ליה אין אי לא לא, רב אחאי ז"ל, אי נמי אפשר שחכמים הטילו עליו לטרוח ולהכין צרכי סעודתו קודם שישא כדי שיהא פנוי בשמחתו לשמחה ונתנו לו שלשה ימים אלו כדי שיזדמן לו, ולפיכך לא קבעו לו זמן נישואין עד יום רביעי.
<h2>דף ה:</h2>
איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת. תימה והא מתניתא היא בהדיא [לעיל ד' ע"א] לא יבעול בערב שבת ולא במוצאי שבת, וכ"ת הלכה או אין הלכה מבעיא לן, וההיא דלמא ר' יהודה ולית הלכתא כותיה, והא אנן ללישנא קמא מספקא לן אי שרי ואפילו לרבי יהודה, וא"כ הא מתניתא דאסר מני. ונראה לומר דברייתא לא שמיעא להו, ובדין הוה לן לאתויי עליה, אלא דעדיפא לן לאקשויי מהני מתני' דתנוקת וחתן טפי ממתנית', דדילמא לאו מתרצנא, ולבסוף אסיקנא דתנאי היא ותו לא קשיא כלל.
והא דאמרי' את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח. כלומר מקלקל הוא, ואלו היה מתכוון אינו חייב אבל אסור, וכיון דכן השתא דלא מכוון מותר לכתחלה, או מתקן הוא אצל הפתח ואלו היה מתכוון היה חייב, והשתא דלא מכוון פטור אבל אסור, ולא גרסינן בהאי לישנא במקלקל הלכה כר' יהודה או כר"ש, דפלוגתייהו במקלקל בחבורה, ואנן השתא קים לן דדם מפקד פקיד.
במקלקל הלכה כרבי יהודה. דפטור, וכיון דכן כי לא מכוון מותר לכתחלה.
<h2>דף ו.</h2>
ורב שרי והאמר רבי חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' [יהודה] כו' לרב הוא דמקשה אליבא דבי רב דאמרי לעיל דרב שרי, ולא מקשי אדבי שמואל דהא אמרי הלכה כר"ש, ולדברי בי רב דאמרי שמואל אסר, דבי שמואל עדיפא דאמרי דשרי דבי רב לאפקועי כדשמואל, ולבסוף כיון דאיפריקא הא דרב, תו לא קשיא דשמואל נמי אפילו לדבי רב, דהא אפשר דאפילו לר"ש מיתסר, את"ל דם חבורי מחבר ולדם הוא צריך, דר"ש הוא דאמר מקלקל בחבורה חייב.
<h2>דף ו:</h2>
מאי לאו דאי לא בעיל מצי למיבעול. פירו' מדקתני משנה יתירא עד מוצאי שבת ד' לילות, תרתי קאמר, דאי בעיל אית לה ארבעה לילות, ואי לא בעיל מצי בעיל עד מוצאי שבת. והא נמי דאמרינן והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני, פי' לישנא יתירא נמי דאיק, דאי תנא עד מוצאי שבת הוה אמינא לבר משבת וג' לילות הוא דנותנין לה, ואי תנא ארבעה לילות נמי ותו לא, הוה אמינא ארבעה לילות לבד משבת, אבל השתא דתנא ארבעה לילות עד מוצאי שבת לא סגיא דליתיה לשבת בכלל. והא דאמרינן אי בשבעל מאי קמ"ל כלומר בהאי לישנא יתירא דתנא. וק"ל דהא במסכת' נדה [ס"ד ע"ב] אמרינן דשמעינן מינה דשמשה בימים לא הפסידה לילות, מלישנא יתירא דקתני עד מוצאי שבת ארבעה לילות, ולא קתני ארבעה לילות ותו לא, וכיון דכן לימא ליה דהא קמ"ל. י"ל דהא אתיא אליבא דמ"ד התם שמשה בימים הפסידה בלילות. תו קשיא לן הא דאמרינן הכא קמ"ל דשרי למיבעל בשבת כדשמואל דאמר פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר בה צרורות, והתם (ד)אמרינן קמ"ל דשרי למיבעל בתחלה בשבת כדשמואל דאמר פרצה וכו', דמדמי האי דשמואל לבעילה בתחלה, וי"ל דהכא קס"ד דדם חבורי מיחבר, וכיון דכן אע"פ שבעל עדיין הוי פירצה דחוקה, אבל התם אמרינן לה אליבא דהלכתא דדם מיפקד פקיד, וכיון דכן אפי' בתחלת בעילה אינה חשוב פתח גמור אלא פירצה דחוקה. רבינו נר"ו.
הא דאמרינן אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין מפני שנאמר בהם פאר. איסורא לאו מהכא הוא, אלא מדאמרינן התם [מו"ק ט"ו ע"א] מדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך [יחזקאל כ"ד י"ז], מכלל דכו"ע אסירי, אלא הכ' טעמא דמילתא קא יהיב, מ"ש אסור בתפילין טפי משאר מצות, מפני שנאמר בהן פאר.
מר סבר טרד' דלא בעל טרדא הוא, ומר סבר לאו טרדא הוא. כלומר מ"ס טרדא דלא בעל טרדא הוא, כיון שעדיין יבא זמן שיבעול, אע"פ שעכשיו אין יכול לבעול, טרדא דמצוה שמה ופטור, ומ"ס לאו טרדא הוא, כלומר אין ראוי להיפטר עלי' כיון שעכשיו אין יכול לבעול, (גר' רש"י ז"ל).
[גרש"י ז"ל] אם כן טורד למה, לשאינו בקי, יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור, רוב בקיאין הם. פירש"י ז"ל כיון דבקיאין למה הוא טורד ליפטור מק"ש. ומהדרינן לשאינו בקי. יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור, כלומר כיון דהכי הוא האיך היתירו סתם ליבעול בתולה בשבת, יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור. ואמרינן רוב בקיאין הם. וק"ל א"כ הדרא קושיין לדוכתין כיון דרוב בקיאים הן טורד למה, אטו מתני' דתנן סתמא חתן פטור מק"ש לא אתי' אלא למיעוטא. ותו הא דאמרי' נמי [ברכות ט"ז ע"ב] לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמחזי כיוהרא, כיון דרובא קרו מאי יוהרא איכא. ותו הא [איתא שם] דאמרו לו תלמידיו לר"ג שנית לנו רבינו חתן פטור מק"ש, דלמא ר"ג בקי היה. ותו ק"ל הא דאמרינן הכא דאין מותר ליבעול אלא אותן שבארץ ישראל, דרובן בקיאין, אבל שאינן בקיאין אסור, וכיון דכן היכי פסקי הלכתא דמותר לבעול בתחלה בשבת בסתם ולא חלקו בו בין בקי לשאינו בקי. ותו כיון דהכי הוא, דכיון דאפשר בהטיה, לישתרי אפי' בלא הטיה נמי, דומי' דהאי דאמרי' במס' שבת [מ"ו ע"ב] גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יכוון לעשות חריץ, וכיון דאפשר בלא חריץ, אפילו כי עביד חריץ שרי, ה"נ כאן דאפשר בהטי', לכולהו הוא דינא דלישתרי. ור"ת ז"ל פי' כדפירש"י ז"ל, אלא דכי מקשינן יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור, קס"ד דמקשה דכי א"ל לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטי', (אין) לומר שבבליים הללו אין בועלין לעולם אלא שלא בהטי', ולדידהו פסיק רישא הוא, והיינו דא"ל כיון דהכי הוא דבבליי' אינן בקיאים כלל האיך התירו לבעול בתחלה בשבת, ולדידהו ליתסר, דקס"ד דלדידהו הוי פסיק ריש', ולהכי אהדר ליה רוב בקיאים הם (כסבורים שאי אפשר, אבל בני ארץ ישראל), כלומר לאו כקס"ד דאנא אמינא דבבליי' לא מזדמני להו כלל בהטי', אלא רוב העולם בקיאין הן בזה, ובקיאין לאו דוקא למימרא דקים להו דידעי בודאי להטות, אלא כלומר שמזדמנת להם תדיר הטי' ואפילו לבבליי', וכי אמרי לך לא כהללו בבליי' שאין בקיאין בהטי', הכי קאמינא [שהבבליים] מתוך שאין מכירין בדבר, ואף כשהוא מזדמן להם כסבורים שא"א, אבל בני ארץ ישראל מכירין בענין הטי', ויודעין שזה דבר שאפשר הוא, ושהוא מזדמן לרוב עולם, ואפילו לבבליי' אלא שאין מכירין בדבר, ולפיכך מותר לכולן לבעול בתחל' בשבת כיון דאפשר בלא דם, ואע"ג דאיכא מיעוטא שלא תזדמן להם הטי' לעולם, ולדידהו הוי פסיק רישא, אחר הרוב לעולם נידון, א"נ אפשר דלכל עולם הטי' מזדמנת, ונקט רוב דהכא אורח' דתלמודא, ומ"מ טרדא איכא לכולהו, שאין מוחזקין בעצמן, וכי אהדרי לך גבי טורד למה לשאינו בקי, כלומר לשאינו בקי בעצמו, כלומר דלא מוחזק בנפשיה, אבל רוב העולם בקיאין בדבר לומר שהוא דבר המזדמן להם, ואין בקיאין בעצמן.
אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי אלא מעתה שושבינן למה, מפה למה. כלומר כיון דאפשר בהטיה מה הועילו בכך. א"ל שמא יראה ויאבד. ולפום ספרי' דאית בהו ולטעמך מפה למה, ה"פ, ולטעמיך דמקשת לי משושבינן, מ"ט לא מקשית לי ממפה, מפה למה, כיון דרוב בקיאין הם, אלא מפה היינו טעמא שמא יבעול בלא הטיה ויראה ויאבד, ה"נ שושבינן היינו טעמא שמא יבעול בלא הטיה ויראה ויאבד, ולפום האי פירושא לא קשיא לן כלל הא דמקשו בתוספ' [ד"ה רוב], דהכא משמע דמילת' דאפשר הוא לבעול בלא הטי', והתם במס' נדה [ס"ד ע"ב] אמרינן גבי שמואל דקאמר יכולני ליבעול כמה בתולות בלא דם, אמרינן שאני שמואל דרב גוברי', דהכא לא אמרינן אלא דמילת' דאפשר הוא, וזימנין דמתרמי הכי, אבל שמואל היה בקי ליבעול כמה פעמים בלא דם בוודאי, ואהא אמרינן דרב גוברי', אבל בתוספו' פירשו דהכא אמרינן בעילה בהטי', אבל דשמואל היא בעילה כדרכה שהיא מתעבר' ממנה, ואהא וודאי יישר חילי.
המפיס מורסא בשבת וכו'. תמה ומאי תיובתי', דהא אמרן דתנאי היא, והיינו דלא פרכינן מהאי דלעיל לרב דתניא הכונס את הבתולה לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין, ואמרינן מאן חכמים רבי שמעון הוא, ות"ק דידי' ר' יהודה [וקאסר], ורב דאמר כר"ש ושרי, אלא דהא אשכחן דתנאי דפליגי עלה, וטעמא דפליגין נינהו, דאפשר דאפילו לר"ש ליתסר, ואפילו לר"י לישתרי, ואיכא למימר מאן חכמי' ר"י, וכיון דכן הא מאי קושי', אע"ג דגבי מורסא מותר, הכא אסור דדם חבורי מיחבר. ואפשר לומר דר"ח בר אמי דמקשי היינו לדבי רב שמואל דאמרי אינהו דאסור, וסבר לה כר"ש, והכא היינו טעמא משום דדם חבורי מיחב', והיינו דקשיא ליה מ"ש ממורסא, ואמרינן דלא דמי דהכא פקיד ועקור מן הבשר והוא כנוס בעין, והכא פקיד דנפיק הייא מיהו לא עקיר מן הבשר דחבורי מיחבר.
<h2>דף ז.</h2>
ר' אמי שרא למבעל בתחלה בשבת, אמרו ליה רבנן והא לא איכתיבא כתובה, אמר להו אתפשוה מטלטלי. וכי תימא והא הוה ליה כקונה קנין בשבת, איכא למימר כיון דהא כבר מחויב הוא בכתובתה ואינו אלא משכון כדי שתהא דעתה סומכת, במקום מצוה מותר, ואפשר דכל במקום מצוה מותר כדמוכח התם בגיטין בפרק הזורק [ע"ז ע"ב] דאמרינן ותיזיל איהי ותיחוד וכו', והתם איכא מצוה כגון שהיה יבם שאינו הגון לה, ואע"ג דאמרינן התם בירוש' [בפירקין ה"א] הני דכנסין לארמלין צריכין למכנס יתהון מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת, אפשר דשאני התם דהוי מילתא בפרהסיא, אי נמי אפשר דהכא מבעוד יום היה ולא היה שהות ביום לכתוב כתובה, ואמ' להו לאתפוסי מטלטלי, וקמאי עיקר. והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת.
הא דאמרינן הותרה שלא לצורך, פי' שלא לצורך אוכל נפש, והוא שיהא צורך היום או שאר הנאות שבגוף, והוא שיהא כעין אוכל נפש בכל דבר, כמו שאמרו שיהא שוה [לכל], וכל ענין אכילה דבר השוה הוא לכל נפש כדמוכח הכא, ובמקומו אבא' עוד בגה"י, ותו לא מידי.
אמר רב חלבו אמר רב הונא אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה. ומי אמר רב הונא הכי, והאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה. ואסיקנא מאי אינה טעונה ברכה דקאמר רב הונא כל שבעה אבל יום אחד טעונה, אלא הא דתני' שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים, במאי, אי בבחור הא אמרת שבעה, אי באלמנה הא אמרת יום אחד. איבעית אימא בבחור שבעה לברכה ושלש' לשמחה. איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה. מדקאמרינן איבעית אימא ואי בעית אימא, שמעינן מינה דהני לישנא לא פליגי אהדדי, הלכך בחור שנשא אלמנה שבעה לברכה ושלשה לשמחה, ואלמון ואלמנה יום אחד לברכה ושלשה לשמחה, והני מילי אלמנה, אבל בתולה לעולם יש לה שבעה לברכה כדאמרינן הכא בהדיא ליכא בתולה דבצירא משבעה, והוא הדין לשמחה. שעיקר תקנת שמחה משום בנות ישראל היא כדאמרינן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים, ואין מוסיפין לה כשנישאת לבחור, ואין פוחתין לה באלמון, וכן בתולה יש לה לעולם שבעה לשמחה ולברכה, וכ"כ הרב ר' יוסף הלוי ז"ל. ושמחה זו דאמרינן, מסתברא דהיינו שיהא בטל ממלאכתו. והא דאמרינן לעיל [ה' ע"א] למחר משכים לאומנותו והולך שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל כו', דמשמע דמן הדין הוא מותר במלאכה, איכא למימר דמשום דתקון רבנן שיהא בטל ממלאכתו תקנו לו בימים שאינן בני מלאכה, ובתוספתא [פ"א ה"א] אמרו התקינו שיהא בטל שלשה ימים חמישי וערב שבת ושבת שלשה ימי בטלה, נמצא שיהא שמח עמה שלשה ימים. ובאגדה [פדר"א פט"ז] איתא החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא מפתח ביתו אף חתן אינו יוצא מפתח ביתו, מה מלך הכל מקלסין לפניו, אף חתן הכל מקלסין לפניו, מה מלך לובש בגדי כבוד אף חתן לובש בגדי כבוד, מה מלך שמחה ומשתה לפניו אף חתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה.
<h2>דף ז:</h2>
ברכת אירוסין מאי מבר', (רבנן) [רבין] ורבה בני רב אדא תרווייהו משמיה דרב יהודה אמרי ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין, רב אויא בריה דרבא מסיים בה הכי משום רב יהודה ברוך מקדש ישראל כו'. ק"ל היכא אשכחן ברכה כגון הא דמברך אמאי דאיתסר, אטו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט, ומה ענין עריות לכאן, ותו אמאי לא מברכין בקידושין במטבע קצרה כשאר המצות. ומסתברא דהיינו דלא מברכין אמצות, בשביל שאין זו המצוה אלא הנישואין, ואין מברכין על מצוה אלא א"כ גומר אותה, וכשהוא בא לידי חופה אי אפשר לו לברך על המצוה שיברך אקב"ו על קידושין וחופה, שכבר נתן קדושין מזמן מרובה, ואינו מברך עליהן למפרע, וכשבא לקדש ולכנס כאח' לא תקנו לו מטבע בפני עצמו, ולפיכך תקנו לו ברכה על קדושתן של ישראל שקדש אותנו ופירשנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות, וכיון שהזכיר איסורן ראוי לומר התירן, ולפיכך הוא אומר והתיר לנו את הנשואות, כלומר הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין פי' וקדושין שקדמו לה, ויש אומר על ידי חופה בקדושין, וכיון שכן אין לחתום בה מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין, דכיון דקידושין של ישראל הוא בא לומר הא איכא עריות נמי כדמברכי' וצונו על העריות, אלא מקדש ישראל ותו לא, וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל שכן מנהג בשתי ישיבות. תדע לך שהוא כן שאין זו ברכת המצו', שהרי לא מצינו בשום מקום בברכת המצות שזה מקיים מצוה וזה מברך עליה, ולפיכך נהגו לברך אחר עשייתה, והכי מוכח לישנא דאמרינן מידי דהוה אקידוש' בעלמ'. וכתב הנגיד רב שמואל הלוי זצ"ל דבברכת אירוסין לא בעי י' דלא איתמ' אלא בברכת חתנים, ונראין דבריו.
תנו רבנן מברכין ברכת חתנים כל שבעה. אמר רב יהודא והוא שבאו פנים חדשות. נראה דפנים חדשות הוא שלא היה שם כלל, וכן כתב במקצת נוסחאות לפנינו משכחת לה בפנים חדשות דלא הוו תמן מעיקרא, ובמועד קטן [כ"א ע"א] אמרו ואם באו פנים חדשות חולץ, ופירושו שלא היה שם כלל. ויש אומר שאין מברכין בפנים חדשות אלא בשעת סעודה כדאמרינן לקמן [ח' ע"ב], כי תניא ההיא בברכת המזון, ולא אשכחן לה בשעתא אחריתי. ולית', דהא במסכ' סופרים [פי"ט הי"א] אמרינן בהדיא ונהגו רבותינו לומר ברכת חתנים בבוקר על הכוס בעשרה ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה, והיינו טעמא לפי שבאותה שעה היה דרכן לבא לשמחה עמה ובשעה שהיו באין לשמחה היו מברכין, וכדאמרינן בירושלמי [בפרקין ה"א] מברכין ברכת חתנים כל שבעה, ר' ירמיה סבר מימר מפקין כלתה כל שבעה, אמ' ליה ר' יוסי והא תני ר' חייא מברכין ברכת אבלים כל שבעה אית לך מימר מפקין מתא כל שבע', מאי כדון, מה כאן מנחמין עמו אף כאן משמחין עמו, מה כאן משכרין אף כאן משכרין, נראה דכשבאין לשמחה זו היא שעת ברכה. ועכשו נהגו לברך בשעת סעודה, לפי שבאותה שעה הם מתכנסין לשמח עמה. ומברכין ביום ראשון בבקר שהוא עיקר שמחה שמוציאין החתן והכלה וכולן באין עמהם, ובשבת בבקר, אע"פ שברכו ביום ראשון, שסומכין להן שאי אפשר שלא יהא שם פנים חדשות שלא היו שם בחופה, ויש אומרים ששבת גופה הויא פנים חדשות כדקאמרינן באגדה אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן אמרו שירה.
ונראה שאין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה, כדאמרינן התם בסוכה [כ"ה ע"ב] וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה, אין שמחה אלא בחופה. וכתבו בתוספות שאם באו פנים חדשות כל אותו היום חשוב כיום ראשון, וכל היום מברכין ברכת חתנים, ונראין דבריהם, והוא שיהיו בשעת ברכה בבקר ובערב, אבל הלכו להם אין מברכין אלא בזמן שהם שם, וכההי' דאמרי' התם במועד קטן אם באו פנים חדשות חולץ ומניח אפי' ק' פעמים, אלמא דפנים חדשות לא מהני מידי אלא דאיתנהו התם. ובמסכת סופרים [פי"ט הי"א] אמרו שאין מברכין ברכת חתנים וברכת המזון על כוס א', לפי שאין אומרין ב' קדושות על כוס א', וכן אמרו שם בברכת החודש שהיו מברכין, ומיהו בגמרא דילן לא איתמר אלא בברכת המזון וקידוש כדאיתא התם בפסחים [ק"ב ע"ב]. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל [ברכת חתנים סוף שער ב'] דאי מהא לא איריא, דהתם הוא בבה"מ שהוא אחר סעודה וקדוש' מקמי סעודה היא, והא לא דמיא אלא להא דאמרי' התם דקדושא אבדלתא אחדא כסא שפיר דמי, וכל דכן הא, דהיינו ברכת חתנים שאינה טעונה כוס.
<h2>דף ח.</h2>
וטעם של ברכות הללו בברכת אשר ברא ויוצר האדם ואשר יצר שהן פותחין בברוך אע"פ שהן סמוכות, משום דאשר ברא פעמים שאינה סמוכה לחברתה, כגון דליכא פנים חדשות, דקי"ל דמברכין אשר ברא, ויוצר האדם נמי ה"ט דפותח בברוך, משום דהוי מטבע קצר', וכיון דליכא חתימה לא סגיא בלא פתיחה. ואשר יצר נמי ה"ט שפותח' בברוך, לחלק בין יצירה ליצירה, שלא יראה כברכה א'. ואלו הן ב"ח שאין מברכין אותן אלא בי', ולאפוקי שהשמחה במעונו דלא מקרי ב"ח, וא"צ אלא ג'. תדע שהרי ברכת חתנים אין מברכין אותן אלא כל שבעה, והא כל דמחמת הלולא בין קודם נשואין ובין לאחר נשואין עד תליסר ירחי שתא, אפילו בבי מהולא סבר לברוכי אי לאו טרדא דינוקא, ומיהו בעינן דאיכא אינשי אחריני דלאו בני ביתא לאפושי שמחה הוא, והכי דאיק לישנא דאמרינן בין אמר להו מחמת הילולא בין לא אמר להו מחמת הילולא. ומברכין אותה משעת אירוסין, והוא דטריח ליה שהוא סמוך לנשואין, דה"ל מחמת הילולא, ואירוסין דקאמרינן בקידושין, ודבי מהולא כקידושין דמי, דאיכא מעשה דמצוה דשמחה, והיינו דרבינא דבריך משעת אירוסין שהיה קרוב זמן הנישואין וסמך אנפשיה, ואע"ג דלא טריח ליה לאינסובי להאי זימנא ולא אסתייע מילתא והדרי בהו שלא לישא באותו זמן שהיה סבור, אבל ודאי אין מברכין אלא בקידושין.
דמר סבר חדא יצירה הוי, ומר סבר שתי יצירות הוי. פירש"י ז"ל דמאן דסבר דחדא יצירה הוא ס"ל כמ"ד [עירובין י"ח ע"א] דו פרצופין היה, ומ"ד דשתי יצירות הוי ס"ל כמ"ד זנב הי', וממנו נבראת. ותמה דהא התם מקשי' [עירובין שם] למ"ד זנב היה, קרא דכתיב [בראשית ב' ז'] וייצר בשני יודין, ומאי דכתיב [שם א' כ"ז] זכר ונקיבה בראם, וניחא למ"ד דו פרצופין. ויש לפרש דהאי דקאמר היינו דכתיב וייצר, כלומר שהיתה יצירה אחת שעלתה לשתי', אלא למ"ד זנב מאי וייצר, שלא היה תחלה אלא יצירה אחת בלבד, ומיהו בסוף למ"ד זנב היה חשיב' שתי יצירות דשתי יצירות חלוקות היו, ומ"ד דו פרצופין לא חשיבא אלא יצירה אחת, ומחוורתא איפכא.
א"ר יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין, מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין, כי תניא האי לברכת המזון. כלומר להצטרף לזימון, ומדלא משנינן הכי לרב, ש"מ דרב ס"ל דאפילו לזימון אין מצטרפין. והטעם, לדעת הגאונים ז"ל שפירשו לפי שהיו אומרים בברכת הזימון ברוך מנחם אבלים, ויש מהן אומר שזה טעות הוא, אלא לפי שהיה אומר בברכת הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת, ואין אחרים רוצים לכלול עצמם עמהם, ולהכי בעינן שיעורא לבר מנייהו, וכן נראה בברכות. ולית הלכתא כרב אלא כר' יוחנן, ולברכת הזימון מצטרפין, וכי תני' דאין מצטרפין, ברחבה דאיכא ברכת אבלים, והא דתני' נמי מברכין ברכת אבלים כל שבעה ואין אבלים מן המנין, משכחת ליה בפנים חדשות.
<h2>דף ח:</h2>
ומאי נינהו ברכת אבלים, הני דאיתמר בגמרא ארבעה, קמייתא, האל הגדול ברוב גדלו וכו' ברוך מחיה המתים, תניתא, אחינו המיוגעים וכו', ברוך מנחם אבלים, תליתאי, אחינו גומלי(') חסדים טובים וכו', ברוך משלם הגמול, בתרייתא, רבון עולמים פדה והצל וכו' ברוך עוצר המגפה. והראשונה פותחת בברוך, ואידך כל חדא סמוכה לחברתה, וכן פירש"י ז"ל [ד"ה אחינו].
והא דאמרינן קום אימא מילתא. סידורא בעלמא א"ל, אבל הני ברכות מעיקרא איתקון. החזירו את הדבר לישנו. הפי' הנכון שבטלום לגמרי, שלא היו שותין אלא כדי צרכן.
<h2>דף ט.</h2>
אמר רבי אל(י)עזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו. פירש"י ז"ל [ד"ה האומר] כשאין שם טענות דמי', כגון שאבד' המפה, או כגון שהיא ממשפחת דורקטי('), משמע מינה דטעמא דליכא דם, הא איכא דם לא מהימן, וליתא, אלא דבין הכי ובין הכי נאמן לאסרה עליו, כיון דאמרינן דמקים קים ליה מהימן דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ודם דאתי מחמת צדדין הוא או דם אחר הוא שהכניסה שם, ואין הדמים ראיה. ומוקמינן לה באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, דבהכי הוי חד ספיקא. וק"ל באשת כהן נמי תרי ספקי נינהו, ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואם תמצא לומר דרוסת איש שמא אין תחתיו. וניחא לן דהא באשת כהן לא הויא ספיקא להתירא שמא אין תחתיו, דאפילו לא היה תחתיו איכא חששא לאיסורא שמא נבעלה לפסול לה, אפילו לר"ג בדלא טענה, הילכך ליכא ספק ספיקא להיתירא. אלא אי קשיא הא קשיא באשת ישראל שקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, הא ודאי ספק ספיקא הוא, ספק דרוסת איש וספק מוכת עץ, ואם תמצא לומר דרוסת איש, שמא באונס שמא ברצון. וי"א מוכת עץ פיתחה סתום, וכיון דקא טעין פתח פתוח לא סגיא דלאו דרוסת איש היא. ומיהו אכתי ק"ל הא דאמרינן לקמן [בע"ב] מאי לאו דטעין פתח פתוח, לא דקא טעין טענת דמים, אלמא דבטענות דמים נמי נאמן לאסרה עליו, ובהא ודאי ספק ספיקא הוא כדאמרן. וי"ל דהכי קאמר דקא טעין טענת דמים ובאשת כהן, דבהא ליכא אלא חדא ספיקא כדאמרן. אבל בירושלמי [בפירקין ה"ז] אמרו שהפתח פתוח בין בעץ בין באדם, ואפשר דמוכת עץ לא שכיחא, והיינו דלא קא חיישינן לה, והכי אמרינן בירושלמי בריש פרק ב' וחשו לומר שמא מוכת עץ היא, לא חשו לדב' שאינו מצוי, ואע"ג דאמרינן לקמן [ל"ו ע"ב] כולהו חבוטי מיחבטן, איפשר דלאו משום מילת' דשכיחא, אלא משום דאמר סומכוס [שם] דסומ' אין לה טענת בתולים, ופרישנא טעמיה משום דמיחבטא, ופרכינן כיון דחיישת להא לחבטא ניחוש נמי לאידך ומאי שנא, ומפרקינן כולהו רואות ומראות לאמן זו אינה רואה ואינה מראה לאמה, ותו דהא איכא רבנן דלית להו האי סברא אפילו בסומא, אי נמי איפשר דהא דפרקינן התם כולהו רואות ומראות, כלומר כולהו רואות ולא שכיחא להו חבטא נפיש' כולי האי, וכי אתי להו מראות לאמן ותרתי קאמר זו אינה רואה ושכיחא לה וכן אינה מראה לאמה. ומיהו אכתי קשיא דהא תרי ספקי הוא, שמא קודם שתגדיל, ואם תמצא לומר אחר שהגדיל, שמא באונס שמא ברצון, אבל מקמי הכי בין באונס בין ברצון שריא, דקיימא לן [יבמות ס"א ע"ב] פיתוי קטנה אונס הוא, ואיכא דאמר דכלהו חדא ספק הוא, ספק אונס ספק רצון. ואפשר דלא חשיב ספק ספיקא אלא בגדולה שנתקדשה, דאיכא למימר שמא לא זנתה באיסור כלל, אם זנתה בשאין תחתיו, ואם זנתה לאיסור בעצמה, שמא לא זנתה באיסור לבעלה שמא לא היה אלא באונס, אבל זו ודאי זנתה באיסור לעצמה, ליכא כלל אלא חדא ספקא אם זנתה באיסור לבעלה אם לאו.
מי אמר ר' אלעזר הכי, והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכמעשה שהיה, ותיסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הואי. ועוד מי אסרוה על דוד, דאלו היה ראוי שתאסר על אוריה על דוד נמי היתה אסורה, דקיימא לן [סוטה כ"ז ע"ב] כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. הא לא קשיא, הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה. כלומר על הספק, אלא על עסקי קנוי וסתירה, שאע"פ שהוא ספק, אסורה, לפי שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. ממעשה שהיה דלא הוה קינוי וסתירה, אבל עדי סתירה היו שם, דהכי סתמא דמילתא שהיו שם מבני הבית שראו כשנסתרה, ואף על פי כן לא נאסרה על דוד, ומינה דלא איתסרה על אוריה, דאלו איתסרה עליו הוא הדין דאיתסרה לדוד כדאמרן. אבל ליכא לפרושי ולא איתסר על אוריה, דהא אוריה לא הספיק כדי לאסרה עליו. וכי תימא ולדוד אמאי לא איתסר, דהא קים ליה במילתא, דאלו קים ליה לאוריה כי האי גונא הוי מיתסרה, זו ודאי שאלה היא, והיינו דמקשינן לקמן ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה, ובדין הוא דהכי נמי מצי מקשי לה, אלא דעדיפא ליה מקשי.
מ"מ קאמר קינוי וסתירה אין פתח פתוח לא. כלומר דקאמר דלא מיתסרה מספיקא לעולם, אי לאו בספיקא דקינוי וסתירה, ובכללא דידיה פתח פתוח דספק נמי הוא. ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא. כלומר ספק דקינוי וסתירה הוא דאסר להו, ולאו ספק דעדים כגון ראוה עדים שנבעלה ואינו יודע אם באונס אם ברצון אינה נאסרת על הספק כשאינה טוענת כי האי, אלא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים בר מקינא לה ונסתרה, שאם יש עד אחד שנטמאת אסורה, דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, ופתח פתוח כשני עדים דמי שהרי בידוע שנבעלה. ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה על דוד, כיון דמשום טענת פתח פתוח דקים ליה, אסרינן לי', כל דכן הכא דהא הוי קים ליה במילתאי, ואלו קים ליה לאוריה כוותיה וודאי מיתסרא עליה, התם אונס הוי. ואע"ג דהוא מזיד, כל זמן שאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל, דבדידי' תליא מילתא. והאי דאמרינן וא"ת, לאו לישנא דר"א הוא, דאם כן משמע דתהוי פירכא לפום מאי דקאמרי, והא ליתא, דלא אתי' שפיר לפום לישנא דר"א דאמר וכמעשה שהיה, אלא לפום האי אוקימתא דאמרן, ר"א ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עיסקי קנוי וסתירה ולא כמעשה שהיה, ואמאי דקאמר וכמעשה שהיה אאין האשה נאסרת קאי, והשתא מפרשי' אמאי לא איתסר במעשה שהיה, ומהדרי' משום דאונס הוי, מ"א נ"ר.
<h2>דף ט:</h2>
ואיבעית אימא כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. פי' על תנאי מעכשיו אם לא ישוב מן המלחמה בשוב שאר עם הצבא, ולא היה אומר אם מתי, כדי שלא תהא צריכה לעידי מיתה, ובודאי כיון דהאי לישנא קאמרי אם לא ישוב, ולא קאמרי' אם מתי, תו לא בעי מעכשיו, דהא מיפטרן ממה נפשך דאי לא מאית גט מחיים הוא, ואי מאית הא מיפטרא במיתת הבעל, ולא היו צריכין ליכתב מעכשיו אלא משום יבם, דאי לאו מעכשיו אע"ג דמיפטר' מבעל במיתתו נפלה קמי יבם. ואע"ג דהא הדר אורי', לא שמי' מתי', דלא הוה קאמרי אלא אסוף המלחמה. מיהו קשיא לן דהא קיימא לן [גיטין ע"ג ע"א] מה היא באותן הימים הרי היא כאשתו לכל דבר, י"ל דהא אליבא דרבנן דאמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות, ור' יהודה סבר לה כהאי לישנא קמא דאמרינן אונס הוה. אי נמי אפשר דלא פליגי אלא במתנ' מהיום אם מתי או במתנה מחיים. והא דאמרינן התם [ב"מ נ"ט ע"א] שהיו אומרים לו דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, מלבינים היו פניו, דהא לא סגיא בלאו הכי, דלא אתא אספק אשת איש, דמי יימר דמיית, דהא לא קים ליה.
אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה.
<h2>דף י.</h2>
ואמרי' איתמר נמי אמר ר"נ אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ואלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. פר"ח ז"ל בשאין שם טענת דמים, כגון שאבדה המפה, דאמר בהדיא אדמים לא ידענא, מיהו קים לי דפתח פתוח הוה, אי נמי בשהיתה ממשפחת דורקטי, אבל אי איכא דם לא מהימן. ויש אומר שאם לא משמש אפילו מצא דם נאמן לומר פתח פתוח מצאתי, דכיון דלא משמש אין דם זה ראיה לה, שמא דם צפור הוא. אבל בירושלמי [ה"א] אמרו אהא דתני' כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, כאן קיימין בשלא פישפש, נמצא שהיא אומרת דם בתולים והו' אומר דם צפור, הוא הורע כחו שלא נהג כמנהג הזה, פי' דכיון דנהגו למשמש והוא לא משמש, איהו הוא דאפסיד אנפשיה, וכן בגליל שאין ממשמשין כלל, כיון שמצא אין חוששין לדם אחר, ואמרינן עלה הדא דתימר שלא להפסיד' מכתובתה, אבל לקיימ' אינו רשאי משום ספק סוטה וכו', עד וכלהון מן ההיא דמר ר' הילא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסו' לקיימ' משום ספק סוטה, פי' דכיון דקאמר דם צפור ואיהו קים ליה במילתא, הא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, מ"מ גמרינן מינה דאע"פ שלא משמש, כיון דהא איכא דם אינו נאמן להפסידה כתובתה, אע"ג דקא טעין בברי דקאמר דם צפור, משום דלא הוי טענת בריא ומילתא דקים ליה, מה שאין כן בפתח פתוח. ומיהו בהא פליגא בירושלמי אגמ' דילן, דהתם משמע דאפילו בספק ספיקא נאמן לאסרה עליו, ואנן לית לן אלא כגמ' דילן.
וקשיא לן והיכא מהימן, והא אמרינן במתני' [לקמן י"ב ע"ב] דר"ג ור' אליעזר דאיהי מהימנא, וקיימא לן כוותייהו. ויש לומר דהתם הוא דקא טענה איהי, דהוה ליה ברי ושמא, דאיהו לא קים ליה אי הויא מוכת עץ או נאנסה משנתארסה, ואיהי קים לה, אבל הכא מיירי בשותקת או במכחישתו שטוענת בתולה שלמה נבעלתי, דהוה ליה ברי וברי, וכיון דכן, עליה להביא ראיה, כדקיימא לן בעלמא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה. וכן מפורש בירושלמי [ה"ו] ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר בשותקת, אפילו תימא במדברת באומרת מצא ואיבדו, ותהא נאמנת, לית יכיל דמר ר' הילא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימא משום ספק סוטה, הכא איתמר נאמנת, והכא איתמר אינה נאמנת, כלומר מאי טעמא דמתני' דמהימנא, והכא אמרת דלא מהימנא, דהא אכתי לא פרישנא טעמא דמתני'. תמן שניהם מודים שהפתח פתוח, כלומר מתני' אין מכחישין זה את זה, שהרי אף היא מודה כדברו שהפתח פתוח, וכיון דכן במאי דקאמרה תו דנאנסה משנתארסה, או שהיתה מוכת עץ דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה, נאמנת, אבל הכא אין שניהם מודים שפתח פתוח, שהרי שותקת או מכחישתו וטענתו טענת ברי, ומ"ה אמר ר' אלעזר נאמן לאסרה עליו. והא דאמרינן לעיל ותהא נאמנת, כלומר מי יימר דלא מהימנא לר"ג אפילו בשותקת או במכחישתו, ומהדרי' לית יכיל, כלומר אתיא לן מדר' אלעזר דאשכחן דסבר נמי הכי דאמר מצא פתח פתוח אסור לקיימ', משום ספק סוטה, אלמא לא אמר ר"ג דמהימנא לגמרי במכחישתו, דהא אמר ר' אלעזר דאיהו מהימן, ומינה דר' אלעזר לא אמר אלא בשותק' או במכחישתו, אבל בטענת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי, מודה ר' אלעזר דאינה נאסרת עליו, וכן בכיוצא בזה בעדים שראוה שנבעלה ואין ידוע להם אם באונס אם ברצון, מכריעין הדברים להתיר בשטוענת נאנסתי, דלא אשכחן לה בשום דוכתא דלא מהימנא איתתא למימר דמשתרי' כל היכא דליכא הכחשה, ואכתי ק"ל חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
ורב יהודה אפשר דמודה לר' אלעזר, אלא אדרב יהודה עדיפא, דהא דרב יהודה איתא בכל הנשים שבעולם, ודינא הוא דלגבי איסורא תרי ספקי שמא באונס שמא ברצון, ואם תמצא לומר ברצון שמא לא נבעלה תחתיו, אבל לגבי הפסד כתובתה ליכא תרי ספקי, דאם תמצא לומר תחתיו, ואיכא למימר שמא ברצון, וא"כ הפסידה כתובתה, ואם לא היו תחתיו אפילו באונס הפסידה כתובתה, ואם תמצא לומר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל אף זו הפסידה הכל, ואת"ל יש לה כתובה מנה, הפסיד' מנה, וליכא אלא חד ספיקא לתקנתא דידה שמא נאנסה תחתיו, אבל מוכת עץ ליכא למימר, דהא אמרן לעיל דלא חיישינן לה, וכיון שכן דליכא אלא חד ספיקא לתקנתא דידה, ואיכא תרי ספקי גבי פסידה דידה, מפסיד לה כתובתה דבתולה מיהת דלית לה אלא מנה לכו"ע, אבל לגבי האי מנה איכא למימר דתרי ספקי היא למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה שמא לא זינתה תחתיו, ואם תמצא לומר תחתיו שמא באונס.
ומיהו מסתברא לפום לישנא דרב יהודה דאכולה קאמר, דקאמר סתמא הפסידה כתובה, ודין הוא שלא נאמרו שני ספיקות להקל אלא באיסורין, אבל בממון המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון דכן תיתי ראיה דלא זינתה תחתיו ברצון, וכל היכא דלית לה ראיה פסדא. ומסתברא דר' אלעזר נמי אית ליה כרב יהודה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומיהו לא תלו אהדדיה כלל, דאפשר דאיתה לדרב יהודה בלאו דר' אלעזר, דרבנן הוא דהימנוהו להפסידה כתובתה, דהם אמרו והם אמרו, אבל לא לאוסרה עליו אפילו באשת כהן ואשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד משום דלא קים ליה, ואפשר נמי דלאוסרה נמי הימנוהו, דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל לא להפסידה כתובתה, אלא מוקמינן לה אדינא ומדינא לא פסדא. תדע מדאתינן עלה משום דכתובה דרבנן, הא דאוריתא לא מהימן, ואפשר דכל היכא דלאוסרה מהימן, הוא הדין להפסידה כתובתה, ואכתי אימא לך דוקא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, אבל באידך לא מהימן, ואתא רב יהודה לאשמועינן דאפילו באידך מהימן. וראיה לזה דלא תליאן הא בהא, מהא דאמרינן לעיל [ט' ע"ב] אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי, ליום רביעי אין ליום חמישי לא, מאי טעמא משום איקרורי דעתא, ולמאי, אי למיתב לה כתובה, ניתיב לה, אלא לאו לאוסרה עליו, ומדקאמרינן אי למיתב לה כתובה, שמעת מינה דאפשר דמהימן להפסידה לה כתובתה, אע"ג דלא מהימן לאוסרה עליו.
אבל קשיא לן דמשמע דהאי דמהימן מדרבנן הו', ולא מדינא, כדאמרינן והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן, והא תמיהא מדינא אמאי לא, והא ודאי קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון דכן תביא ראיה ותיטול. ויש אומרים משום דאיכא מיגו, דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני. ולא נהיר, דהא תינח מדברת, שותקת מאי איכא למימר, ואיפשר דכי איצטריך טעמא דמהימנותא דרבנן למדברת. מיהו אכתי לא נהיר, דהא מיגו במקום חזקה הוא, ובבבא בתרא [ה' ע"ב] הויא בעיא ולא איפשיטה. ובאיכא למימר דודאי אין כל החזקות שוות ואין אומרין בהן זו דומה לזו, ואי נמי איכא למימר דהיינו הימנותא, משום דלא קים ליה. אבל הנכון דמדינא וודאי לא מהימן, משום דאיכא רובא וחזקה, דרוב נשים בתולות נישאות, ואיכא נמי חזקה דגופה, וכיון דכן אי כתובה דאורייתא דינא הוא דלא מהימן, אי לאו משום דמדרבנן. וכן כתבו הגאונים ז"ל שאינו נאמן אלא לעיקר כתובה, אבל לענין תוספת שכתב לה אינו נאמן, דמוקמינן לה אדינא. ומיהו הני מילי דמהימן לאלתר, אבל לאחר זמן אינו נאמן, תדע דאמרינן הכא דביהודה ליכא טענת בתולים, כיון שנתיחד עמה ולא טען לאלתר, וכי תימא ההוא דטעין אהשתא ליתה, דאלו הוה מהימן למטען אההיא שעתא, הוא הדין אהשתא דמהימן למימר לא באתי עליה באותה שעה, ועכשיו לא מצאתי בתולים, וכיון דכן מיגו דאי בעי טעין השתא מהימן למטען אההיא שעתא, אלא לאו כיון שנתיחד ולא טען תו לאו מהימן למטען כלל, וכן אמר ביבמות בפ' בית שמאי [קי"א ע"ב] טענת בתולים [כל] שלושים יום דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר נסתרה מיד לא נסתרה אפילו אחר כמה ימים, ולמאי, אי למיסר' עליו, נסתרה אמאי לא, אלא לאו להפסידה כתובתה, וקתני דכיון דנסתרה תו לא מהימן, והכי מוכח טעמא דלא הימנוהו אלא לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכיון דכן, לאלתר הוא דאיכא למימר האי טעמא, אבל בתר הכי לא, דאימלוכי הוא דמימליך, ושמא עיניו נתן לגרשה ורוצה לפטרה בולא כלום. מיהו תמיהא מילתא דקאמר אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, מאי פסידא, דילמא ניחא ליה בהכי לאפסודה לכתובתה, ובתר הכי מקיים לה במנה, ויש לומר דוודאי כיון דטועין עלה הכי, לא סגי' דלא מפיק לה, שאין אדם רוקק בכוס ושותהו, והא דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כלומר אין אדם כו' הוא דמהימן, ובהאי טענה נמי בדקא טעין לאלתר שבעל כדפרישנא, וכל היכא דטעין לאלתר שבעל אפילו לא בעל אלא לאחר כמה ימים מהימן, דאכתי איתי' להאי טעמא, אבל אינו נאמן לומר שזינתה, וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה, אלא הרי הוא כטוען לחבירו פרעתיך, ויש לו שטר שגובה.
והא דאמרינן אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, אף על גב דאהנו לן רבנן, כל היכא דאיכא דם כדפרישנא דלא מהימן אלא היכא דליכא דם, הכי קאמר כיון דתקון רבנן כתובה מאי טעמא הימנוהו כלל, ומאי אהנו להאך, דהא כל היכא דאפשר ליה למטען מפסדא לה לכתובתה, ומהדרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ולא אתי למטען אלא משום קושטא. ושמעינן מהכא וודאי דכתובה כסף מדינה. ושמעינן ליה לרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובה דאורייתא, עד כאן לא פליגי אלא אי מדאורייתא או מדרבנן. ונפקא לן מינה להא דרב יהודה, ולההיא דהתם נמי [לקמן ק"י ע"ב] דנשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל, אבל לכולי עלמא כתובה במנה מדינה הוא, ובתולה כתובתה מאתים של מדינה ולאו דצורי, ובשלהי מסכתן בדוכת' נפרש לה בסייעתא דשמיא.
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר לי' ר' פתח פתוח מצאתי, אמ' להו רב נחמן אסבוהו כופרי מברכתא חביתא ליה, והא רב נחמן אמר מהימן, מהימן ומסבינן ליה כופרי, רב אחאי משני כאן בבחור כאן בנשוי. מסתברא דאידי ואידי מהימן, דלא אתא רב אחאי לאיפלוגי בהימנותא, מדלא מפרש לה בהדיא, ולא אתא אלא למימרא דבבחור מסבינן ליה כופרי ולא בנשוי, ותקנתא נמי היא לאסובי ליה כופרי בבחור, משום דהאי טענה הוי מידי דלא קים ליה לאיניש שפיר, ובבחור מסתברא דלאו בקי, ואיכא למיחש דלא ליתי כל חד וחד לטעון הכי, ואע"ג דלא קים ליה שפיר אלא דדמי ליה, והשתא כיון דמסבינן ליה כופרי, ליכא למיחש דלימא אי לאו דידע דקושטא קאמר, ואי ידע נמי לא מימנע משום הכי. איכא דאמרי דבבחור לא מהימן, ומשמע דאית להו למימר דלאפסידה כתובתה איתמר, אבל לאוסר' לא, דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסור', ותפוש לשון ראשון, דאידך משתבש, דמה נפשך אי מברכתא חביטא ליה להימנוהו וליסבוהו כפורי, ואי לא לא להימנוהו נמי ולא ליסבוהו כופרי.
ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי אמר לו פתח פתוח מצאתי, אמר לו שמא הטיתה, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שמהלך באישון לילה באפילה, הטה מצאו פתוח לא הטה מצאו נעול. איכא דאמרי וכו'.
<h2>דף י:</h2>
ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי, אמר ליה ר' בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה ליה ר' עדיין בתולה אני, אמר לה[ן] הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה, הביאו לו שתי שפחות והושיבן על פי חביות של יין, בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף, הושיבה ואין ריחה נודף, אמר לו לך זכי במיקחך. וליבדוק מעיקרא בגו' דידה, גמר' הוה שמיע' ליה, מעשה לא הוה חזי, וסבר לא קים ליה בגוה דמלתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי [ב]בנות ישראל.
ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן אמר לו רבי בעלתי ולא מצאתי דם, אמר' בתולה שלמה נבעלתי אלא ממשפחת דורקטי אני שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים, בדק ר"ג בקרובותיה ונמצא כדבריה, אמר לו לך זכה במקחך, אשריך שזכית לדורקט[י]. אמר ר' חנינא תנחומין של הבל נחמו ר"ג לאותו האיש, דתני ר' חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה, ותנא משום רבי מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין. איתמר ר' ירמיה אמר זכי במקחך אמר ליה, ר"י בר אבון אמר נתחייבת במקחך אמר ליה. בשלמא למ"ד נתחייבת היינו דר"ח, אלא למ"ד זכה מאי זכות', דלא אתי לספק נדה. ההוא דאתא לקמיה דר' א"ל בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה ליה רבי בתולה הייתי ושני (בצרות) [בצורת] הוי, ראה רבי שפניהם שחורים, צוה עליהם והכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחופה, ובעל ומצא דם, אמ' לי' לך זכה במקחך, קרא עליהם ר' צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ.
מתני' בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתה מאתים ויש להם טענת בתולים. הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות ג' שנים ויום א', כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים. גמר' ומי הואי. כלומר בימי משה. א"ר אכל תמרים אל יורה. ואע"ג דמעליאן בתר נהמא, לפי שעתא טרדן מידי דהוה אחמרא.
<h2>דף יא.</h2>
מתני' הגיורת והשבויה וכו'. א"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. פי' כשבא לפנינו להתגייר ורוצה מעצמו בדבר, ואע"ג דדעתיה לא חשיב, מקבלין אותו על דעת ב"ד, דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו.
אמ' רב יוסף אם הגדילו יכולין למחות. מסתברא דעד שיגדילו קאמר, ואמרינן כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחת, שוב אינה יכולה למחות. הא דפרכינן והא ודאי קיימ' לן דעבדא בהיפקירא ניחא ליה. כלומר, וכ"ש א"י, מ"מ בדיעבד עדיפא ליה בצאתו מעבדות לחירות וזכות הוא לו והכי מוכח לעיל.
מתיב רבא אלו נערות שאין וכו'. לכי גדלה אשגרת לישן הוא, ונקט שיטתא דלעיל, ולאו דווקא, דהכא וודאי בגדולה עסיקי', כדקתני אלו נערות, וקושיין ליתא, אלא משום דקס"ד ולכי גדלה נמי מציא מימחיא ונפקא.
אביי לא אמר כרבא התם קנס תקינו לה רבנן שלא יהא חוטא נשכר. קשיא לן דהכא משמע דרבא לית ליה האי סברא, ואלו בבבא קמא [ל"ח ע"ב] קשיא לן דר' מאיר אדר"מ, דאלו התם אמר ר' מאיר בשור של כותי שנגח שור של ישראל שמשלם נזק שלם ושל ישראל שנגח של כותי פטור, ואע"ג דשמעינן ליה לר' מאיר דכותים גרי אמת הם, ומהדרי' קנס הוא שקנס בממונן, והוינן בה ומי קניס, והא תנן אלו נערות שיש להם קנס, וחדא מנייהו כותית, ומשנינן דהתם קנס תקינו לה רבנן שלא יהא חוטא נשכר, יש לומר התם הוא דאילו מדינא אית להו ומשום קנס קנסינן לה, והכא גבי כותית אוקמינן אדינא כדי שלא יהא חוטא נשכר, אבל הכא דמדינא לית לה, לא יהבינן לה כדי שלא יהא חוטא נשכר, ואביי ס"ל דאפילו בהא קנסינן.
הגדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה, ואין להם טענת בתולים. הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ונשתחררו ושנתגיירו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מנה ואין להם טענת בתולים.
<h2>דף יא:</h2>
קטן שבא על הגדולה רב אמר עשאה מוכת עץ, ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר. והלכת' כוותי'. הא דאמר רבא ה"ק גדול(ה) הבא על הקטנה ולא כלום דפחות מכן כנותן אצבע בעין דמי. לא צריכא לן הא בערך תירוצא, אלא איידי דאתי לפרושא למתני' פריש לה כולה, ודכוותא בתלמודא.
אמר רמי ב"ח מחלוקת בהכיר בה, דר' מאיר מדמי לה לבוגרת, ורבנן מדמו לה לבעולה, אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום. מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי וכו', ליכא לפרושי דהכי קאמר היא אומרת מוכת עץ אני וכך התניתי עמך, דא"כ הויא לה מתני' ברי וברי, ובהא לא אמר ר"ג דמהימנא, ודלא כדברי הירושלמי [בפירקין ה"ז]. והכי מוכח מתני' [לקמן י"ג ע"א] דקתני לא כי אלא דרוסת איש את, ולא קתני לא התנית עמי.
אלא אמר רבא לר' מאיר בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים, לרבנן הכיר בה מנה, לא הכיר בה ולא כלום. ואסיקנא אלא לאו ש"מ הדר ביה רבא מההיא והכי הוה דקאמר, לר' מאיר בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים, ולרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה, ומתניתא רבנן, דקתני נמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה, ומתנית' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי, בין לרבנן בין לר"מ, ולר"מ אמ' יש לי מאתים, ולרבנן מנה. וכ"ת אמאי לא מוקי לה למתניתא אפילו לר' מאיר, ואימא הכי לר"מ הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה, ולרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה, ואתיאן מתני' ומתניתא בין לר"מ ובין לרבנן, י"ל דהא לא אפשר לר"מ, דממה נפשך אי מקח טעות הוא אפילו מנה נמי לית לה, אי לאו מקח טעות הוא כולהו מאתן אית לה, ובירושלמי כפלוגתא דידן.
ת"ר כנסה ראשון לשם נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה עמו כדי ביאה, אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון. [י"ב ע"א] אמר רבא זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. רב אשי אמר לעולם אימא לך לית לה, ושאני הכא שהרי כנסה ראשון. אע"פ שעידים מעידים לה, ה"ק רב אשי דאפשר דהכא לא חשיב הא מקח טעות הוא, כיון דנישאת בטל חיבה, ואין נושאין אותה אלא בדמי בעולה, ותו לא איכפת ליה אי בתולה אי בעולה דליטעון עלה דתהוי מקח טעות, והכי איתא בירושלמי [ה"ג]. ובמסקנא אמרינן דמאן דמתני לה לדרב אשי אמתני' לא מתני לה (אמתניתא) [אברייתא], דאמר אנא אעדים סמכי. כלומר דהא עדיפא דאיכא עדים דלא נסתרה כלל, ואפשר שהיה כנסה מפני חיבת לילה הראשון, אבל במתני' לא, דהא איסתתרא, ואע"פ שהיא בחזקת שלא נבעלה, אפשר שנבעלה. ותיפשוט להאי לישנא מברייתא סברא דרבה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, וקימ' לן כהאי לישנא דמתני לה לדרב אשי אברייתא וליתא לדרבא, אלא כל שנמצאת בעולה מקח טעות הוא ולית לה כלל.
<h2>דף יב.</h2>
ופרכינן וליחוש דילמא שמא תחתיו זנתה כו'. ק"ל דהא ספק ספיקא הוא ולית לן למיחש לה כדאמרינן לעיל [ט' ע"א]. ורש"י ז"ל פי' וליחוש שמא תחתיו זנתה היכי קאמר אין השני יכול לטעון טענת בתולים, משמע דאינו צריך כלל לבא לבית דין, וליחוש עלה ויבא לב"ד ושמא מתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר על ידי עדים שזנתה תחתיו. וליתיה להאי פי', דוודאי אין השני יכול לטעון טענת בתולים לא משמע אלא דלא מהימן, ותו דמאי קושי', דהא וודאי הכי איתה דאינו צריך כלל לבא לב"ד, דכל היכא דלית ליה סהדי לא אמרינן לבא לב"ד לטעון עליה, כיון שמן הדין מותרת לו, ולפי דעתו תקשי ליה נמי הא דתנן [לקמן] האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים ואין אומרים לבא לב"ד שמא יתברר הדבר ויבאו עדים. והרב ר' אברהם ז"ל פירשה כגון שאמרה היא בשעה שנישאת שבתולה שלימה היא, והיינו דפרכי' כיון דאמרה איהי ניחוש שמא תחתיו זנת'. וליתיה, דמאי קשית', היכ' משמע דשמע הכי ממנה דקשיא ליה, וכ"ת משום דקא פאסיק ותאני אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע לעולם, א"כ כי מוקמי' לה כגון שקדש ובעיל לאלתר לוקמא בדלא אמרה. ולפום פשטא משמע דאפשר לאוקומה באשת כהן דלא הוי אלא חד ספיקא כדפרישי' לעיל דלא חיישי' למוכת עץ. אלא דק"ל א"כ מאי האי דמשני כגון שקידש ובעל לאלתר, אכתי איכא חדא ספיקא לאיסורה דוודאי נבעלה, ואית לן למיחש שמא לפסול לה נבעלה. והנכון דכי אמרי' וליחוש שמא תחתיו זנתה, לאו לאוסרה עליו, דהא וודאי לא מיתסרא בהכי כדפרי', אלא להפסידה כתובתה, והכא במאי עסקינן בשותקת (ולא) [או] במכחישתו, וכיון דכן אפילו ר"ג מודה, דאע"ג דהוי ספק ספיקא, המוציא מחבירו עליו הראיה, והרי היא בעולה לפניך דהא ליכא דם, ולמוכת עץ לא חיישי', וכיון שכן תביא ראיה לדבריה שלא נבעלה תחתיו ותיטול ואי לא תפסוד, וכ"ת והא לעיל [י"א ע"ב] אמרי' זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, ואמאי וליחוש שמא תחתיו זנתה, י"ל התם זנתה מעיקרא בעדים קאמרינן כדקתני. מיהו אכתי ק"ל הא דאמרי' לקמן [י"ג ע"א] טענתייהו במאי, ר' יוחנן אמר במאתים ובמנה, ר"א אומר במנה ולא כלום, מאי האי דקאמר רבי יוחנן במאתים ובמנה, במאתים ולא כלום הוה ליה למימר, דכיון דאיהו טעין דרוסת איש את ליחוש שמא תחתיו זנתה אם איתא דצייתינן ליה, י"ל דהא דר"י איירינן בדקאמר בהדיא דרוסת איש את מעיקרא כגון שקדש ובעל לאלתר או כגון שקידש בביאה. והאי דמשמע ליה הכי, משום לישנא דמתניתין [לקמן י"ג ע"א] דאיק, דלא פליגי אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש, אבל תרוייהו מודי דמתחלה קודם קידושין הוא כדמוכח לקמן בפלוגתייהו נמי כדאיתא לקמן. תדע שהרי הוא דינא דפסדא כתובתה, דהא מתני' דהוי נמי תרי ספקי והא טענת' איהי בברי, ואפ"ה מפסדת כתובתה לר' יהושע דאמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה, והוא הדין אפילו לר"ג היכא דלא טענה. ואע"ג דאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה, דמשמע לישנא דחששא דאיסור', כיון דאיכא אשת כהן דמיתסרא בהכי, ולכולהו נשי נמי איכא פסדא דכתובה, נקט לי' האי לישנא דשוי בכולהו, ומאי דמהדרי' במקדש ובעיל לאלתר, שלא להפסידה כתובתה לאשת ישראל, אבל לאו לענין איסורא דאשת כהן, דאכתי איתא לאיסורא, מרבינו נ"ר, ותו לא מידי.
מתני' האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אין יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתיחד עמה. מדקתני האוכל, מכלל דאיכא דוכתא ביהודה נמי דלא אכיל, אמר אביי ש"מ ביהודה מקומות מקומות יש, כדתניא אמ' ר' יהודה ביהודה היו מיחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה, ובגליל לא היו עושין כן. ביהודה בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן והכלה בשעת כניסתן לחופה, ובגליל לא היו עושין כן. ביהודה בראשונה היו השושבינין ישנים בבית שהחתן והכלה ישנים, ובגליל לא היו עושים כן, וכל שלא נהג כמנהג הזה אין יכול לטעון טענת בתולים. אהייא, אילימא ארישא, כל שנהג מבעי ליה, אלא אסיפא, כל שלא משמש מבעי ליה. הפי' הנכון כמו שכתב אדוני זקיני הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, דכל שלא נהג משמע שלא נהג כן, אלא שנהג שלא לעשות כן, ואי דנהיג הכי, בוודאי יכול לטעון טענת בתולים, בגליל שלא היו נוהגין כן, ובוודאי שהיו טוענין טענת בתולים, אלא כל שלא משמש מבעי ליה, דמשמע דלא הוה אלא באקראי בעלמא, דאף ע"ג דכולהו ממשמשי, האי לאו אדעתיה ולא משמש, ובהאי הוא דאינו נאמן לטעון טענת בתולים, כיון דכולהו אידך ממשמשי, והיינו דקאמר רב אשי לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש. ותמה מאי אתא רב אשי לשנויי, היינו דאביי דאמר תני כל שלא נהג, אלא דהיינו דקאמר רב אשי דכל שלא נהג דקתני כל שלא משמש נמי קאמר, דליכא למידק הכי כדקאמרת דכל שלא נהג השתא קאמר, ולאו למימרא דנהוג שלא למשמש. ורבא תריץ כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודה בגליל, אינו יכול לטעון טענת בתולים.
מתני' אחד אלמנות כהנים ואחד אלמנות ישראל כתובתן מנה. בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידן חכמים. תנא אלמנות כהנים כתובתה מאתים, והא אנן תנן אחד אלמנות כהנים ואחד אלמנות ישראל כתובתן מנה, אמר רב אשי שתי תקנות הוא, מעיקרא תקון לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה, כיון דחזו דקא מזלזלי בהו, תקנו להו מאתים, כיון דחזו דקא פרשי מנייהו, אמרי אדנסבי' אלמנות כהנים ניזיל נינסוב בתולה בת ישראל, אהדרינהו למילתיה. אפשר דרב אשי גמרא גמור לה הכי, אי נמי מדקתני מתניתא אלמנות כהנים כתובתה מאתים, ולא קתני בתולות בארבע מאות זוז, משמע ליה דלא אתקון בהדי הדדי, ומשמע ליה דמתני' אחר תקנה, וכיון דכן לא סגיא ליה אלא כדקאמר.
<h2>דף יב:</h2>
בית דין של כהנים וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל לא ב"ד של כהנים בלבד, אלא אפילו משפחות מיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושין. מיתיבי הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין עושה כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל הכי הוא דאיכא צד כהונה אבל ישראל לא, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בת ישראל לישראל דלא מצי אמר לה עלויי קא מעלינא ליך, אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינא ליך אימא לא, קמ"ל.
מתני' הנושא את [האשה ולא] מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה [שדהו והוא א]ומ' לא כי עד שלא אירסתיך, והיה מקחי מקח טעות, ר"ג ור' אליעזר או' נאמנת, [רבי יהושע או'] לא מפיה אנו חיין, אלא הרי היא בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד ש[תביא ראיה] לדבריה.
איתמר מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע, רב הונא ורב יהודה אמרי [חייב, ורב נחמן] ור' יוחנן אמרי פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי חייב בריא ושמא בריא עדיף, רב [נחמן ור' יוחנן אמרי] פטור אוקי ממונא בחזקת מריה. אמ' ליה אביי לרב יוסף הא דרב [הונא ורב יהודה דשמו]אל היא, דתניא היתה מעוברת וכו', ואמר רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר"ג אף בראשונה, מאי אף בראשונה, [אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה אר"ג] בריא ושמא [בריא] עדיף, לימא רב הונא ורב יהודה [דאמרי כר"ג ור"נ ור"י דאמרי כרבי יהושע], אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפי' לר"ג, הכי גרסי' עד כאן.
אמר לך ר"נ אנא אפילו לרבן גמליאל. ה"ג עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא למימ' מיגו, אבל הכא מאי מיגו איכא, אי נמי משום חזקה דגופה, אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי. ואיכא דמפרש דהיינו מיגו, דכי אמרה משארסתני נאנסתי איכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה, ואידך דקאמרה מוכת עץ אני קודם לכן מיגו דאיבעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך. ותמה האי מאי מיגו הוא, דבקמייתא דאמרה דנאנסת[י] דמצי אמרה מוכת עץ אני, ומהימנה לר' אלעזר דאמר שלא הכשירו אלא בה דאית ל(י)ה חזקה דגופה, כיון דסוף סוף עיקר הימנותי' משום לתא דחזקת גופי', הא תו למה לי משום מיגו, משום חזקה דגופה נמי איכא ליהמנו' דנאנסה תחתיו, ואפילו לר' יוחנן דאמר [לקמן י"ג ע"ב] לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כולה משום חזקה דגופה, דאע"ג דבתה לית לה חזקה דכשרות, קסבר ר' יוחנן דכיון דמכשרת בה לא סגיא דלאו בבתה דעובר ירך אמו הוא וחד גופא הוא. ותו האי מאי מיגו הוא, דהא כי אמרה מוכת עץ אני תחתיך היא גופה בפלוגתא, דאלו לר' יהושע לא מהימנא, ואידך נמי דאמרת דהיינו [טעמא] דמהימנא כי אמרה מוכת עץ אני קודם לכן מיגו דאיבעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך, היא גופה מאי טעמא, אילימא משום דהויא ברי, הדרא לה קושיין לדוכתא מיהא, ואי משום חזקה דגופה מוכת עץ אני קודם לכן נמי היינו טעמא דמהימנא ולאו משום מיגו. ותו דלקמן [ט"ז ע"א] מוכח בהדי' דבהא ליכא משום מיגו, דאתיא כגון שקידש ובעיל לאלתר וכדפרי' נמי לעיל [ט' ע"ב], ואע"ג דבאידך פרקין [שם] אמרינן ליה להאי מיגו בהני תרתי, התם לא משום מיגו גמור אמרינן להו למימרא דתיהוי הימנותא דר"ג משום הכי, אלא אליבא דר' יהושע הוא דאמרינן להו, דאע"ג דלא מודה ר' יהושע בהני, מודה היכא דאיכא מגו גמור, והוא הדין דרבן גמליאל גופיה נמי לאו משום האי מיגו בלחוד הוא דאתי עלה, אלא דמדר"ג לא משמע דלא נימא מיגו בעלמא, אבל מדר' יהושע מהו דתימא כיון דפליג אהא, דסבר ר' יהושע דלא אמרינן מגו כלל, קמ"ל דבהני הוא דפליג למימרא דלא מהימנ', ואע"ג דאיכא האי מיגו, אבל בעלמא אית ליה מיגו. והא דאמרינן קמייתא דאיכא למימר מיגו, לאו מיגו גמור הוא, אלא דאמרינן דאם איתא דמשקרא איהו דקסברא דמהימנא כדקאמרה האי טענה, אמאי לא אמרה אידך, דאם איתא דמהימנא עדיפא לה דרוחא טפי.
ואיכא נוסחי דלא גרסי' ליה. ואי גרסי' ליה איכא לפרושי לפי הדחק דלאו עיקר טעמא הוא, אלא אסמכתא בעלמא דאסמכיה בהדי אידך, ואידך עיקר, דאמרינן דהתם הוא דאיכא חזקה דגופה, פיר' והיינו דמהימנא לומר נאנסתי תחתיך דבחזקת בתולה עומדת ובחזקת הכשר, ואמרינן דהשתא הוא דנבעלה ואנוסה היתה, וכי אמרה מוכת עץ אני, אמרינן אוקמה אחזקה דגופה ובחזקת הכשר היא ואינה דרוסת איש, ומיהו דווקא בדקא טענת, דאי לא, אי בטוען טענת דמים, וודאי פשיטא דמהימן, ואי דליכא טענת דמים כגון שאבדה המפה וטוען טענת פתח פתוח, היינו דאמרינן בגמרא דהם האמינוהו להפסידה כתובתה, ואסיקנא דהכי נמי מסתברא דרב נחמן כרבן גמליאל, ולא פליגי, וקיימא לן כתרוייהו. וק"ל דודאי הא דרב יהודה דשמואל היא, ממאי מדאמרינן התם בפרק השואל את הפרה [צ"ז ע"א] זה אומר שאולה מתה והלה אומר אינו יודע חייב, ואמרינן עלה שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, ואוקמה רב נחמן בשיש עסק שבועה ביניהן, וכן בפרק הבית והעליה [קט"ז ע"ב], ושמעי' ליה לשמואל דלית ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כדאיתא בפרק כל הנשבעין [מ"ז ע"א], וכיון דכן לא סגי דלית ליה מנה בידך והלה אומר אינו יודע חייב כדמוכח במתני'. ואיכא דאמר דכי לית ליה לשמואל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, הני מילי בשבועה דרבנן, אבל בשבועה דאורייתא אית ליה, וליתא, כדמוכח התם בפרק כל הנשבעין ושם יתבאר בגה"י. ותו קשיא דרב נחמן נמי היא דרב, דנמי לית ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם.
ומסתברא דלא איכפת לן אי דרב אי דשמואל, ולא אייתי לה הכא, אלא משום דמתמהין עלה אי איתה דרב נחמן דאמר כר' יהושע דקיימא לן כוותיה בדינ', ואנן קיימא לן כרבן גמליאל כדפסק שמואל, וכ"ת כיון דהא ודאי כרב יהודה דשמואל היא, א"כ מאי האי דאמרינן דקשי' הלכתא אהלכתא, דקיימא לן הלכתא כרב נחמן, ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, ומאי קושי' דשמואל כרב יהודה. הא ליתא, דבר מיהא מאי קושיא הא רב יהודה גופ' הוא דאמר לה משמיה דשמואל, אלא דהכי קאמר ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, וקיימא לן כוותיה. וק"ל דהא וודאי לית ליה לשמואל בריא עדיף, דהכי אמרינן התם בפרק שור שנגח את הפרה [מ"ו ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס, אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה, למה לי למימר זו כלל גדול בדין, דאפילו ניזק בריא ומזיק שמא, ותו דרב יהודה אדרב יהודה קשיא נמי, וי"ל דהא איכא לישנא אחרינא התם דמוקים לה למילתא אחרית' לשור שנמצא נגחן. ואכתי קשה לי דהתם [ב"מ צ"ז ע"ב] מתרץ רב נחמן כשיש עסק שבועה ביניהן, ואשכחן התם בפרק כל הנשבעין [מ"ז ע"א] דלית ליה לרב נחמן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, דאמרינן התם אתא עובדא לקמיה דרב נחמן ואמר יחלוקו. וי"ל דהא לא איכפת לן דקסבר לה אליב' דנפשיה, אלא דמפרש לה אליבא דההוא תנא דהתם דאמר חזרה שבועה למקומה, דהכי קאמר חזרה שבועה למחויב לה, ודלא כמאן דאמר חזרה שבועה לסיני, כיון דכן מסתייה בהכי, דמוקי' לההיא דהתם כשיש עסק שבועה ביניהן ואליבא דההוא תנא, מיהו רב נחמן אליבא דנפשיה לית ליה הכי אלא יחלוקו, רבינו נ"ר.
<h2>דף יג.</h2>
[מתני' היא אומרת מוכת עץ] אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את [רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ו]ר' יהושע אומ' לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת דרוסת [איש עד שתביא ראיה לדבריה]. טענתייהו במאי ר' יוחנן אמ' במאתים ומנה ר' אלעזר אמר במנה ולא כלום. תמה אמאי לא מוקים לה ר' יוחנן כרבנן, וכגון דאמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתן, ור' אלעזר נמי אמאי לא מוקים לה במאתים ולא כלום, כגון דאמרה איהי מוכת עץ אני תחתיך, והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, דהא קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל. ונראה דקסברי דמתני' מדלא מפרש בהדיא והיא אומרת מוכת עץ אני תחתיך כדקתני באידך דכולה בין טענתא דידיה בין טענתה דידה בשאינה תחתיו, דלא פליגי איהי והוא אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש, אבל תרווייהו מודו דלאו תחתיו, וכגון שקידש ובעל לאלתר, או כגון שקידש בביאה, וקיי"ל כר' אלעזר דאמר במנה ולא כלום, דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל.
מתני' [ראוה מדברת] עם אחד בשוק אמרו לה מה טיבו של זה, איש פלו' וכהן הוא, ר"ג ור' אלי[עזר אומרים נאמנת], ר' יהושע אומ' לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת בעולה לנתין או לממזר [עד שתביא ראיה] לדבריה. היתה מעוברת אמרו לה מה טיבו של עובר זה, מאיש פלוני וכהן הוא, [ר"ג ור' אליעזר] אומ' נאמנת וכו'. מאי מדברת, זעירי אמר נסתרה, רב אסי אמר נבעלה, ולישנא מעליא נקט כדכתי' אכלה ומחתה פיה וגו'. פי' ולזעירי דאמר נסתרה, אתיא בין באומרת לא נבעלתי בין באומרת נבעלתי ולכשר נבעלתי, ור"ג מכשר אפילו בהא, ור' יהושע פאסיל אף באומרת לא נבעלתי, ולא סגיא נמי בלאו הכי, דאם איתה דמכשר רבי יהושע בהא, א"כ אפי' באומ' נבעלתי ולכשר נבעלתי מהימנא, מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי, אלא ודאי אפילו בהא פאסיל ר' יהושע, דסבר דכל דנסתרה בוודאי נבעלה היא, ור"ג נמי מכשר אפילו באומרת נבעלתי, דלא סגיא נמי בלאו הכי, כיון דמכשר באומרת לא נבעלתי, וכיון דכן, כי אמרה נבעלתי ולהכשר נבעלתי, לא סגיא דלא מהימנא במגו, והכי מוכחא מילתא במתני', מדקת' מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא, אלמא דאמרה נבעלתי אלא דכשר הוא, ואפילו הכי לזעירי איצטריכא היתה מעוברת, דודאי נבעלה לפנינו ואין כאן מגו כלל, ואפילו בהא מכשר ר"ג.
הא דמקשי' הא דאמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד לימא דלא כר' יהושע. לזעירי בלחוד הוא דקשיא לן, ולא לרב אסי, דלרב אסי הא אמ' נבעלה, אבל נסתרה לא חיישינן לה. וק"ל הא דלא כרבן גמליאל נמי היא, דע"כ לא מכשר ר"ג אלא בטוענת, אבל בשאינה טוענת לא, כדאמרינן לקמן [י"ד ע"א] בהדיא דטעמיה דר"ג משום דאלים ליה בריא, ואלו הכא אפילו בדלא טענא אמרינן דאין אוסרין על הייחוד. י"ל דלר"ג לא קשיא, דכיון דשמעינן מינה מיהת אליבא דרבן גמליאל דאין סתירתה ראיה על הטומאה, הלכך באשת איש לא בעיא טוענת, דכיון דאין סתירתה ראיה, אי משום אמירה דידה, לית בה מששא, דאפילו אמרה טמאה אני לך, לא מהימנא, דהא קיימא לן [בנדרים צ' ע"ב] דהאומרת טמאה אני לך צריכה להביא ראיה לדבריה, וכיון דכן, למה לי טוענת, אבל הכא דינא הוא דנבעי טוענת, דאע"ג דמשום ראיה דסתירה לא מיפסלה, דלמא אמרה נבעלה ולפסול לה ומהימנא, אבל לר' יהושע דאמר דסתירה ראיה אטומאה, א"כ אמאי אין אוסרין על הייחוד, דכיון דנסתרה הרי זו בחזקת נבעלה. ומכל מקום שמעינן מהא דפלוגתייהו דר"ג ור"י בין באומרת נבעלתי בין באומרת לא נבעלתי כלל, דאלו הוה מודה ר' יהושע לר"ג באומרת לא נבעלתי שהיא נאמנת, למימרא דאין סתירתה ראיה על הטומאה, הכא נמי דינא הוא אפילו לר' יהושע דאין אוסרין על הייחוד כדפרישית, ודלא כפי' רש"י ז"ל.
<h2>דף יג:</h2>
אמרו לו השבתנו על המעוברת מה תשיבנו על המדברת. אע"ג דאמרינן האי לישנא דהשבתנו על המעוברת, לאו למימרא דהדרו בהו, אלא הוה ליה כמאן דאמ' הא תינח מעוברת דאיכא לדמויה לשבויה, מדברת מאי איכא למימר, מיהו רבנן אליבא דנפשייהו סברי דאפילו מעוברת דוודאי נבעלה לא דמיא לשבויה, דמעוברת מן הסתם איכא למימר שנבעלה לדעתה, וכיון שכן, אומרת שלא נבעלה אלא מכשר לה, ואפילו במקום שכולן פסולין, דכיון דקיי"ל דהמכשיר בה מכשיר ברוב פסולין, לא שני לן בין רוב פסולין לכולן פסולין. ומנא תימרא, מדמקשינן ותיפוק ליה דהכא רוב כשרין אצלה, והתם רוב פסולין אצלה, ומפרקינן לה מהאי טעמא דהמכשיר בה מכשיר אפילו ברוב פסולין, והפוסל פוסל אפילו ברוב כשרין, ואם איתא אכתי תיפוק ליה דהתם גבי שבויה כולן פסולין, אלא ודאי לא שני לן בין רוב פסולין לכולן פסולין, דהמכשיר בה הוא הדין אפילו כולן פסולין, דכיון שנבעלה לדעתה מאמינין אותה במה שטוענת לכשר נבעלתי, ואע"ג דהשתא בהאי דוכתא ליכא כשר, אמרינן ההיא שעתא איקרי לה ואשכחה כשר, וכ"ש במדברת שהיא נאמנת לומר לא נבעלתי, מה שאין כן בשבויה שנבעלת שלא לדעתה שהיא בידם שיכולין לאנסה ואין בידה כלום.
ואמר להו מדברת היינו שבויה. דמחזיקין אותה בוודאי נבעלה, ואפילו אי נשאת תצא והולד חלל, הכא נמי מחזיקין אותה בוודאי נבעלה. ומיהו אפי' לר' יהושע לאו כשבויה ממש, דאלו התם אפילו בדיעבד, דאפילו אם נשאת תצא, ואלו הכא לכתחילה דווקא, כדאמרינן לעיל [בע"א] מעלה עשו ביוחסין ולא בדיעבד, כדאמרינן [שם] אין אוסרין על הייחוד, ודווקא בנסתרה, אבל בוודאי נבעלה אפילו בדיעבד פסלי' לה, שאף לזו יש עדים כמעוברת, והא וודאי הויא כשבויה לגמרי ואליבא דר"י.
א"ל רוב א"י [פרוצים בעריות]. וכיון שאין בידה כלום, אלא בידן [של עובדי כוכבים פרוצים בעריות], הויא לה כוודאי נבעלה, אבל היכא דלאו שבויה [היא], אפילו ראוה שנתיחדה עם פסולי ישראל, כשרה לדברי המכשיר בה ואפילו נשבית בידם, והכי מוכח לישנא [דעובדי כוכבים הוא דפרוצים בעריות], אבל ישראל לא, ונאמנת בטוענת לא נבעלתי, אבל באינם יהודים פסולה בנשבית אפילו בנתיחדה עמהן, כדאיתא [במסכת עבודת כוכבים] בפרק אין מעמידין [כ"ג ע"א] דחיישינן לבעילה, דכיון דנתיחדה סתם א"י אנס הוא, והכי תנן התם לא תתייחד אשה עמהן, ואתינן למימר התם דאפילו בדיעבד, וצ"ת. וקיי"ל כרבי יהושע בן לוי דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר אפילו ברוב פסולין, והוא הדין כלן פסולין כדפרישית לעיל, וקיי"ל נמי כר"י דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה.
אמר שמואל עשרה כהנים עומדין ופי' אחד מהן ובעל הולד שתוקי. מאי שתוקי, אילימא שמשתקין אותו מנכסי אביו, פשיטא, מי ידעינן אבוה דהאי מנו. וא"ת ולוקמה דאיצטריך לן בדאי תפס, כדאמרינן במסכת קדושין [ע"ה ע"א] בארוסה שעיברה דהולד שתוקי, ואמרינן שמשתקין אותו מנכסי אביו, ופרכינן פשיטא, ומוקמינן לה דתפס. י"ל התם הוא גבי ארוסה דיש רגלים לדבר דמארוס הוה, אבל הכא אפילו היכא דתפס פשיטא לא צריכא למימר. אלא שמשתקין אותו מדין כהונה, לומר שאם בן הוא אינו נושא את כפיו, ואם בת היא אינה אוכלת בתרומה, דבעינא זרעו מיוחס אחריו. ומיהו מסתברא כדקא אמרה איהי לכהן נבעלתי ולא ידענא מנו, אבל היכא (דאי') [דהיא] אמרה בברי מאיש פלוני כהן, מהימנ' לענין כהונה, דקרינא ביה זרעו מיוחס אחריו, ואי הכי דאיכא לפרושי שתוקי דמתניתא שתוקי וכשר, איתותב רב (אשי) [אסי] מדתני בד"א בעדות אשה בגופה, אלמא דבאשה גופה פליגי, וקתני תרתי מדברת ומעוברת.
ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דר"י היא אמרה מיניה והוא אמר אין מנאי, א"ר יוסף למאי ניחוש לה, חדא דהא קא מודו, ועוד האמר ר"י א"ש הלכה כר"ג. כלומר ועוד בלאו ה"ט דאמרן דהא קא מודו, ולאו למימרא דמהימנא היכא דמכחישה, דלא קאמר ר"ג דמהימנא אלא בברי ושמא כגון דליתיה קמן ארוס, אבל ברי וברי לא. והרב ר' יוסף הלוי אבן מאגיש ז"ל תירץ ועוד אפילו היכא דלא קא מודה ארוס, אלא דאמר אין באתי עליה מיהו לא ידענא אי אפקרה נפשה לגבי אחריני כדאפקרה לגבאי, ולפי דבריו הודאה דארוס לא סגיא, אלא דאמר לא זזה ידה מתוך ידי עד שנתעברה, ואינו מחוור, ותמה דהא אמרינן התם ביבמות [ס"ט ע"ב] הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר, ואמרינן דאפילו היכא דבא עליה ארוס קאמר רב דאמרינן כי היכי דאפקרה נפשה לדידיה אפקר נמי לעלמא, וא"כ מאי אהני לן הודאה דארוס דאמרינן הכא דהא קא מודו, אלמא דכיון דקא מודי לכו"ע כשר. ואיפשר דאפילו רב לא אמר התם אלא לגבי ולד דלית ליה חזקה דכשרות, אבל לגבי איהי דאית לה חזקה דכשרות כיון דקא מודה ארוס, אפילו רב מודה א"נ אפילו דהתם היינו הוא לישנא קמא, אבל הא אמרינן בלישנא בתרא דהיכי דבא עליה כולי עלמא לא פליגי דכשר, ודרב יוסף כלישנא בתרא.
<h2>דף יד.</h2>
אמר ליה אביי ובהא כי לא מודה מי מכשיר רבן גמליאל, והא אמר ליה שמואל לרב יהודא שיננא הלכה כר"ג, ואת לא תעביד בה עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה. וקס"ד דהכי קאמר דר"ג גופיה לא אמר אלא ברוב כשרין, והיינו דקאמר הלכה כר"ג, ואזדהר בה דלא תעביד בה עובדא עד דאיכא רוב כשרין, דר"ג גופיה לא אמר אלא הכי. ואמרינן ולטעמיך תקשי לך היא גופה הלכה ואת לא תעביד עובדא. כלומר דאי כדקס"ד, הוה ליה למימר ואף ר"ג לא אמר אלא ברוב כשרין, ואיהו לא אמר אלא הלכה ואת לא תעביד בה עובדא, ואי אמרת דהכי קאמר דלית הלכתא כר"ג אלא ברוב כשרין, א"כ הוה ליה למימר הלכה כרבן גמליאל והוא דאיכא רוב כשרין, אלא ודאי מדקאמר הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא אלא ברוב כשרין, לא סגיא דלא קאמר הלכה כר"ג בדיעבד, ואת לא תעביד עובדא לכתחלה אלא ברוב כשרין, ואע"ג דאמרינן בכמה דוכתי הלכה ואין מורין כן, ה"מ דקאמרינן אין מורין כן אלא לכתחלה, אבל הכא אי אמרינן ואת לא תעביד עובדא אפילו בדיעבד, א"כ למאי כן הלכתא.
אלא ודאי הא לכתחלה הא דיעבד והא נמי כדיעבד דמי. פי' רש"י ז"ל [ד"ה והא נמי] שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאסרה על הארוס ואין אתה מאמינה, והרי אתה מוציאה מבעלה, ארכבה אתרי רכשי. ותמה דודאי לגבי להוציאה מבעלה דיעבד גמור הוא, ולגבי עובר נמי לכתחלה גמור הוא. ואפשר לומר לפירוש רש"י ז"ל דכיון דלגבי להוציאה מבעלה הוי דיעבד גמור, לגבי עובר נמי חשבינן ליה כדיעבד, דכיון דלא מפקינן לה, לא סגיא דלא מכשרינן לעובר, דאי לא, אתה מוציא לעז עליה וגורם לבעלה לגרשה. ואי נמי אפשר לפרש דהאי דאמרינן כדיעבד דמי לגבי עובר קאמרינן, ואע"ג דעובר לכתחלה גמור הוא, כיון דאי פסלת ליה פסול לבא בקהל ואין לו תקנה חשבינן ליה כדיעבד, אבל אשה דכי מיפסל' לכהונה, אית לה תקנה בישראל, חשוב לן לכתחילה, ולעיל [י"ג ע"ב] דפסלי' בבתה דוקא באיסור כהונה, והכי נמי מוכח מדשמואל דאמר במסכת' קידושין [ע"ה ע"א] ארוסה שעיברה הולד בדוקי לומר שבודקין את אמו, ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת והולד כשר, ומשמע דלהכשירו לכתחילה איירי, דלמיעבד עובדא קא'. ואיכא דקשיא ליה וכיון דחשבי' לה כדיעבד, אפי' ר' יהושע מודה כדאמרינן לעיל [י"ג ע"א] מעלה עשו ביוחסין, אבל דיעבד מודה ר' יהושע, והכי אמר' ר' אליבא דמ"ד נסתרה דהלכתא כוותיה, והא לית' כדפרישנ' לעיל וה"מ בנסתרה, אבל בנבעלה אפילו בדיעבד פסיל ר' יהושע ובתחלה פסיל דכיון דאיסתתרא אין אפטרופוס לעריות, רבינו נ"ר.
רמי ליה אביי לרבה ומי אמר ר' יהושע אינה נאמנת, ורמינהי העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה. הפירוש הנכון כגון שזרק בעל אמו הראשון לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, ומת, ונמצאת זו ספק גרושה ספק אלמנה, ונשאת לכהן והוליד ממנה בן, הרי זה ספק חלל, ונטמע במשפחה אחת, ואין ידוע מי הם הפסולין, והלכה זו ונשאת לאחד מהם, ובת אלמנה הוי ספק ספיקא, ספק שמא אינו חלל מתחלה שמא אלמנה היתה, ואם תמצא לומר גרושה היתה, שמא זה שנשא זו אינו מהן, והיינו דאמרינן אשה נשאת בודקת ונשאת שלא היה מאותן הפסולין. ופירוש רש"י ז"ל [ד"ה על אלמנת] אינו נכון. וספק ממזרות נמי כי הא גוונא, כגון שנתגרשה אמו בגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה. ספק נתין כגון שנשא נתין בת ישראל בתוך שלשה חדשים למיתת בעלה, והוליד לשבעה, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, אי נמי כגון נתינה מעוברת שילדה עם בת ישראל במחבא או שפחה מעוברת, ונתערבו ולדותיהן ונטמעו במשפחה.
הילכך לרבן גמליאל אלים ליה ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשר, וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא נמי פסיל, לר' יהושע אלים חד ספיקא דאפילו בברי נמי פוסל, וקיל ליה ספק ספיקא דאפילו בשמא נמי מכשר. תמה הא דפסיל ר"י בנסתרה דהוי ס"ס שמא לא נבעלה כלל, ואת"ל נבעלה שמא לכשר לה נבעלה. וי"ל דהא לא חשיב לר"י לספיקא, דכיון דנסתתרה אין אפטרופוס לעריות, ומיהו דוקא מהאי טעמא, אבל טעמא קמא דאמרינן אשה נשאת בודקת ונשאת איפריכ' לי', דוודאי אפילו בשותקת מכשרינן, ואפילו באומרת שאינה יודעת, ומעיקרא לא דק, וכיון דלא סליק לא איכפת ליה.
<h2>דף יד:</h2>
תנו רבנן איזו היא עיסה. כלומר דמכשיר לה ר"י, דאיהו הוא דאדכר לישנא דאלמנת עיסה, ועליה קאי לישנא כי מדכר איזו היא עיסה, ואמרינן כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים. ומקשינן ליה הא חלל כשר, מ"ש הנך דאורייתא חלל נמי דאורייתא, ותו אמר ר"מ כל שאין בה אחד מכל אלו משיאין לכהונה, ר"מ היינו ת"ק. תימה לימא ליה דה"ק איזו היא עיסה שהיא מחלוקת ר' יהושע ור"ג, כל שאין בה לא משום ממזרות אלא משום חלל, ובהא פליגי, דבאידך לכולי עלמ' פסלינן, ואמר ר' מאיר שמעתי כל שאין בה אחד מכל אלו דליכא משום ממזרות ונתינות ועבדי מלכים משיאין לכהונה אפילו לר"ג, ואהא הוא דאתא לאפלוגי ר' מאיר למימר דבהך אפילו ר"ג מכשר. ואיכא למימר דהא לא אפשר, דהא פרישנא טעמיה דר"ג משום דקיל ליה שמא, דאפילו בספק ספיקא פסיל, וא"כ בחלל נמי לא סגיא דלא פסול מה"ט. ותו דאכתי קשיא אידך דמקשינן מאי שנא הנך דאורייתא חלל נמי דאורייתא.
והא דאקשינן נמי באידך דאמרינן וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו איזו היא [עיסה] כל שנטמעו בה ספק חלל מכירין ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירין חללין שביניהן, והא אמרת רישא חלל כשר. פירש רש"י ז"ל [ד"ה ר"ש בן אלעזר] דרישא אסיפא מקשינן, דרישא משמע איזו היא עיסה כשרה לר' יהושע, ולבסוף אמרינן דאין מכירין חללין שביניהן דמשמע מינה דפסול לכו"ע, והוא הדין דקשיא היינו תנא קמא, אלא דאידך דמקשינן רישא אסיפא עדיפא לן, דאי משום הא סגיא לן במאי דמקשינן בדר' מאיר היינו ת"ק. ואיכא למקשי ולימא ליה דהכי קאמר, איזו היא עיסה שנחלקו בה ר"ג ור"י, דלר"י כשר ולר"ג פסול [כל שנטמע בה] ספק חלל, אבל באידך כשר אפילו לר"ג, דלא פסל ר"ג אלא בחלל משום דאין מכירין ישראל חללין שביניהן. ונ"ל דהא לא אפשר ליה לתרוצי [הכין], שהרי אנו על הספק שהוא לפנינו אנו באין לדון, וכיון שכן אין ראוי להפריש בהן מזה הטעם לומר שהממזרים ניכרים, שהרי הספק לפנינו ואין אנו יכולין לעמוד עליו.
אמר ר' יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו, תנא קמא סבר כל פסולה דקרי ליה ושתיק פסול. לכולי עלמא, ואפילו לר' יהושע, ולא איפליגו אלא בצווח, והכי קאמר איזו היא עיסה שנחלקו בהו שר"י מכשיר בה כל שאין בה לא שתוקי וכו', אלא שהן צווחין [ו]אין אנו באין לדון עליהם אלא על הספק שהוא לפניו, אבל היה בהם טענת שתיקות היו פסולין לדברי הכל, וקאמר ליה ר' מאיר הנך הוא דכי שתקי פסילי לכו"ע דקא פסלי ליה מקהל, אבל שתוק חלל כשר, לומר שאין שתיקותו ראיה לפסולו, וקאמר ליה ר' שמעון בן אלעזר לת"ק אי שמיע לך דמכשר ר"מ בשתיקותא לדברי ר"י לחודא מכשיר, לאו דקרו ליה חלל ושתיק, דבהא פסול לכולי עלמא מטעם שתיקות', אלא דקרי ליה ממזר ושתיק דלא איכפת ליה, דסב' ממזר קלא אית ליה, דבהא הוא דמכשר ר' יהושע ופסל ר"ג, ולא מטעם שתיקותא, אלא על הספק שהוא לפנינו, ומשום דקיל ליה שמא כדאיתא לעיל [בע"א], אבל חלל שותק לכולי עלמ' פסול. ומתניתא הכי קתני וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו איזו היא עיסה שנחלקו בה כל שנטמע בה ספק חלל, שעל ספקו שהוא לפנינו באין לדון עליו, ולא שתוק חלל, ודווקא בחלל הוא דלא פליגי אלא בספק חלל ולא בשתוק חלל, אבל בממזר ושותק כשר לומר שאין שתיקותו ראיה עליו לפסול כלל, משום דמכירין ישראל ממזרים שביניהם, והיינו שאשתיק ולא איכפת ליה, מה שאין כן בחלל דאין מכירים חללים שביניהם, וכיון דכן, האי דשתיק משום דהוי קושטא, כך פרש"י ז"ל [ד"ה אי שמיע] ועיקר. אבל בתוספתא [קידושין פ"ה ה"ג] אמרי' ר"ש בן אלעזר אומר משמו וכן היה ר"ש בן מנסיא אומר כדבריו, מפני מה אמרו חכמים עיסה פסולה לכהונה, מפני שספק חללים נטמעו בה, ופי' מפני מה אמרו פסולה עיסה לר"ג, מפני ספק חללים, כלומר ולא משום שתיקות כלל, דבהא מודה ר' יהושע, ודווקא ההוא לישנא הוא דאיכא לפרושי הכי, אבל האי לישנא דמייתינן הכא דקתני איזו היא עיסה, לא סגיא לפרושא, אלא כדאמרן אדר' יהושע מהדר, דהכי דאיק בהדיא, ומוכח לישנא דאיזו עיסה דקאי אמאי דאמ' ר"י אלמנת עיסה כשירה לכהונה, ומסתברא נמי מדמייתי' לה למתני' בגמרא דילן ולא אייתי' לה לההוא לישנא דאיתמר התם, והוי יודע דכל שתוקי לא מיקרי לעולם ספק, אלא לדברי הפוסל פוסל וודאי לדברי המכשיר מכשיר וודאי. ותמה מאי טעמא שבק ת"ק לשתוק חלל דכולהו תנא ליה, והאי לא תנא. ואפשר דאית ליה לת"ק טעמא דר' שמעון בן אלעזר בהא למימרא דטפי איכא למיפסל בחלל, משום דאין מכירין חללין שביניהן, וכיון דנקט הני לפסול כל דכן בהך.
אבל ממזר צווח וחלל שותק פסול, והאי דאישתיק סבר מסתייה דלא מפקין ליה מקהל, פי' אלומי אלים לטעמיה דהאי דשתק ודאי משום הודאה דהכי קושטא, ותו דהכי עדיף ליה למישתיק סבר מסתייה דלא מפקין ליה מקהל, ואפשר שישתקע היום ומחר שאין ישראל מכירין חללין שביניהן, משיצווח שמא יעמדו עליו למנין ויתברר פסולו. ותמה הא מנא ליה בממזר צווח דפסול, וי"ל דסברא הוא כיון דשותק כשר צווח פסול, ואע"ג דלר' מאיר ללישנא קמא מכשירין חלל שותק ולא פסלי ליה כשהוא צווח, זיל בתר טעמא, חלל מאי טעמא דאמרינן האי דשתיק דלא איכפת ליה כיון דלא מפקי ליה מקהל, ומיהו לאו למימרא דליכא דאיכפת ליה, אע"ג דלא פסיל ליה מקהל כיון דאפסל ליה מכהונה, אבל הכא גבי ממזר מאי טעמא מכשרי' דאמרינן דלא איכפת ליה דקלא אית ליה, וכיון דכן, כיון דאיכפת ליה קושטא הוא.
ותמה לימא ממזר שותק וחלל איכא בינייהו, דהכי קאמרינן. וי"ל אין הכי נמי דממזר שותק נמי איכא בינייהו, אלא אמר ממזר צווח לרבותא, דאיכא צווח דפסול לדברי הכל, ומינה דבממזר שותק נמי פליגי. ואיכא נסחי דכתיב בהו ממזר וצווח ממזר ושותק וחלל ושותק איכא בינייהו, ולפום הא משמע דכולה חדא מילתא היא, דלא פסלי ליה אלא כשקורין אותו ממזר וצווח, וחוזרין וקורין אותו ממזר ושותק, ולדברי הפוסל בממזר שותק, גרס כגון שקורין אותו ממזר וצווח, וחוזרין לקרותו ממזר ושותק, שאין נפסל בשתיקה, אלא בצווחה על פסול אחר וחוזר ושותק על זה, והאי דלא פריש אלא בדר"ש בן אלעזר, דלשון דר"ש בן אלעזר הוא דפסיל בחלל, ואיכא למימר עליה לישנא דר' יוחנן וכדאמרינן, אבל ממזר וצווח וחלל ושותק דברי הכל פסול, מה שאין כן בדר"מ, ללישנא קמא דאיהו פסול בממזר ומכשיר בחלל והוה ליה איפכא, אבל חלל צווח וממזר שותק דברי הכל פסול, ולפום הכי נטר לה עד רשב"א דשייך ביה לישנא דרבי יוחנן, ובדין הוא דבכל חד וחד הוה ליה לפרושי בהדיא, אלא דטריח ליה מילתא לפרושי בכל חד וחד צווחה ושיתוק. ומסתברא דכל ה"מ ליתנהו אלא במשפחה שנטמע בה פסול, אבל שאר משפחות שהן בחזקת כשרות, כל דשתיק מיוחס טפי כדאמרינן מיוחסותא דפומבדיתא שתיקותא, ולפי זה הלשון האחרון כיון דבכל שתיקות בעינא צווחה על פסול אחר, אפשר שהיא כהודאה לכולן, רבינו נ"ר, ותו לא מידי.
מתני' אמ' ר' יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאת מים מן העין ונאנסה, ואמ' ר' יוחנן בן נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה. אמ' ליה רבה לרב נחמן ר' יוחנן בן נורי דאמ' כמאן, אי כר' יהושע אפי' ברוב כשרין נמי פסיל אי כר"ג אפילו ברוב פסולין נמי מכשר.
<h2>דף טו.</h2>
אמר ליה הכי אמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה, וכדרב אמי דאמר ר' אמי והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת שם, וכדר' ינאי דאמר ר' ינאי נבעלה בקרונות כו'. בקרונות ס"ד, אלא נבעלה בשעת קרונות כשרה לכהונה, אבל פירש אחד מצפורי ובעל הולד שתוקי, כי הא דכי אתא רב דימי אמר זעירי אמר ר' חנינא הולכין בממון אחר רוב העיר ואין הולכין אחר רוב סיעה. כלפי לייא הני ניידי והני קביעי וקיימי, אלא הולכין אחר רוב העיר כיון דאיכא רוב סיעה בהדה ואין הולכין אחר רוב סיעה גרידתא ולא אחר רוב העיר גרידתא, מ"ט, גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר, ורוב העיר נמי אי דקאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, לא צריכא דאיכא דאזלא איהי לגביהו, דהוה ליה קבוע, ואמר ר' זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומי בעינן תרי רובי, והתניא ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח ספיקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב, וכ"ת בשאין דלתות מדינה נעולות, הא"ר ר' זירא אע"פ שדלתות מדינה נעולות, מעלה עשו ביוחסין. ופירש רש"י ז"ל [ד"ה א"ל] לעולם כר' יהושע, ואע"ג דפסיל ר' יהושע אפילו ברוב כשרין, הכא בקרונה של צפורי היה מעשה, דאיכא תרי רובא רוב העיר ורוב סיעה, ובהא אפילו רבי יהושע מודה. ומסתברא דקסבר רש"י ז"ל מדקא מוקי' לה כר' יהושע, דוקא דר' יהושע הוא מודה בתרי רובא ולא ר"ג, דר"ג אפילו בתרי רובא נמי לא מכשר, דאלו הוה מוקמינן לה כרבן גמליאל, אית לן לאוקמה בדלא טענה, דאי בדטענה, אפילו ברוב פסולין נמי מכשר, אלא ודאי בדלא טענה, ובדלא טענה נמי מסתברא ליה דאפילו בתרי רובא פאסיל ר"ג, כדאמרינן לעיל [י"ד ע"א] קיל ליה שמא דאפילו ספק ספיקא נמי פסיל, הכא נמי קיל ליה שמא דאפילו בתרי רובי פסול, ולא נהיר. ותו קשיא להאי פירושא הא דמתמהי' עלה לקמן ומי בעינן תרי רובא, אטו עד השתא לא שמיע לן דר' יהושע פסול בחד רובא, והא בהדיא אמרינן עלה לעיל [י"ג ע"ב] הפוסל פוסל אפילו ברוב כשרין, ומשום מעלה ביוחסין נמי שמעינן לה [לעיל י"ג ע"א]. ותו דהכי הוה ליה למימר בהדיא לעולם כר"י.
אבל הפירוש הנכון דרב יהודה לכל' עלמ' אתי לאוקמוה בין לר"ג בין לר"י, ומחוורתא דאוקמתא דמתני' אתיא בשאינה טוענת, דתינוקת הוות ולא ידעה למטען, ואנוסה הוות ולא ידעת מגו. ותו דלא קתני ובאתה ואמרה לכשר נבעלתי. ותו דקא פסיק ותאני ר' יוחנן בן נורי אומר סתמא אם רוב העיר משיאין לכהונה, ולא אדכר אי הוות טענת כלל, משמע דכולה מילתא תליא בהכי, וכיון דאינה טוענת אפילו לר"ג בעינן תרי רובי, ובתרי רובי כשרה לכל' עלמ', דלא אמרינן דקיל ליה שמא לר"ג אלא בספק ספיקא, אבל מעיקרא דקס"ד דבמתני' ליכא אלא חד רובא, והיינו דאמר ליה רבא לרב נחמן ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן, אי כר"ג, כלומר ובטוענת ואע"ג דלא קאמר ליה בהדיא ובטענת, דכיון דקאמר אי כר"ג הכי נמי קאמר דר"ג לא מכשר בחד רובא אלא בטוענת, והכי מוכח כולה סוגיין דמשמע לן דר"ג מכשיר בין ברוב כשרין בין ברוב פסולין, ושמעינן לה בברי, ולא אתמר בשום דוכתא דשני לן בהו. ותו דהא אמרינן דקיל ליה שמא, דאפילו בספק ספיקא פסול, ולא עדיף חד רובא מספק ספיקא. ותו דאמרינן בפרק עשרה יוחסין [ס"ט ע"א] דאבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, כלומר שבודקין את אמו, ומוקמינן לה בין ברוב פסולין בין ברוב כשרין, והתם [ע"ד ע"א] מוכח דאבא שאול קאי בשיטתא דר"ג, ואכולהו קאמר דבודקין את אמו, והיינו דקאמר אי כר"ג ובטוענת אפילו ברוב פסולין נמי מכשר, אי כר"י ואתיא כפשטא ושאינה טוענת, דלר' יהושע לא שני לן בהו בין טוענת לשאינה טוענת אפילו ברוב כשרין נמי פסול, אע"ג דמחוורתא בשאינה טוענת כדפרי' מעיקרא, מקשי לרווחא דמילתא למימר דלא אתיא לא כר"ג ולא כר"י, ואפילו אמרת דמתני' בטוענת. ומשני דבקרונה של ציפורי היה מעשה, דאיכא תרי רובי, ואתיא לכ"ע, דבהא כולהו מודו דכשרה, ומתני' כפשטא בשאינה טוענת, והשתא אתיא שפיר הא דמתמהינן ומי בעינן תרי רובא, דלר"ג הוא דמתמהינן הכי, דאכתי לא שמעינן ליה לר"ג דאזיל בתר רובא, דבטוענת אפילו ברוב פסולין [נמי] מכשר, והשתא נמי דאינה טוענת כיון דמכשרי' בתרי רובי, מאי טעמ' לא מכשרי' אפילו בחד רובא, דאי משום גזירה דרוב סיעה אטו רוב העיר, הא חזינן בעלמא דלא גזרינן, דמכשרינן בנמצא ולא גזרינן נמצא אטו לוקח, ומהדרינן מעלה עשו ביוחסין, כלומר דר"ג אית ליה בשאינה טוענת מעלה עשו ביוחסין כטעמא דר' יהושע בטוענת, וכן הילכתא. הילכך בטוענת, בדיעבד כשרה אפילו ברוב פסולין, ואפילו כולן, ולכתחילה לא עבדי' בה עובדא עד דאיכא רוב כשרין, בשאינה טוענת בעינן תרי רובי, ובהכי כשרה.
לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד ביניהן, דהוה ליה גוי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אע"ג דהכא לחומרא הוא, והיינו לחומרא דלא קטלי' ליה, כיון דמדאורייתא הוא, בדאורייתא לא שנא קולא ולא שנא חומרא.
איתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יוסי ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה. כלומר לפי מה שראו באותו מעשה מפני הכרח שאר דברים שהיו שם הורו כך לשעה, אבל לדורות אין כאן הלכה.
<h2>דף טו:</h2>
מתיב(י) ר' ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רובא, והתנן בטהרות מצא בה תינוק מושלך, אם רוב גוים גוי, אם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישראל, ואמר רב חלבו לא שנו אלא להחיותו, אבל ליחסו לא אפילו ברוב ישראל. אשתמטיה הא דאמר רב יהודה בקרונה של ציפורי היה מעשה דהוי תרי רובא, ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה, קס"ד דשמיע ליה לרב חנן הא דרב יהודה, וקאמר הוראת שעה היתה כי בעו כל האי, אבל לדורות לא בעינן אלא חד רובא, קשיא הך דמצא בה תינוק מושלך דאמר רב אבל ליחסו לא, דבעי' תרי רובא.
דמתני הא לא מתני הא. פי' ר"ח ז"ל דמתני הא דהוראת שעה, לא מתני דלא שנו אלא להחיותו, אבל כולהו אית להו דרב יהודה דקאמר בקרונה של ציפורי היה [מעשה]. ואינו נראה, דכיון דכן דאית ליה דהכי הילכתא דבחד רובא סגיא, מאי טעמא אית ליה בקרונה של צפורי היה מעשה, דהשתא הויא דלא כהילכתא, ותו דא"כ אשתכח דלגבי דינא דיוחסין פליגי אמוראי ואליבא דרב, ורב חנן דסבר דבחד רובא סגי, ומאן דמתני לא שנו [אלא] להחיותו, אית ליה דבעינן תרי רובא, וכיון דכן, דבעיקר דינא פליגי, לימא אמוראי נינהו ואליבא דרב. וכ"ת דהיינו טעמא דלא אמר הכי, משום אההיא דלא שנו אלא להחיותו מתני לה בלא אמוראי, כל דכן קשיא הא, כיון דרב גופיה ולאו אמוראי אחרינא [אמרה] משמיה, היכי אפשר למימר דלא מתנו לה. ותו אמאי משוי' פלוגתא בינייהו בכדי דנימא דפליגי רב חייא בר אשי ור' חנן בר רבא אדרבא. מסתברא דהכי פירושא, מאן דמתני הא דהוראת שעה היתה, לא מתני הא דאמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרב חייא בר אשי אמר הלכה כר' יוסי דסבר לה [הלכה] כרב יהודה דאיכא תרי רובא, ורב חנן בר רבא אמר הוראת שעה היתה, ולית ליה דרב יהודה, וקסבר דליכא אלא חד רובא, והיינו דקאמר הוראת שעה היתה, אבל לדורות בעינן תרי רובא, ורב חנן בר רבא סבר דר' יוסי וודאי כר"ג סבירא להו, ובשאינה טוענת וודאי דכו"ע בעינן תרי רובא, אלא שהכשירו ברוב אחד לפי מה שראו באותה שעה, ומפני הוכחת שאר דברים שהיו שם להיתר למימרא דאי איכא בי דינא דאלים וחזי נמי הכי מפני ראיות מוכיחות שהיו שם הרשות בידו, אבל דר' יוסי ודאי לא פליגא, דמעשה קאמר ואין מעשה לסתור.
גופא מצא בה תינוק מושלך, אם רוב גוים גוי, אם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישראל, אמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל ליחסו לא. פירש רש"י ז"ל [ד"ה לא שנו] לא שנו דרוב ישראל ישראל, אלא להחיותו, אבל ליחסו לא, אבל מחצה ומחצה אפילו להחיותו לא, והוא הדין דאין מפקחין עליו את הגל דאיכא עבירה, ואפילו רוב ישראל דווקא להחיותו דליכא עבירה, אבל לא לפקח עליו את הגל. ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ברוב ישראל, דארוב ישראל קיימינן, אבל להחיותו אפילו במחצה על מחצה. ואינו נכון, דוודאי ליכא מאן דאמר דרוב ישראל לא יהא דינו כישראל לפקח עליו את הגל, ובמסכת יומא [פ"ד ע"ב] אמרינן אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, היכי דאמי, אי דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד, פשיטא, אי נמי מחצה על מחצה ספק נפשות להקל, ואלא דאיכא תשעה גוים וישראל אחד ביניהם, הא נמי פשיטא, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ולפום האי פירושא השתא [למאי דקס"ד] אשתכח דלכ"ע מחצה על מחצה אין מפקחין, דאפילו שמואל לא אמר אלא ברוב ישראל, והא ליתא כדפרישית, ותו דתנן בהדיא התם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין. ואיכא לפרושי דרב ושמואל לאו ארוב ישראל קיימי, אלא אכולה מתני' קיימי', והכי קאמרי האי ישראל דאיתמר במתני', בין ברוב בין במחצה על מחצה [מצוה] להחיותו, וה"ה וודאי דמפקחין עליו את הגל בין ברוב בין במחצה על מחצה, והכי קאמר להחיותו בעינן רוב ישראל או מחצה על מחצה, לאפוקי רוב גוים, דאפילו להחיותו אין ב"ד מצווין עליו אפילו מת ברעב, ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, פי' דווקא לפקח עליו את הגל הוא דבעינן רוב או מחצה על מחצה, אבל להחיותו אפילו ברוב גוים.
ומי אמר שמואל הכי, והא אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר, אם רוב גוים גוי, אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן. כלומר דאפילו ברוב גוים מפקחין, והילכך בהא פליגי רב ושמואל, דרב סבר דרוב גוים אפילו להחיותו נמי לא, והוא הדין לפקח עליו את הגל, ושמואל סבר דאפילו ברוב גוים מפקחין והוא הדין להחיותו, והיינו דבעינן עלה לשמואל א"כ רוב גוים גוי למאי הילכתא. ולפום האי פירושא לענין הילכתא, מסתברא דהילכתא כרב, דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורא, וא"כ קשיא למאי דפסקו כולהו גאונים ז"ל דהילכתא כשמואל דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ולפי דעתם אפשר לפרש דהאי דאמר להחיותו, לאו כדקאמרינן דב"ד מצווין עליו להחיותו דהיינו פקוח נפש, אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל, והיינו מילתא יתירתא, והשתא איכא לפרושי כפרש"י ז"ל [ד"ה אלא להחיותו], ל"ש דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו, פי' להטילו על קופה של צדקה, דהא דווקא ברוב ישראל, אבל ליחסו לא, אפילו ברוב ישראל, ולענין פיקוח נפש לא איירי רב בהא, ושמואל אמר לפקוח עליו את הגל אבל להחיותו אפילו ברוב ישראל לא. ואקשי עליה מדידיה דאמר לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב דאפילו ברוב גוים מפקחין וכל שכן מחצה על מחצה, ואמרינן דהא דשמואל ארישא איתמר, ואפשר דהשתא מודה רב לשמואל דלא קאמר רב דבעינן רוב ישראל אלא להחיותו, אבל בפיקוח נפש אפשר דאפילו ברוב גוים מודה, וכל שכן לומר שב"ד מצווין עליו להחיותו, והלכתא כוותיה.
ואיכא דקשיא ליה להאי פסקא ההיא סוגיא דבמסכת יומא בפרק יום הכפורים [פ"ד ע"ב], דמשמע דשמואל פליג אדר' יוחנן, דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב, ומוקמינן לה כגון דאיכא תשעה גוים וישראל אחד, ובדוכתייהו לא צריכא למימר דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, לא צריכא ליפרוש לחצר אחרת, ומקשינן עליה מדר' יוחנן דאמר תשעה גוים וישראל אחד, באותה חצר מפקחין, בחצר אחרת אין מפקחין, ומפרקינן הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתיהו, כלומר פרוש כולהו מפקחין אפילו בחצר אחרת דהא אתחזק ישראל, פרוש מקצתיה אין מפקחין, דכל דפרוש מרובה פרוש. ומקשינן עלה ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק וכו', ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, ומוקמינן לה לההיא דשמואל ארישא, והשתא דאתינן להכי לא סגיא דלא פליגי שמואל ור' יוחנן, דתו ליכא לפרוקי כדפרקינן הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו, דהא תינוק הוה ליה כמו דפרוש מקצתייהו, דהא איכא שאר ינוקי דקביעי שביתייהו, ואפ"ה אמר שמואל מפקחין, וכיון דפליגי קיימא לן כרבי יוחנן, דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, הילכך באותה חצר מפקחין משום קבוע, בחצר אחרת אין מפקחין, אע"ג דפרוש כולהו, והולכין בפקוח נפש אחר הרוב, וכן דעת מקצת המפרשים ז"ל. מיהו סוגיא דהתם לא משמע דהדרינן מההוא תירוצא, דאמרינן הא דפרוש כולהו הא דפריש מקצתייהו, למימרא דשמואל ור' יוחנן לא פליגי, מדלא מפרש לה בהדיא. ומיהו איכא למימר דתינוק כמאן דפרוש כולהו דמי, דהא במאי עסקינן בשלא נראה תינוק זה פורש מן הבתים, והכי דאיק לישנא דמצא בה תינוק מושלך, וכיון שכן שמצאוהו מושלך בשוק מרוב סיעה שבשוק היה, דלא חשבינן פרוש מקצתייהו אלא כשנשאר קבוע בחצר ראשונה, אבל האי כמאן דפרוש כולהו דמי. אי נמי איכא לפרושי כגון דאיתחזק ישראל באותו היום, דהוה ליה כמאן דפרוש כולהו, דהא איתחזק ישראל.
והא דאמרינן אם רוב גוים גוי למאי הילכתא, לשמואל פרכינן דאמר בהדיא לפקח עליו את הגל אינו כן, דאפילו ברוב גוים מפקחין, וליכא למימר שלא להחיותו, דהא אפילו מחצה על מחצה נמי אמרת לא. ואמרינן להאכילו נבלות, אבל באידך דאמרינן אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא, קשיא לן לפום האי פירושא בתרא דפרישנא אליבא דגאונים ז"ל דלהחיותו עדיפא מפיקוח נפש, לימא להחיותו, ויש לומר משום דלא פסיקא ליה דרב ושמואל לא פליגי.
ואמר רב פפא להחזיר לו אבדה. ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, ה"מ להוציאו מחזקתו, ואבדה אין לה בעלים להעמידה בחזקתן, אזלינן בתר רובא.
מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא. דאי להחיותו, הא אמרינן לעיל דלא, ואמר ריש לקיש לנזקין, היכי דמי, אילימא דנגחי תורא דידן לתורא דידיה, לימא ליה אייתי ראיה דישראל את ושקול, לא צריכא דנגחי תורא דידיה לתורא דידן, פלגא משלם, אידך פלגא אמר להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכו. ודוקא מחצה על מחצה, אבל רוב גוים משלם נזק שלם. ותמה אכתי לימא להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא, דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. איכא למימר דכיון דאם איתה דהוי גוי, לית ליה חזקה דממונא, והשתא מספקא לן בגופא אי הוי גוי, לא אמרינן בהא אין הולכין בממון אחר הרוב, דלא אתמר אלא להוציאו מחזקתו.
ולענין הלכתא ופסקא, קימא לן כר"ג דמכשר בין במדברת בין ברוב פסולין בין ברוב כשרים, ומיהו הני מילי בדיעבד, אבל לכתחלה בעינן רוב כשרים. ומסתברא דכי בעינן רוב כשרים לכתחילה, הני מילי בנבעלה, אבל בנסתרה אפילו ברוב פסולין, דהא ספק ספיקא הוא לר"ג, דלית ליה טעמא דאין אפוטרופוס לעריות, ומיהו טוענת בעינן בין בנסתרה בין בנבעלה, אבל היכא דטוענת שמא, אפילו בספק ספיקא פסלינן, והני מילי בחד רובא, אבל בתרי רובי אפילו בשאינה טענת כשרה כשנבעלה בפנינו, וכדרב יהודה דאמר בקרונה של ציפורי היה מעשה, ותו לא מידי. הא דאמרינן לעיל [ט"ו ע"א] דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר, ורוב העיר נמי גזרינן היכא דאזלי אינהו לגבה, אטו היכא דאזלה איהי לגבייהו, איכא למימר דסבירא ליה דגזירה הוא מספיקא, דחיישינן דלמא לא הוה הכי דאזלי אינהו לגבה, דדלמא אזלה היא לגבייהו, אבל היכא דקים לן וודאי דהכי הוה דאזלי אינהו לגבה, כשר. וקשיא להו אם כן מאי האי דמקשינן מדרבי זירא דאמר ובנמצא הלך אחר הרוב, דהתם ליכא לספוקי עלה, אבל הכא חיישינן דלמא אזלה איהי לגבייהו כדפריש'. ומפרשי' דבנמצא נמי איכא למיחש, דהא קיי"ל דלקח אסור, וכיון דכן, נמצא נמי איכא למיחש שמא מן הלוקחין נפל, ולא חיישינן, הכא נמי לא ניחוש דלמא אזלה היא לגבייהו. וזו סברא משובשת, דוודאי ברוב סיעה אפילו ידעו וודאי שנבעלה מהם, פסול, דכי אמרינן דגזרינן ברוב סיעה, הכי קאמרינן בדידענו וודאי כדקאמרן אין הולכין אחר רוב סיעה גרידתא, ותו דכיון דבעינן רוב סיעה, וודאי במקום סיעה בעינן דנבעלת, ובמקום סיעה כולהו אינשי דבההוא דוכתא ניידי וליכא קבוע, וכיון דכן, אפילו לא ידעינן לא סגיא דלאו כשר, דאפילו היה בועל מבני העיר כל דפריש מרובה פריש, ואפילו אזלה היא לגבייהו, דהכא כולהו ניידי וליכא קבוע, ובהא לא שני לן בין אזלי אינהו לגבה להיכא דאזלה איהי לגבייהו. ויש אומרים דוודאי ברוב סיעה הוא דגזרינן ופסלינן אפילו בידוע שנבעלת מהם, אטו רוב העיר, [ומיהו רוב העיר] גופיה היכא דאזלי אינהו לגבה כשר, [וליתא, דאם רוב העיר גופיה היכא דאזלי אינהו לגבה כשר], רוב סיעה דכל עיקר לא מיתסרא אלא אטו רוב העיר, לא כל שכן. ותו דמאי דפרכינן מדר' זירא דאמר ובנמצא הלך אחר הרוב, לפי מאי דפרישנ' דקושיין משום דהתם לא גזרינן שמא מן הלוקחין נפל, ליתא, דאם כן קשיא היא גופא מ"ט לא חיישינן לה, דהא חדא ספיקא היא שמא מן הלוקחין שמא מן המוכרין, וספיקא דאורייתא לחומרא, אלא וודאי הא ליתא, דאפילו נפל מן הלוקחין מותר, שלא אסרו אלא בלוקח שבא הוא עצמו שנולד לו הספק לפנינו, ואינו יודע מאי זה מהם לקח, דכיון דנולד לו הספק במקום הקביעות אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל נמצא שהספק נולד לו עכשיו אחר שפירש כל דפריש מרובה פריש, ואפילו ברואין שנפל מיד לוקח השתא הוא דמתיליד לן ספיקא, ועל שעה זו נידון הספק, לא על מקום הקביעות, ומותר דאמרינן כל דפריש מרובה פריש. וא"ת אם נפל מיד לוקח, ניחוש שמא לא ידע מאי זה מהן לקח, יש לומר דהא לא שכיחא, ולא חיישינן לה, דמסתברא מאן דזבין ידע ממאן זבין. אבל הנכון דכי פסלינן ברוב סיעה אפילו בידוע שנבעלת מהן, וכן ברוב העיר אפילו היכא דקים (ליה) [לן] דאזלי אינהו לגבה פסלינן, גזירה משום דאיכא דאזלה היא לגבייהו, והיינו דמפרכינן מהא דר' זירא דאסר בלקח ושרי בנמצא, ולא גזרינן נמצא אטו לקח, ואמרינן דמעלה עשו ביוחסין, וזה נכון וברור בס"ד.
האשה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובת' מאתים. ומודה ר' יהושע באומר [לחבירו שדה זו] של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו, אינו נאמן. ירושלמי [ה"א] ניחא נתגרשה, נתאלמנה מי עורר, היורשין. פי' ואפילו היכא דלא טעני אינהו, טעני' להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. תו אתמהי' התם אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, וחש לומר שמא בתולה מן הנשואין היא, זאת אומרת בתולה מן הנשואין אינה יוצאה בהינומא וראשה פרוע, וחשו לומר שמא מוכת עץ היא, אלא כר' מאיר דאמר כתובתה מאתים, אמר ר"י לא חשו לדבר שאינו מצוי, כלומר ואפילו תימא רבנן. ותימה אמאי לא חשיב יום רביעי לראיה אם נשאת ברביעי. ובירוש' אמ' לית רביעי כלום, כלומר שאינה תקנה קבועה, דהא היכי דבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אי טריח ליה. ותו דקיי"ל דמן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ואפי' אחר שבטלה גזירה.
<h2>דף טז.</h2>
[גמ'] וקשיא לן טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים, הבעל מהימן. ומסתברא אפי' בלא שבועה, ואמאי לא הוי חייב שבועה משום מודה מקצת, דהא איהי טענת מאתים ואיהו טעין מנה. ובירושלמי [ה"א] אשכחן לה להאי קושיא ופירוקא, דאמרינן התם סלעין דינרין דאינון ונמחקו, אין פחות משנים, מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולווה אומר שלש, בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע, (נ"א [הואיל] והודה מין הטענה ישבע) וחכמים אומרים אין ההודיה מן הטענה. מפני שאין הודיה מן הטענ', הא אם הודייה מן הטענה יהא חייב, וכאן לא כמי שהודיה מן הטענה היא, כל עמא מודו שהוא חייב מנה והיא כתובע[ת] בידו מנה אחר, והוא אינו מודה לה, המוציא מחבירו עליו הראיה. ופירושו הכי הוא, בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע, כלומ' דהוה ליה כמודה מקצת בעלמא ונשבע, וחכמים אומרים אין הודיה מן הטענה, כלומר דאי משום שלישי דמודה ליה, משיב אבידה הוא, דהכא וודאי היה יכול להעיז שלא יודה אלא בשתים, משו' דמסייע ליה שטרא, וכל היכא דאיכא מידי דמסייע ליה לא אמרי' אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אלא וודאי מעיז ומעיז, ומדלא העיז משיב אבידה הוא, ואי משום שתים נמי דמודה, כיון דמדינא דשטר מיחייב בהו, הוה ליה כהודאה בקרקעות, דהא בהנהו שתים דקא מודה שיעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין עליהן, והיינו דקאמ' אין הודייה מן הטענה, דהוא תבע ליה חמש דאיכא בתביעתו מלוה על פה, דמדין השטר לא מיחייב אלא בשתים, ואיהו מודה ליה בשתים דהוי מלוה בשטר ושיעבוד קרקעות, ודכוותה בבבא מציעא פ"ק [ד' ע"ב], ודייקי' עלה טעמא לפי שאין ההודיה מן הטענה חייב, א"כ במתני' אמאי אינו חייב, דהא נמי שהודיה מן הטענה הוה, דמתני' מסתמא במקום שכותבין כתובה הוא, ולית לה שטר כתובה אלא תביעה על פה היא, ואיהי טענת מאתים ואיהו טעין מנה, והוה ליה וודאי מקצת הטענה, ודין הוא שיהא חייב שבועה, ומהדרינן כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה, כלומ' הכא אע"ג דליכא שטר, דינא כשטר, שאין יכול לטעון פרעתי כדין שטר, והכל מודים שהוא חייב לה מנה, כלומר שאי אפשר לו לכפור בו ואין נשבעין עליו, כשם שאלו היה בשטר דהאי נמי שיעבוד קרקעות הוא.
וזה עולה יפה לדברי הגאוני' ז"ל שהם סבורים דהא דאמרי' [ב"מ י"ז ע"א] הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, אפי' במקום שכותבין כתובה, ואפי' אבדה כתובתה, שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה, אין יכול לומר פרעתי. וכן לפי שטתינו במה שפירשנו לפנינו בהטוען אחר מעשה ב"ד לומר דאפילו במקום שכותבין עליו להביא ראיה שכתב לה, ואי לא, הוה ליה כמקום שאין כותבין ונאמנות לומ' לא כתב לי, וא"נ כתב לי ולא נפרעתי מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי, והשתא וודאי אית ליה ראיה לבעל כיון דפליגי בה, וכאן במתני' אע"ג דלית לה שטר כתובה, הויא כמאן דאית לה. אבל לדברי הרב אלפסי ז"ל שסובר שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובתה אין אי לא לא, ויכול למטען פרעתי, א"כ לדידהו מתניתין כיון דליכא שטר כתובה לא הוי שיעבוד קרקעות, שהרי יכול לטעון פרעתי, ובשלמא נתגרשה ניחא בשתבעה אותו לאלתר, דבהא לא חיישי' לפירעון, ואין נאמן לומר פרעתי, אע"פ שאין לה שטר כתובה, דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, והוה ליה כאומר פרעתיך בתוך זמנו דקיימא לן [ב"ב ה' ע"א] דאינו נאמן, אלא נתאלמנה קשיא, ואם אומר דכתובה אפי' אם בעל יכול לטעון פרעתי, אין נשבעין עליה, משום דקיימ' לן [נדרים ס"ה ע"ב] דכתובה לעולם לא גביא מן המטלטלין אלא מן הקרקעות, בין מיניה דידיה בין מיתמי, וכדאמרי' עלה בשבועות [ל"ב ע"ב] ש"מ משביע עידי קרקע חייב, ולא מתוקמ' אלא בדתפשי מטלטלי, והאי נמי דווקא מחיים, וכיון דלא גביא לעולם אלא מן הקרקע, הויא כטענת קרקע, ואין נשבעין על הקרקעות. והא דפרכינן עליה בגמ' דניחוש דילמא מפקא כתובתה בבי דינא אחרינא וגביא בה, ולא קשיא לן מעיקרא היכי גביא כלל, כיון דלית לה שטר כתובה, איכא לפרושי להך לישנא בשחייב מודה, כגון שהודה בשעת מיתה, ומשום הכי גביא, הא לאו הכי לא גביא, כיון דליכא לשטר כתובה. א"נ איכא לפרושי ההיא ירושלמי הכי, כל עמא מודו דהוא חייב לה מנה, כלומ' וטענתייהו לאו אהאי מנה, דלא פליגי אהאי מנה כלל, אלא אאידך בלחוד דהיא טענה ליה, והוא כופר בכל ופטור ככופר בכל דעלמא. אבל הרב ר' משה בן הרב ר' מיימון ז"ל [אישות פט"ז הכ"ה] כתב בזה שהוא חייב שבועה כדין מודה מקצ', ונראה מדבריו שהוא סובר שאם תפשה מטלטלין אין מוציאין מידה בין מחיים דבעל בין לאחר מיתה, והילכך לאו טענת קרקעות הוא, ומחלוקת ישנה הוא, ובמקומו יתבאר עוד בגה"י.
גמ' טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן, לימא תנן סתמא דלא כר"ג, דאי כר"ג הא אמר (איהו) [איהי] מהימנא, אפי' תימא ר"ג, עד כאן לא קאמר ר"ג אלא בריא ושמא, אבל בריא ובריא לא אמ'. כלומר דבריא ובריא איהו מהימן. וק"ל דאמרי' לעיל [ט' ע"ב] דהא דאמר ר"י דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו ולהפסיד כתובתה, משום דהם האמינוהו, ופריק לה דטעמא משום דכתובה דרבנן, הא אי כתובה דאורייתא לא מהימן, והכא אמרינן דמהימנא, ומשמע דמדינא קאמרינן, וי"ל דהתם הוא כדפרישנא דאי כתובה דאורייתא לא מהימן, משום חזקה דגופה, אבל הכא ליכא טעמא דחזקה דגופה, וכיון דכן איהו מהימן ומדינא.
הכי נמי מסתברא, מדקתני מודה ר' יהושע, אי אמרת בשלמא איירי בה היינו דקתני מודה, אלא אי אמרת לא איירי בה מאי מודה. פרש"י ז"ל הכי נמי מסתברא דמתניתין אפי' ר"ג היא, מדקתני מודה ר' יהושע, דברישא דמתני' אודי ליה ר"ג לר' יהושע למימר' דאע"ג דפליג עליה בברי ושמא למימרא דאיהי מהימנא, בבריא ובריא מודה דוודאי איהו מהימן, והדר אודי ליה ר' יהושע לר"ג, אלא אי אמרת לא איירי בה ר"ג, ומתני' ר' יהושע, ודלא כר"ג, מאי מודה היכי שייכא הכא הודאה דר' יהושע. ואיכא דלא ניחא ליה בהאי פירושא, דכיון דחשבת לה למתני' קמייתא הודאה דר"ג לר' יהושע, אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג, וכי תימא הא לכולי עלמא קשיא, כיון דמפרקינן דמתני' אפי' לר"ג, אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג, הא ליתא, דלדידן הא לא חשיבא הודאה דלא שייכא בפלוגתייהו, דלא אפליגו אינהו אלא בבריא ושמא, אבל בריא ובריא ענין אחר הוה ודברי הכל הוא, לפיכך שנו אותה סתם, אבל לדידך דאמרת דהודאה היא, דהא אמטו להכי תנא באידך ומודה ר' יהושע, א"כ אמאי לא תנא בריש' ומודה ר"ג כדקתני באידך ומודה ר' יהושע. אבל הרב אדוני זקני ר' זרחיא הלוי בעל המאור ז"ל פי' דהכי קאמר הכי נמי מסתברא כמאן דקארי לה, מדקתני דמודה ר' יהושע, אי אמרת בשלמא איירי בה, ולא גרסי' איירי בה ר"ג, כלומר איירי ר' יהושע בלחוד, ופליגא בה ר"ג, היינו דקתני מודה, דהכי קאמר אע"ג דפליגא עלך בקמייתא מודינא לך בהא, אלא אי אמרת לא איירי בה ר' יהושע בלחוד, אלא דכולי עלמ' הוא, מאי מודה היכי שייכא על ההודאה, דהא רישא נמי כולי עלמא היא. ואי גרסינן איירי בה ר"ג, מפרשי' לה דהכי קאמ' איירי בה ר"ג בפלוגתא דמתני', ולאו למימרא דאיירי במתני', אלא דפליג אמתני'. ותימא למאי דקס"ד דמאי דקאמ' השתא, מאי מודה דקאמר ר' יהושע, אי אמרת דלא קאי אמיגו דפרקא קמא, ואפשר דהשתא נמי קס"ד דאמיגו דפרקין קמא קאי, ומיהו אפרקין קא סמך, ובתר הכי אתא למימר שלא קאי אפרקין קמא. א"נ אפשר לומר דקס"ד השתא דהיינו הודאה דקא מודה ר' יהושע, דה"ק אע"ג דפליגא עלך לעיל בבריא ושמא, למימרא דשמא דידיה עדיף, בהא מודינא לך דהאי בריא עדיף, משום דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וטעמא משום דהוי ברי, אבל אי הוי שמא, כגון דקאמר שדה זו של אבותיך היתה ואיני יודע אם לקחתי מהם, היינו מוציאין אותו מידו, אבל השתא דקאמ' בבריא אע"ג דקאמר של אבותיך היתה שמעמיד אותו בחזקת אבותיו נאמן.
אלא לרב אסי מאי מיגו איכא. תמה דהא איתותב רב אסי, י"ל הכי קאמ' תפשוט מינה דרב אסי לית ליה אפרקין קמא קאי, ואלו שמעינן ליה לרב אסי [דאמר הכין] בהדיא וודאי סמכינן עלה, והוא הדין השתא דאיתמר מכללא.
בשלמא לר"א מיגו דבעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לה מאתן, וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא. לא דייקא, דהא פרישנ' לעיל [י"ג ע"א] להא דקדיש ובעל לאלתר, הילכך לא אפשר לה למימר מוכת עץ אני תחתיך, אלא לרווחא דמילתא נקט', ולא איכפת ליה דהא לא קיימא.
מאי שנא התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך. פירש"י ז"ל התם גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו. כלו' אם שתק זה לא היו עוררים, הילכך אי לאו דבר פשוט שלקחה ממנו לא היה אומר של אביך היתה, הילכך אמרינן מגו, אבל גבי לא מצא בה בתולים שור שחוט לפניך, בתולים שלא מצא לה הכריחוהו לבא לב"ד, ואע"פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו, לא אמרינן מגו, דדילמא לא אסקא אדעתה. אי נמי איערומי מיערמא זהו לשונו. וכוונת דבריו דר' יהושע הפה שאסר הוא הפה שהתיר אית ליה דקתני במתני', אבל מגו בעלמא על ידי תביעה דלאו הפה שאסר הוא לית ליה. ותמהים דבריו, א"כ לר"י לא שבקת חיי לכל בריה, שכל אחד יהא הולך ותוקף בשדה חבירו וטוען בבריא שלי הוא ויוציאו ממנו כל זמן שהלה מודה לו, אלא א"כ יש לו עדים, ולא מצינו בשום מקום שיהא אדם צריך להביא ראי', אלא א"כ התובע מביא עדים שהיא של אבותיו, וזה אפי' תינוקות של בית רבן בקיאין בו, ואינו צריך ראיה, ששנינו [ב"ב מ"ה ע"ב] ראה טליתו ביד אחר או עבדו, אמר לו מה טיבו אצלך, אתה מכרתו לי אתה נתתו לי, נאמן ואינו צריך ראיה ואע"פ שהלה תובעו בהדי'. ותו במתני' נמי מוכחא בהדיא מדקתני ואם יש עדים שהיא שלו, ולא קתני ואם הוא טוען בבריא. וי"א מעין דבריו, דוודאי בעלמ' אמרינן מגו בין במודה על פי עצמו בין על ידי טענת אחרים, מיהו ה"מ כגון הא דשדה דליכא ריעותא, אבל גבי אשה דאיכ' ריעותא, שהרי אין לה בתולי', אינה נאמנת, דלית לן מגו היכא דאיכא ריעותא, והיינו דקא' התם דהיינו גבי שדה אין שור שחוט לפניך דליכא ריעותא, הכא גבי אשה שור שחוט לפניך דאיכא ריעותא, ואעפ"כ אין זו כוונת רבנו ז"ל כמו שמוכיח לשונו, ועוד שכתב לפנינו [י"ח ע"א ד"ה] וניתני מודה ר' יהושע וכו' והאכלתיו פרס, פרעתי חציו, שהוא נאמן בלא שבועה, הואיל ואין שור שחוט לפניך, דנשמעינן רבותא דאע"ג דמודה מקצת, פטור, הואיל ואינו תובעו, ותו במאי דאמרינן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה, הרי כתב דאי כרבנן אפי' הוא תובעו, ומאי אשמעינן ר' יהושע באין שור שחוט, אפי' שור שחוט נמי נאמן, וגם האי פירושא נמי לא נהיר, דהוה ליה למימר לישנא איפכא הכא אין שור שחוט לפניך דאהא קאי.
והרב אדוני זקני ר' זרחיא הלוי בעל המאור ז"ל פירש התם אין שור שחוט לפניך, כלומ' התם גבי אשה היינו טעמא דלא מהימנא, משום חזקה דממונא דבעל דמרעה לה לדיבורא, כי היכי דקיי"ל [חולין ט' ע"א] דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואתיא חזקת איסור מרעא לה לשחיטה עד שיודע לה במה נשחטה, דכוותה נמי בהא נמי חזקה דממון דבעל מרעא לה לדיבורא, עד דמיחוורא מלתא כוותה, הכא גבי שדה שור שחוט לפניך, וכיון שכן, בחזקת היתר עומד' עד שיודע במה נטרף, ודכוותה בהא חזקת ממון מסייעא ליה דקאי שדה ברשותיה, והיינו דמהימן. וליתנהו להני פירושי, משום דנפקא לן מינייהו דדווקא משום האי טעמא דאין שור שחוט לפניך, הא לאו הכי מהימנא, ומשום האי מיגו, ותיפשוט מינה דאמרינן כי האי מיגו בעלמא, אע"ג דהאי לאו מיגו גמור הוא, דהא כי אמרה מוכת עץ אני תחתיך, איברא דמהימנא דלא מיפסלה לענין כהונה, אבל לא מהימנא לגבי ממונא, ולא אשכחן כי האי מיגו בשום דוכתא, אלא כי קא מהימן בההיא טענה דהוה מצי למימר במאי דאתינן להימנא השתא בטענתיה דהשתא ובכולהו מגו דלעיל נמי, דהא לא סתרי' לה אלא משום דאמרינן דליכא מגו לר' יוחנן ולרב אסי, אבל היכ' דאיכא לא אמרינן ליה, אע"ג דלאו מגו גמור הוא דאיכא להימנוה כי אמרה לכשר נבעלתי מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי, דהא כי אמרה לא נבעלתי לא מהימנא, ובאידך נמי דאמרה מוכת עץ אני והוא אומר דרוסת איש את, ואמרינן מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן מאי מגו, דהא כי אמר' נמי מוכת עץ אני תחתיך לר"י [לא] מהימנא, אלא דהיינו מגו דאמרי' דאם איתה דמשקרא לדידה דסברה דמהימנ', האי טענה הוה לה למימרא, דאם איתא דמהימנה כדקסבר' הך טענתא עדיפה דבהא רווחא טפי. ולפום הכי פירוש' דווקא משום טעמ' דאין שור שחוט לפניך, הא לאו הכי אמרי' להו הני מגו, ונפקא לן מינה בעלמ' היכא דליכא טעמ' דאין שור שחוט לפניך אמרינן מגו כי הני, והא לא אשכחן לה בכולה תלמודא ולא בשום דוכתא.
אבל הפי' הנכון דהא דאמרינן אין שור שחוט לפניך, משל הוא, כלומר הדבר מחוור לפניך או אין הדבר מחוור לפניך, כענין שאמרו [נדה ב' ע"ב] הרי מקוה חסר לפניך, כלומר התם גבי אשה אין הדבר מחוור לפניך, שאין הדבר (ו)ברור, דמגו דידה לאו מיגו תריצא הוא כדפרשינן, הכא גבי שדה שור שחוט לפניך, דמגו דידיה מגו גמור הוא, דאלו אמר לא היו דברים מעולם דתהוי דאבוך מהימן, השתא נמי דאמר אין דאבוך הוות מיהו זבנת' מיניה נאמן. והשתא לפום האי פירוש' תפשוט מינה דאמרינן מגו לאפוקי ממונא, דטעמ' משום דלאו מגו גמור הוא, הא לאו הכי מהימנינן לי', אלמ' אמרי' מיגו לאפוק' ממונא. ומיהו אכתי תמיה' מילתא לפום האי פירושא, דהא קיי"ל כר"ג [לעיל י"ג ע"א], ולר"ג אית לי' כל הני מיגו דסוגיין דהיינו טעמי'. וי"ל דוודאי ר"ג טעמי' לאו משום מיגו, תדע דהא איכא דליכא מגו, כגון היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, דליכא מגו כלל בין לר' יוחנן בין לר' אלעז' אליבא דקושטא דבקידש ובעל לאלתר מיירי, וכדפרשינן לעיל [י"ב ע"ב], וכן היתה מעוברת, אלא וודאי טעמא דר"ג בכולהו משום חזקה דגופה, ומיהו היא אמרת וכו' [בשטמ"ק, ומיהו אא"ב דקאי] דקאי ר' יהושע עלה, היינו דר' יהושע פליג אכולהו וקאמר דלא מהימנא אחדא מינייהו, ולית לן חזקה דגופה ולית לן האי מגו, וקאמר אע"ג דפלגינא בהאי מגו מודינא במגו גמור, אבל לר"ג דמהימנא ליכא למשמע מינה דפליגא במגו כלל, ואפילו אהאי דלאו מגו גמור הוא, והיינו דלא שייכא האי הודאה אלא לר' יהושע, ומיהו קושטא דטעמיה דר"ג לאו משום האי מגו כדפרי'. וכיון דכן שמעי' מינה דהא דאמרינן לעיל בפרקא קמא [שם] אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפי' לר"ג עד כאן לא אמ' ר"ג התם אלא דאיכא מגו, דלאו דווקא, דהא טעמיה דר"ג לאו משום האי מגו, דלאו מגו תריצא הוא כדאמרן, אלא דנקט ליה לטעמא בעלמא, ואאידך סמיך דאמרינן [התם], אי נמי דאיכא חזקה בגופי' כדפרישי' לעיל, ואיכא נוסחי דוקאני דלא גרסי ליה, רבנו נ"ר.
וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדי' מאי הוי. אליבא דרב פרכינן, דקסבר [בב"ק מ"ו ע"ב] הולכין בממון אחר הרוב, ואע"ג דלית הילכתא כוותיה, וכיוצא בזה בתלמודא.
<h2>דף טז:</h2>
וליחוש דילמא מפקא עדים וגביא, והדר מפקא לה לכתובתה בבי דינא אחרינא וגביא בה, אמר ר' אבהו זאת אומרת כותבין שובר. ופרישנא במתני' דלא קשיא ליה כיון דליכא כתובה בידה אמאי גביא מעיקרא כלל, דאיכא לאוקמוה כשחייב מודה כדפרישנא במתני', וכ"ש לדברי הגאונים ז"ל שהם סבורים שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפי' במקום שכותבין כתובה, ואע"פ שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, וכן לפי דעתנו שהיא נאמנת לומר לא כתב לי. אבל לפי דעת(נ)ו קשה היכי ש"מ שכותבין שובר, דשאני הכא דלא אפשר [בלאו הכי], דאפילו בעדים נמי מציא גביא, וכיון דכן, אפי' מהדרא ליה שטר כתובה מאי אהני ליה, דאכתי הוא צריך לשמרו מן העכברים, דאי לא, הא מציא למיגבא מיניה בסהדי, וכיון דכן, היכי תפשוט מינה בעלמא, דשאני הכא דלא אפשר, ובמקום דלא אפש' ודאי כותבין שובר. וי"ל דאפי' הכי אלו הוה קים לן דאין כותבין שובר, לעולם אינה גובה אלא אם כן מחזירתו שטר כתובה, דאע"ג דלא מצי למימר פרעתי בין הכי ובין הכי, מכל מקום קל עליה לתובעו כששטר כתובת' בידה יותר מעל ידי עדים, ולדברי האומ' [ב"ב קע"א ע"ב] אין כותבין שובר, לעולם מחמירין על המלו' כל מה שאפשר לחוש שמא יחזור ויגבה ממנו, וכיון דאמרת במתני' שנפרעת בעדים, ש"מ דכותבין שובר ואפי' בעלמא כשחייב מודה והלה אומ' אבד שטרי. וכי תימא ובעלמא היכי כתבינן שובר, ואמאי לא חיישינן שמא מכר שטרו ויבא הלוקח ויחזור ויגבה ממנו, כיון דאיכא ריעותא דשטרא לא בידיה, י"ל הא לא איכפ' לן, דהא קיימא לן דאיתה לדשמואל דאמר [לקמן פ"ה ע"ב] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. וכי תימ' א"כ תיפשוט מינה לדברי האומר [בב"ב שם] כותבין שובר דאית' לדשמואל, י"ל היכריחא לא הוי, דאיכא לאוקמוה כגון שיש עדים שאבד השטר, דהשתא תו ליכא למיחש כי היכי דלא חיישינן כי איתיה לשטרא.
מאי כוס של בשור', אמר רב אדא בר אהבה כוס של יין של תרומה מעבירין לפניה. ופריש רב פפא לומר זאת ראשית כתרומה ראשית. תניא ר' יהודה אומר חבית של יין מעבירין לפניה. אמ' רב אדא בר אהבה בתולה מעבירין לפניה סתומ', בעולה מעבירין לפניה פתוחה, אמאי, נעבר קמא בתולה, וקמ' אלמנה לא נעביר כלל, זמנין דתפשה מאתים ואמרה אנא נמי בתולה הואי והא דלא איעברו קמאי איתנוסי הוא דאיתניס. פרש"י ז"ל [ד"ה זימנין] אונס שכרות, וגבי הינומא וראשה פרוע ליכא למימר הכי, דשעת נישואין הוא ואין נושאין אלא כן, ותו דלאו שעת שכרות הוא, והא דאמרי' לקמן [י"ז ע"ב] אלמנה מאי, ותני רב יוסף ארמלת' דלית ליה כיסני, איכא למימר דלפני סעודה היו באין שלא בשעת שכרות. ויש ספרים שכתוב בהם ארמלתא דאית ליה כיסני ולא בתולה, וזו היא ראיתה. והא דאמרי' זימנין דתפשה מאתים, פי' הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל שלא בעדים, דאי תפשה בעדים, מאי הוי, הא ק"ל [בב"מ ו' ע"א] תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו, ואמרי' נמי [שם ו' ע"ב] תקפו כהן מוציאין אותה מידו. ואפשר דאפי' בעדים, ושאני הכי דהרי מילתא דעבידא לאיגלויי היא, וכבר כתבתיו שם.
דכתב לה איהו. נראה שפירש"י ז"ל דכתב לה איהו בעדים, דהכי כתב במתרצתא דאמרינן אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, נשרפה כתובתה כו' נשרפה בעדים, אלמא קסבר דכי אמרי' נמי דכתב לה בעדים קאמרינן, דאי לא, לא בעינן עדים בשרפה, דכיון דבכתיבה ליכא עדים רק אפומא, מהימנא לומר נשרפה מיגו דאי בעיא אמר' לא כתב לי, דהא מקום שאין כותבין הוא. ולדידיה מפרשי' דכתב לה איהו בעדים, ומאי איבדה באור נמי בעדים. ואינו נכון, דא"כ מאי טעמ' מוקמינן לה במקום שאין כותבין, אפי' במקום שכותבין נמי כיון דיש עדים דנשרפה. ובתוספות כתבו דאיצטריך דאי במקום שכותבין, כיון דנשרפה אע"פ שנשרפה בפני עדים, הוי לה כשאר שטרות דעלמא ונאמן לומר פרעתי, ואף ע"ג דאית לה לאוקמוה בשחייב מודה, דהכי אית לן לאוקומה לר' אבהו, עדיפא ליה השתא דמוקמינן לה במקום שאין כותבין, ואע"ג דכתב לה איהו, כיון דנשרפה ע"י עדים הוה לה כמאן דלא כתב לה ואזלינן בתר מנהגא, ואינו נאמן לומר פרעתי, וזהו לפי שיטת הרב אלפסי ז"ל שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקום שאין כותבין, ולא במקום שכותבין, כיון שאין כתובה בידה, ואף לפי שטתו אינו מחוור כיון דנשרפה כתובתה בעדים. והפי' הנכון כמו שפירש הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל דכתב לה איהו דקאמרה איהי דכתב לה איהו, ומאי איבדה איבדה באור, דקאמרה איהי ומהימנא, מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. ולפום האי פי' הא דמפרכינן וליחוש דילמא מפקא ליה לכתובתה אף על גב דמהימנא לדידן במאי דקאמר' ומהימנא לה דאיבדה כתובתה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי, הכי פרכינן אי איבדה מאי הוי, כיון דאמרת השתא דאין כותבין שובר ניחוש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא בה, וכי תימא ולדידן אמאי לא אוקמה אפי' במקום שכותבין וכשיש עדים שנשרפה, י"ל אי דאיכא עדים לימרו עדים מאי הוה כתיב בה, ואי אמרה בשיש עדים לזו ולא לזו, לא ניחא לן לאוקומי בהכי, והכי שיטתא דתלמודא כדמוכח בבא בתר' [מ"ה ע"ב] גבי אומן אומ' שתים קצצת לי, והא דאמרי' ועוד הטמינה מאי איכא למימר, השתא הוא דקשיא לן, אבל מעיקרא קס"ד דהכי קאמר הטמינה כתובתה אינה יודעת היכן הטמינה, אבל כפשטא ליכא למימר, דבהא כ"ע ס"ל אין כותבין שובר, אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן לה, נשרפה כתובתה כו' פי' ע"פ עצמה, ולעולם במקום שאין כותבין ואמרה איהי דכתב לה ולא במקום שכותבין ונשרפה על פי עדים כדפרישנא, ואמרי' דאם שחקו לפניה או רקדו לפניה או העבירו לפניה כוס של בשורת או מפה של בתולים, אם יש עדים מכל אחד מאלו כתובתה מאתים. איכא נוסחי דכתיב להו לעיל אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה, ולפום הא סלקא שפיר האי אוקמתא, אבל לנסחי דגרסינן לעיל אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה אמרי דהשתא תרוצי מתרצי' לה, דהאי לא איכ' לפרושי דהכי קאמר דאבדה כהטמינה.
וליחוש דילמ' מפקא עדי' כו'. לרב פפא מקשינן בין אמתני' בין אמתניתא דקאמר במקום שאין כותבין כתובה עסיקי', דכיון דכן כותבין שובר דליכא למיחש למידי, דמאי טעמא אין כותבין שובר משום חששא, השתא ליכא למיחש דהא ליכא כתובה, ואכתי כי ליכא כתובה מאי הוי, ניחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדרא ומפקא עדים בהאי בי דינא וגביא. ומהדרי' דהא לא אפשר ובמקום דלא אפשר וודאי כותבין שובר.
<h2>דף יז.</h2>
ת"ר [כיצד] מרקדין לפני כלה, ב"ש אומרין כל כלה כמות, וב"ה אומ' כלה נאה וחסודה וכו', מכאן אמרו חכמים תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות כו', אמרו עליו על ר' יהודה ב"ר [אילעאי שהיה נוטל בד של] הדס ומרקד לפני כלה ואומ' כלה נאה וחסודה. ר' שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת, אמר ר' זירא קא מכסיף לן סבא. כי נח נפשיה איפסיק ליה עמודא דנורא ביניה ובין עמא, וגמירי דלא מפסיק אלא או לחד בדרא או לתרין בדרא. אמר ר' זירא אהניא ליה שוטיתיה לסבא. פרשו בבראשית רבא [פנ"ט] ונחת עמודא דנורא ואיתעבידא כמין שבישתא דהדס, וזהו שהכירו שזכה באותה מצוה.
ת"ר מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. לא סוף דבר אמרו בדרך, שהוא הדין לכל דבריהם שהכלה קודמת, וכן אמרו במסכת שמחות בפירו' המת והכלה הכלה קודם, המת והמילה המילה קודמת, שזה כבוד החיים וזה כבוד המתים. ואע"פ שאמרו אבל וחתן אבל קודם, לא לענין אבל אמרו, אלא לענין אבל עצמו, ולענין סעודתן, ששתיהן כבוד החיים, והטעם כמו שאמרו שם שזה אוכל ומאכיל אחרים וזה אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים, וכן הדין אם באו להתפרנס מקופה של צדקה שהכלה קודמת, וזה שלא כדברי הרב ר' משה בר מיימון ז"ל [פי"ד מהלכ' אבל ה"ח].
אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה ושבחוהו חכמים שבחוהו מכלל דשפיר עבד, והאמ' רב אשי אע"פ שאמרו נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דכתי' שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך, התם פרשת דרכים הוי. ואע"ג דאגריפס לא הוה חזי למלכות כדאי' בסוטה [מ"א ע"ב] בהדיא, כיון שנתמנה ראוי לנהג בו כדיני מלכות.
ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו', בד"א בשאין עמו כל צרכו, אבל אם יש עמו כל צרכו אין מבטלין, וכמה כל צרכו, אמ' רב איוי' תליס' אלפי גברי ושית' אלפי שיפורי, ואמרי לה תליס' אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי, עולא אמר כגון דחייצו גברי מאבולה ועד שיכרא, רב ששת אמ' כנתינתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים ריבוא. דווקא להוצאתו, וזו היא שעת הוצאתו בלבד, הא לאו הכי אין מבטלין, ואע"פ שאמרו [מו"ק כ"ז ע"ב] מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה, הני מילי לשאר בני אדם, להוציא תלמידי חכמי' העסוקין במלאכת שמים. ויש אומרין מבטלין רשות, והיינו דאמרי' אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהיה מבטל, ואלו היה חובה לא הוצרכו לאומרו, ולפי דבריהם עולה יפה הא דאמרי' במגילה [ג' ע"א] תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף, דווקא מת מצוה אבל שאר מתים לא.
והני מילי למאן דקארי ותאני אבל למתני לית ליה שיעורא. ומאן דלא קרי ותני פירשו הגאונים ז"ל דבעשרה סגיא, ואתתא וודאי דבעשרה סגיא.
<h2>דף יז:</h2>
מתני' ומודה ר"י באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה וכו'. גמ'. וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל. הא דרב הונא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דאמר רב הונא התם בבבא מציעא [ל"ט ע"א] אין מורידין קרוב לנכסי קטן, ודאיק רבא משמעת' קרוב הוא דאין מורידין, הא אחר מורידין ולא חיישינן עליה, ש"מ אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל, ומשום דמרב הונא אתיא לן נקט לה בדרב הונא.
והא דאמרי' ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן. הכי קאמר רבא למה לי למידק מדרב הונא, מתניתין היא. ואמרי' דאפי' הגדיל קמ"ל דלא אתיא ממתני', אלא מדרב הונא מדלא חיישי' לה, ולישנ' אחרינא רב הונא דוקיא דמתני' אתא לאשמועינן דרבא הכי קאמ' ש"מ מדרב הונא דהכי דייקא ליה מתני'. ופירשו הגאונים ז"ל דהא דאמרי' ואפי' הגדיל, כלומר אפי' החזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל, ורב הונא הכי קאמ' אין מחזיקין בנכסי קטן בטוען לקחתיה מאבותיך אפי' אכלה שני חזקה לאחר שהגדיל, דקטן לאו בר ממחה הוא, ואפי' לאחר שהגדיל דלא ידע במיליה דאבוה כלום, והיינו דאמרי' רב הונא אפי' הגדיל קמ"ל דאפי' אכלה אחר שהגדיל לית ליה חזקה. אי נמי כגון דירד בה כשהוא קטן, הרי ירד בה שלא בתורת מכר, י"ל דהא דרב הונא בטוען מאביך לקחתיה שלפי דבריו לא אכלה מעולם שלא בתורת מכר, או בטוען מבית דין לקחתיה שמכרו לכרגא ולמזונות או לכתובת אשה או לשטר רבית, קמ"ל דאפי' הכי אע"ג דאכלה שני חזקה לאחר שהגדיל אינו נאמן, דקטן במילי דאבוה לא ידע. וכי תימא אמאי לא תנא בדידיה מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וירדתי כשהיית(י) קטן ואח"כ שהגדלת(י) לקחתיה ממך נאמן, ואם יש עדים שהיתה שלו אפי' אכלה שני חזקה אחר שהגדיל אינו נאמן, ואפשר לומר דהא עדיפא לן דתני באבוה, דאע"ג דהא דרב הונא איצטריכ' ולא אתיא לן ממתני', מ"מ השתא בתר דקאמ' לן דרב הונא וודאי מתני' דנקט לה באבוה רבותא קמ"ל, דאף על גב דירד בה בחיי אביו בשעה שראויה לחזקה ליחזק בה אפילו לאחר שהגדיל שלש שנים, לא הוי חזקה. והרב ר' יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל פי' ואפי' הגדיל במקצת שני חזקה שאכלה אחר כן אחת או שתים, אבל אכלה שלש יש לו חזקה, כיון דאכלה אחר שהגדיל שני חזקה, ופירשה בטוען לקחתיה מאבותיך, ופירש דהשתא אתי' לי' שפיר דליכא לאקשויי אמאי לא תנא מתניתין בדידיה, דהשתא מילתא פשיטא טוב' היא בדידי' כיון דלא אכיל ליה אחר שהגדיל אלא שנה או שתים ולא שני חזקה, ולא סגיא דלא מודה דירד בה שלא בתורת מכר, וליתיה כדפרישנא. ולדידיה נמי איכא לתרוצי כדתריצנא דבאבוה עדיפא ליה. ומיהו ליתיה להאי פירושא, דוודאי הוא הדין אכלה כמה שנים אחר שהגדיל, דהכי איכא למידק מדרב הונא דקאמר הא אחר מורידין, ואלו היתה חזקה בנכסי קטן לעולם, למה מורידין, ניחוש שמא יאכל אותה שני חזקה אחר שיגדיל ויטעון שלקחה, וכבר ישתכח קול הורדת בית דין, כמו דחיישי' בקרוב שאין מורידין אותו שחוששין שמא ישתכח קול הורדת בית דין, אלא לאו וודאי כדפרישנא, רבינו נ"ר.
<h2>דף יח.</h2>
וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך נאמן, משום דקא בעו למיתנא סופא ואם יש עדים שלוה הימנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן, דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים. כתב הרב הנשיא הלוי ר' מאיר ז"ל מכאן יש להוכיח שאף הגוזל חבירו בעדים, אין צריך להחזיר לו בעדים, מדלא קא בעינן וליתני בגזילה ומודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה גזלתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן, ואם יש עדים שגזלו הימנו והוא אומ' החזרתיו לך אינו נאמן, אלא וודאי דהוא הדין להא ותמה וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וירדתי בה שלא בתורת מכר וחזרתי ולקחתיה ממך ואכלתיה שני חזקה שהוא נאמן, ואם יש עדים שהיתה שלו וירד בתחלה שלא בתורת מכר אינו נאמן. ותו ק"ל וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה נתחייבתי לך והוחזקתי בו כפרן ופרעתיו לך שהוא נאמן, ואם יש עדים שהוחזק בו כפרן אינו נאמן. אי נמי ליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך והיה זמני לפרעך לזמן פלוני וכבר (ש)פרעתיו לך שהוא נאמן, ואם יש עדים שהיה חייב לו, והוא אמר פרעתיך תוך זמני, אינו נאמן לטעון שפרע קודם זמנו, דקימ' לן [בב"ב ה' ע"א] דלא עביד איניש דפרע תוך זמניה. אי נמי ליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה הלויתני ומחלת אותו אצלי על מנת שאעשה כך וכך, וקיימתי תנאי וחובי מחול, שהוא נאמן, ואם יש עדים שהלוהו על אותו תנאי והוא אומ' קיימתי תנאי אינו נאמן לומ' שקיים תנאו בלא שבועה, ולא מהימן במיגו דיכול לומר פרעתי, דהא טענה עדיפא שאין צריך להעיז פניו, וקיימ' לן דכל כי האי מיגו לא מהימן בלא שבועה כמו שכתבתי בבא קמא ובבא מציעא. ואפשר לומר בקמייתא, בהא פשיטא ליה. אי נמי בהוחזק כפרן לא קא מיירי, ובאידך נמי דאי לא קתני, והוא הדין לתוך זמן, מיהו מסתברא דשמעינן מינה דהא דקאמרי מקצת רבוותא ז"ל דבקנין אינו יכול לומר פרעתי, לית', דא"כ ליתני בקנין מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה נתחייבתי לך בקנין ופרעתיו לך נאמן, ואם יש עדים שנתחייב לו בקנין והוא אומ' פרעתיך אינו נאמן, אלא וודאי ליתא.
וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן. פי' ולפום הא הוה תני סיפא ואם יש עדים שהלוהו אביו אינו נאמן, והשתא וודאי קס"ד דמקשה דרישא אפילו בטוען נמי אידך, ואפ"ה מהימן, מדרהיט ותני סיפא ואם יש עדים אינו נאמן, אלמא דווקא בשיש עדים, וכיון דכן קשיא היכי מיתני ליה סיפא, דכיון דקס"ד השתא דבלא עדים לא הוי מודה מקצת ואפי' בטוענו, כי איכא עדים נמי, דעידי דהלואה [דאביו הלוהו בעדים] לא מהני לן מידי, דלאו ראיה נינהו לחיובי כלל, כיון דקיימ' לן דיכול לפרעו שלא בעדים, ותירצו בתוספות [ד"ה אי] דהיינו נמי דאמרינן אליבא דמאן, אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי, כלומר ולא מיתניא ליה סיפא, דבסיפא אפי' יש עדים שהלוהו אביו נאמן, דחשבינן ליה כמשיב אבידה, וליתיה, דכיון דהא אמרינן ליה לעיל, הוה ליה למימר השתא ודקארי לי' מאי קארי לי', ותו דהוה ליה למיתני הכי בהדיא, דלא מיתני ליה סיפא, וכ"ת משום אידך דקא מקשה אי רבי אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי, וקשיא אפילו רישא, אם כן לימא הכי בהדיא, אליבא דמאן, אי אליבא דרבנן, קשיא סיפא, אי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב הא אמר כו', קשיא רישא וסיפא, ואפשר דמיתניא ליה סיפא כגון ואם יש עדים על הודאת פיו כגון שיש עידי חיוב במה שהוא מודה שראו שהודה לו הן בשעת מיתה, או שהודה לזה שהיה חייב כך לאביו, דתו לא מיקרי משיב אבידה, ובוודאי דקא מישתבע ואתיא כולה באבוה.
ר' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטור. פרש"י ז"ל [ד"ה ורבי אליעזר] והא אנן תנן [בגיטין מ"ח ע"ב] המוצא מציאה הרי זה לא ישבע מפני תיקון העולם. ואינו נכון, דהא עלה דמתני' התם בגיטין אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין מצאתי לי, והלה אומר לא מצאתי אלא אחד חייב, ומקשינן עליה ממתני' ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ומהדרינן הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב, ומקשינן תו ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור, ואם איתה, מאי קושיא דהיינו דאמרן דר' יצחק דלית ליה המוצא מציאה לא ישבע משום דאמר כר' אליעזר, אלמא דר' אליעזר לית ליה מתני' דהמוצא מציאה. אבל הפירוש הנכון דלאו משום מתני' אתי' עלה, אלא משום היא גופה דהא מפשט פשיטא לי', דקיימא לן דמשיב אבדה פטור, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא, והא דאורייתא הוא, ולקמן [כ"ב ע"א] נמי אמרינן דאפי' קרא לא צריך, דסברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה, והיינו דאמרינן התם ור' יצחק לית לי' המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ומהדרינן הוא דאמר כרבי אליעזר בן יעקב דלית ליה מתני', והדר מקשי' ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור, ולר"א ב"י הוא דקשיא לן, אבל לר' יצחק לא, דהא ר' יצחק איירינן בטוענו כדפרישנא התם, אבל הא דר' אליעזר דקס"ד דמיירי בשאינו טוענו, קשיא, אם כן לית ליה משיב אבידה פטור.
מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. פי' דהא חזינן בכמה מתני' ומתניתא וקיימ' לן וודאי דכופר בכל פטור, ומודה מקצת הטענה חייב, וכיון דכי כופר בכל פטור כשמודה מקצת אמאי חייב. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, פי' כולה חדא מילתא היא, והכי קאמר חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו דהאי בכוליה בעי דניכפריה, אלא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, וכי תימא כיון שאין אדם מעיז פניו יהא נאמן עליו, האי בכוליה בעי דלודי ליה, ואשתמוטי הוא דמשתמיט ליה, סבר עד דהוי לי זוזי ופרענ' ליה, ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכול', שאלו היה יוצא מב"ד זכאי היה מחזיק בטענתו, וכבר פירשתיה במס' גיטין ובבא קמא בס"ד. דר' אלעזר סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז. כלומר אע"פ שאין בו בריא שמכחיש לו, אפי' הכי אינו מעיז, ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז דאיהו גופיה קים לי' בעובדא ואין אדם מעיז פניו להכחיש את חבירו במה שהלה יודע בין במלוה בין בפקדון, אבל בבנו מעיז דלא קים ליה, ומדלא העיז משיב אבידה הוא. ואיכא דמפרש דהא דמפרשי' פלוגתייהו בדרבה אתיא בטוענו קטן, והיינו דקרי ליה ר' אלעזר בן יעקב (מ)טענת עצמו, ומיהו רבנן אפי' בגדול פליגי, והכי דאיק לישנייהו, וטעמ' נמי איתיה לגדול כדפרישנא ותו לא מידי.
<h2>דף יח:</h2>
מתני' העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין, ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין. אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין. פי' ואע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר, אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין, כיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר, משום דמשוי נפשייהו רשיעי, אבל ברישא דמתני' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, הרי אלו נאמנין, אפי' באנוסין היינו מחמת ממון, דקס"ד השתא דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומהימנא אכל מאי דקאמרי. וכ"ת השתא דקס"ד דאפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר כל היכא דלא משוי נפשייהו רשיעי מהימני, ומאי אנוסין דמתניתין מחמת ממון, אבל מחמת נפשות מהימני, א"כ כי קאמרי' קטנים היינו, אמאי אין נאמנין, דהא לא משוי נפשייהו רשיעי, והוה לי[ה] כאנוסין היינו מחמת נפשות. יש לומר דכי קא אמרינן דלא מהימני משום דמשוי נפשייהו רשיעי, הוא הדין כל היכא דקא מודו דשלא כדין עשו השטר, והיינו טעמא דקטנים, לאפוקי אנוסין היינו מחמת נפשות, דליכא למימר שעשו השטר שלא כדין, שכך יפה להם וכך חובתם. ולפום האי לישנא דרמי בר חמא אית לן לפרושי פסולי עדות, היינו דמתני' גזלנין או משחקי בקוביא דמשוי נפשייהו רשיעי, אי נמי קרובים היינו ונתרחקנו, דהוה ליה כקטנים שעשו השטר שלא כדין.
אמר ליה רבא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וכ"ת הני מילי על פה אבל בכתב לא, והאמר ר' שמעון בן לקיש עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. כלומר דכי היכי דבעל פה אחר שנחקרה עדותן בב"ד אינן יכולין לחזור בהן, אבל קודם לכן יכולין לחזור בהן, הני נמי כיון דחתימי בשטרא הוי להו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, והכי איתא בירוש' [ה"ג] העדים מה שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחייב בין לאסור בין להתיר, אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו, הרי אלו נאמנין, ואם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אין נאמנין, ריש לקיש אמר עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ומיהו דהא דקתני במתני' נחקרה עדותן, לאו דוקא, אלא במדי דבעי חקירות נמי בשאר מילי ובשעשו חקירות, אבל בעלמא כיון שהעידו, שוב אין יכולין לחזור בהן, וכן דעת רבינו נ"ר, והלכ' קבועה היא, והרב אלפסי ז"ל כתבה ביבמות בפ"ד אחין.
אלא אי איתמר ארישא איתמר הרי אלו נאמנין, אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין. ואע"פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אין אדם נאמן לעולם לשום את עצמו רשע. והשתא לפום האי לישנא בתרא ליכא לפרושי פסולי עדות דמתני' גזלנין, אם כן אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין כדאמרן, אלא קרובים היינו ונתרחקנו, אי נמי משחקי קוביא כדפי' רש"י ז"ל [ד"ה פסולי עדות], דכיון דפסולא דרבנן הוא, וטעמ' דפסולייהו ליתא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם הרי הוא כקטני' היינו (שאין) [שהן] נאמנין. והרב ר' יוסף הלוי אבן מאגש ז"ל תירץ דאפילו תימא מאי פסולין היינו גזלנין, כיון דקא מודי בגופיה דסהדותא ואין אומרין שחתמו שקר בעדות זו, ואפילו בהך פסולא נמי דקאמרי, לא אמרינן אלא היינו, והשתא לא הוי, דעשה תשובה, מהימנא. וליתיה, דאנוסין היינו מחמת ממון, אנוסין היינו קאמרי והשתא לא, דעשו תשובה, ואפ"ה לא מהימני, ומה לי אי פסולייהו דקא מודו אהאי סהדותייהו או אטו מילתא אחריתי.
וק"ל כיון דפלגי' דיבורא דאמרינן כתב ידן הוא זה, אבל לא היו אנוסין, אימא הכי כתב ידן הוא זה ואנוסין היו דפלגי' דיבורא, ולא מהימן לן בהא דמחמת ממון, אלא אימא מחמת נפשות, דהא אלו אתו ואמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, ולא מפרשי אי מחמת ממון אי מחמת נפשות, הא וודאי מסתמא מספיקא לא גבי בהו, השתא נמי לא נהימנינהו במאי דקאמרי מחמת ממון, ותהוי כמאן דקאמרי אנוסין היינו סתמא. ומסתברא לתרוצי דלא אמרינן פלגי' דיבורא אלא בשתי עדיות, אבל בחד עדות לא, והכי אתיאן כולהו הא דסנהדרין [ט' ע"ב] דאמרינן פלוני רבעו לאנסו הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו, לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, פי' ואפי' אמר לרצונו לא מהימני ליה בהא, כלו' דהוה לרצונו, והוא ואחר מצטרפין עליו להרגו, דהוי לי' שתי עדיות חלוקין שאין צריכין זה לזה על שני ענינים חלוקים שיוצא מהן שני מעשים והן שני דינין אפשר לזה בלא זה, חד דפלוני רבע דהיינו חד עדות, ואידך דמסהיד אנפשיה דנרבע לרצונו, ואנן מהימנינן ליה בקמא ולא באידך, כשם שאלו לא היה מעיד אלא על עצמו והיה בא לב"ד להעיד על עצמו שנרבע לרצונו שאינו נאמן על עצמו ונאמן על אותו אחר, שאלו לא היה מעיד עכשיו על עצמו כלל בעדות זו אלא שהיה אומר שפלוני רבע ואינן צריכין להעיד מי ומי, וכן אותה שאמרו ביבמות [כ"ה ע"ב] הרגתי והרגנוהו תנשא אשתו, שאף זו שתי עדיות הן, אחד שמעיד שמת אותו איש, והאחד שמעיד על עצמו שהרג והן חלוקין שאין צריכין כלל זה לזה, שהרי אפשר שמת אותו איש בלא שהרגוהו, ואפשר שנהרג בלא שהרגו איש זה, וכיון שהן מעידין שמת איש זה ומעידין שהרגו את הנפש, על מה שמעידין על עצמן אין נאמנין, ואעפ"כ נאמנין במה שמעידין על אותו איש שמת, והכי נמי אתיא מתני' דהכא דאמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, שהן שתי עדיות, שהן מעידין שזה כתב ידן וזה עדות אחד, ואח"כ מעידין עדות זו שאנוסין היו מחמת ממון בעדות זה, והרי אין מעידין על עצמן שהעידו עדות שקר בשביל ממון בלא עדות כתב ידן, והרי אלו שתי עדיות חלוקות, שמעידין שזה כתב ידן, ושהעידו עדות שקר בשביל ממון, ואפשר לזה בלא זה, לפיכך מאמינין אותן בראשונה שזה כתב ידן ולא בזו שהם אומרין שעדות שקר העידו בשביל ממון, כי היכי דאלו אתו בעלמא וקא מסהדי אנפשייהו הכי דלא מהימני, ותו ליכא למימר דכי הימנינהו דאנוסין היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות, דהא חד עדות הוא, דעיקר עדות אנוסין היינו, וכיון דאנוסין הוי לא סגי דלא הוה או מחמת ממון או מחמת נפשות, אידך או מחמת נפשות פרושי הוא דמפרש ופי' בעלמא הוא, וכגון הא וודאי הויא חד עדות ובחד עדות לא פלגי' דיבורא, ודבר ראוי הוא ומוכרע מן הסברא.
ואל תשיבנו מאותה שאמרו בבא בתרא בפרק יש נוחלין [קל"ד ע"ב] משנת זה בני בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ואיבעיא לן אמר למפרע מהו להימוניה להבא, ופליגי בה רב מרי ורב זביד, חד אמר פלגי' דיבורא וחד אמר לא פלגי' דיבורא, וקשי' לן ומאי שנא מדרבא דאמר רבא פלו' בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה, ומתרצינן בתרי גופי פלגי' בחד גופא לא פלגינן דבור', דכולי עלמא אי לאו טעמא דחד גופא פלגינן, ואע"ג דהוי כחד עדו', ואפי' בהא איכא מאן דאמר דפלגינן דיבורא, ואף על גב דחד גופא לא חיישינן עלה, ואף ע"ג דהוי חד עדות, וי"ל דההיא דהתם נמי היינו טעמ' דמאן דאמ' דלא פלגינן דבורא, והיינו דקא מתרצינן בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן, ולא סוף דבר בין שני גופין לגוף אחד, אלא הכי נמי קאמר, התם שני גופין שהן שתי עדיות שמעיד על אשתו ועל אותו פלוני אחר, הכא חד גופא שהוא חד עדות, ולא נקט חד גופא אלא איידי דאידך תרי גופי, והוא הדין לחד גופא בשתי עדויות, ונקט ליה האי לישנ' לארווחי טעמי' למימרא דלא דמיאן כלל, ואידך דאמ' התם פלגי' דיבורא, משום דהימנותיה דבעל משום טעמא דמתוך שבידו לגרשה, וקס"ד דכיון דהימנותה משום טעמ' חד דינא הוא, דלמאי דקא סגי טעמ' מהימן לאידך לא מהימן ובהא פליגינן דיבורא אפי' בחד עדות, כיון דמשום טעמא אתינן עלה. ואידך סבר לא שנא הכי ולא שנא הכי, כיון דחד עדות הוא לא פלגינן דיבורא ולא מהימן, וזהו הנכון.
תנו רבנן אין נאמנין לפסלו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נאמנין, בשלמ' רבנן כטעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא לר' מאיר מאי טעמא, בשלמא פסולין מלוה גופיה מידק דייק ומחתים. כלו' (דאין) [דאנן] דיינינן להו לפום מילתייהו דקא אמרי, וכי קאמרי פסולין היינו, הא קא מודו בשטרא דקושטא הוא אלא דפסולין היו, ולפום מילתייהו דיינין להו, דלפום טעמייהו כיון דקא מודו דקושטא הוה, תו ליכא להימנינהו דפסולין היו, דכיון דקושטא הוה וודאי מלוה מידק דייק ומחתים ולא אחתים אלא כשרים.
קטנים נמי כדריש לקיש דאמ' חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. פיר' והוא הדין דאמרינן אליבא דר' מאיר שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים, ורבנן נמי אפש' דמודו לריש לקיש, ואפ"ה פליגי בהא, דליכא למימר חזקה אלא בהעדי' כשרים, דבהא איכא למימר חזקה, דכיון דסהדי כשרים לעולם לא חתמו על שטר קטן, מה שאין ראוי לומר כן גבי עדים כשהן קטנים דלאו בני דעת. אי נמי אפשר דהכי נמי סברי רבנן דאפי' גבי עדים אמרי' לה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים, ומיהו לא אמרי' לה במקום מגו, דכיון דאיכא מגו דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין, וקיימא לן כר"ש בן לקיש אליבא דרבנן, והרב אלפסי כתב' בפ' זה בורר, והכי אמרי' בבבא בתרא [קנ"ה ע"א] יפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה, דכל היכא דאיכא מיגו שאין יכולין לקיים חתימת העדים, נאמנין לערער בין בעל דין בין העדים עצמו לומר קטנים היינו או קטן היה הלוה והמלו', וכן הלכה.
<h2>דף יט.</h2>
אלא אנוסין מאי טעמא, קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתומו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. ק"ל והיכי קס"ד הא, והא הלכה רווחת היא שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא גילוי עריות וע"ז ושפיכות דמים, ויש אומרי' דהשתא לאו מדינא אמרי', אלא מידת חסידות, דאע"ג דקיימ' לן באידך דאין רשאי לנהוג מדת חסידות בעצמו, שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו, בהא קס"ד דרשאי, ואמ' ליה השתא אלו אתו קמן מורינן להו דליעברו, והיכי סמכי' תו אמידת חסידות, ולפום האי פי' נפקא לן מינה דאיתא להאי סברא דלענין עדות שקר אדם רשאי לנהוג חסידות בעצמו שיהרג ולא יעבור, וזה תמה, דזה מנין לנו, ויש אומרין דרב חסדא אליבא דר' מאיר דקאמ', דקסבר ר' מאיר דבגזל נמי יהרג ואל יעבור, והכי איתה בתוספתא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא גילוי עריות ושפיכות דמים וע"ז, ר' מאיר אומר אף הגזל. ומאי דקא מותיב רבא השתא אלו אתו קמן לאימלוכי. כלומר הא קים ליה דרבנן פליגי עליה ובי דינא כרבנן קא מורו, וליתה, ומחוורתא דמילתא כפשטה, דהכי קאמ' קסבר ר' מאיר העדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, כלומר בנוהג שבעולם שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר, שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שיעידו עדות שקר. ואמ' ליה רבא השתא אלו אתו קמן לאימלוכי אמרי להו זילו חתומו שטרייכו, כלומר כיון דדינא הוא דלחתמו, ואלו אתו קמן מורינן להו הכי, השתא לא סמכי' אהא.
ואמרי' אלא טעמיה דר' מאיר כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. פי' הרב בעל העיטור ז"ל [הל' קיום] דר"מ אית ליה דרב הונא דקסבר ר"מ מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, וכן הדין בעדים, כיון שהודו שזה כתב ידן שוב אינן נאמנין לערער עליו, ורבנן לית להו דרב הונא אלא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וכן הדין בעדים אע"פ שהודו בכתב ידן שנאמנין במה שטוענין עליו. ואיכא דקשיא לן אהא א"כ הא דאמר רב יהודא אמ' רב האומר שטר(י) אמנה הוא זה אינו נאמן, וק"ל דקאמ' מאן, ומפרקי' דקאמ' לוה וכדרב הונא אמ' רב דאמ' מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, א"כ מאי טעמא לא אוקמוה בדאמרי עדים וכגון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא, ותו אם כן מאי האי דקאמר רב נחמן אי סבירא לך כר"מ, אימא כר"מ לימא ליה אנא דאמרי לדברי הכל דבלוה כולי עלמא מודו, אלא מחוורתא דמילתא כמו שפי' רש"י ז"ל [ד"ה אין], אלא טעמיה דר' מאיר כדרב הונא, כלומר דהאי מתניתין נמי הכי עסקינן כשחייב מודה, והיינו דקאמ' ר"מ אין נאמנין לפסלו דסבר לה כרב הונא, וכיון שחייב מודה הרי הוא כמקויים, וכשם שאלו כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, ג"כ עכשיו אין נאמנין, וחכמים אומרים נאמנין, דרבנן לית להו דרב הונא, אלא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו לפיכך נאמנין, מיהו ע"כ לא קאמ' רב הונא אלא בלוה, אבל בעדים אפי' ר"מ מודה לרבנן, ואתיא שפיר כפשטא הא דלקמן דאוקמוה בלוה אבל לא אוקמוה בעדים, ולי' הלכת' כרב הונא, אלא כר"נ, דאפי' בלווה צריך לקיימו, וכדאמרי' כי אתו לקמן אמרי' להו קיימי שטרייכו ונחותו לדינ', דקיימ' לן [לעיל י"ג ע"א] כרב נחמן בדיני, ורב נחמן פליגא אדרב הונא לגמרי דעיק' מילתייהו דרב הונא בלוה, ור"נ אעיקר מילת' דרב הונא פליג, ועיקר כדפרי'.
גופא אמ' רב הונא אמ' רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. אמ' ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך, אי סבירא לך כר' מאיר אימא כר' מאיר, אמ' ליה מר כמאן סבירא לך, אמ' ליה כי אתו לקמן אמרי' להו זילו קיימו שטריכו ונחותו לדינא. אמ' רב יהודה אמ' רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, דקאמ' מאן, אילימא דקא' לווה, פשי', לאו כל כמיניה, אלא דקאמ' מלוה, תבא לו ברכה, אלא דקאמרי עדים, אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר, פשי' דלא מהימני, אי דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיט' אמאי לא מהימני, אמ' רבא לעולם דקאמ' לווה, וכדאמ' רב הונא אמ' רב, דאמר רב הונא אמ' רב מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו. אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרב[י] נתן. כלומר דאי לרבנן דפליגי עליה דר' נתן, כיון שאין אותן אחרים שהוא חייב להן יכולין לכופן, אינו חב להן, דבלאו הכי נמי מצי לאפקועי להו דקא פרעי בדלא ידעו אידך ומחיל להו וקא מפקע מינייהו, אבל השת' לר' נתן כיון דאינהו משתעבדי ליה דאורייתא, וודאי מקרי חב לאחרים בהא, שהרי אף הן יכולין לכופן בדין לפרען דבר תורה. וק"ל אפי' כי חב לאחרים נמי אמאי לא מהימנ' מתוך שבידו למחול, כדשמואל דאמר [בב"מ כ' ע"א] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל, והכי נמי אמרינן התם בבבא מציעא [י"ט ע"ב] מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ופרכינן וליחוש דילמ' זבנתה לכתובתה בטובת הנאה, ואמרי' ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואע"פ דמכירת שטרות דאורייתא כדמוכח בבבא מציעא [נ"ו ע"א] במתני' דאלו דברים שאין להם אונאה, דפשטי' לה מדאורייתא, וחדא מינייהו שטרות. תו קשיא לי בלאו הכי נמי למה לי מדשמואל, תיפוק ליה דהא אי בעי מזבן ליה לאחריני לההוא שטר חוב דתו לא גבי מיניה, דהא מטלטלי נינהו, ומטלטלי דלקוחות לבעל חוב לא משתעבדי, וכ"ת בדאקני ליה נכסיה כולהו אגב מקרקעי וכתב ליה דאקני, ושטרא אקרי נכסי' ושעבודא דאית ביה כדאיתה בבא בתרא [ק"נ ע"ב], הא לא אפשר דאיירי בהכי בסתמא דלא מפרשין כלל.
אלא מסתברא לי לפרושי דאין אדם נאמן במגו בטענה שהוא אומר שאינה על שעה זו אלא על שעה ראשונה למפרע, בזו אינו נאמן בשום מיגו, כיון שהשטר ברור לפנינו ואתיא, דומיא דההיא דאמרי' בבבא בתרא [קל"ד ע"ב] באומר גרשתי את אשתי דאי אמר למפרע לא מהימן להבא, שעל טענה שאינה חלה אלא למפרע אינו נאמן מתוך שום דבר שיכול לעשות מכאן ולהבא בדבר שנתברר חיובו, כגון אותה גירושין שנתברר שהיא אשתו אע"פ שאינה כיוצא בה לגמרי, אבל בדבר שאין החיוב מבואר כלל ויכול להכחיש החיוב לגמרי נאמן אפי' על טענה שאינה חלה אלא למפרע ודוק ותשכח. תו מסתבר לי דהיינו טעמא דהאי דאמ' אביי באומר שטר אמנה הוא זה דאינו נאמן אף שבידו למחלו, לפי שאין אדם נאמן לסתור הודאתו שהודה לחיובו בשום מגו בעולם, וכיון דכן מכי אפקיה האי להאי שטרא אודי דשטרא מעליא הוא, וכי הדר ואמר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לסתור הודאתו, והאי דינא מוכח מההוא [ב"ב ל' ע"ב] דהעורר על השדה והוא חתום עליה בעד, וההיא דשבועות [מ"א ע"ב] דאמרינן באומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והוחזק כפרן.
רב אשי אמ' לעולם דאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ודקאמרת אמאי לא מהימני, כדרב כהנא, דאמ' רב כהנא אסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו שנ' אל תשכן באהלך עולה. ואמ' רב ששת בריה דרב אידי ש"מ מדרב כהנא העדים שאמרו אמנה היו דברינו נאמנין. מאי טעמ', כיון דעולה הוא אעולה לא חתימי.
<h2>דף יט:</h2>
אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו שנ' אל תשכן באהלך [עולה]. מאן דאמ' שטר פרוע כל שכן שטר אמנה, ומאן דאמ' שטר אמנה אבל שטר פרוע לא, דזמנין דמשהי ליה אפשיטא דספרא. ספר שאינו מוגה עד שלשים יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו משום שנ' אל תשכן באהלך עולה.
אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין. טעמא דאמנה, משום דעולה הוא ואעולה לא חתימי כדאמרינן לעיל, ומודעא דאין נאמנין, לאו משום עולה, דהא וודאי לאו עולה הוא, אלא משום דקא עקר לי' לשטרא לגמרי, וכיון דעקרי לשטרא אלא למאי כתבי ליה. והא דרב נחמן וודאי אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דהוה ליה כאנוסין היינו מחמת ממון, שאין נאמנין אפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדאית' לעיל [י"ח ע"ב], ומיהו כי אמרי' דאין נאמנין, הני מילי בשאומר שידעו בדבר שחתמו, אבל אמרו שלא היו יודעין בשעה שחתמו, אלא שאחר כך הודו בפניהם שאמנה היו דבריהם או מודעא, נאמנין.
מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין, מודעא היו דברינו נאמנין, מאי טעמ' האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב. פי' אמנה לא ניתן ליכתב, דעולה הוא, ומודעה ניתן ליכתב, להציל האנוס מיד אונסו. אי נמי לאהדורי זוזי אפומא דהני, ואע"ג דעקרי לסהדותייהו, מהימנ', דליכא למימר א"כ אמאי כתבי ליה, דהא ניתן ליכתב כדאמרן, וסברא דרבוותא בתראי ז"ל דהא דמר בר רב אשי אתיא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וההיא מחוורתא דמלתא וא"ת באמנה לא מהימני, אבל במודעא מהימני, אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר תו לא מהימני כלל, דלא עדיפא מודעא מאנוסין היינו מחמת נפשות דלא מהימני.
והא דבעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו. הכי נמי אתיא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, והאי דקאמרי סתמא, משום דההיא דרב נחמן בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי היא, דבכתב ידן יוצא לא צריכא לכולהו אידך דווקא בשאין כתב ידן יוצא, ומספק' ליה לרבנן בתנאי היה דברינו, אי דיניה כמודעא דקא עקר ליה לשטרא, דהאי נמי קא עקר ליה לשטרא, וכיון דכן מאי טעמ' כתבי ליה לשטרא, או דילמא תנאי מילתא אחריתי הוא שהרי ניתן ליכתב שהרי הוא קיים לכשיתקיים התנאי, ואמר ליה רב נחמן דתנאי מילתא אחריתי הוא, והא נמי דעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי כולה בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, והיינו דאמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי.
האי דקאמ' תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. כלו' כיון ששניהם מודים בשטר, נמצא שנתקיים שטר זה על פי שני' עדים, וכיון דכן האי דקאמר תנאי חשבי' ליה כעד דעלמא, והוה ליה עד אחד, ועד אחד לא כלום. והשתא אתי' שפיר לישנא דתרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, דהשתא אפומא דהני מיקיים שטרא.
ומתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפי' תרווייהו נמי. כלומר כיון דחשבת לה להאי סהדותייהו דתנאי אסהדותא אחרינא, וכאלו הוי סהדי אחריני דעלמא, דהיינו טעמא דחשבת ליה להאי חד לגבי תרי, א"כ אפי' תרווייהו אמרי תנאי היו דברינו נמי נימא הכי, כיון דהודו בהאי שטרא לאלתר איקיים ליה אפומא דתרי סהדי, אמרי תנאי הוה ליה סהדותא אחריתי והוה להו כסהדי דעלמא, ואפי' סהדי דעלמא כיון דאיקיים שטרא לא מהימני, אלא דהוי להו תרי לגבי תרי ולא יהו נאמנין, וכל שכן אינהו גופיהו דבתר דאיקיים שטרא לא מהימן כלל, דכיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
אלא אמרי' הני למעקר סהדותייהו קא אתו, האי כו'. כלומר אלא תרי מאי טעמ' דלא חשבינן להו כתרי דעלמא דאמרי' הני למעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר דכיון דאינהו דמיקיים שטרא אפומי' אמרי' תנאי, ההוא לא חשיב לן קיום דסהדותייהו הדר קא עקרי ומהימני, דהוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר. האי נמי למעקר סהדותייהו אתי. וקיומיה דהאי לאו קיום, דהא הדר קא עקר ליה לסהדותיה וליכא אלא עד אח'. והלכתא כוותיה. מיהו כי פליגי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הני מילי בדלא מכחשי אהדדי, אבל היכא דמכחשי אהדדי, הוה ליה עד אחד בהכחשה ולא מהימן. ועד אומר תנאי ונתקיים התנאי ועד אומר אינו תנאי, השתא וודאי תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי, וזה פשוט.
תנו רבנן שנים החתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו ידענו שכתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו פסולין היו קטנים היו. ליכא לפרושי פסולי עדות גזלנין, דא"כ אפי' בשכתב ידן יוצא נמי נאמנין, שהרי נאמנין שנים להעיד על מאה בני אדם שהם גזלנין או חייבין מיתה, אלא מאי פסולי עדות, קרובים היו ונתרחקו. וליכא להימנינהו אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר מגו דאי בעו פסלי' להו בגזלנותא, דעדים לא מהימני במגו כל היכא דלא מהימני מתורת עדותם, דלא מהימנינהו רחמנ' בהכי. ויש אומרים דאפי' גזלנין נמי, דכיון שמתו אין עדותן על העדים אלא על גוף השטר, ובשכתב ידן יוצא אין נאמנין, אבל בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין, והוא הדין נמי שאין נאמנין לומר כתב ידן הוא זה, אבל מודעא או אמנה היו דבריהם. ברם צריך את למילף, העדים שאמרו כתב ידנו הוא זה, ובאו אחרים ואמרו אינו כתב ידן מהו. ונראה לומר דאליבא דרבנן דסברי [לקמן כ"א ע"א] דעל מנה שבשטר הם מעידין, הוי להו תרי ותרי, ואליבא דר' נמי דסבר דעל כתב ידן הם מעידין, כיון דלא סגיא ליה בשאין מעידין זה על זה, הוי להו נמי תרי לגבי תרי, אבל הם אומרים אינו כתב ידן ואחרים אומרים כתב ידן הוא, בשאין עידי השטר מעידין זה על זה, נראה שהאחרונים נאמנין, ועידי השטר לא מעלין ולא מורידין, דהוי להו חד לגבי תרי, והכי אמרינן בירוש' [בפירקין ה"ג] הן אומרים כתב ידנו אינו זה ואחרים אומרין כתב ידן הוא, תני ר' חייא לא מעלין ולא מורידין, אמ' רב [יוסי] רישא דמתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין.
<h2>דף כ.</h2>
ומגביין כו' עד השתא אלו הוי קמן לא הוה משגחי בהו דהויא לה עדות מוכחשת, השתא דליתנהו קמן דאיכא למימר אלו הוי קמן הוי מודו מהימני. מסתברא לפום האי לישנא דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמה להכחשה, אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן אין מזימין את העדים, הני מילי דתיהוי עלה תורת הזמה גמורה, אבל וודאי אין עושין מעשה על פי עדותם וכדברי ר' אבהו.
אלא אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. כלו' ואי תפיס לא מפקי' מיניה, דאי לא, אלא למאי נאמנין, אלא וודאי דאי תפיש לא מפקינן מיניה. ופירש הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל דתפיש שלא בעדים, ואפי' הכי ברישא מפקי' מיניה, דכיון דמודה דאהאי שטרא הוא דתפיש האי שטרא חספא בעלמא הוא, ומיהו היכא דטעין דאמלו' תפיש ליה אע"ג דשטר' זייפא הוא, מסתברא דמהימן משום מגו, אבל היכא דלא טעין אלא מחמת שטרא, שטר חספא לא כלום הוא ומפקי' מיניה. ורבינו נ"ר סובר דאפי' בעדים נמי אין מוציאין מידו, משום דכל תרי ותרי לא אזלינן בהו בתר חזקה דנימא אוקי ממונא בחזקת מריה, אלא היכא דקאי ליקום, והכי אמרי' ביבמות [ל"א ע"א] תרי ותרי ספיקא דאוריתא הוא, ולא אמרי' אוקי איתתא אחזקה. ומיהו הני מילי במטלטלי, אבל בקרקעות הרי הן כתפושין ברשות בעלים הראשונים, והיינו דאמרינן בנכסי דבר שטיא דמוקמינן תרי להדי תרי ומוקמינן נכסי בחזקת בר שטיא. והא דאמרינן דהני מילי היכא דאית ליה חזקה דאבהתיה, אבל היכא דלית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין למימר דלית ליה חזקה דנפשיה, מסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא, מוציאין אותן מידו, כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן, מיהו כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער אין מוציאין אותן מיד הלוקח מספיקא, דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלי' וכן דעת רבינו נ"ר.
אם יש עדים שהוא כתב ידן וכו' עד אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בב"ד. קשיא לן הא פשיטא, כיון דקרא עליו ערער, כל היכא דלא איתחזק בבי דינא היכי סמכינן עליה. ואפשר לומר דקמ"ל אפי' בשתק הערער. אי נמי אפשר דקמ"ל דאע"ג דתרי שטרי נינהו לא סמכינן עליהו לאחזוקינהו בקושטא למימר דכיון דתרי נינהו לא חיישינן תו לזיופא, והכי אתיא פשטא דמילתא.
אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות ושתי כתובות והוא שאכלום בעליהם ג"ש ובשופי. פי' נהרדעי סברי דאפי' לא קרא עליו ערער כלל, אין מקיימין אלא משתי שטרות, ובעינן נמי דווקא דליכא ערער כלל, וכיון דליכא ערער כלל מקיימין אע"פ שלא הוחזקו בב"ד, ואפי' הוחזקו בב"ד אין מקיימין משטר אחד אלא משתי שטרות, וכן דעת ה"ר אברהם אב ב"ד ז"ל. ולעולם אין מקיימין אלא משתי שטרות ואפי' הוחזקו בבית דין, והיינו סברא דנהרדעי דאכלום בעליהם ג' שנים ובשופי כהוחזקו בב"ד דמי, ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי, דהא דר' אסי מתניתא היא, אלא ר' אסי לא איירי מכמה שטרי איירינן, ולא קאמר אלא שאין מקיימין משטרות שקרא עליהן ערער אלא אם כן הוחזקו בבית דין, אבל לא קרא עליהן ערער מקיימין אף שלא הוחזקו בב"ד, ודווקא נמי משנים.
אמר רב שימי כו' עד מאי שנא מתחת ידו דלא דילמא זיופי זייף, מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וחזא ואתא וזייף. פרש"י ז"ל מאי שנא כי נפקי הנהו שטרי דאתינן לקיומי מינייהו מתחת ידו דלא מקיימינן מינייהו דילמא זיופי זייף, מתחת ידי אחר נמי דילמא אזל וחזא אתא וזייף. כולי האי לא מצי מכווין. כלומר כיון דיצא מתחת ידי אחר לא מצי מכוין, אבל ביוצא מתחת ידי עצמו מצי מכוין, דכיון דהוו תחת ידו קיל ליה מילתא לזיופי דחזי ליה כולי יומא. ודברים אלו תמוהים, זה היאך אפשר, א"כ נמצא שמי שיש לו חתימת עדים אפי' הוחזק בב"ד אי אפשר לו שוב לחתום שטר באותן עדים עצמן שאין מקיימין לו מאותן עדי', דחיישי' לזיופא כיון דיצא מתחת ידו, אא"כ אותן עדים עצמן מעידין עליה, ואפי' באותן עדים עצמן איכא למיחש כדאמרי' בבבא בתרא [קס"ז ע"א] אין חתימת ידא דידי היא, מיהו מקמי רב אדא בר אהבה לא חתמי לי מעולם אלא אם כן זכורין ההלואה עצמו או בעדים אחרים שמעידין שראו כשחתמו, וזה אינו. וי"מ מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמ' זיופי זייף. כלומר לכולהו שטרי ושלשתן שקר ואינן כתיבת אותן עדים כלל החתומין בהן, ושמא אותן עדים אינן יודעין לכתוב והוא כתב בכתב ידו שלשתן, ואע"פ שאכלן ג' שנים ובשופי אפשר דאקראי בעלמא הוא, אי נמי גברא אלמא הוא, מתחת ידי אחר נמי ניחוש דילמא אזל וחזא ואתא וזייף, ואף אלו דברים תמוהים, א"כ היכי קס"ד לדמויי כלל יוצא מתחת ידי עצמו ליוצא מתחת ידי אחר, יוצא מתחת ידי עצמו חיישינן דילמא כולהו שיקרא נינהו מעיקרא דאיהו כתבינהו לכולהו, מה שאין כן ביוצא מתחת ידי אחר דהתם ליכא למימר זייפינהו וכתבינהו, דהשתא לא אמרי' דיכול איניש לזיופי כתיבה דאחרינא לכולהו כלל, אלא דחיישינן ביוצא מתחת ידי עצמו דילמא שיקרא נינהו ולאו משום זיוף. ויש אומ' דה"ק כיון דחיישי' לכולי האי דזייף תלת שטרי, וכיון דדמיאין אהדדי אע"פ שדרך המזייפין שמתחלף בתלת, ליחוש נמי להא אע"ג דיוצא מתחת ידי אחר דילמא כוון וזייף, ואמרינן כולי האי לא מכווין.
תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים. הפי' הנכון כמו שפי' הרב אלפסי ז"ל ורבינו שלמה ז"ל [ד"ה כותב אדם], כותב אדם עדותו על השטר, ולאו שטר גמור, אלא לומר שאם נמסרה לו עדות ומתיירא שמא תשתכח ממנו, כותבה על פנקסו בשטרי חשבונותיו, ומעיד עליה אפי' אחר כמה שנים. אמ' רב הונא והוא שהוזכרה מעצמו ובראית השטר נזכר כולו בדקדוק, אבל אם לא היה נזכר מעצמו אלא מתוך השטר, הוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם. ור' יוחנן אמ' אע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר, אבל אחר ראיית השטר נזכר יפה, שאם לא נזכר כלל, זו וודאי דברי הכל הוא מפיהם ולא מפי כתבם.
אמר רבא ש"מ מדר' יוחנן כו'. כלומ' לאו מי אמ' ר' יוחנן אע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר הויא עדות גמורה, דכוותה נמי אי שכח והזכירו חבירו עדותו עדות, ואתיא להאי תוספתא [פ"ב ה"ב] דאמרינן אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו, כלומ' ועכשיו נזכרנו מתוכה תנשא אשתו, אע"ג דההוא שטרא לא כלום הוא, כיון דקא מדכרי אמטולתי' הוי עדות. כותב אדם עדותו על השטר לזכרון ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אע"ג דאי משום ההוא שטרא לא כלום הוא, כיון שהוא נזכר, אע"פ שלא נזכר אלא מתוכו, עדותו עדות, ואפילו אליבא דרב הונא דבעי זוכר מעצמו. איכא לפרושי דהכא גבי ממון בעינן טפי מעדו' אשה, אי נמי מיירי בזוכרין מעצמן שראו שמת ראובן ואינן זוכרין אי זה ראובן ובעלה של מי. ואיכא נמי לפרושי ההוא ירושלמי לפום האי שטתא כדפרישנא אליבא דגאונים ז"ל. אי נמי איכא לפרושי דאתיא להו שפיר טפי, והכי קאמר אתיא דרב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן, כלומר דר' קאמ' על כתב ידן הן מעידין לומר שאין עדות כתב ידן עדות על עיקר ההלואה, ואין עדותו אלא על כתב ידו ואינו ראיה על מנה שבשטר ואין עדותו חשוב כלל, אלא שהשטר מהני מדין עצמו מתורת שטר, וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כשרואה שטר זכרון זה אע"פ שזכר שזהו עדותו שכתב אין זה עדות גמור על עיקר המעשה, וכיון שמדין שטר זה אינו חשוב שאין עליו תורת שטר אף עדות זה אינו כלום, וכיון שראו שעדות זה אינו כלום לפי ששטר זה אין תורת שטר עליו, אע"פ שנזכר מתוכה הזכרה מתוך השטר, זה אינו כלום, והוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם, ור' יוחנן אמר אע"ג שאין זוכרה מעצמו דס"ל כרבנן, קסבר דכיון שמעיד על כתב ידו הרי הוא ראיה על מנה שבשטר ועדותו הוא על מנה שבשטר, וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כיון שזכור שזהו זכרון שלו שכתב בלא פחות ובלא יתר, ויודע שבשעה שכתב עדות אמת כתב הרי זה עדות גמור, לומר שבנזכר מתוכה לא מיקרי מפיהם ולא מפי כתבם, ומ"מ בלא הזכרה מתוכה לא סגיא, דהויא ליה מפיהם ולא מפי כתבם, ואע"ג דהאי לאו שטר גמור, לא קשיא, דהא בההוא מתניתא קתני נמי ובשטר כתב מת פלוני לא תנשא אשתו, אם אמרו מה שכתוב בשטר זה והאי וודאי לאו שטר גמור הוא ואין עליו תורת שטר, וה"נ תני סיפא כותב אדם עדותו על השטר, וכן נמצא כתוב למקצת הגאונים ז"ל שכך היא הגירסא, וכן אפשר לפרש התוספתא כדבריהם אם אמרו מ"ש בשטר זה שמענו ושכחנו, אבל עכשיו נזכרנו מתוך שטר זה תנשא אשתו, שהרי כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו יחידי בלא צירוף אחר והוא שזוכרה בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים, אלמא כיון שנזכרין רואין כאלו באין להעיד מתחלה ולא מפי השטר.
<h2>דף כ:</h2>
תנן התם התלוליות וכו' עד מתוך שהנשים קוברות שם נפילי' ומוכי שחין זרועותיהן, עד חמשים אמה אזלה איהי לחודא, טפי דברא איניש בהדה. פירש"י ז"ל טפי דברא איניש בהדה, ואם איתא דקברה בתל, קלא אית לה למילתא, כיון דהוה אחרינא בהדה, ומדלית לה קלא ש"מ לבית הקברות אזלה, והיינו טעמא דמתניתא דקתני התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, קרובות לעיר משום דאזלה איהי לחודה, קרובות לדרך נמי, משום דזימנין דמתרמי בין השמשות ומיקרי וקברי בתל. אף על גב דלא הויא לחודה, ואית לה קלא, איידי דשכיחא מילתא טובא חיישינן לה, ואף על גב דלית לה קלא. הרחוקות חדשות טהורות, דכיון דרחוקות לא אזלה בדלא דברה אחרינא בהדה, ואם איתא דקברה קלא אית לה למילתא. ישנות טמאות, דחיישינן דלמא פסק קלא. וכי תימא ומספק' היכי מחזקינן טומאה, ליתא, דכיון דהויא לה עיר בית הקברות ודרך בית הקברות אחד קרובות ואחד רחוקות בחזקת טומאה הן, אלא קרובות כיון דדינייהו דתיהוי להו קלא ולית להו, איתרע לה לחזקה, ישנות כיון דליתיה להאי טעמא, מוקמי' אחזקתייהו, ובחזקת טומאה קיימן. והאי דקא פשיט מינה לסהדותא אע"ג דודאי קלא עביד דבטיל, שאני קלא דטומאה, דמשום טהרות זהירי ביה וקלא דלא פסיק הוא, והיינו דקס"ד דכסהדותא דמי. אבל רבינו חננאל ז"ל פי' טפי דברה אינש בהדה, וכיון דאית לה צוות' לבית הקברות אזלה, והיינו טעמא דמתניתין דקרובות לעיר טמאות, משום דאזלה לחודה, וכיון דהויא לחודא לא אזלא לבית הקברות אלא קברה בתל, לדרך נמי טמאות דזימנין דמיתרמי בין השמשות ומיקרי וקברו בתל אע"ג דלא הויא לחודה, רחוקות חדשות טהורות, דכיון דרחוקות בין לעיר ובין לדרך לא אזלה בדלא דברה צוות' בהדה, וכיון דאית לה צוות' לבית הקברות קא אזל', ישנות טמאות דכיון דישנות בין לר' מאיר בין לר' יהודה אע"ג דהשתא רחוקות חיישינן שמא קרובות היו ונתרחקו שהיה תחילה שם עיר או בתים בסמוך, והשתא אתיא שפי' לפום האי פירושא פשיטותא דרב חסדא, דהשתא איכא לדמויי לסהדותא והא אנן חיישינן שמא היה שם עיר או בתים ונשתכח הדבר, ומיהו לא נהיר, היכי חיישינן לה, והא קיי"ל דמספיק' לא מחזקינן טומאה, אבל בתוספתא [אהלות פט"ז ה"א] איתא הכי שאני אומר עיר או דרך היה שם ושמא שכחו, ואפשר דשניא הא דמלתא דשכיחא היא שהעיר מתרבה או מתמעטת בית אחד או שני בתים.
<h2>דף כא.</h2>
מתני' זה אומר זה כתב ידי וכו'. כשתמצא לומר לדברי ר' על כתב ידן וכו'. עד אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עילויה מאי דבעי. ואע"ג דאפשר ארישא דמגלתא, דהא תו ליכא למיחש עלה, אנן אחספא מחתמינן ליה, דלמא אתי למחתם בסוף מגלתא.
והא דאמרינן דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, אפי' למאן דאמ' דיכול לומר פרעתי, הכא חיישינן דלמא טעין כי קושטא דלא היו דברים מעולם, תו לא יכיל למימר פרעתי, דהוה ליה הוחזק כפרן, אי נמי חיישינן דילמא כתב בה נאמנות, או דכתב בה זמן דלא יכול למימר פרעתי, שאין אדם נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני, ומיהו קושטא דלא למימ' פרעתי כדכתיב התם בס"ד.
אמר רב יהודה אמ' שמואל עד ודיין מצטרפין. פי' כשבאו שני עדים דעלמא והעידו על כתב עד אחד וכתב דיין אחד, או על כתב הדיין, ובא העד עצמו והעיד על כתב ידו, אבל הדיין לבדו אינו נאמן להעיד על כתב ידו, דבהא אפי' רבנן מודו לה.
אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא, ואמר רבא מאי מעליותא, אמאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא ואמאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא. פירש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על כתב ידו, פי' לפירושו שהעד מעיד על מנה שבשטר, ולפיכך דיינו בעדותו יחידי, והדיין מעיד על כתב ידו, כלומר ועיקר עדותו קיום חתימת עדים, הילכך כתב ידו דאידך לית לן אלא עד אחד, ואנן בעינן קיום שטרות בשני עדים, ואפי' לרבנן בעדים דעלמא, הילכך ש"מ דבשני דיינין סגי לן, וכל שכן עד אחד מעיד על כתיבתו ושנים אחרים מעידין על כתב ידו של חבירו, וזה פשוט ואינו צריך לפנים, ומכל מקום שמעינן מינה שקיום ב"ד צריך קיום. ואע"ג דתנן התם בשביעית [בתוספתא פ"ח ה"ט] אמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום, התם אדר' יהודה קאי, ולאפוקי מיניה דאמר דפרוזבול צריך לחתום בו עדים ודיינין, אמרו לו שאינו צריך אלא או דיינין או עדים ואינו ענין לשאר קיום דעלמא, ויש מפרש קיום קיום ממש, ובפרוזבול בלבד נאמרו דברים, משום טעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא, ולשון אמרו לו אינו נוח לפי שטה זו, ואיכ' נוסחי דלא גרסי ליה, ובירושלמי אמרי' בפרק דיני ממונות בתרא [הי"ב] אשר הדיינין מהו שיהא צריך קיום ב"ד, רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב הדיינין, וחרנה אמר אפי' בכתב עד אחד ובדיין אחד, והיינו כפלוגתא דהכא, דר' הושעיא כרבא ואידך כרב יהודא, וקיימ' לן כרבא.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים כו' עד שלא וכו' אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא. מעיקרא נמי הוה משמע דהיינו טעמא דרב הונא אמר רב, אלא דהוה קס"ד דקסבר רב דמשחתמו מיחזי כשקרא, אבל מקמי הכי לא מיחזי כשיקרא, והיינו דקשיא לן מקמי הכי איכא למיחש לשיקרא כדרב, ומתרצינן לה דמקמי כתיבה וחתימה קאמר. ותמה דהא קיימ' לן דליתא כדאיתא בהדיא לקמן בפרק הכותב [פ"ה ע"א] ובמסכת גיטין בפרק כל הגט [כ"ו ע"ב], וכיון דליתא לדרב פפי וקיי"ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן, מינה נמי דליתא לדרב הונא אמר רב, ואשכחן להו לכולהו ז"ל דפסקו כוותיה. ואפשר לומר דוודאי טעמא דסוגיין משום הכי הוא משום דמיחזי כשקרא, מיהו כיון דקיימ' לן דליתא לדרב פפי, איכא למימר דלאו היינו טעמא דרב הונא אמר רב, אלא היינו טעמא משום דכיון דחתמו עד שלא העידו בפניו, אם כן אשתכח דלאו מותב תלתא כחדא הוי, שהרי בשעה שחתמו לא היה שלישי זה מצטרף עמהן, והיינו דכתבו רבוותא ז"ל לישנא קמא דרב הונא דדווקא משחתמו, ולאו אידך לישנא דקאמר משכתבו וחתמו, ומיהו סוגיין דהכ' נקטו ליה להאי דרב פפי אליבא דרב, ובפרק (המגרש) [כל הגט — שם] משמע לן בסוגיין דהתם דפליגא דרב, ולאו דאיתמר בהדיא ואההיא סמכינן כדאשכחן בהדיא דליתא לדרב פפי.
ש"מ עד נעשה דיין. כלומר אחר שהעיד, שהרי שנים אלו המכירין חתימות ידי עדים העידו בפני שלישי שאינו מכיר כמו שפי' רש"י ז"ל [ד"ה מעידין], ואעפ"כ מצטרפין לקיים השטר, והכי מוכח בגיטין בפ' ראשון [ה' ע"ב] כההיא דאמרי'.
וש"מ דיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם. דטעמא משום דשלישי זה לא היה מכיר, הוא שהוצרכו אותן שנים אחרים להעיד בפניו, אבל אם היה אף אותו שלישי מכיר לא היו צריכין לעדות כלל, אלא מקיימין ע"פ עצמן.
וש"מ דיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד. לומר שאע"פ שהשנים יודעין בדבר, וכיון דתרי ידעי וודאי הימנותא גבייהו, אפי' הכי אינו סומך עליהן, אלא אם כן מעידין בפניו בתורת עדות, וכ"ת הא מאי למימרא פשיטא, ואפשר דאטעמא דמסקנא סמיך משום דקיום שטרות דרבנן.
מתקיף לה רב אשי בשלמא עד נעשה דיין וכו', דלמא לעולם אימא לך צריכין ושאני הכא דהא מקיימא הגדה בחד. נראה דהכי קאמר דאיקיימא לה תורת הגדה בחד מיהת, והיינו דאמרינן באידך ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל, לומר דליכא הגדה כלל. ואפשר לפרש דהא מיקיימא הגדה בחד, דאמטו האי חד מיקיימא הגדה בכולהו, שהרי שנים אלו מעידין לשלישי זה, והרי הן כמעידין לאותו שלישי וכמעידין לעצמן, וכיון שהעידו נתקיימא הגדה בכולן. ותמה היאך מתקיימת עדותן בפני שלישי, והא שלשה בעינן, ואפילו ביחיד מומחה שראוי לדון דיני ממונות יחידי, נראה שאין קיומו קיום, מהא דאמרי' לקמן [כ"ב ע"א] ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סביר' להו. ויש לומר שיושיבו מחבריהן אצל היחיד.
אמר ליה רב ספרא לר' אבא ועד נעשה דיין והתנן ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד וכו' עד בדוכתיה וליקדשה. קשיא לן עלה בדוכתא [ר"ה כ"ה ע"ב] ולא תהא שמיעה גדולה מראיה, ומפרקינן ליה כשראוהו בלילה, כלומר דכיון דראוהו בלילה בשעה שאינה ראויה לדין, חשיבו להו כעד המעיד, ואין עד נעשה דיין אחר שהעיד, ומיהו כי חשיבי להו כעד המעיד דווקא השנים שהן צריכין לעדות, דלא סגיא בלאו הכי, מה שאין כן בשלישי, ולפיכך השלישי מצטרף עם חבריהם. ויש מפרשים דהיינו טעמא דראוהו בלילה, משום דעד הבא לדון על פי ראיתו, אם כן קיימא ליה ראיתו במקום קבלת עדות, ואין מקבלין עדות בלילה, ולפיכך אינן יכולין למחר לדון על פי ראיתן, ואותו השלישי אינו דן על פי הגדת חביריו, ולדברי כולן אם היו חמשה שנים מהן נעשין עדים ושלשה דיינין, כדאמר ר' טרפון בהחובל [צ' ע"ב] מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, ואפילו לרבי עקיבא, דעד כאן לא פליג ר' עקיבא אלא בדיני נפשות דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת, וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, אבל בדיני ממונות מודה. הכא אתינן למפשט מינה דאין עד נעשה דיין, והתם בהחובל אתינן למפשט מינה דעד נעשה דיין, ולא קשיאן אהדדי, דהכא איירינן בעד המעיד שיעשה דיין לאחר שהעיד, והתם איירינן בעד הרואה, והיינו דאתינן למיפשט מיניה דנעשה דיין כיון ששלישי זה מצטרף עם שאר חביריהם, שהרי עד הרואה הוא. וקשיא לן הא דאמרינן ואי ס"ד עד נעשה דיין ליתבו בדוכתייהו וניקדשוה, ומאי קושיא שאני הכא דלא מקיימא הגדה כלל. ואפשר לומר דהכי קאמר אם איתא דעד נעשה דיין למה מקדשין החדש על פי אחרים ולא על פי עצמן, וכגון שיושיבו אחד מחביריהם אצל שנים מהן, ואח"כ מעידין השנים כל אחד מהן בפני שלשה כל אחד ואחד, ואחר כך מקדשין את החדש הם עצמן שראוהו בלא צירוף אחרים שכבר שמעו עדות בדבר. ומיהו לישנא לא נהיר דקאמר וליתבו בדוכתייהו וניקדשוה, ואפשר לומר דנקיט ליה האי לישנא סתמא משום דאכתי קשיא ללישנא קמא דלאו דרב אשי נמי קשיא כדאמרן, אי נמי איכא למימר דשאני הכא גבי קידוש החדש אם אית' דעד נעשה דיין תו לא צריך, דלא בעינן הגדה אלא בדיני ממונות, דבממון הוא דכתיב [ויקרא ה' א'] אם לא יגיד, אבל בקידוש החדש לא אמרו אלא כזה ראה וקדש, וכן כתב הרב רבינו שלמה והרב רבינו אברהם אב בית דין ז"ל. ובהאי תירוצא נמי מיפרקן לן הא דקאמר רב אשי בדיינין המכירין חתימות ידי עדים שצריכין להעיד בפניהן, ולית ליה דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, דבממון הגדה בעינן, ומיהו מחוורתא דמילתא דלית לן לישנא דרב אשי דאמר שאני הכא דלא מקיימ' הגדה כלל, דדחייה בעלמא הוא ולאו הילכתא.
אמר ליה אף לדידי וכו' עד דרבנן ובקיום שטרות דרבנן עד נעשה דיין ואפילו לאחר שהעיד, וכל שכן דייני קיום שיכולין להיות דיינין על עיקר המלוה.
ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא איכא מאן דאמ' דהילכתא כלישנא קמא דרב אשי, דהא דרב אשי דחיאתא בעלמא נינהו, ואם איתה ללישנא קמא אשתכח דלא בעינן הגדה כלל ואפי' בממון, ואתיא כי ההוא לישנא דהחובל [צ' ע"ב] דמוקמינן לההיא דתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין כשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום כולן נעשין דיינין. ואיכא מאן דאמר אע"ג דקיימא לן כלישנא קמא דרב אשי דווקא בקיום שטרות דרבנן, אבל בעלמא בעינן הגדה, ולא נהיר, דלא שני לן בהא בין קיום שטרות לשאר דיני ממונות.
אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם, עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם, משחתמו אין מעידין עליו וחותם. פי' רבינו חננאל ז"ל אין מעידין עליו אפי' אחרים, משום דכי קרא ערער על אחד מהם אחר שחתמו נתבטל מושב שלשתן, והיינו דאמרינן ערער דמאי, אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ולא מיפסלי בהכי, דאמרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, וכיון שלא יצא זה מעולם מחזקת הכשר שלו אינו דין שיתבטל מושב שלשתן, אי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא כלומר וכל דכן הוא דלא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא, ומהדרינן לעולם ערער דגזלנותא, וקא אמרי הני אנן ידעינן ביה דעבד תשובה. כלומ' דלא קא מכחשי אפסול דמסהדי קמאי דלא הואי, אלא דאמרי אנן ידעינן ביה דבתר הכי עבד תשובה, ולפיכך דין הוא שיתבטל מושב שלשתן. ולפי זה נראה מכאן שאין הכשרו של אדם אחר שנפסל משעה שעושה תשובה, אלא משעה שהעידו לו בב"ד עליה, דאי לא תימא הכי, אם כן אכתי מאי אהני לן דהא וודאי כבר עשה תשובה קודם שימנה עמהן, ואפשר לידחוק דאפ"ה כיון דהאי פסולא דקא מסהדי עליה קמאי קושטא הוה, וקושטא הוא דהוה ליה שעת פסול ומודו עליה אידך נמי, דין הוא שנתבטל מושב שלשתן, וקמאי עיקר.
אבל רבינו שלמה [ד"ה משחתמו] ורבינו אלפסי ז"ל פירשו דטעמא דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם, משום דכיון דחתמו הוי להו כנוגעין בעדותן, והיינו דאמרי' ערער דמאי, אי ערער דגזלנותא תרי ותרי הוא, כלומר וכיון דכן תרי ותרי מספיקא פסול הוא ואפי' קודם שחתמו נמי אין נאמנין להכשירו, דכל תרי ותרי לא מוקמינן ליה לגברא אחזקתיה, אי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא, כלומר בהא ודאי כשר הוא, דכיון דאכולה משפחה קא מסהדי בהא אזלינן בתר חזקה, ובהא אפילו משחתמו ראוי שיהו נאמנין דגילויי מילתא בעלמ' הוא, ואמרינן לעולם ערער דגזלנותא וקא אמרי הני אנן ידעינן ביה דעביד תשובה, כלומר לאו דקא מכחשי אהדדי, דבהא הוי פסול כדאמרן, אלא דקא מודו להו דוודאי איפסיל אלא דעבד תשובה, ובהא דינא הוא דמהימני, ומיהו משחתמו אין מעידין עליו דהוו להו כנוגעין בעדותן. ואיכא מאן דאמר נמי דהוא הדין לכל פסולי עדות שהעידו בעודן בפסול ואחר כך הוכשרו לאותה עדות, דאין נאמנין עליה דחשיבי להו כנוגעין בעדותן, כיון שכבר העידו. והביא ראיה הרב ז"ל לפירושו למימרא דכל תרי ותרי לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה, מהא דאמרינן לעיל [י"ט ע"ב] אין נאמנין ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו, ומאי קושיא נוקמינהו לקמאי אחזקתייהו דלא הוי פסולין, ותמהים דבריו דגבי עדים גופייהו לא שייך למימר הכי דמאי חזית דמוקמת להו לקמאי אחזקתייהו דלאו פסולין, אדרבה אוקמינהו להנך בתרא אחזקתייהו דלא מסהדי עדות שקר, ולא אמרינן אוקמי אחזקה אלא כשמעידין על איש אחד אלו אומרים פסול ואלו או' כשר, דאיכא למימר אוקי הני לבהדי הני ואוקי גברא אחזקתיה, אבל גבי עדים גופייהו ליכא למימר חזקה דלאידך נמי איכא חזקה, ותו דהא פרישנא לעיל דפסולין דאמרינן התם לאו פסול דגזלנותא, אלא לומר קרובים היו ונתרחקו, וכיון שכן בהאי ליכא למימר חזקה דגברא, וכי תימא דטעמיה דרבינו אלפסי ז"ל לאו אפסולין היו אלא אקטנים היו, ולא אמרינן אוקמינהו לקמאי אחזקתיהו כריש לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, הא נמי ליתה, דלא אילימא להו לרבנן האי חזקה במקום עדים ולא במקום מגו ואין אומר בחזקות זו דומה לזו, ותו דדילמא לא סברי לה רבנן לדריש לקיש אלא בעדים גדולים שיש לומר עליהן חזקה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשו הלוה והמלוה גדולים, אבל כשהן קטנים אין לומר עליהן חזקה דלאו בני דעת נינהו.
ויש מביאין ראיה לפר"ח ז"ל מהא דאמרינן התם בבבא בתרא [ל"א ע"ב] שתי כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, מאי טעמ' לאו משום דמוקמינן להו לכל חדא וחדא אחזקתייהו, וליתא דהתם לאו היינו טעמא אלא משום דכיון דבאין זה אחר זה אמרינן לאו הני הוא דפסולה, ודכוותה דההיא דאמרינן התם בפסחים [י' ע"א] לענין טומאה אם באו לישאל שניהם בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים, ומיהו כרבינו חננאל ז"ל קיימ' לן דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה, והכי מוכח לקמן [כ"ו ע"ב] גבי מעלין לכהונה על פי עד אחד, והא דאמרינן ביבמות [צ"ג ע"ב] תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקה, הא אסיקנא התם דמדינא וודאי מוקמינן, אלא מדרבנן בלחוד ומשום חומרא דרבנן, ומסתברא דדווקא נמי באשת איש.
<h2>דף כב.</h2>
אמר ר' זירא הא מילתא כו' עד במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי, נקט ליה לישנ' רוויחא, ולאו למימרא דצריך ליה למיכתב הכי, דמסתייה בדכתיב במותב תלתא, תדע דהא קיימ' לן דאי כתיב ביה בי דינא תו לא צריך, וכל דכן כי כתיב ביה בהדיא במותב תלתא. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל [דיני קיום] דהיכא דבא לקיים כתב הדיינין ולא מצא לקיים אלא שנים מהן, מסתברא ליה דתו לא צרי', ולא חיישינן אאידך דילמא זייפא הוא ולא הוו להו אלא תרי, ואע"ג דלא כתיב ביה במותב תלתא ולא בי דינא. וראיתו מההיא דאמרי' לעיל [כ"א ע"א] עד ודיין מצטרפין ולא חיישינן לזיוף, ורבא נמי לא פרכת אלא משום דיין אחד, הא בשני דיינין מודה דוודאי שני דיינין כעד אחד ודיין אחד, וליתא לפירכא דרבא, ולא חיישינן דילמא מזויף הוא. ומיהו צ"ת בדיין אחד טעמא מאי קס"ד דלא חיישינן דילמא מזויף הוא, ואיכא למימר דאתיא דומיא דאידך דקיימא לן בשנים חתומין על השטר ולא מצאו לקיים אלא כתב אחד מהן שהוא קם לשבועה, אע"ג דאלו הוה בלחוד לא כלום הוא דעד אחד בכתב לא כלום הוא, הכא נמי לא חיישינן, וטעמא וודאי משום דקיום שטרות דרבנן, וליכא למידחי דכי מודה רבא בשני דיינין ודווקא דכתיב ביה במותב תלתא כחדא, דהא רבא אפי' בדיין אחד בהדי עד אחד הוה מודה, אי לאו משום טעמא דלא מסהדי אחדא מילתא, וגבי דיין אחד לא מהני לן במותב תלתא אלא בתרי דהוו להו תרי מגו תלתא, ודומיא דהכי מוד' וודאי בתרי, והיינו אע"ג דלא כתיב ביה במותב תלתא, וזהו הנכון, וממנה אתה דן אפילו לעד ודיין כגון שבא לפנינו עד אחד והעיד על כתב ידן של עדים וכתב ידו של דיין יוצא ממקום אחר, השתא וודאי מהני דהשתא אמאי דמסהיד האי מסהיד האי, ואית לן תרי סהדי אחתמות ידי העדים. מסתברא לענין קיום שטרות דצריך לכתוב העדים המעידין על כתב ידן כדי שיהא אפשר להכחישן, ותו דהא קיימא לן [להלן ק"ט ע"ב] הדיינין חותמין בשטר אע"פ שלא קראוהו, וכיון שכן שמא עידי קיום אלו קרובים היו, אבל בדיעבד כשר, בי דינא בתר בי דינא לא דייק.
אמר רב נחמן בר יצחק וכו' עד דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי. אי אפשר לפרש דהכי קאמ' דבי דינא דרבנא אשי לא הוי ב"ד חצוף, דאם כן מאי האי דמהדרי' דדילמא בי דינא דרבנא אשי כדשמואל סבירא להו, דהא אפילו לשמואל ב"ד חצוף מיהא הוי, אלא הכי קאמ' דכת' בי דינא דרבנא אשי, וכיון דקיימא לן דליתא לדשמואל, בי דינא דרבנא אשי לא ס"ל מידי דלא כהלכתא, ואפי' הכי קשיא לן דילמא בי דינא דרבנא אשי כשמואל סבירא להו, ואמרינן דכתיב ביה אמ' לנא רבנא וכו', כלומר להזקיקנו על קיום שטר זה, ואמינא ליה לרבנא אשי דניתי לאזדקוקי עלה או דאשתמודעינא ליה לחתמות ידיהון, דכיון דאמטולתיה איזדקקו עלה, וודאי אפומיה אקיים וכסבריה, ורב אשי וודאי לית ליה דשמואל, ומיניה דלית הילכתא כשמואל, וכן כתבתי במסכת' סנהדרין בראיות ברורות בס"ד ותו לא מידי.
מתני' האשה שאמרה אשת איש וכו'. אמ' רב אסי מניין להפה כו' עד והוא שרי לה. פי' וקרא הוא דלא צריך, אבל מתני' וודאי צריכה לאשמועינן. אלא כי איצטריך קרא לכדרב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה. ודין הוא, שהרי בידו לקדשה, וקמ"ל דאע"ג דתלי בדעת אחרים נאמן. הזה למה לי, ההוא מיבעי ליה לכדר' יונה הזה ולא ליבם דמוציא שם רע על נישואי אחיו פטור, תמה ולימא ליה דכי איצטריך קרא באומר אחר זמן לפלוני קדשתיה דלא קאמר לאלתר, דכיון דכן לא הוי ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וקמ"ל דאפי' הכי מהימן, ואיכא למימר דהא פשיטא ליה דכיון דנאמן לאוסרה נאמן להתיר', ולהכי עדיפא ליה לאוקמי קרא לכדר' יונה.
תניא אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת. כלומר אע"פ שסותרת דבריה שאמרה שלא היתה אשת איש מעולם, דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כלומר בדברים הניכרים אצלינו אמת אע"פ שאין ידועין לנו, ואיפשר באומרת מקודשת אני לפלוני לא סמכינן באמתלא שכבר הודת לו ושוב לא כל הימנה לחוב לו. והא דבעי מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, מספקא ליה בהא, משום דאפשר בתקנתא, אי נמי משום דכל לגבי בעל הוה לה למימרא מילתא כדאיתא, וא"ל אף בזו כו'.
<h2>דף כב:</h2>
תנו רבנן שנים אומרים וכו' עד באומר[ת] ברי לי. פירש"י ז"ל שאין לבי נוקפי ומוחזקני בו שאלו היה קיים היה בא, ואין אשם תלוי בא אלא במי שלבו נוקפו. ואין דבריו מחוורים, והא וודאי לא חשיבא ידיעה לאפוקי נפשא מספיקא דתרי ותרי. והנכון באומ' ברי לי שראתה אותו מת. וא"ת אם כן אמאי לא מהימנא, והא קיימא לן [ביבמות קי"ד ע"ב] האשה שאמרה מת בעלי נאמנת. ואפשר דהא קשיא לרבינו ז"ל, ואי משום הא לא אריא, דהני מילי היכא דליכא עדים, אבל במקום עדים וודאי אמירה דידה לית בה ממשא, ובהא לא קשיא לן לכתחלה אמאי לא תנשא, דבהא וודאי דינא הוא, דכיון דתרי ותרי נינהו דינא הוא דלא ניעבד מידי אפומייהו, ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ומדקאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי, שמעינן מינה דכל תרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה, דאי לא א"כ הכא במאי עסקי', אי דקיימא בחזקת אשת איש כיון דאתו תרי ותרי הוה ליה לאוקומה אחזקתה דקיימא בחזקת אשת איש, ואשם וודאי מבעי ליה, ואי דקיימא בחזקת פנויה, אפי' אשם תלוי ליכא בדמוקמי לה אחזקתה, אלא לאו וודאי כדאמרן. ומיהו תמיהא מילתא דהא התם ביבמות אסיקנא בהדיא דמדינא דאורייתא וודאי אמרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקה, אלא דמדרבנן בעלמא היכא דהוי לחומרא לא אמרי' אוקי אתתא אחזקה, ומשמע נמי דדווקא באשת איש, וכיון דכן הדרא קושיין לדוכתה היכי איכא אשם תלוי, ואיכא למימר דלא דאיק דכיון דלחד לישנא דהתם איכא אשם תלוי, ולאידך לישנא מכלל איסורא דרבנן מיהת לא נפיק, נקט הבא בעליה באשם תלוי, ולא דק ודכוותה בתלמודא.
אמר ר' יוחנן שנים וכו' עד סיפא עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. קשיא לן הא למה לי פשיטא, ובלאו טעמא נמי דחד במקום שנים, אטו עד אחד בגירושין כלום הוא. וי"ל כגון שאינה בחזקת אשת איש אלא על פי אלו, ולהכי איצטריך למימר משום דהוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וקשיא לן השתא נמי היכי מיתוקמא אשת איש אפומא דהנך, דהא כיון דקא מכחשי אהדדי לא סגיא דליכא חד פסול, וכיון דכן הכא ליכא אלא עד אחד כשר דמוקים לה בחזקת אשת איש, והכא מוכח התם בבבא בתרא [ל"א ע"ב] בעדות המוכחשת דכל אותה עדות פסולה, תירצו בתוספות דהכא אי דקא מכחשי אהדדי לגמרי הכי נמי, אלא הכא במאי עסקי' דלא מכחשי אהדדי לגמרי, אלא שזה אומר נתגרשה בגט קרוב לה וזה אומר בגט קרוב לו, דהא לא חשיבא הכחשה למפסלינהו לסהדי דעבידי אינשי דטעו בהכי, ולשון רחוק הוא. ואי קא מפרשינן לה בדלא מכחשי אהדדי, אלא שזה אומר נתגרשה וזה אומר אינו יודע בגירושין כדפרישנא לעיל [י"ט ע"ב] בעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אתיא שפיר, אלא דלא ניחא לן, משום דרישא בעד אומר מת ועד אומר לא מת לא אתיא אלא בהכחשה, ואפשר דרישא תנא ליה אפילו בהכחשה, וסופא תנא ליה בלא הכחשה דווקא, והא א"ש. ואפשר עוד לפרש דוודאי בהכחשה גמורה איירינן, ומיהו כגון דקא אמרה איהי אשת איש הייתי וגרושה אני, דשויא נפשא חתיכא דאיסורא, וכיון דכן תו לא מהימנא לומר גרושה אני, דהשתא ליכא טעמ' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאיכא עדים כלל, אע"ג דהני עדים לאו כלום הוא כדפרישנ', מכל מקום כיון דאיכא עדים כלל ליכא הפה שאסר, דלא ניחא לה למימר פנויה אני במקום עדים, דהא כולהו מודו בהא מיהת דאשת איש הוות, והא אתי' כשיטתא דרב פפא דלעיל [י"ט ע"ב] דאמ' תרווייהו בשטר' מעליא מסהדי, והאי דקאמ' תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שני', ואפשר לפרש דאפילו לרב הונא בריה דרב יהושע, דעד כאן לא אמר רב הונא בריה דרב יהושע אלא לעיל דאיכא למימר למעקר סהדותייהו קא אתי, אבל הכא דכולי עלמ' סהדותא אחריתי הוא שהרי אין עוקרין עדותן לומר שלא היתה אשת איש, מה שאין כן באו' תנאי שעוקר עדותו דכיון שהיה תנאי בדבר אם לא יתקיים נמצא הדבר בטל למפרע מעיקרו, ואם איתא להאי סברא, א"כ נפקא לן בשנים אומרים כתב ידינו הוא זה ואחד מהם אומר פרוע שאינו נאמן, דהשתא איכא למימ' תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי, והאי דקאמ' פרוע הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, דהשתא וודאי פרעון סהדותא אחריתי הוא, וכן עיקר.
רבא אמר לעולם תרי ותרי וראה ר' יוחנן דבריו וכו' כלומר ובשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי. רב אשי אמר כגון דאמרי עדים כו'.
<h2>דף כג.</h2>
תנו רבנן שנים אומרי' נתקדשה וכו' עד אמר רב פפא תרגומא בעד אחד, עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמ' נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. קשיא לן בלאו הכי נמי אטו עד אחד בקידושין כלום הוא, ורבינו נר"ו תיר' דרב פפא לטעמיה דאמ' התם במס' קידושין [ס"ה ע"ב] דהמקדש בעד א' קדושיו קידושין. ומיהו אכתי קשיא לן, היכי דמי, אי דלא מכחשי אהדדי, הא אמרת דרב פפא סבר דקידושיו קידושין, ואי דקא מכחשי אהדדי, הא פשיטא דהוה ליה עד אחד בהכחשה ודכו"ע לא כלום הוא. ובתוספות [ד"ה תרוייהו] פירשוה דלאו מכחשי אהדדי לגמרי, אלא דהני אמרי זרק לה קידושין קרוב לה ואלו אומרי' קרוב לו, וכל כי האי גוונא לאו הכחשה גמורה הוא כדפרישנא לעיל, והיינו דקמ"ל. והאי תירוצא דהכא לא מהני לן מידי, אי הכחשה גמורה או לא, כיון דהכחשה מיהת היא, דבשלמא לעיל דקא מצטרך לן דלא מיפסלי סהדי, כי היכי דתיהוי חזק' דהאי איתתא דהו' מיתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו דהנך תרווייהו שוו אהדדי, והוי חזקה מעליות', מיפרקא לן וודאי בהכי כיון דלאו הכחשה גמורה לא מיפסלי להו, דעבידי אינשי דטעי בהכי וכדאמרינן בפסחים [י"א ע"ב], ומהימני במאי דקא שוו אהדדי, אבל השתא בהאי סהדותא גבי מאי דמכחשי אהדדי מה לי אי הויא הכחשה גמורה או לא, מכל מקום הוה ליה עד אחד בהכחשה ולא כלום הוא. ואפשר לומר דרב פפא היינו קמ"ל לטעמיה דסבר דהמקדש בעד אחד קדושיו קידושין, מהו דתימא כיון דהכי הוא דאמרי' נמי דתיהוי הימנותא גביה, ואלו היכא דקא אתי בקמייתא ניהמניה כתרי, וכי אתי אידך הוה ליה גבי האי חד במקום שנים דומיא [דיבמות קי"ז ע"ב] דעד אומ' מת ועד אומר לא מת דהימנוה רבנן לקמא כתרי ותו לא מהימן אידך ותיתסר אפומיה, קמ"ל דכי קיימא לן דעד אחד נאמן בקדושין לומר, שהוא כשאר איסורין, דקיימא לן בהו דעד א' מהימן, וכל מקום דאיכא אחרינא דמכחיש ליה לא מהימן כלל, דעד אחד בהכחשה לא כלום הוא, הילכך הכא נמי לא מפקינן לה בהכי, ואפילו הכי לכתחילה מיהת לא תינשא, ולא דמיא לההיא דלעיל [כ"ב ע"ב] דאחד אומ' מת, דאמרי' דהימנוה רבנן כבי תרי וחשבינן אידך גביה חד במקום שנים, דהתם הוא, דאלו מדינא בתרי בעינן, וכיון דהימנוה רבנן וודאי במקום תרי קאי וכבי תרי חשבינן ליה, אבל הכא אליבא דרב פפא וודאי הרי הוא כשאר איסורין, ומדינ' נמי עד אחד מהימן, וכיון דאיכא אחרינא דקא מכחיש ליה בכי הא וודאי חד בהכחשה לא כלום הוא, וכן דעת רבינו נר"ו. והכא איירינן בשותקת, דאי לא, בלאו הכחשה דאידך, נמי לא מהימן. והא דנקט טעמ' דהוה ליה חד במקום שנים, ולא קאמר הוה ליה עד אחד בהכחשה, היינו כדפרישנ' דמשום דאתי לאפוקי דלא תימא דעד אחד בקידושין הימנוהו כתרי, והוי אידך גביה חד במקום שנים, נקט ליה האי לישנא, דאדרבה האי דקאמר נתקדשה חשיב לן לגבי אידך חד במקום שנים, ומשום אידך דקאמר בסיפא זה אומר נתגרשה וזה אומר וכו' דנקיט האי לישנא.
ומיהו איכא נוסחי התם [קידושין שם] דגרסינן בהו רב פפי, ורב פפי לחוד ורב פפא לחוד, ואפשר דרב פפא כהילכתא סבירא ליה, ומיהו מסתברא דאליבא דהילכתא נמי אפשר לפרש דהכא וודאי בדלא מכחשי אהדדי, ורב פפא האי טעמא דקאמ' לא איצטריך לן היכא דאתי לאסהודי בפנויה, דהא וודאי עד אחד בקידושין לא מהימן לן, ולא איצטריך לן האי טעמ' אלא לזה אומר אשת איש היתה ונתגרשה ונתקדשה וזה אומר אשת איש היתה ונתגרשה ושוב לא נתקדשה, דמהו דתימא השתא תרווייהו מודו דקיימא בחזקת איסורא וליכא אלא חד דמוקי לה בחזקת היתר, והיינו מאן דאמר נתגרשה ושוב לא נתקדשה, אבל אידך הא קאמר ונתקדשה, והך נמי מודה דאשת איש הוות, וכיון דכן הוה אמינא ליהוי האי דמוקים לה בחזקת היתר כחד לגבי שנים, קמ"ל דאדרבא אמרינן לאידך גיסא דתרווייהו בפנויה קא מסהדי, דהא קא מודו תרווייהו דנתגרשה, והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, והאי דאיצטריך רב פפא לדחוקי נפשיה בהאי טעמא, משום דמתניתא סתמא קתני דאיתיה להאי דינא לעולם ואפילו אתו לאסהודי כי האי גוונא דאמרן, והשתא אתיא שפיר לישנא דקאמר תרווייהו בפנויה קא מסהדי, והאי דקאמר אשת איש הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים.
סיפא עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה כדפריש לעיל. קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעה. תמיהא לן ומאי שנא לא ראינוה שנתגרשה, אפילו אמרו ראינוה שלא נתגרשה נמי הכי דינא, כדאמרינן לעיל [כ"ב ע"ב] שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומיהו מתניתא לא קשיא, דרבותא קמ"ל דאפילו בהא לא תנשא לכתחילה, אבל האי טעמא דאמרינן עלה דקמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעה, בלאו הכי נמי הכי דינא, ואפשר לומר דהכי קאמר אפילו לא נשאת לאחד מעידיה אלא לאיניש אחרינא דעלמא, או אינה אומרת בריא לי, דאי דקאמרו ראינוה שלא נתגרשה בהני תצא אבל השתא לא תצא. ולשטתיה דרב אשי נמי איכא למימר כגון דאמרי עכשיו גרשה, ובהא כיון דלא אמרי אידך אלא לא ראינוה, לא אמרינן לה אחוי גיטך, אבל אלו הוי קא אמרי ראינוה שלא נתגרשה תצא, דאמרי' אחוי גיטך.
אמרה נשביתי וכו'. ר' הושעיא מתני לה ארישא וכו' עד מאן דתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא כו'. קשיא לן ולמאן דמתני לה ארישא כיון דאית ליה דרב המנונא, אם כן מאי שנא נשאת ואחר כך באו עדים, אפי' באו עדים תחילה נמי תנשא לכתחילה, וכי תימא הא דרב המנונא לא הויא לכתחילה אלא דיעבד, אכתי קשיא לן דמתני' משמע דטעמא דנשאת קודם שבאו עדים הוא דלא תצא, אבל באו עדים תחלה תצא, וכיון דאית לן דרב המנונא אמאי. ויש אומרי' דהא דרב המנונא לא הויא אלא באשה שבאה היא ובעלה ממדינת הים, דמיגו דיכולה למימר לאו בעלי הוא, השתא נמי כי אמרה בעלי הוא וגרשני מהימן, וכיון דנשאת קודם שבאו עדים לא תצא, משום דכדין נשאת דההיא שעתא מהימנא הוות, אף על גב דהשתא באו עדים, כיון דאיכא חזקה נמי דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, כיון דנשאת בההיא שעתא דהוה מהימנא לא תצא. וליתיה, דאם כן טעמיה דרב המנונא משום מיגו, ואינהו נקיט ליה טעמיה משום חזקה, ותו הא דרב המנונא מתניתין היא, ורב המנונא מתניתין אתא לאשמועינן, וכי תימא רב המנונא דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן למימרא דארישא מתנינן לה, אכתי לא הוה ליה למימר האי לישנא, אלא הכי האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אע"פ שבאו עדים אחר כך דהא הכי קאמ' במתני', ותו דהא במסכת' נדרים אתינן למפשטה להא דרב המנונא מדתנן התם [צ' ע"ב] ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, ומתני' וודאי ביושבת תחת בעלה איירינן, ופרכינן ליה נמי מדתנן התם השמים ביני לבינך אינה נאמנת, ומאי קושיא ההיא ביושבת תחת בעלה, וכי קאמר רב המנונא באשה שבאה ממדינת הים ומשום מגו, אלא לאו ש"מ דלא שנא. ותו דאמרינן התם ביבמות בפרק האשה שלום [קט"ז ע"א] היכי דמי קטטה בינו לבינה, ואמרינן כגון דאמרה לבעלה גרשתני, והוינן בה וליהמנה מדרב המנונא, ואם איתא מאי קושיא דהא אמרת דלא קאמר רב המנונא אלא בבאה ממדינת הים. ותו אמרינן התם בגיטין [ס"ד ע"א] בעל אומ' לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומר' נתן לי ואבד, ומקשינן עלה וליהמנ' מדרב המנונא, שמעינן מכל הני דהא דרב המנונא ביושבת תחת בעלה.
ורבינו מפרש דהשתא נמי קס"ד דהא דרב המנונא לא איתמר אלא בפניו כדאמרינן כדקאמר טעמא בהדיא אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, מיהו קסבר ר' אושעיא דכיון דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת בפניו, ומשמע לן דאפי' לינשא לכתחל' שלא בפניו נמי, כיון דליכא עדים בשעה שנשאת ונשאת בהיתר, ואע"פ שבאו עדים אח"כ לא תצא, דסמכינן עלה למימרא דמעיקרא דייקא ואינסבא דמירתתא דילמא אתי בעל, וכי אתי אינה יכולה להעיז כדקיימא לן אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, וסמכינן עלה אהא מיהת דכיון דנשאת לא תצא, אבל באו עדים תחילה לא, דמהימנותא דרב המנונא ליתי' אלא בפני בעל', והכי אתיא ההיא דגיטין [פ"ט ע"ב] דאתינן למימר מדרב המנונא דהאשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת לשני ואפילו שלא בפניו להצריכ' גט מן השני, אבל וודאי אינה מותרת לינשא לו בלא גירושי ראשון, דהא מתניתין היא ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, ואפי' כי אמרה בהדיא וכל שכן בקבלת קידושין מאחר, וכיון דכן וודאי תפשוט מינה דליכא מאן דאמר דחשי' לן שלא בפניו כאלו הוא בפניו, דאלו הוה בפניו כשקבלה הקידושין, בוודאי לכולי עלמא שהיא נשאת לו, אלא דבההיא דהתם נמי לאו דאמרינן דהא דרב המנונא לא איתמרא אלא בפניו, אלא דסברי' דכיון דאית' לדרב המנונא בפניו, שלא בפניו נמי חיישינן לה להצריכה גט מהאי טעמא דאמרן, דאפי' שלא בפניו מירתתא לכי הוי בפניו דבעל.
ומסתברא דהא דרב המנונא אפילו לינשא לכתחילה איתמר כדאמרן, מדמדמינן לה התם למתני' דשלש שנים יוצאות ונוטלות כתובה, ומתני' לכתחילה היא, ה"נ דכוותה לכתחילה קא אמרינן דמהימנא אי מהימנא, אע"ג דלאו היכריחא הוא, דאפשר דהתם להוציאה מרשות בעלה בלחוד הוא דקא מיבעיא לן. ודומיא דמתני' דהתם דהני נמי צריכות גט. אבל עיקר ראיה מההיא דגיטין דפרכינן וליהמנה לדידה מדרב המנונא, ומוכח התם בהדיא דאפי' לכתחילה, וכיון דכן משמע לן דמהימנא נמי לענין כתובה, דכיון דנשתריא לאינסובי, כתוב' נמי אית לה כדאמרי' התם מספר כתובה נילמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש לכי, ומיהו דווקא לענין עיקר כתובה ולא לענין תוספת, דלית לן מדרש כתובה אלא לעיקר כתובה כדמוכח לקמן.
ולענין הילכתא ופסקא דשמעתא מספקא לן וקיימא לן בה לחומרא, והכא קיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא אפי' אם נשאת תצא. ובענין אשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אפילו שלא בפניו צריכא גט. ומיהו מתרצתא וניחותא דשמעתא לאו הכי אתיא, דר' אושעיא דאית ליה דהא דרב המנונא אפילו שלא בפניו, ולא שני ליה בין בפניו לשלא בפניו כלל, מדלא אמר לה להדי' כמו התם בגיטין דפרי' דאזל' בהך סברא, ותו דאם כן תנא דמתני' דנחות לאשמועינן האי דינא שלא בפניו, עדיפא מינה הוה לן לאשמועינן בפניו שהיא מותרת לכתחיל', ומדלא תני הכי, ש"מ דליכא ריבותא יתירתא ממאי דתני וזה הכרח גמור, אלא מחוורתא רב המנונא לאו להינש' קאמ', ולא עוד אלא אפי' נשאת תצא בין בפניו, דכיון דאינה מותרת להינשא אף כשעברה ונשאת כיון שנשאת שלא ברצון חכמים תצא, ומאן דמתני לה ארישא דסבר דהא דרב המנונא אתיא בין בפניו בין שלא בפניו, כדאמרי' דסבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה, לא שני ליה כלל בין בפניו לשלא בפניו, דכי היכי דבפניו אינה מעיזה שלא בפניו נמי, דאפילו אלו קים לה דלא אתי לעולם, והאי דקאמר האי לישנא ומר סבר אפילו שלא בפניו נמי אינה מעיזה, ולא אמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפי' שלא בפניו, ואי משום הא לא אריא, דהכי נמי קאמר, אלא דאטעמא דמילתא סמיך דבאידך נמי אמרי' כי איתמר דרב המנונא בפניו, אבל שלא בפניו מעיזה, ולא אמר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל לא שלא בפניו, אלא דקאמר טעמא דמילתא, והאי נמי אהדר ליה אטעמא דמילתא דשלא בפניו נמי אינה מעיזה, וממילא ש"מ דכיון דליתיה לטעמא דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו, וכדאמרי' דלא שני לן בין בפניו בין שלא בפניו כלל דבתרווייהו מהימנא בחדא גוונא, וכיון דכן היינו טעמא דמתני' דמשמע מינה דאם באו עדים תחילה תצא, דהא אמרן דמודה רב המנונא בהא אפי' בפניו, אבל נשאת קודם שבאו עדים לא תצא, דמאי טעמא קאמרינן אליבא דרב המנונא נשאת תצא, לפי שנשאת שלא ברצון חכמים, אבל זו שנשאת קודם שבאו עדים בהיתר וברשות ב"ד אין לנו שום דרך להוציאה מבעלה, והשתא אתיא שפיר הא דאמר שמואל לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא, דשמואל אליבא דכולהו איתמר, ואפילו לר' אושעיא דמתני לה ארישא וכן מוכח בירושלמי [ה"ה] בפירוש, והיינו טעמא דהא מדינא מהימנא כדאמרן, וכיון שהותרה בב"ד שוב אין בידינו כח להוציאם מהיתרא, ואידך סבר דהא דרב המנונא לא איתמר לענין נישואין אלא להוציאה מבעלה, ואתיא שפיר ההיא דגיטין דמאן דסבר נמי התם דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו לא קאמר אלא להצריכה גט, ולפי שיטה זו אפשר גם כן שנאמנות ליטול כתובתה, דכיון דמן הדין מותרת להינשא אף ע"פ שאין רצון חכמים להאמינה כל כך להינשא על פיהם, לכשתנשאי כו' קרינא, ומיהו לא נהירא, ולשון זה נאה ומתקבל לומ' שלא סמכו חכמים בכך לעניין נישואין, ועולין דברי הגמ' יפה כפשוטן.
ואם משנישאת כו' אמר אבוה דשמואל כו'. תניא אמרה נשבתי כו'. ולא אמרי' תניא כוותיה דשמואל, משום דשמואל קאי אפילו ארישא לחד לישנא, וממתני' ליכא ראיה אלא לשבויה.
הנך שבוייתא כו' עד אמר רב אשי. וההיא דנדרים [צ' ע"ב] לאו ראיה היא כדפרישנא לעיל. וההיא דגיטין [פ"ט ע"ב] נמי לאו ראיה היא, כדכתיבנא התם בס"ד.
אמר רב אשי עידי טומאה אתמר. קשיא לן ולמאי דקס"ד מעיקרא דעידי שבויה אתמר, א"כ מאי קאמר והא איכא עדים במדינת הים, ומהדרי השתא מיהת לא איתנהו, דהא אית' לשבויי קמן, ואפילו הכי אמר ר"י לרב שמן בר אבא זיל איטפל בקרובתך, ואנו אין לנו עידי שבויי גדולים מזה שכולן רואין אותן בידן אף זו הרי היא לפנינו בידן. י"ל דאנן לר' יוחנן לא קשיא לן, דר' יוחנן שפיר קאמר, ואליבא דהילכתא, אלא לר' חנינא ומעיקרא קס"ד דכי אשרי ליה לרב חנינא מקמי דעל שבוייהו הוא דאשרי ליה הכי, ולבתר דעל שבויינהו אמר ר' חנינ' בנן דמוריין אינון לפי שידעו לעשות כן, והכי אמרו למילתיה התם ולא מכרעא אי לאיסורא או להתירא, והיינו דאקשו ליה מקמי הכי דעל שבוייהו היכי שרי לה, והא איכא עדים במדינת הים, כלומר דאיכא קלא דהוו עדים במדינת הים, ואיהו אהדר דכיון דהשתא מיהת ליתנהו לא איכפת לן, והיינו דקשיא לן מאי האי דאהדר להו הכי דהשתא ליתנהו, ואפילו איתנהו כיון דשרינהו מאי הוי והאמר שמואל כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת, ואמר רב אשי עידי טומאה איתמר, ואתיא השתא כולה שפיר כפשטה, והאי דלא חש לה ר' חנינא לקול אף על גב דבעלמא חיישינן לה, משום טעמא דבשבויה הקלו.
<h2>דף כג:</h2>
שתי נשים ת"ר אני כו' עד אלא פשיטא דאיכא עדים. רישא דאמר אני טמאה וחברתי טהורה שפיר אתיא לן בין בעדים בין שלא בעדים, דאפילו בלא עדים מהימנא עלה ואפילו בעדים משתריא חברתא אפומא דידה, אלא אאידך הוא דמוקמינן לה דאיכא עדים, וכי תימא אי דאיכא עדים א"כ אמאי אינה נאמנת על חברתה לומר שהיא טמאה, וי"ל דלאו דווקא קאמר, אלא כלומר אין אנו צריכין לנאמנותה כיון דאיכא עדים, וכי תימא א"כ מאי האי דמקשי' אמציעתא אני וחברתי טמאה כו' עד אי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא, לימא ליה מאי אינה נאמנת דקתני אין אנו צריכין לנאמנותה, ואפשר לומר דלא דמיאן דברישא דתני עלה וחברתה אינה נאמנת, איידי דתני עלה אינה נאמנת כללה לחברתה בהאי לישנא ולמימרא דאין אנו צריכין לנאמנותה קאמר, אבל מציעתא דאלו בדידה קתני נאמנת וחברתה אינה נאמנת כלל משמע.
אלא פשיטא דליכא עדים, אימא סיפא כו' עד איהי שויתה לנפשה חתיכא דאיסורא חברתה משתריא אפומא דידה. כלומר והוא דאתאי איהי ברישא, דכיון דקבלניה לסהדותה דידה ואשתריא לה אפומא דידה הויא לה כשנים, ותו לא מהימן אידך אלא כחד במקו' שנים, ואע"ג דהאי איש וקמא אשה, אבל היכא דאתו בהדי הדדי לא, והכי מוכח התם במס' סוטה. אלא דקשי' לן אידך דאמרה אני טהורה וחברתי טמאה, ואמר לה עד את טמאה וחברתיך טהורה, איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דעד, משמע לפום לישנא דעד דשרי לא אתי בתרא, וליכא למימ' דשני לן בין עד כשר לעד פסול, למימרא דעד כשר מהימן לן אפילו במקום הכחשה דעד פסול, דהא בהדיא מוכח התם בירושלמי דיבמות [פט"ו ה"ו] דלא שני לן בינייהו כלל, ואפילו בין שפחה לעד כשר, אלא דאיכא למימר דלישנא לאו דווקא ולעולם כגון דאתי עד דשרי לכתחלה, אי נמי אפשר דבשבויה הקילו להאמין עד כשר בהכחשה דעד דלאו כשר, אבל בשוין אין לנו וחברתי טמאה וכו' ופירש"י ז"ל והוא הנכון.
וכן שני אנשים כו'. כל הני למה לי, צריכי כו'. והא דאמרינן אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא. כלומר גבי דידהו. והא דאמרי' נמי אבל אשת איש דאיסורא ואפשר דאפילו תנא אשת איש נמי ממונא מאיסורא לא ילפינן ולא איסורא מממונא, אי נמי אפשר דלא כפלינן לה לאצרכתא ודכוותה בתלמו'. והא דאמרי' ושתי נשים שנשבו למה לי מהו דתימא ניחוש לגומלין קא משמע לן כלומר דאפי' לרבי יהודה דחייש לגומלין, בהא מודה דלא חיישינן, וטעמא משום דבשבויה הקלו.
<h2>דף כד.</h2>
תנו רבנן אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה כו'. קשיא לן להשיאו אשה אמאי לא, דלפסולי קהל לא חיישי' מסתמא, והכי אמרינן התם ביבמות [מ"ה ע"א] זיל גלי או נסיב בת מינך, אלמ' דאי גלי מוקמי ליה בחזקת כשר ומנסבי ליה, אי משום פסולי כהונה נמי, הא קי"ל [בקידושין ע"ג ע"א] לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין.
ואיכא דמוקים לה כגון דנפק עלה קלא דפסלו', ואע"ג דקיימא לן דאין ערער פחות משנים, ה"מ לפסולין ממש, אבל לענין יוחסין חיישי דמעלה עשו ביוחסין, והיינו דנאמן לתרומה ולא להשיאו אשה. ואיכא מאן דאמר דמתני' ר"מ דאמר כל המשפחות בחזקת פסולות, ופליגא רבנן דקסברי דכל המשפחות בחזקת כשרות, וקיימ' לן כוותייהו. וזהו שנוהגין עכשיו להשיא כל אדם על פי עצמו, דוודאי נאמן לומר ישראל הוא, כדמוכח בפסחים [ג' ע"ב] בההוא עובדא דאמרי' בההוא א"י דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, וכיון דנאמן לומר שהוא ישראל הרי הוא בחזקת כשר כרבנן. ורבי' יעקב ז"ל פי' להשיאו אשה לאו דווקא, אלא כלומר לענין יוחסין, שיהא אצלנו בחזקת מיוחס להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין או להשיא בתו לכהן הבא לישא ורוצה לבדוק. ולפי דעת רבינו נ"ר חובה עליו לבדוק, שאין שום כהן רשאי לישא בלא בדיקה, משום משפחה שאינה מוחזקת, כמו שמוכיח במסכתא קידושין ואינו נאמן אצלינו שיהא בחזקת מיוחס ע"פ עד אחד בלא שנים.
<h2>דף כד:</h2>
ופרישנא דר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי. לאו אדינא פליגי, כלומר אי דינא לאסוקי מתרומה ליוחסין, דאם כן אשתכח דבלא כלום פליגי, אלא בהא פליגי דר' יהודה סבר דחיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין, ולאו מן דינא אלא דמאן דחזי ליה דאכיל תרומה מחזיק ליה בכהן כשר ומיוחס ויבא להעיד עליו ליוחסין, הילכך כל אסוקי לתרומה נמי כאסוקי ליוחסין דמי, וכיון דכן לאסוקי לתרומה נמי בעינן שנים. ורבנן סברי אין מעלין, דקסברי דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין, הילכך לאסוקי לתרומה בעד אחד סגיא לן.
איבעיא להו מהו לעלות משטרות ליוחסין, היכי דמי אילימא דכתיב ביה הכי אני פלוני כהן עד מאן מסהיד עילויה, לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וחתימי סהדי, מאי אמנה שבשטר מסהדי או דילמא אכולה מילתא מסהדי, רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין. פירו' האי דמספקא לן דווקא בלישנא דידיה, כי האי דאמ' אני פלוני כהן, אבל בלישנא דמסהדי וודאי מהני, וכי מספקא לן נמי דווקא בהא דשייך למידק בשמא דידיה, אבל אידך מילי דמיתמרי בשטרא משמא דחד ובלישנא דידיה, הא וודאי לא לאסהודי סהדי אתא, אלא דאינהו אמר להו הכי.
והא דאמרינן היכי דמי אילימא דכתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עילויה. פירשו בתוספות דדווקא ליוחסין הוא דאמרי' האי טעמא, אבל לתרומה מהימן, דלא גרע ממסיח לפי תומו, ואליבא דרבנן דסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין, דאלו לרבי כיון דליוחסין לא מסקינן ליה הוא הדין לתרומה.
איבעיא להו מהו לעלות מנשיאות כפים ליוחסין. כלומר אי חיישינן דילמ' אתי לאסוקי ליוחסין, תיבעי למ"ד מעלין הני מילי תרומה דעון מיתה, כלומר דכיון דחמירא כולי האי דינא הוא דניחוש דילמא אתי עלמ' למיטעי לאסוקי מינה ליוחסין, אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא, וכיון דכן מעלין לנשיאות כפים בעד אחד, או דילמא אפי' למאן דאמר אין מעלין הני מילי תרומה דמתאכלא בצינע', אבל נשיאות כפים דבפרהסי' כולי האי לא מחציף איניש, ובהא וודאי דינא הוא דחיישינן דילמא אתי למיטעי עלמ' בתריה לאחזוקי בכהן גמור לאסוקי ליוחסין, וכיון דכן לא מסקינן לנשיאות כפים אלא בשני עדים דומיא דיוחסין לאסוקי לנשיאות כפים כאסוקי ליוחסין דמי כדאמרן, והיינו נמי בעיין מעיקרא אם מעלין מנשיאו' כפים ליוחסין, אי בעי' להעלותו לנשיאות כפים שנים או מעלין ע"פ עד אחד, דהא בהא תליא כדפי'.
כיון דפרסי ידיהו אתו לאסוקינהו. דמשמע לן דבבבל בכל דיני כהונה היו נוהגין בכל מה שאיפשר בחוצה לארץ, והיינו דקשיא לן ניחוש דילמ' אתי לאסוקינהו, וכי תימא ואמאי לא קשיא ליה היא גופא כיון דפרסי ידייהו אמאי לא אסקינהו, י"ל דהא לא קשיא ליה דעזרא לפי מה שראה בבבל חזקתן בכל אחד נהג בהן, ואיהו ידע טעמיה אמאי לא אסקינהו דלא הוי מוחזקין גביה במעלי, אבל הא אכתי קשיא לן כיון דהכי הו', אמאי לא חאיש עזרא דילמ' אתי לאסוקינהו כיון דפרסי ידיהו, אם איתה דקיימ"ל דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין. ומהדרינן שאני הכי דריע חזקתייהו ומסתברא לפרושי לפי שאבד כתב היחוס שלהן חוששין שמא נאבד לדעת ודבר מפורסם היה וידוע לכל, ורבי' שלמה ז"ל [ד"ה שאני] כת' דריע חזקתייהו כיון שלא היו אוכלים בקדש קדשים, והראשון מחוור יותר.
<h2>דף כה.</h2>
אלא מאי גדולה חזקה. פי' רש"י ז"ל אם כן מה לנו לחוש עליהם כדי לבטל חזקתן שלא להעמידן על חזקתן. ונראה לפי דעתו דקושיין דגמרא היא אליב' דכלי עלמ', בין אליבא דאידך דמתרצי לה דכולהו קשיא לן לרבא דקסבר דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, כיון דכן למה לי טעמ' דגדולה חזקה, בלאו האי נמי מאי איכא למיחש עליהו לאפוקינהו מחזקתייהו, ולאידך נמי דאית ליה מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דמתרץ דטעמא משום דריע חזקתייהו, כיון דאיכא הך טעמא נמי דריע חזקתייהו, תו ליכא למיחש עליהו, וכיון דכן מאי גדולה חזקה, דלא שייך לישנא דגדולה חזקה אי לא הוה מידי דחזי למיחש עליה ולא חיישינן משום טעמ' דגדולה חזקה, אבל השתא דאמרינן דליכא למיחש למידי מאי גדולה חזקה, אי משום דקיימי בחזקתייהו, הא לאו כלום הוא, דלא סגיא בלאו הכי.
ומפרקינן דמעיקרא אכלו בתרומה דרבנן והשתא אכלו בתרומה דאורייתא. דלענין תרומה אוקמינהו אחזקתייהו והיינו גדולה חזקה. ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא אכיל, וכי מסקינן ליוחסין כו'. כלומר השתא דאתינן להכי, הא דאמרינן לעיל למ"ד מעלין דמוכח דאיתיה לטעמא דריע חזקתייהו ממאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, אי מהא לא אריא, דכי מסקינן ליוחסין בתרומה דאורייתא מתרומה דרבנן לא מסקינן, והא מוכחא דלרבא נמי מהדרינן, דהא האי טעמא דאמרינן וכי מסקינן וכו' לרבא הוא דמיצטרך.
אלא מאי גדולה חזקה דאע"ג דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור. והיינו גדולה חזקה, ולמאן דאית ליה טעמא דריע חזקייהו, אפי' הכי אמרינן בה גדולה חזקה, דבהא הוה לן למיחש טפי, משום דאתי למיחלף.
מאי לאו ליוחסין לא לתרומה. כלומר ואליבא דרבנן דקסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין, דאלו לר' יהודה כיון דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין דמי, וכל היכא דלא מסקינן ליוחסין לא מסקינן לתרומה.
קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן. קשיא לן וכיון דכן אמאי נקט אכילת חלה בסוריא, אפי' בחוצה לארץ נמי, וי"ל דאפי' הכי אע"ג דהא וודאי דרבנן, דווקא בסוריא הוא דהויא ראיה דאית לה עיקר מן התורה, דכיון דכן אפי' האידנא דהויא דרבנן דייקי בה, מה שאין כן בחוצה לארץ דכיון דלית ליה עיקר בדאורייתא כלל לא הויא ראיה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה. קשיא לן בראשונה מאי דהוה הוה, וי"ל שאם יש לו עדים שנשאו אבותיו כפיהם באלכסנדרי' של מצרים הרי זו חזקה.
והא דאמרי' קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא. אפילו הכי בעינן בארץ ישראל דאיכא עיקר בדאורייתא כדפרישנא לעיל.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן כו' עד שהרי שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. כתב רבינו חננאל ז"ל פירש אפילו כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד הא"י כמו עתה בזמן הזה, נתחייבו בחלה מן התרומה, אבל אין חייבין בתרומה עד שתהא ארץ ישראל כולה ביד ישראל.
ואמינא להו אנא איפכא כו' דתניא כי תבואו יכול משנכנסו מרגלים בארץ ישראל חייבין בחלה תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי סליק עזרא לאו כולהו סליק. ע"כ. פי' בבואכם בביאת כולכם אמרתי דבבואם משמע ביאת כולם, מיהו משמע משעת התחלתה להיכנס לה, אבל כי תבאו משמע אע"ג דלאו כולהו אלא שנכנסו לה לגמרי אותן שעתידין להיכנס, והיינו דאמרינן בחלה דכתיב בה בבואכם דנתחייבו בה בשבע שכיבשו ושבע שחילקו מכיון שהתחילו ליכנס לה, ובביאת עזרא פטירי אפילו לאחר דאתו כולהו, והכי איתא בספרי [פ' שלח] כמו שכתב רש"י ז"ל [ד"ה נתחייבו].
<h2>דף כה:</h2>
ההוא דאתא לקמיה דר' אמי כו' עד שקרא אחריו לוי. במס' גיטין בפרק הניזקין [נ"ט ע"ב] אמרינן אין שם כהן נתפרדה חבילה, ויש שפרשו שאין לוי קורא כלל, ולפי' זה עולה זו יפה דכיון דקרא לוי כאן הרי זו ראיה שקרא כאן כהן.
ההוא דאתא לקמיה דר' יהושע בן לוי כו' עד ללויה על פיו. רבי ור' חייא חד העלה בן על פי כו' עד הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי. קשיא לן דהא תנן התם במס' קידושין [ע"ט ע"ב] אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים, ואיתמר עלה בהדיא דאפילו לענין קדשי הגבול תנן דלא מהימן. ואיכא דאמרי ר' תנא הוא ופליג. ורבינו נ"ר תירץ דההיא דבמוחזק לן בהנהו דהוו בניה, וכיון דכן תו לא מהימן עליהו, אבל הכא כגון דלא ידעינן ליה, ומגו דאי בעי אמר לאו בני הוא ויכול להעיד עליו להאכילו בתרומה, השתא נמי דאמ' בני הוא וכהן הוא נאמן, ורבי חייא סבר כיון דקא מודה דבנו הוא שוב אינו נאמן להעיד עליו, ור' סבר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמרי' בשבויה דמהימנא, ור' חייא סבר דלא דמי דשאני התם דשתיקותא מתירתה. ומיהו תמיהא לן הא דקאמר ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה, מאי קאמ', וכי לא שמיעא ליה הא דלעיל [כ"ד ע"א] דבין לרבנן בין לר' יהודה עד א' אינו נאמן להשיאו אשה. ויש אומרי' דר' חייא פליגא דקסבר דעד א' נאמן אף להשיאו אשה, אבל כאן אינו נאמן לפי שהודה שהוא בנו.
ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואין אני מאמינו להשיאו אשה. פרש"י ז"ל שבידו להאכילו בתרומה שהרי זה היה כהן ונותנין לו תרומה, וכיון שכן הרי הוא יכול להאכילו. ואינו נכון דלאו מגו מעליא הוא, דהא תינח היכא דאיתיה, אבל כי מת או אזיל ליה למדינת הים מאי איכא למימר. ואפשר לפרש שבידו להאכילו בתרומה כלומ' שאלו רצה לא היה מודה שהוא בנו, והיה מעיד עליו שהוא כהן ונאמן להאכילו בתרומה, שהרי מעלין לתרומה על פי עד אחד, ואינו נאמן להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה שאפילו אינו אלא כעד א' דעלמא, אינו נאמן ליוחסין. ואינו נראה דפלוגתייהו בהא דמר סבר דעד אחד נאמן ליוחסין ומר סבר דלא מהימן. ונראה לפרש דר' הכי קאמ' מעיקרא נאמן להאכילו בתרומה כעד א' דעלמא, ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' בצירוף עד אח' דהוו להו תרי, והיינו דקשיא ליה לר' חייא כיון דבתרומה מהימן לך כעד א' דעלמא, להשיאו אשה נמי ליהוי כעד דעלמא, ואם איכא אחרינא בהדיה ניהמניה, ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה, כלומר שאלו היה רוצה לא היה מודה שהוא בנו ומעיד עליו שהוא כהן ונאמן, וכיון דכן השתא נמי מהימן במגו, ואינו נאמן לענין להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה על פיו אפילו הוא רחוק בלא צירוף אחר, וכיון שכן הרי זה עדות גמור ואין קרוב נאמן. ובירושלמי מפורש זה הטעם שכתבנו במה שאמרה שבידו להאכילו בתרומה, וכך אמרו שם [ה"ז] חד בר נש אתא לגבי ר' אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא, א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן, אמר ליה רבי חייא רבי אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן, ואם אין את מאמינו שהוא בנו אל תאמינו שהוא כהן ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו. אמר ליה בנו הוא, אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הו', הרי זו מפור' בדברי ר' חייא שאמ' ויעשה כהרחק עדו', כלומר יהא נאמן מתוך שאם רצה היה נעשה בהרחק עדות שלא היה מודה שהוא קרובו והיה נאמן להעלותו על פיו, והשיבו שכיון שהודה שהוא בנו שוב אינו נאמן להעיד עליו, וזהו כמו שפי', אלא שמוחלפת שם השיטה מדרבי לר' חייא, רבינו נ"ר. והא דאמרי' הכא דאע"ג דקיימא לן דהוי בנו חיישינן שהוא בן גרושה או בן חלוצה כדאמרינן נמי [להלן כ"ו ע"א] החולק תרומה עם אחי הכהנים בב"ד אינה חזקה, ה"מ היכא דליתא לאתתיה הכא, כי ההיא דקדושין דאמרינן אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים דלא קים לן בההיא איתתא כלל, אבל היכא דאיתיה הכא דידעינן לה מעיקרא, מיהו לא קים לן בה אי כשירה היא או פסולה, מסתמא מוקמינן לה בחזקת כשירה, דאלו הות פסולה מסתמא קלא הוה לה למילתא, והיינו דאמרינן כגון דמוחזק לן באבוה דקאי דכהן הוא ונפיק עליה קלא, טעמא דנפיק עליה קלא הא לאו הכי מוקמינן לה בחזקת כשרות.
<h2>דף כו.</h2>
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר כשם שהתרומה כו' עד בתר דנקסינהו עזרא. הפירוש הנכון דפלוגתייהו דר' אלעזר בן עזריה ור"ע בדיני דאורייתא, דר' עקיבא סבר דמן התורה מעשר ראשון ללוי, ורבי אלעזר בן עזריה סבר דמדאורייתא אף לכהן כדאמרינן התם [יבמות פ"ו ע"ב] דר' אלעזר בן עזריה סבר דבעשרים ושלשה מקומות נקראו כהנים לויים, הילכך כי קנסינהו עזרא לר"א בן עזריה דסבר דמדאורייתא מעשר ראשון אף לכהן, קנסא דעזרא הוה לכהן דווקא, ולר' עקיבא דסבר דמדאורייתא ללוי דווקא, דקנסא דעזרא הוה אף לכהן, והיינו דמוקמינן לה כר' אלעזר בן עזריה. ורבינו שלמה ז"ל פי' דפלוגתייהו דר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא הוא דמוקמינן בתר דקנסינהו עזרא, והיינו דקאמ' ר' עקיבא מעשר ראשון ללוי, כלומר אף ללוי, ור' אלעזר בן עזריה אומר לכהן דווקא, ולישנא לא ניחא לי. והא דאמרינן התם ביבמות בגינתא דהוה לר' אלעזר בן עזריה והוה יהיב מינה מעשר ראשון לכהן, ואהדרי לה ר' עקיבא פתחא לבית הקברות, אע"פ שהיה אחר קנס עזרא, ואף לדברי ר' עקיבא היה יוצא ידי חובתו בכך, דהא אפי' לר' עקיבא בתר דקנסינהו עזרא אף לכהן הוא, אפשר שעשה כן להוציא מלבו שהוא סבור שאחר שקנס עזרא אין דין מעשר ראשון אלא לכהן, וי"א דלר' עקיבא לית ליה קנס עזרא, דכיון דקסבר ר"ע דמדאורייתא דווקא ללוי לא היה דאפשר לצאת ידי תורה בנתינת כהן, ואי אפשר שתיקן עזרא כך. ואינו נראה, והנכון כמו שכתבנו.
והא דאמ' רב חסדא הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא וכו'. אלא קאמר דהשתא אפילו לר' עקיבא אתיא. הכא במאי עסקי' דמוחזק לן כו' עד לזבוני.
מתני' ר' יהודה אומר אין מעלין כו' והאמ' ר' יוחנן אין ערער פחות מב'. איתמר עלה בקידושין [ע"ג ע"ב] דכי אמר ר' יוחנן היכא דאית ליה חזקה דאבהתיה, אבל היכא דלית לי' חזקה לא, והא דקא פריך לר"א מינה, הוא משום דקס"ד דוודאי ר' אלעזר ור"ש בן גמליאל היכא דאית ליה חזקה דאבהתיה פליגי, דהיכא דלית ליה חזקה כלל הוה ליה האי דקא מסהיד עליה דכהן הוא עד א' בהכחשה ודכו"ע לא כלום הוא, אלא וודאי כי פליגי היכא דאית ליה חזקה דאבהתיה, והיינו דקאמר ר"ש בן גמליאל אין ערער פחות משנים, דכיון דאית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן אוקי חד לגבי חד ואוקי גברא אחזקתיה, ולר' אלעזר קס"ד דקסבר דכיון דהאי דקא מסהיד עליה דכהן הוא, הוה ליה עד א' הכחשה, כיון דאיכא ערער כלל לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה, והיינו דמקשינן והא אמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים, כלומר דכיון דליכא אלא ערער חד, דכולי עלמא אמרינן אוקי חד לגבי חד ואוקי גברא אחזקתיה. והא דר' יוחנן לא אשכחן עיקרה בשום דוכתא, דכל היכא דאייתינן לה איתמרא בהאי לישנא. ואיכא לפרושי דברי הכל דברי כל באי עולם, ובירושלמי [ה"ח] משמע דאהא איתמר, ואיכא לפרושי והאמר ר' יוחנן אמתני'. ונוסחת הספרים ר"ש בן גמליאל היינו תנא קמא, וגירסת רש"י ז"ל היינו ר' אלעזר, ולנוסחא דספרי איכא לפרושי נמי הכי היינו ת"ק דידיה דהיינו ר' אלעזר. וא"ת ואימא דמת"ק דר' יהודה קאמר דאית ליה מעלין על פי עד א' כדאיתא במתני', וכי תימא איכא בינייהו דת"ק לא חאיש לגומלין ור"ש בן גמליאל חאיש לגומלין, ומאי חזית דאמרת הכי דרשב"ג חאיש לגומלין ופליגא דת"ק ואתי' כר' אלעזר, אדרבה אימא רשב"ג לא חאיש לגומלין ופליגא בהא אדר' אלעזר ודר' יהוד', י"ל דהכי אתי משמעותא דלישנא דהכי בדליכא למיחש לגומלין מדתני לה ת"ק בהדיא במעידין זה את זה, והכי קתני סתמא מעלין לכהונה ע"פ עד אחד, והיינו דקשיא לן רשב"ג היינו ר' אלעזר, כלומר דרשב"ג נמי וודאי לא אמר אלא וודאי היכא דליכא עוררין, דהיכא דאיכא ערער תרי הא פשיטא וליכא מאן דאמר, אלא וודאי רשב"ג היכא דליכא ערער קאמר, ואם כן היינו רבי אלעזר.
אלא הכא בדמוחזק לן באבוה דהא דכהן הוא. מעיקרא נמי הכי משמע לן, אלא משום אידך נקט ליה. והא דאמרינן נפק עליה קלא כי ההוא דגיטין דיצא שמה מקודשת, ומיהו מסתברא דדווקא לענין יוחסין או לעבודה או לסנהדרין, הא לאו הכי קלא לא כלום הוא, וכן דעת רבינו נ"ר.
<h2>דף כו:</h2>
והכא בהא קא מיפלגי ת"ק סבר כיון דאחתיניה לא מסקינן ליה דחיישינן לזילותא דבי דינא. פירש"י ז"ל [ד"ה דחיישינן] דטעמא דזילותא דבי דינא משום דהא אחתיניה תרי זימני, ואי מסקינן ליה תו היינו זילותא, וליתה, כדמוכח בבבא בתרא בהדיא בפרק חזקת הבתים [ל"ב ע"א] דאפי' בחד זימנא איכא זילותא דבי דינא, אלא וודאי כל היכא דהא דאתינן למיעבד איפכא, בי דינא לא מתעביד, אלא מספיקא מקרי זילותא דבי דינא דסתרינן ליה לעובדא דבי דינא מספיקא. ורשב"ג סבר אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן.
קשיא ליה לרש"י ז"ל [ד"ה ואנן] והיכי מסקינן ליה והא תרי ותרי נינהו, וניחא ליה אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, והא אוקמיניה בחזקת כהן אפומא דעד א' דאתא ברישא. אלמא סבירא ליה דחזקה דהאי גברא לא הויא אלא אפומא דהאי עד קמא, אבל חזקה דאבוה דהוה ליה לא מהניא לן, וכן פירש"י ז"ל גבי ינאי דאמרינן עליה בקידושין [ס"ו ע"א] במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא, מאי ולא נמצא, אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי, תרי ותרי נינהו, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, וליכא למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי אחזקתיה שערער זה מתחילת בריית' יצא עליו ולא היה לו חזקת כשרות מעולם. והא ליתא, דחזקה דעד גופיה לא כלום הוא, אלא הרי זה כגופו של עדות, ובבבא בתרא [ל"א ע"א] נמי אמרינן זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתה, הדר אייתי אידך סהדי דאבהתיה היא, אמר רב נחמן אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה וזילותא דבי דינא לא חיישי', ואם איתה אמאי מסקינן ליה, אימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתיה דאיתחזק בה אפומי' דקמאי, אלא וודאי חזקה דמחמת עדים לאו חזקה היא, אלא הרי הוא כגופו של עדותן, תדע דאילו אתו בי תרי ומסהדי בחד דכהן הוא ולא מוחזק לן ביה כלל ואסקיניה, ואתו בי תרי ואמרי דלאו כהן הוא, מי איכא מ"ד דכהן הוא, הא וודאי ליכא מ"ד.
אבל הנכון דהכא מוקמינן תרי לבהדי תרי ומוקמינן ליה להאי אחזקתיה דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, וההיא דהתם דינאי, התם טעמא אחרינא איכא כדפרישנא התם, והכי נמי מוכח בהאי פי' דילן הא דמתקיף ליה רב אשי אי הכי אפי' תרי ותרי נמי, ואי כטעמא דרש"י ז"ל מאי קושיא, דהא הכי איצטריכא לן לאוקמי ליה אחזקתיה דאיתוקם אפומא דעד א' דאתא ברישא.
ואיכא מאן דאמ' דהכי קאמ' אפי' אתו בסוף תרי, מאי שנא דנקט לה בחד, וליתיה דהא מאי קושיא דאי הוה בתרי דאתו בסוף, אם כן הוה בעינן חמשה חד דאתי ברישא דהוא כהן, ובתר הכי תרי דבן גרושה ובן חלוצה, ובתר הכי תרי דכהן, ואי סגיא לן בד' מאי קושיא דנימא לה בחמשה, וליכא למימר נמי דאמתניתין מקשי אמאי תני לה בעד א', דהיינו טעמא דמתניתין משום דבעינן עד א' דאתי ברישא דמוקים לה בכהן, אבל לדידן אתיא שפיר דלפום פי' דפריש הא וודאי קשיא מאי שנא דנקט עד א' ברישא אפילו בתרי ותרי נמי ומאי שנא, ואנן הא דהוה מוקמינן לה הכי משום מתני' דקתני בעד א', ואכתי קשיא לן אמאי לא תנא הכי דהאי דינא אפילו בתרי ותרי נמי הכי הוי, וזה הנכון.
מתני' האשה שנחבשה על ידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה. נראה מפרש"י ז"ל דמפרש לה באשת ישראל, והיינו דקאמ' על ידי ממון מותרת לבעלה דכיון דע"י ממון לא נהגו בה מנהג הפקר, וכיון שלא נהגו בה מנהג הפקר מן הסתם לא ניתרצית להם, ע"י נפשות אסורה לבעלה, דכיון דעל ידי נפשות נחבשה נוהגין בם מנהג הפקר, וכיון שכן חוששין שמא נתרצית להם. וזה ליתי', דהא אמרינן עלה בגמ' לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקפה על אומות העולם, אבל בזמן שאומות העולם תקפה על עצמן אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה, ואי באשת ישראל הא מי איכא מאן דאסור, והרי שבויה דבאשת ישראל מותר כדאמרינן לקמן [נ"א ע"א] ובאשת ישראל איפרוקיניך ואותביניך לי לאנתי, והיא גדולה מזו שהיא ברשותם לגמרי והרי היא ביד' לגמרי. ותו דהא במסכת ע"ז [כ"ג ע"א] מותבינן מתני' דהכא אמתני' דהתם, דתנן לא תתיחד אשה עמהן, ופשטי' מינה דשני לן בין לכתחילה לדיעבד, דמתני' דהתם דתנן לא תתיחד אשה עמהן אמרינן לכתחלה אינו ראוי להתיחד עמהן, אבל בדיעבד אין חוששין שנבעלה, ואתי' למימר מינה דבהמה שנתיחדה עמהן כשירה לקרבן דבדיעבד לא חיישינן, ואפילו הכי לכתחילה לא חזי ליחודי בהדייהו, ואי כפירש"י ז"ל מאי קושיא ממתני' דהתם להא דהכא, דהא בהכא לא אמרינן דלא נבעלה אלא שלא נתרצי' להם אעפ"י שראוי לחוש שנבעלה אין לאוסרה, ולפיכך אמר שם שלא תתיחד עמהן שהרי ראוי לחוש שלא נבעלה, ובהדיא אמרינן התם דבדיעבד דלא חיישינן דנבעלה כלל, ודומיא דהא אתינן אבהמה שנתיחדה עמהן דלא חיישינן לה כלל בדיעבד אע"פ שאסור לייחדה להם לכתחילה. ותו קשיא הא דמתרצי' עלה התם דשאני הכא דמשום הפסד ממונו מותרת, והיינו דלא חיישינן לה להא דהכא, אבל בהא דהתם היינו טעמא משום דליכא חששא דהפסד ממונו, כלומר ובהא אפילו בדיעבד נמי לא, והיכי אפשר לומר שכל אשה כיון שנתיחדה עם אינו יהודי תיאסר לבעלה אפילו הוא ישראל, והאיכא שבויה דליכא טעמא דהפסד ממונו. ותו דאמרינן לקמן [נ"א ע"ב] הני נשי דגנבי גנבי שריאן לגברייהו והא קא ממטיאן להו נהמא מחמת יראה, והא קא ממטיאן להו גירי מחמת יראה שבקינהי ואזלן מנפשייהו וודאי אסירן, והא התם דכל היכא דלא שבקינהי שריאן ואין חוששין להם, ותו בהא דאמרינן לעיל [ג' ע"ב] בתולה שנישאת ברביעי תבעל להגמון תחלה, ולידרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי ולא חיישינן שמא נתרצית לו באחת מביאותיו, ובאסתר אמרו [מגילה י"ג ע"ב] שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ולא היה חושש שמא נתרצית לו פעם אחת.
אלא וודאי כל ישראל קדושי' וכיון שהיא אנוסה לפנינו אין חוששין לה שמא נתרצית, אם תאמר ומשנתנו, באשת כהן היא שנויה, וכן פירשוה הגאונים ז"ל, ולפיכך על ידי ממון מותרת לבעלה, דכיון דעל ידי ממון אין נוהגין בה מנהג הפקר ומחזיקין אותה שלא נבעלה כלל, על ידי נפשות אסורה לבעלה, דכיון דעל ידי נפשות הוא נוהגין בה מנהג הפקר וחוששין שמא נבעלה, ואלו כן הרי היא אסורה לבעלה כהן אפילו הוא באונס, והשתא אתיא שפיר הא דאמרינן בגמרא דאפילו על ידי ממון בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן אסורה, דכל היכא דליכא טעמא דחששא דהפסד ממונו אסורה, והיינו כטעמא דהתם דאמרינן שאני התם דמשום הפסד ממונו מירתת, הא כל היכא דליתיה להאי טעמא אסורה.
וא"ת אם כן מאי האי דתנא האשה סתמא דנקט, י"ל משום דכולה מתני' בכהן איירינן, וכי תימא אכתי מאי שנא לבעלה דנקט, לכל כהן דעלמא נמי, יש לומר ריבותא קמ"ל דאפילו יש לה בעל על ידי נפשות אסורה לבעלה ולא מירתתי אע"ג דאיכא בעל, אי נמי דאפי' על ידי נפשות דבעל נמי אסורה, אי נמי הא עדיפא ליה למיתני דמפקי לה מבעלה ודומיא דאידך מתני' [לקמן כ"ז ע"א] דתנן כל כהנות שבתוכה פסולות והוא הדין שאר נשים שהן פסולות לכהונה, אלא הא עדיפא ליה כדפרישנא. אבל בתוספות פירשו על ידי ממון מותרת לבעלה אפילו הוא כהן שלא נבעלה כלל, על ידי נפשות אסורה לבעלה אפילו ישראל, דכיון דעל ידי נפשות מתוך שנוהגין בה מנהג הפקר חוששין שמא נתרצית להם לדעת כיון שהיא יודעת שנגמר דינה למיתה, לא שתתרצה מחמת יראה, דלא מיתסרא לה בהכי כדאמרן בהני נשי דגנבי גנבי דכל היכא דלא שבקינהי שריאן ואע"ג דממטיאן להו נהמא וגירי דאמרינן דמחמת יראה, אלא שמא תתרצה לדעת, והא דאמרינן בגמרא דבזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה, לכהן קאמר, ודאמרינן נמי דבעינן נגמר דינה לאוסרה אפילו לישראל, אבל לכהן בלאו הכי נמי כל היכא דלאו על ידי ממון, ואינן עולה יפה לפרש שמועתנו סירוגין סירוגין, והנכון כמו שכתבנו.
גמ' אמר רב שמואל בר רב יצחק כו' עד לבעלה, ועידיה מעידין אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואמרו להם חכמים אם אתם מאמינין אותה שהורהנה כו'. וודאי עדים דהכא עדים כשרים נינהו, שאינה נאסרת בשבויה או בהורהנה אלא על פי עדים כשרים, שלא סמכו על פי עבד ושפחה אלא להקל, וכיון שכן בדין הוא אפילו לא היו אותן עדים עצמן אלו שמעידין שלא נטמאה אלא עדים אחרים אף הם נאמנין, אלא מעשה שהיה כך היה על ידי נפשות כו'.
<h2>דף כז.</h2>
אמר רב כגון נשי דגנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי. מסתבר' דלוי פליגא אדרב, דלוי סבר דווקא אשתו של בן דינאי שהי' רוצח, ודחזקי' ור' יוחנן נמי פליגי בהדיא, מיהו לא מכרעא פלוגתייהו בפלוגתא דרב ולוי כלל, דתרווייהו אפשר דסבירא להו כרב ותרווייהו אפשר דסבירא להו כלוי, ואפילו לחזקיה דבעי נגמר דינן להריגה, איכא למימר הא דלוי דדוקא אשתו של בן דינאי, אבל דגנבי אע"פ שנגמר דינן להריגה כיון שלא נתחייבו על ענין חמור אלא על עסקי ממון אין נוהגין בשלו מנהג הפקר ולא באשתו. וא"ת ולחזקיה בשלא נגמר דינן להריגה אכתי היכי שריאן, ונשי דגנבי נמי ללוי אע"פ שנגמר דינן להריגה ואליבא דחזקיה, והא במס' ע"ז [כ"ג ע"א] אסקינא דכל היכא דליכא טעמ' דמשום הפסד ממונו מירתת, חיישינן לה אפילו בדיעבד ומחזקינן לה בנבעלה, י"ל התם הוא בנתיחדה מדעת עצמה, שכיון שכן אין מתיראין עליה, שהרי לדעת עצמה היה ואונסין אותה על כרחה, אבל כאן שנחבשה למלכות, כל זמן שלא יהא כל שלו הפקר מדין המלכות, מתיראין שמא תהא צווחת למלכות ושומעין אותה.
מתני' עיר שכבשה כו', ורמינהי בולשת כו' עד כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת. פירש"י ז"ל משנתנו בכרקום של מלכות אחרת, שכיון שכן אין המלכות מקפיד עליהם, לפי שאינו סבור שתעמוד בידו אחר שהיא מלכות אחרת והן רשאין להפקיר הכל כפי מה שירצו, אבל מתני' דהתם בכרקום של אותה מלכות ובזו אינה רוצה להשחית את העיר אלא לכבשה בידו להיותם לו לעבדים, ולפיכך אמרו שהם מותרות לפי שאין פנאי לנסך מפני פחד המלכות שאין רוצה להזיק העם שבתוכה. וגריס ובכרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא מישתמיט חד מנייהו ובעיל. כלו' אע"פ שלא ניתנה רשות לכל לחבל אי אפשר שלא נשמט אחד מהם ובעל. ומהדרינן כשיש משמרות רואות זה את זה ובדמהדר לה למתא שושילתא וכלב' וגז' ואווזא. ואין זה הפי' נכון, דמאי האי דנקט אי אפשר דלא משתמיט חד מיניהו ובעיל, אי אפשר דלא מישתמיט חד מינייהו ומנסך הוה ליה למימר, דהא מתני' דהתם דיין נסך הוא דאוקימנא ביין נסך, ולהאי חששא וודאי לא מסתיין פירוקא דמשמרות, דהא חזינן לה לחביות סתומות דנפתחו, וכיון שכן כשם שנפתחו ולא הרגישו משמרות כך אפשר לנסך, ומדברי רש"י ז"ל נראה דר' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקי' לאו לאיפלוגי אדר' מרי אתא, דוודאי אית ליה היפרישא דרב מרי בין לנסך ולבעול, אלא לאיפלוגי בלבעול גופיה, למימרא דשני לן בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת. ואכתי ליתיה להאי פירושא, דא"כ מאי האי דמקשה אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעל, ומי' מתסרן בהכי, והא לקמן אתינן למימר דאין שם אלא מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן ואפילו אינה מחזקת אלא אחת, ותו דשינויא לא סליק שפיר דמפרקינן במשמרות, שאין דרך במשמרות אלא סביבות העיר, אבל לא על כל מבוי ומבוי ועל כל בית ובית בכל דוכתא ודוכתא שושילתא וכלבא ואווזא, ולישנא נמי מוכח דלאו בתוך העיר קא אמרינן אלא סביבותיה דקאמר דמהדר לה.
אבל הנכון כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל דבכרקום של אותה מלכות מיתסרן דרוויחי להו שעתא יש להם פנאי לפי שהם קרובים למקומן, ואלו בא עזר לעיר הם קרובים לנוס ולהנצל, ולפיכך יש להם פנאי לבעול, אבל בכרקום של מלכות אחרת לא מיתסרן, לפי שהם רחוקים למקומן ולבם חרוד עליהם ואין כוונתם אלא לשלול לבז' ולשוב למקומן, ולפיכך אין להם פנאי אף לבעול, ופרכינן ובכרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא מישתמטא חדא מינייהו, והכי איתה נוסחא דגאונים ז"ל, כלומר אף בכרקום של אותה מלכות אע"פ שיש להם פנאי לבעול למה נאסרות, שהרי אי אפשר שלא נשמטה אחת מהן וברח', וכיון שכן ראוי לתלות היתר בכולן כמו שאמרו שאם יש שם אפילו מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן, ומפרקינן כשיש משמרות רואות זו את זו ובדמהדר לה למתא שושילתא וגזא ואווזא, כלומר סביבות העיר דהשתא לא יכלו למערק והיינו דמיתסרן כולה, ובהא פליגי ר' יהודה נשיאה ורבנן, דחד לא חשיב ליה קושיא דאי אפשר דלא מישתמט' חדא מינייהו וערקא דלא שכיח לה ולא יכלו בלאו טעמא נמי דמשמרות, וכן מוכח בירוש' כלשון הזה שפירשנו, וכן אמרו שם [ה"ט] איזהו כרקום ר' בא בשם רבי חייא בר אשי כגון זווגין ושלשליות וכלבים ואווזות ותרנגולין ואטריגות מקיפין את העיר כו', מעשה היה וברחה משם סומה אחת, היה שם פירצה אחת מצלת את הכל, ר' זעירא ר' בא בר זבדא יצחק חקולא בשם ר' יודן נשיא ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כליסטים הוא.
ולענין הילכתא פסק הרב אלפסי ז"ל כרב מרי, וטעמיה משום דרמינן לה להא התם במס' ע"ז [ע"א ע"א], ומפרקינן לה כדר' מרי ולא מייתי' לה לאידך, משמע דס"ל (נ"א דלא ס"ל) דריב"א ורב מרי פליגי (נ"א דר' מרי פליג) דלר"י ל"ש בין לנסך ולבעול, ותמהים דבריו כיון שכן היכי דחי לה להא דר' יצחק מקמי דר' מרי, והא חזקיה והא רב יהודה ושמואל ולוי ור"י נשיאה ורבנן כולהו אית להו דר' יצחק, לפיכך נראה דר' יצחק וודאי לא פליג אדר' מרי, דמודה ר' יצחק דשני לן בהו בטעמא דאמ' דאיכא היפרישא בין ניסוך ולבעול, דלנסך אין פנאי לעולם אפילו בכרקום של אותה מלכות, ומתני' דהתם בין בכרקום של מלכות אחרת בין בכרקום של אותה מלכות, אלא ר"י אלבעול קאי, ובהא פליגי אדרב מרי, דרב מרי סבר דלעולם לנסך אין פנאי ולבעול יש פנאי לעולם אפילו בכרקום של מלכות אחרת, ור' יצחק וודאי פליגא אהא למימר' דכי אמרי' לבעול יש פנאי, ה"מ בכרקום של אותה מלכות אבל בכרקום של מלכות אחרת לא. וכי תימא וריב"א משמיה דחזקי' היכי קאי אדר' מרי והא קא קדים ליה טובא, י"ל דר"י לאו אדרב מרי קאי, אלא דר"י אמתני' איתמרא למימרא דמתני' לא אתי' אלא בכרקום של אותה מלכות, ובדין הוא דה"ל למימר לא שאנו דאמתני' קאי, וה"נ משמע לן דר' יצחק כי אמרה למילתיה ל"ש קאמר ואמתני' קא', אלא דמאן דמסדר תלמודא אמרה אדרב מרי ואמרוה לדרב מרי מעיקרא משום דבדרב מרי מיפרקן מתני' דהכא ודהתם, ובתר הכי אמרי' לה עלה הא דר' יצחק כאלו איתמרא עלה, למימרא דרב מרי אמר דההיא דהתם לענין ניסוך ולענין ניסוך אין פנאי לעולם, והא דהכא לענין כהנות דווקא, ומשום דלבעול יש פנאי לעולם, והיינו דאתי' עלה הא דר"י בהאי לישנא דאמר כאן וכאן, למימרא דלא תימא דמתני' דהתם לענין ניסוך דווקא, דאפי' תימא לבעול כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת, דמתני' דהתם זימנין דהוי אפילו לענין כהנות בכרקום של מלכות אחרת דלא אמרינן לבעול יש פנאי, מיהו מתני' דהכא בכרקו' של אותה מלכות דווקא, ומתני' דהתם לענין יין נסך אפילו בכרקום של אותה מלכות אית' דלנסך אין פנאי לעולם, וקיימ' לן כרב מרי ואליבא דר' יצחק בר אלעזר, והיינו דלא אייתי' התם אלא לישנא דרב מרי, דהתם לא איכפת לן אלא דינא דיין נסך, והא איתמר ליה כיון דאמרי' לנסך אין פנאי, ולעולם ד"ה הוא, והכא מרווחי' בה דהשת' שני לן בכהנת בין כרקום של אותה מלכות בין כרקום של מלכות אחרת, והכי מוכח לישנא דירושלמי דהא דר"י אמתני' קאי ולא אייתו התם ההיא דיין נסך כלל, אלמא דלאו אוקמתא הוא לפירוקא דתרווייהו אלא כדפרישי', וזה נראה נכון.
אמר רב אידי בר אבין אמ' רב יצחק בר אשיאן יש שם מחבוא' אחת מצלת על כל הכהנות כולן. איכא לפרושה במחזקת כולן, א"נ במחזקת מיעוטן, אי במחזקת כולן, קמ"ל אע"ג דהויא מילתא דלא שכיחא דנימא דכולהו אזלו להתם, אפ"ה תלינן לקולא, א"נ במחזק' מיעוטן, והא קמ"ל דאף ע"פ שאינה מחזקת אלא מיעוטן מצלת, ואכתי מספקא לן באינה מחזקת אלא אחת משום דמיחזי כשיקרא דנימא בכל חדא וחדא היינו הך.
והא דבעי רב אשי אמרה לא נחביתי ולא נטמאתי מהו. איכא לפרושי דאאינה מצלת אלא א' קאי, ואת"ל מצלת אמרינן דבהא איכא לספוקי דלא ניהמניה במגו, דלאו מגו מעליא הוא, דהא עדיפא לה טפי, מדקא אמרה אנא איהי דהואי, או דילמא מהימנא דהא אי בעי שתקא ומשתרי. ומקשי' ומאי שנא מההוא מעשה כו' כלומר דה"נ כיון דקא מודה דלא נחבאת אנן סהדי דפסולה. ומהדרי' דשאני הכא דלאו וודאי הוא אלא ספק טומא' ותו לא הוי במקום עדים. ולענין פסקא דמילתא מסתברא דאזלי' בה לקולא.
<h2>דף כז:</h2>
מתני' אם יש להם עדים כו'. ואפילו שפחה דידה מהימנא. ורמינהי לא תתיחד כו' עד בשפחתה, רב אשי אמר כו' עד תרתי לא עבד'. אלא דרב פפא מי לימא תנאי היא. פירש"י ז"ל [ד"ה מי] או מפרקי' לה כדלעיל דאמרינן שפחתה דידה כעצמה דמיא, ה"נ כיון דאמרי' חוץ מהיא ובעלה הרי בכלל שפחתה, או איכא תירוצא אחרינא. אבל הנגיד ז"ל תירץ דהכא ליכא לפרוקי כדלעיל דקתני בכללא סתמא ואין אדם נאמן ע"י עצמו איכא למימר דשפחתה כעצמה דמי', דהא במאי דקאמר ע"י עצמו שמעי' איהי ובעלה, וכיון שכן אפשר דה"ה נמי לשפחתה, אבל השתא דקאמר בהדיא חוץ מהיא ובעלה, מסתמא דהני תנן ותו לא.
כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה. ואפ"ה איהי ובעלה לא מהימנה. וכ"ת ומאי שנא מהא דאמרן לעיל [כ"ה ע"ב] שמעלין לכהונה במסיח לפי תומו, י"ל דשאני התם דלית ליה חזקה לפסלות, אבל הכא דאית לה חזקה דפסלות איהי ובעלה לא מהימני דבעינן עלה עדות ואין אדם מעיד ע"י עצמו. מעשה בא לפני ר' יהושע בן לוי כו' עד על פיו.
מתני' אמר רב זכריה בן הקצב כו'. תנא אף על פי כן יחד לה בית כו' עד בסוף בניה. וכ"ת אכתי מאי הוי, והא אמרי' לעיל אבל לא בנה ובת', י"ל התם הוא לענין עדות שחוששין להם שלא יעידו עדות שקר בשביל', אבל וודאי לענין יחו' אין חוששין לה שתבעול בפניהם, וכי מקשי' לעי' אמתני' ממתני' דהתם דלא תתיח', מק"ו פרכי', דהשתא התם לענין יחוד לא מהימנא, כ"ש הכא במתני' לענין עדות דהוי דינא דלא מהימנא.
בעי אביי מהו לעשות [ב]גרושה כו' עד היתה חצר של שניה' מהו. לאו דהוי בינייהו בשותפ', אלא כלומר שחצ' שכל אחד דר בו הוא, ואיידי דתנ' במתנית' ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה, מיבעיא לן היכא דהוי חצר שכל אחד דר בו בשלו, וזהו אחד מן המקומות שיש בתלמוד לשון אחד בב' מקומות, ופירושו מתחלף דהכי בעי למימר חצר שכל אחד דר בו בשלו, ובעלמא דאמרינן חצר של שניהם, ר"ל שהיא משותפת בין שניהם.
<h2>דף כח.</h2>
מתני' ואלו נאמנין כו'. א"ר הונא ברי' כו' עד אבל אחיו דלא כו' קמ"ל דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנו רבנן בדרבנן. וכיון דאפילו באחיו מהימן ה"ה לאינש אחרינא דעלמא. והא דבעי' הכא גדול, גדול הוא דבעי', אבל רחוק לא בעינן, דלקיום שטרות לא בעינן רחוקים, אלא אפילו קרובים, והא דאמרינן הכי טעמא דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן, לאו קרובים, אלא לפי שמעידין על שעה שהיו קטנים שהיו פסולין לכל, בירושלמי [סנהדרין פ"ג ה"ט] אמרו קרובים אין מעידים לא זה ע"ז ולא עם זה ולא בפני זה, ואמרו הטעם שם לפי שאם הוזמו משלמין על פיהם, ולפ"ז כתב א"ז הרב בעל המאור ז"ל דה"ט דבקיום שטרות קרובים כשרים לפי שא"א בהן, כלומר בעידי השטר בהזמה שאין הזמה אלא בעל פה, דהזמה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו בלבד, אבל אין שטת גמרתנו כן, שהרי אמרו במסכת סנהדרין [כ"ח ע"א] הרי אלו ג' עדויות והן עדות א' להזמ', ואמרינן דהזמה מילתא אחריתי הי', ולפי גמרתנו טעם פסול קרובים גזירת מלך הוא, וכן הדין בעידי קיום שהוא צריך שלא יהיו קרובים זה אל זה ולא לבעלי הדין ולא לדיינין לא לדייני הקיום ולא לדייני המלו', אבל לעדים החותמין על השטר אין לנו, לפי שהעדים כיון שחתמו הרי הם כאלו נסתלקו מכאן והימנינהו רבנן. וראוי לספק בעדים שהעידו בב"ד ונחקרה עדותן, אם נאמנים קרובים להעיד עליה כך וכך העידו פלוני ופלוני בב"ד של פלוני, אבל וודאי הדיינין על עיקר המלוה אינן רשאין להיו' קרובים לעידי השטר, כדי שלא יהא כל המעשה נגמ' ע"פ קרובים, ואשתכח' השתא דכולי ממונ' מפקי' ע"פ קרובים אלו היו עידי השט' ודייני המלוה קרובי', וכן דעת רבינו נ"ר, ודייני הקיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר ואפילו בדיינין ע"פ עצמן במכירין חתימתן, ודייני המלוה יכולין להיות קרובים לדייני הקיום, ובלבד שלא יסמכו על פיהם אלא ע"פ אחרים המכירין חתימתן או ע"פ עצמן.
וליחוש דילמא עבד כהן הוא. כלומר וליחוש דאי יהבינן ליה השתא תרומה אתי לאסוקי ואמרי כהן הוא.
<h2>דף כח:</h2>
תנן כר"י דאמר אין חולקין תרומה לעבד אלא א"כ רבו עמו. דסבר מעלין מתרומה ליוחסין, וא"כ האי דיהבו ליה בלאו רבו בוודאי לאו עבד הוא. והא דאמרינן במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, איכא דקשיא ליה אכתי היכי חולקין תרומה לעבד אם אין רבו עמו, והא נפיק מינה חורבא דזימנין דנפיק לחירות או דזבין לי' לישראל ואזל ושקיל תרומה, יש לומר לשחרור לא חיישינן, כיון דקיימא לן [גיטין ל"ח ע"ב] כל המשחרר עבדו עובר בעשה, דנפיק נמי בשן ועין, לא חיישינן, דמילתא דלא שכיחא הוא, דזבין ליה לישראל, נמי לא חיישינן, דמשוי נפשיה בעון מיתה דקא אכיל, כיון שרבו חייב במזונותיו. והא דאמרינן דמהימני לומר שהמקום הזה בית הפרס, ליכא לפרושי כגון שהיה בחזקת טומאה, דאהא לאו מהימני לאפוקי מחזקה דאוריתא, אלא כגון שהיה בחזקת טהרה ובזו נאמנים לעשותו בית הפרס לומר שהן תולין עליה לא אוכלין ולא שורפין, כיון שהוא מדבריהם.
והא דהאמר רב יהודא מנפח אדם כו' עד ברגל. כתיבנא לה בעירובין. ועד כאן היינו באין בשבת כו' עד סוף פרקא ותו לא מידי.
<h2>דף כט.</h2>
שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה כו'. הא דאמרי' על הנתינה פירש"י ז"ל אעפ"י שגזר דוד עליהן, והא ליתא, דאי משום גזרה דדוד, הא פשיטא ולא צריכא למימר דודאי פשיט' דאית לה קנס, ותו דנתינה ודאי דאורייתא היא מדאמרי' לקמן בפרק המדיר [ע"ז ע"א] גבי (ב)מתני' דאלו שכופין אותן להוציא, דלהכי לא קתני ממזרת ונתינה, משום דרבנן קתני דאורייתא לא קתני, אלא ודאי דאורית' הא וכדאמרי' התם ביבמות [ע"ו ע"א] בגיותן לית לה חתנות בגירותן אית להו חתנות, דאיסור תורה בשבעה עממין בגירותן הוא, ומאי דגזר בהו דוד, שעבוד גזר עליהן. אי נמי אפשר דדוד דורות גזר עליהן, דמן התורה אינו אסור אלא נתינה ראשונה, ומתני' אירינן אפי' בנתינה ראשונה.
ועל הכותית. פירש"י ז"ל דקסבר כותים גרי אריות הן, וליתיה, דאם כן היכי יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותה, ואע"ג דלעיל [י"א ע"א] אמרינן דלא חיישינן להכי כדי שלא יהא חוטא נשכר, שאני התם דהויא לה ישראלית גמורה אלא דאיכא חששא דלמא מחיא ונפקא, ולהא אמרינן דלא חיישינן משום טעמ' דשלא יהא חוטא נשכר, אבל הכא דהויא [גויה] גמורה היכי יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותא. והתם בבא קמא [ל"ח ע"ב] מוקמינן לה להא אליבא דר' מאיר דקסבר כותיים גירי אמת הן, וקמ"ל דאע"ג דקניס ר' מאיר בעלמ' בממונן, הכא לא קניס משום טעמ' דשלא יהא חוטא נשכר, ובקידושין [ע"ו ע"א] אמרי' דכותים פסולי קהל ניטמעי בהן שממזר מאשת איש וממזר מאחותו נתערבו בהן, ואפשר דהיינו נמי דתננהו, ואע"ג דהא תנא ממזרת, תרי גווני ממזרת.
ובירוש' [ה"א] אמרי' מעתה הבא על השפחה יש לה קנס, לית יכיל, דתאני יכול הבא על שפחה ארמית יהא חייב, ת"ל מהר ימהרנה לו לאשה את שיש לו בה הויה יצתה שפח' ארמית שאין לו הויה בה. התיבון הרי אחותו וכו', שניה היא שיש (לו) [לה] הויה אצל אחרים וכו', נתינה, אמר ר' יוסי נתינים לא חשו להם חכמים אלא משום פסולי משפחה, ואין תימר משום פסולי עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס, דתנינן הבא על הנתינה יש לה קנס, פי' משמע דבירוש' שמעי' לה למתני' אפי' בלאו נתינה ראשונה, ומפרש דאפילו הא איצטריכא ליה דפסולי משפחה נתערבו בהן, כלומ' כגון ממזרים, וזה שלא כשיטתנו שהוא מפרש טעם פסולי משפחה בנתינה, ואין צריך. עוד אמ' שם כותית אתיא כמאן דמר כותי כישראל לכל דבר, ברם כמאן דמר כגוי לא בדא, דאיתפלגון, כותי כגוי דברי ר' רשב"ג אומ' כותי כישראל לכל דבריו ואפי' תימר כותי כגוי, כותיים משום מה פסולן, לא משום גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וממזרת יש לה קנס, פי' פירכא היא דמקשי' להא דאמ' כותי כגוי מיבעיא לן אמאי לא דקסבר האי מקשה דמאן דאמ' כותי כגוי הינו טעמיה משום דקסבר דגוי ועבד נתערבו בהן, והינו דמקשינן ותיהוי נמי הכי וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, ותו ליכא למימר, אפי' הכי הוי דינא דתיהוי לה קנס, דהא תנן במתני' הבא על הממזרת יש לה קנס, ומפרקינן אמר ר' יוסי לחומרי' אין לענין משפחה את עבד ליה כגוי ועבד הבא על בת ישראל והולד ממזר, אין לענין קנס את עבד ליה כישראל הבא על הגויה ואין לה קנס, פי' דמאן דאמ' כותי כגוי משום חששא דגוי ועבד שנתערבו בהן לחומרא אזיל בהו, ולענין קנס חושש שמא בת גויה הוא והרי היא כמוה ואין לה קנס, ולענין משפחה אומ' שבת גוי או בן גוי הוא והרי הוא ממזר לדורות וזו היא חומרא, שאלו היה גוי כשהיה בא על בת ישראל הולד כשר ועכשיו הולד ממזר, מכל מקום שמעינן מינה דמתני' לא אתיא אליבא דמאן דאמ' כותיים גירי אריות הן, אלא אליבא דמאן דאמ' גירי אמת הן וכדפר', רבינו נ"ר.
גמ' הני נערות הוא דאית להו קנס כשרות לא. הכי קאמר אלו נערות פסולות יש להן קנס, לאו דווקא, דהא איכא במתני' דלאו פסולות, כגון גיורת ושפחה ושבויה, אלא כלומר אלו נערות פגומות, שכל אלו השנויות במשנתינו פגומות הן שלא נזרעו בתוליהן בישראל. ויש מפרשים דפסולות לכהן קא אמרינן. וליתיה, דשבויה שנפדית פחותה מבת שלש אפילו לכהן היא מותרת כדאיתא התם בהדיא ביבמות [ט' ע"ב], ותו דאם כן הוה ליה למתני נמי פסולי כהונה, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.
נערה אין קטנה לא. תימה וממאי דנערות דמתני' לאפוקי קטנה, דילמא לאפוקי בוגרת. וי"ל דהא פשיטא ליה, ואי משום הא, לא הוה צריך למתני נערות, אלא ואלו שיש להם קנס. ואפשר נמי לומר דמסיפא שמע ליה, דקתני כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר, ונקיט לה ארישא, דמסיפא [מ' ע"ב] שמעינן דנערה דקתני במתני' לאפוקי קטנה נמי.
<h2>דף כט:</h2>
ולו תהיה לאשה אשה הראויה ריש לקיש ג"ה נער נערה הנערה חד לגופיה וחד לאיתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. פירש"י ז"ל בחד קרא כתיב כי ימצא איש נערה בתולה, ובאידך כתיב ונתן לאבי הנערה, ותרווייהו כתיבי נער, וקרינן נערה, חד לגופיה, כלומר קרא קמא דכתיב כי ימצא איש נערה איצטריך לגופיה, אידך לא הוה צריך למיכתב הנערה, דהא הוה יכול למיכתב ונתן לאביה, ותו נמי דלא הוה ליה למכתב הנערה, אלא ונתן לאבי נערה, הוו להו תרי יתורי, חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. ובהא דאמר רב פפא נמי בתולה בתולות הבתולות חד לגופיה כו', פירש"י ז"ל דתרי קראי כתיבי, חד קרא כתיב כי יפתה איש נערה בתולה, ובאידך כתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות, חד לגופיה, כלומר דקרא קמא לגופיה, דהא איצטריך ליה למיכתב נערה בתולה, אידך הוה מצי למיכתב כסף ישקול כמוהר ותו לא, ותו נמי הוה יכול למיכתב כמוהר בתולות, מאי הבתולות, ש"מ תרתי, אבל בתולה בתולות לא דריש ליה, דלא קפיד קרא בהכי, כלומר אי נקיט בלשון רבים.
חד לאיתויי חייבי לאוין וחד לאיתויי חייבי כריתות. ואיכא דקשיא ליה להאי פירושא לריש לקיש נער נערה הנערה, דמפרשינן דהוה יכול למיכתב ונתן לאביה, ולא ליכתוב נערה כלל, והא ליתא, דהא מיבעי לן לבגרה עד שלא עמדה בדין שאין לה קנס, דבעינן נערה בשעת נתינה, והכי דרשינן ליה לקמן [מ"ב ע"ב]. ותו דלא הוה לן למימר הכי נער נערה הנערה, דהא תרווייהו כתיבי נער וקרינן נערה, ובכולהו הוה לן למימר נער נער הנער, או נערה נערה הנערה. ומפרשינן דנפקא מחד קרא, דה"ל למיכתב נער, וכתיב נערה, ובה' הנער', וזה דחוק. אלא עיקר פירושא כדפרש"י ז"ל, ודקא קשיא להו דלא יכול למיכתב ונתן לאביה, דקא מיבעי' לן למכתב הנערה לאפוקי בגרה עד שלא עמדה בדין, ליתא, דאי כתב נמי לאביה, הכי מידריש דלאביה נמי, הכי משמע דאנערה דלעיל קאי, מדלא כתב לאב. ואידך נמי דקשיא להו מנוסחא דסיפרי נוסחי דוקאני דגאונים ז"ל, לאו הכי איתנהו, אלא בכולהו גרסינן נער נער הנערה, ודר"פ נמי שפיר הוה אתיא, אלו כתיב כסף ישקול כמוהר ותו לא. ומאי דקא אמרי אינהו בפירושם, לאו מילתא היא. והשתא אתיא לה שפיר להאי פירושא כול' סוגיין, והיינו דקאמרינן ורב פפא מאי טעמא לא אמר כריש לקיש, ומפרקינן ההוא מיבעי ליה לכדאביי דאמר בא עליה ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה, דהא דאביי וודאי לא הוה נפקא לן מלישנא דאביה, וכל היכא דאית' אביה הוא, ואיצטריך נערה לאפוקי מתה. וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרב פפא, ההוא מיבעי ליה לג"ש, כלומר ואליבא דר' יוסי הגלילי, דאי לרבי עקיבא הא נפקא ליה מדוכתא אחריתי מאשר לא אורשה לא אורש' כדאיתא לקמן [ל"ח ע"א].
ואסיקנא אלא שיתא קראי כתיבי נער נער הנער בתולה בתולות הבתולות, תרין לגופיה, כלומר נער דקרא קמא דכתיב כי ימצא איש נערה, ובתולה נמי דקרא קמא דכתיב כי יפתה איש נערה בתולה, הני תרין לגופייהו, פשו להו ארבעה נער הנער בתולות הבתולות, חד לכדאביי דאמר בא עליה ומתה פטור, מדלא כתיב ונתן לאביה ולא ליכתב נערה כלל, וחד לג"ש דמקשינן אונס למפתה, מדכתיב התם בתולה והכא בתולות ולא כתיב כמוהר ותו לא, ומיהו בתולה בתולות לא מידריש לן. איתרו להו תרי ריבויא דה' דהנער וה' דהבתולות, חד לאיתויי חייבי לאוין וחד לאיתויי חייבי כריתות, ולר' עקיבא דלית ליה ג"ש דבתולה דנפקא ליה מאשר לא אורשה לא אורשה, איכא למימר דהא לא דריש, וכיון דכן, לא הוו להו אלא ארבעה, ולפום הא לית ליה נמי דאביי, ואפשר דלרבי עקיבא דרשינן בתולה אלא בתולות כטעמ' דפירושא קמא, וצ"ת.
ושיתא קראי כתיבי וכו'. והשתא רב פפא וריש לקיש לא פליגי אהדדי, אלא דמר מייתי ליה קרא לחייבי לאוין וחייבי עשה, דחד טעמא הוא, דליכא לאפרושי בינייהו, ומר מייתי ליה קרא לחייבי כריתות, ולמימרא דלא בעינן אשה הראויה לקיימא, ואפילו אשה שיש לו בה הויה נמי לא בעינן, וכיון דכן, הוא הדין נמי לחייבי מיתות, אלא דקם ליה בדרבה מיניה.
ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופשין בחייבי לאוין מאי בינייהו. תימ' דהא שמעון התימני לית ליה דר' עקיבא, והכי איתא התם בהדיא ביבמות [מ"ט ע"א] דאמרינן התם איזה ממזר כל שאר בשר בלא יבא דברי רבי עקיבא, שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים, וכיון דכן מאי קושיא, דהא טובא איכא בינייהו. ואפשר לומר דלרבי שמעון בן מנסיא פרכא, ולאו מאי בינייהו בעיק' דינא קאמרי', אלא לענין דרשא דקראי, כלומר ר' שמעון בן מנסיא אם איתא דסבר לה כר' עקיבא, אמאי לא מדריש ליה כשמעון התימני, דלימא אשה שיש לו בה הויה, דהא לא נפקא ליה מינה מידי, דהא ליכא אינה ראויה לקיימה דיש לו בה הוי', ויש כיוצא בזו ביבמות בפרק יש מותרות [פ"ה ע"א]. אי נמי איכא לפרושי דלאו לדידהו פרכינן מאי בינייהו, אלא לר' עקיבא. אי נמי לדידן אי סבירא לן כר' עקיבא, מי נפקא לן מינה מידי בדרשא דקרא אי אשה שיש בה הוי' או הראויה לקיימה, ומאי בינייהו דקאמרי', לאו אתנאי אשמעון התימני ור' שמעון בן מנסיא, אלא אדרשי מאי בינייהו מאי איכא למימר בין האי דרשא לאידך. וזה נכון, מ"א נר"ו.
<h2>דף ל.</h2>
איכא ביניהו בעולה לכהן גדול. פירש"י ז"ל שכבר נבעלה לאחר שלא כדרכה, ואחר כך בא עליה כהן כדרכה, שאם נבעלה תחלה כדרכה שוב אין לה קנס, אבל השתא אית לה כדאמרינן באו עליה תשעה שלא כדרכה ואחד כדרכה, אחרון משלם קנס. וצ"ת דהא פלוגתא היא ביבמות [נ"ט ע"א] דאיכא מאן דמכשר התם בעולה שלא כדרכה אפי' לכהן, ואם כן הוה ליה למימר הניחא למאן דפסיל, אלא למאן דמכשר מאי איכא למימר, כדאמרי' הכא הניחא ר' ישבב אי לאפוקי כו'. אבל הנכון כמו שפירש רבנו חננאל ז"ל בעולה לכהן גדול, כלומ' כהן גדול שאנס או פתה, כיון שבא עליה הויא לה בעולה ותו לא חזיא ליה, ולמאן דאמ' (אינה) [אשה] ראויה לקימה הא אינה ראויה לקימה, ולמאן דאמ' אשה שיש בה הויה הא יש בה הויה כדפריש', ואע"ג דאמרי' התם [בע"ב] אנוסת ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשאוי, הא פרישנא התם עלה בהדיא ומוציאה בגט שאינו ראויה לקימה, ולא אמרו שאם נשא נשאוי, אלא לומר שכיון שנשאה נפטר מן הקנס כדין איש אחר דעלמא אע"פ שאינה ראויה לו, ומיהו אפי' הכי שני לן בין אנוסת עצמו לאחר לענין ולדה, שבזו הוו[לד] כשר וזהו במפותת עצמו, לפי שהיא לא נתחללה, שאע"פ שהיא בעולה עכשו אינה ראויה לו לא נבעלה מאחר, אבל באנוסת אחר כיון שנבעלה לאחר נתחללה אצלו, והכי אמרינן התם בהדיא אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשאוי, אנוסת חברו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא הולד חלל, והכי מוכח התם בהדיא ביבמות דאמרי' התם ולא תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה, ואמרי' עלה היכי דמי אילימ' כדרכה, תיפוק לי דהוה לה בעולה לכהן גדול, כלו' אילימ' שבא עליה האי כהן גדול כדרכה, למה לי משום טעמ' דאלמנה, תיפוק לי דכיון דבא עליה והיא לא בעולה ותו לא חזיא ליה, וזה מבואר כמו שפירשנו.
והא דאמרינן מאי שנא דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל. אפי' לר' ישבב דפליג באלמנה אע"ג דהוה ליה לאו נמי שאינו שוה בכל, בהא מודה דקיל, דלא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה, דכיון שאינו שוה בכל תופשין בה קידושין.
<h2>דף ל:</h2>
אריא וגנבי בידי שמים צנים פחים בידי אדם. קשיא לן וכיון דאריא וגנבי בידי שמי' אסון בידי אדם היכי משכחת לה, יש לומ' הני מילי אריא וגנבי דלאו בידו, אבל מיתת ב"ד שהוא בידו שלא יבא לכך שלא יעשה בפני עדים וקבל התראה, ודאי הינו בידי אדם דהינו כצנים פחים.
אמר רב חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חברו כו'. תימה מאי שנא ר' נחוניא בן הקנה דנקט, אפי' רבנן הוה מצי למנקט, דהא דכולי עלמ', ואפי' לרבנן דסברי דאין אדם מת ומשלם, ואם כן לימא מודו רבנן דלא אמרי' אין אדם מת ומשלם אלא היכא דבאין כאחד, אבל היכא דלאו באין כאחד חייב, ויש לומר דר' נחוניא עדיפא ליה למימרא, דאפי' ר' נחוניא דהוא מיקל בתשלומין דקסבר אין אדם כרת ומשלם, אית ליה דהיכא דלאו באין כאחד חייבין, וכל שכן לרבנן. והאי דנקט חלב, קמ"ל טעמ' (דאי) איפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל, אי נמי טעמ' דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה.
כגון שתחב לו חברו בתוך פיו. אבל תחב לו חברו ליכא למימר, דאכתי איכא טעמ' דאי בעי לאהדורה מצי מהדר ליה.
והא דאמרי' והא איבעי לאהדורה. כלומ' וכיון דכן מכיון דלא מהדר ליה קני ליה להתחייב בתשלומין, ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת בליעה, דאמרינן דמצי לאהדוריה על ידי הדחק כלומ' דאי מהדר ליה אי מאיס ליה ליכא לחיוביה אלא על הנאת גרונו ובני מעיו, וההיא שעתא חיוב תשלומין וחיוב נפשו באין כאחד.
רב אשי אמר בזר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו. פירש"י ז"ל וקסבר מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ובמסכת סנהדרין בפ"ק [ט' ע"ב] אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל, נהרגין ואין משלמין ממון, חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב, עידי האב נהרגין ומשלמין ממון, ממון לזה דהיינו בעל, ונפשות לזה לעידי הבעל שהיו באין להרגן, פירש"י ז"ל דקסבר רב יוסף מיתה לזה וממון לזה חייב, אלמא קסבר דפלוגתא היא, והכי איתא נמי התם בפרק בן סורר ומורה [ע"ד ע"א] דאמרינן ר' יוחנן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו, מאי טעמיה דר' יוחנן בן שאול דכתיב [שמות כ"א כ"ב] כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר, וכתיב בתריה אם אסון יהיה, ואפילו הכי אמר רחמנא לא יהיה אסון יענש, אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו, הכא נמי משכחת לה יענש ביכול להציל באחד מאיבריו, אלא אי אמרת יכול להציל באחד מאיבריו נמי ניתן להצילו בנפשו אמאי יענש, ואמרינן דילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה, כלומר והיינו טעמא דחייב, ומהדרי' לא שנא דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו כו', הא דאמרינן לא שנא ופשטינן ליה מדרבה, דהוא רבה בר נחמני פליגא אדרב יוסף וקסבר רבה מיתה לזה ותשלומין לזה פטור. וליתא דהא מתני' היא דתנן [ב"ק ל"ד ע"ב] יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, כיצד שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב, והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שמתחייב בנפשו, והא התם דמיתה לחד ותשלומין לאחר שהוא חייב תשלומין לבעל הגדיש וחייב מיתה לשמים, לפי שהדליק בשבת, שהרי היה אפשר להזיק זה בשאר ימים ולא שידליק בשבת, מה שאין כן בתרומה שאי אפשר להזיקה באכילה שלא יתחייב מיתה ולא להתחייב מיתה עליה אלא במזיקה באכילה, ואם כן בפלוגתא דאמוראי תיהוי הא תיובתיה דרב יוסף, ותו תיובתיה מההיא דתנן [שם כ"ב ע"ב] היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור, והא התם דמיתה לזה וממון לזה שהוא חייב מיתה לעבד ותשלומין על הגדי, ואמרינן דפטור.
ורבינו תם ז"ל פירש דוודאי בכל התורה כולה מיתה לזה וממון לזה פטור, דהא קרא הוא דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש, והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לאשה ותשלומין לבעל, ואפילו הכי פטור, ודקא קשיא לן ההיא דהתם דרב יוסף דמחייב, שאני התם גבי עדים זוממין דהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואי אפשר לקיים בהם כאשר זמם לזה ולא לזה, דמה חזית, והם מחייבין ממון לבעל ונפשות לעידי הבעל וצריך לקיים בהם כאשר זמם על שניהם, ואע"ג דברישא בעידי הבעל שהוזמו נהרגין ואין משלמין ממון, דשאני התם דעלה דידה בלחוד הוא דמיחייבי הני תרתי הוי מיתה וממון לאחד, וכיון דמקיימינן בהו כאשר זמם בעיקר העדות דהיינו מיתה בהכי סגי לן, אבל בסיפא דהוי מיתה לזה וממון לזה בעינן לקיומי בהו כאשר זמם לעשות לאחיו בכל חד וחד.
ושתי תשובות בדבר, חדא, דמאי שנא עדים זוממים אטו בקרא כתיב לקיים תרווייהו, ואי לא אפשר לקיומי בהו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו תיהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה ותיבטל. ומאי דקאמר נמי דמקרא שמעינן לה, הא ליתה, דאם כן כי קא מקשינן התם בפרק בן סורר דלמא שאני התם דמיתה לזה וממון לזה, ואמרינן לא שנא, ומייתינן ראיה מדרבה, אדמייתי ליה מדרבה לייתי ליה מקרא ועדיפא ליה.
אלא כלך לדרך זה דאדרבא בכל התורה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב כדרב יוסף דהתם, מיהו לא חשבינן מיתה לזה וממון לזה אלא כי הא דהתם דעדים זוממין שהם חייבין מיתה לעידי הבעל שהיו באין להרגן וממון לבעל, אבל כשהוא מתחייב מיתה לשמים הא מיתה וממון לאחד חשבינן לה, והיינו הא דרב אשי דהכא דהיא מיתה לשמים, ומתני' דשורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב, והוא שהדליק הגדיש בשבת פטור, וההיא דהתם דבן סורר ומורה דאמר רבה רודף שהיה רודף כו', ההיא כמיתה ותשלומין לאחד חשבינן לה, שהרי ניתן להצילו בנפשו וכל הקודם להרגו זכה, וכיון שכן הרי הוא חייב מיתה לכל העולם. ולא גרסינן עלה התם ולא שנא לן, דמשמע דלא שני לן מיתה וממון לאחד למיתה לזה וממון לזה, למימרא דדא ודא אחת היא, דהא ליתא, אלא ולא היא דגרסינן, כלומר ולא היא דהא לא הויא מיתה לזה וממון לזה, אלא מיתה ותשלומין לאחד לפי שהוא רודף כדפרי' ומייתי ליה מדרבה, ומתני' נמי דהתם דהיה גדי סמוך לו ועבד כפות לו ונשרף עמו פטור, היינו טעמא נמי לפי שהוא רוצח והוא מתחייב מיתה לכל העולם והיינו דחשיב לן נפשות וממון לאחד, ומאי דקא מסתייע מקרא מדכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש, והא התם ממון לזה ונפשות לזה, אע"ג דהוא רוצח, דהא מוקמת לה ביכול להציל באחד מאיבריו, וכי אתית למימר דיכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו, יש לומר התם נמי כיון דאשה וולדות חד גופא הוא כמיתה ותשלומין לאחד חשיב, והיינו דכי איכא אסון דאשה מיפטר, והא דאמרינן עלה התם דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה, לאו משום אשה, אלא משום חבירו שמתעצם עמו, דהא אנן קשיא לן עלה התם כי ליכא אסון דאשה נמי כיון דמתעצם עם חבירו להרגו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר ליפטר שהרי ניתן להצילו בנפשו והרי זה מתחייב בנפשו, אלא לאו וודאי תיפשוט מינה דיכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו, והתם אמרינן ביכול להציל באחד מאיבריו, והיינו דלא ניתן להצילו בנפשו, ועלה אתינן למידחי דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה, דגבי ההוא גברא דקא מינצי בהדיה ממון לאחד ונפשות לאחר הוא, אבל כי איכא אסון דאשה אע"ג דיכול להציל באחד מאיבריו ולא ניתן להצילו בנפשו, לגבי אשה וולדות נפשות וממון לאחד חשבינן לה, וכי תימא וכי איכא אסון אמאי יענש, שהרי רודף אחר חבירו הוא, יש לומר לר' יונתן בן שאול ביכול להצילו באחד מאיבריו, ולרבנן נמי אפשר דלית להו לר' אלעזר דאמר התם במצות שבמיתה הכתוב מדבר, אלא לאו איכא אסון דאש' אף על פי שאינו חייב מיתה, שהרי לא נתכוון להרוג כלל פטור, והוה ליה חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ופטור, כך פירשו בתוספות.
<h2>דף לא.</h2>
הכא איפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל. מסתברא דהוא הדין נמי היכא דלא סגיא ליה בלא הגבהה, וכגון שהיה ראשו אסיר שאינו יכול לשוח וליטלנו אם לא יגביהנו בידו, אלא הא אכפת לן משום דאין אנו קפידין על המעשה היאך נעשה, אלא על המלאכה היאך היא ראויה שתעשה, ואכילה וודאי ראויה שתעשה בלא שישוח, וקא אמרינן השתא דכיון דהגבהה לאו צורך אכילה היא, לא חשבינן לה להגבהה שעתא דאתחלת החיוב, והשתא לא משמע לן לישנא דאי בעי לאהדוריה אי מצי לאהדוריה לא שני לן בינייהו כלל, דקא סלקא דעתך השתא דאף על גב דאי בעי לאהדוריה מצי מהדר ליה, מכל מקום כיון דלא אפשר לאכילה בלא הכנסת פיו, שעת הכנסתו לפיו היא שעת התחלת החיוב, ומשעה שמתחיל להתחייב בנפשו ראוי שיפטר, מה שאין כן בהגבהה דאפשר בלאו הכי, והיינו דאמרינן אי נמי התם אי בעי לאהדוריה לא מצי מהדר ליה, הכא מצי מהדר ליה, כלומר וכיון דמצי מהדר ליה לא חשיב לן אתחלת דחיוב עד שעת בליעה, והיינו כשיטת' דלעיל [ל' ע"ב] דאמרינן היכי דמי אי דמצי לאהדוריה ניהדריה, כלומר ומדלא מהדר ליה מיחייב בתשלומין, ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת בליעה, אי דלא מצי מהדר ליה אנוס הוא, כלומר ואפילו אחלב לא מיחייב, ומוקמינן לה דמצי לאהדוריה על ידי הדחק, ומ"מ אחלב מיחייב, דהא לאו אנוס גמור הוא, ואתשלומין לא מיחייב, דכיון דלא מצי לאהדוריה שפיר אלא על ידי הדחק, וודאי מסתמא אימאיס ליה במיני דגן, וליכא לחיוביה אלא על הנאת גרונו ובני מעיו, וההיא שעתא חיוב נפשו וחיוב תשלומין באין כאחד, והיינו כהאי לישנא בתרא דהכא, וזה נראה נכון, ומיהו טעמא דמצי לאהדוריה על ידי הדחק צ"ת.
גופא אמר ר' אבון הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור, שעקירה צורך הנחה היא. מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת כו'. עד ואמאי הכא נמי הגבהה צורך הוצאה הוא. קשיא לן ומאי קושיא דהא ללישנא קמא אפשר לה להוצאה בלא הגבהה דאי בעי גריר ומפיק, כדאמרינן טעמא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל, להך לישנא נמי דאמרינן דאי בעי לאהדוריה לא מצי מהדר ליה, הכא נמי ליתיה להאי טעמא דהא אי בעי לאהדוריה מצי מהדר ליה, ועיקר תירוץ קושיא זו שאין עיקר הכוונה אם אפשר לזה בלא זה או אי אפשר, אלא שכבר התחיל להתחייב בנפשו כשמתחייב בתשלומין, כגון עקירה והנחה, דוודאי משעת עקירה התחיל להתחייב בנפשו, משום דבחיוב שבת כיון דבעינן עקירה והנחה אחר שעשה אותה מלאכה אין אומרין שחיובו על ההנחה, שזה אינו, שאין חיובו על ההנחה יותר מן העקירה אלא בין שניהם, וכיון שהוא חייב על העקירה כהנחה משעת עקירה הוא, פשוט שהוא מתחייב בנפשו מאותה שעה, הא למה זה דומה לקוצר דבעינן שיעור, ואין ספק כי כל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שנגמר שיעורו, הוא נדון כמתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, אע"פ שאין חיובו עד שעת גמר השיעור, ולפיכך בזו אע"פ שאפשר לזה בלא זה שאפשר להוצאה בלא הגבהה, מכל מקום עכשיו שהוא בהגבהה התחלת חיובו משעת הגבהה הוא, ואין לחוש אם אפשר בדרך אחרת, שמכל מקום כל ממון שאדם מתחייב עליו משעה שהתחיל להתחייב בנפשו פטור, אבל באכילת חלב על האמת אין התחלת חיובו כלל עד שעת בליעה, אבל למעלה עלה בדעת לומר שהגבהה צורך אכילה היא, הרי שעת הגבהה חשובה שעת התחלת החיוב אע"פ שאינו כן בדין, וחזרו לומר שזה אינו, שאין ההגבהה צורך אכילה, כיון שאפשר בלא כן דאי בעי גחין ואכיל, ועדיין יש ללמוד ממנו בהגבהה הוא שאפשר בלא כן, אבל אלו גחין ואכיל פטור, אע"פ שאין אמתת התחלת החיוב אלא משעת בליעה, כיון דהא וודאי לא סגיא לה לאכילה בלא הכנסה לפיו, זו וודאי חשוב הוא לנו התחלת חיובו, ובזו הוא שהוצרכו לטעם זה לידון שיהא חשוב התחלת החיוב משעה זו, אע"פ שאין כן עיקר הדין על האמת, אבל בזו כל שכן הוא שהיא כפשטא, וכן הוא מעיקר הדין שהתחלת חיובו חשוב משעת הוצאה, ושוב אין לחוש אם איפשר בדרך אחר אם לאו, שעיקר הכונה בזו ובזו שכבר התחלת חיובו משעה שמתחייב בממון. והא דאמרינן לעיל בענין עקירה והנחה, התם אי אפשר להנחה בלא עקירה לאו דווקא, אלא כלפי אכילת חלב אמרוה שאפשר לאכילה בלא הגבהה, תדע שהרי אין כן הלשון בדברי ר' אבין בעיקר השמועה שהוא לא אמר אי אפשר לעקירה בלא הנחה אלא הנחה צורך עקירה היא, כלומר שכן חיובו על העקירה כהנחה כמו שפירשנו, והשתא מקשי שפיר ללישנא קמא כדאמרן ומסתיין בהכי, רבינו נ"ר.
הכא במאי עסקינן בשעמד ובעומד לפוש אלא קאמרינן ודכוותה בתלמודא.
<h2>דף לא:</h2>
אלא הא מני בן עזאי הוא דאמר מהלך כעומד דמי. ואיכא דקשיא ליה אם כן אליבא דבן עזאי מעביר ארבע אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה, ובירושלמי [שבת פ"א ה"א] איתה להאי פירכא, ומוקים לה בקופץ.
מגרר ויוצא איצטריכא ליה. פירוש אלא כדאמרינן מעיקרא דהשתא אפילו דלא כבן עזאי מתוקמא, וקמ"ל דדרך הוצאה בכך.
ובמציעי, וסוגיין דלא כהלכתא, דאליבא דהלכתא וודאי קיימא לן דאפילו במציעי בהגבהה הוא דמיקנו ולא במשיכה, דכל היכא דאפשר בהגבהה לא מיקני בלאו הכי אלא בהגבהה, וכן מוכיח שם בב"ב [פ"ו ע"א] בפירוש, דאוקמוה להא במידי דבעו מתנא, ואפילו בבהמה שאין דרכה אלא במשיכה הוצרכו לומר טעם שתהא נקנית במשיכה ולא תהא צריכא הגבהה כבהמה דקה, משום דמיסרכא, אבל כל מידי דאפשר בהגבהה, בהגבהה אין במשיכה לא, והאי אוקמתא דהכא נמי לא קיימא, דהא רבינא ורב אשי דמתרצי לה באנפי אחריני. ואיכא דקשיא ליה מגרר ויוצא היאך הוא מתחייב לענין שבת, והא אמרינן התם [שבת ח' ע"ב] האי זירזא דקני רמא וזקפא רמא וזקפא פטור, ויש אומרים דשאני התם דליכא עקירה והנחה כאחת, שאין ראשו האחד נעקר לעולם. ויש שפירשו טעמא במקומה משום דאנן לענין שבת בעינן עקירה שלשה טפחים כדמוכח התם, והיינו טעמא דזירזא דקני דליכא עקירה שלשה טפחים. וזה שלא כדברי הרב ר' משה בן הרב ר' מיימון ז"ל [שבת פי"ג] שהוא סבור שלא אמרו אלא ברשות אחד, אבל מרשות לרשות אפילו למטה משלשה חשיבה עקירה, ואין דבריו נכונים כמו שמוכיח במקומו, ולפי שיטה זו איפשר לפרש שכן דרך פתחיהן שהיו גבוהים מן הקרקע ג' טפחים, והילכך איכא עקירה למעלה משלשה, ותו לא קשיא ההיא דהתם דזירזא דקני כדפרי'.
ודאפקיה להיכא אי דאפקיה כו' עד אבל לענין מקנא קני, מאי טעמא דלא שכיחי רבים. איכא למשמע מינה דמשיכה מרשות שאינו קונה במשיכה לרשות הקונה אינו צריך למשוך אחר שיהא שם במלואו, אלא כיון שהכניסו לשם במשיכה קנה, דאי לא תימא הכי א"כ אינן באין כאחד, דהא כיון דאפקיה איחייב ליה, מקנא לא קני עד דמשכיה במילואו, אלא לאו ש"מ כדפרי'.
רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלו, וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. פירש"י ז"ל לעולם ברשות הרבים, וכגון שצירף ידו למטה משלשה סמוך לקרקע, דכל למטה משלשה כלבוד דמי, וחשיבא לה הנחה על גבי קרקע, והיינו דמיחייב לעניין שבת, ולענין מקנא נמי קני כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה, וכי היכי דאמר רבא לענין הנחת שבת דידו חשובה לו, לענין מיקנא נמי הוי מקום חשוב למיקני כאלו הגביהה למעלה משלשה. ואינו נכון, דלגבי קניית ידו מי בעינן טעמא אחרינא וראיה כלל, והא קרא כתיב בהדיא ונתן בידה [דברים כ"ד א'], ואי ידו לא קני אלא מאי קני. ונראה מתוך דבריו דאי משום קרא הוה אמינא הני מילי בהגביהה שלשה, דקסבר רבינו ז"ל דהגבהה בעלמא לא קני אלא למעלה משלשה, והיינו דפשטינן מדרבא דאפילו למטה משלשה קני, והא נמי ליתא, דהגבהה וודאי אפילו למטה משלשה קניא, והא פשיטא וכבר פרישנא לה בבבא קמא, ותו נמי פשיטא דידו בכל ענין קני, ולענין מקנא נמי לא שייך טעמא דמקום חשוב, ותו כיון דאיתא לדרבא למה לי תו טעמא דצירף ידו, דהא מדרבא הוי דינא דליחייב נמי לענין שבת. ואיכא דגריס כגון שצירף ידו למטה משלשה אי נמי כדרבא, וזה עולה יפה, דהכי דקאמ' שצירף ידו למטה משלשה וקני דהא בידו הוא, ולענין שבת מתחייב דכיון דהוי למטה משלשה חשיבא לה כמונחת על גבי קרקע, אי נמי אפילו למעלה משלשה ולענין מקנא קני כיון דהוי בידו, ולענין שבת נמי חייב מדרבא, אלא שאין כן נוסח הספרים, ולפי גרסת הספרים נראה דהכי קאמר כגון שצירף ידו למטה למפתן הבית שלשה טפחים כי היכי דתיהוי עקירה ג' טפחים כדפרישנא, דלענין שבת בעינן עקירה ג' טפחים, ואפילו הוא גבוה מן הקרקע ג' חייב מדרבא דאמר ידו של אדם חשובה לו לענין הנחה דשבת דבעינן מקום חשוב כארבעה על ארבעה, והאי דאיכפל רב אשי לפרושי עקירה, משום דעד השתא דלא קס"ד כשצירף ידו מסתמא וודאי היה עקירה ג', שכן דרך פתחיהן שהיו גבוהים מן הקרקע ג' טפחים כדאמרן לעיל, אבל השתא דפרישנא בצירף ידו, איכא לפרושי דהוי למטה משלשה, והשתא אתיא שפיר דאוקמתא דצירף ידו, והא דרבא תרווייהו לטעמא דחיוב דשבת, ולענין מקנא הא פשיטא דידו מקנה קני ולא צריכא למימר. רבינו נ"ר.
לעולם ברשות הרבים וברשות הרבים נמי קנה. תמיהא מילתא ומי איכא מ"ד דמשיכה ברשות הרבים קניא, וכי תימא הא לאו מדין קניה אלא להתחייב באונסין, הא ליתא, דלא משמע וודאי דמהאי טעמא אתי עלה, ומסתבר לפרושי דבעלמא וודאי מודה רבינא דמשיכה ברשות הרבים לא קניא, ולא פליג אלא אהא דקסבר דכי האי גוונא כיון שמוציאו מרשות הבעלים לרשות שאינה שלהם בלי דעתם בכי האי גוונא קניא ברשות הרבים, וצ"ת, מ"א נ"ר, ותו לא מידי.
מתני' הבא על אחותו וכו' ורמינהי אלו הן הלוקין כו' וקיי"ל דאין אדם לוקה ומשלם. קשיא לן ולמה ליה למקשי מסיפא, ולאתויי ממתני' דהתם דלאו דברי הכל, דאיכא ר' יצחק דפליג עליה דקסבר חייבי כריתות לא היו בכלל מלקות ארבעים, והוה יכיל לתרוצי ליה מתני' ר' יצחק היא דפליג עליה, ולא אקשי ליה ארישא דקתני הבא על הממזרת, דאיכא מלקות לכולי עלמא. ואפשר לומר דכולו קשיאן ליה, ואלומי אלים ליה לקושייה דאפילו סיפא קשיא, ולא יכיל לשנויה הא מני ר' יצחק היא, דאכתי קשיא רישא, וכי תימא מאי קושיא, והא אוקימנא מתני' לעיל [כ"ט ע"א] כר"מ דאמר נערה ולא קטנה ור"מ סבר אדם לוקה ומשלם, י"ל דלא מיתוקמא ליה סיפא כר"מ, דאם כן קשיא בתו. ואיכא דקשיא ליה כיון דאיתוקמא רישא דמתני' כרבי מאיר, א"כ הא דאמרינן לקמן אי ר' יצחק קשיא ממזרת, מאי קושיא, דהא רישא ר' מאיר היא דאית ליה אדם לוקה ומשלם, וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמא בתרי תנאי, וכי הוה אתינן לאוקומה כר' יצחק, קס"ד דר' יצחק סבר לה כר' מאיר דנערה ולא קטנה.
<h2>דף לב.</h2>
אמר עולא לא קשיא כאן כו' עד במפותה, אלא קאמרי' דכיון דאמרינן במפותה, תו לא בעינן שוטה, דכיון דמפותה דמדעתה עבד הא קא מחלה.
והא דאמרינן השתא דאתית להכי אפילו תימא אחותו נערה ביתומה שוטה מפותה. פירש"י ז"ל דלא גרסינן שוטה, דכיון דאוקימנא במפותה אפילו בלאו שוטה, הא עבדה מדעתה ומחלה כדאמרן. ורב שמואל הלוי הנגיד ז"ל כתב יתומה, לאו דווקא יתומה, אלא מאי יתומה לענין קנס, שנתארסה, ואליבא דר"י הגלילי דאמר [להלן ל"ח ע"א] נתארסה ונתגרשה אין לה קנס, ובשיש לה אב איירי, והיינו דקאמר ביתומה שוטה ומפותה יתומה לענין קנס, שוטה שאין לה בושת ופגם, ומפותה שאין לה צער, דאי לא כיון דיש לה אב מחילה דידה לאו כלום הוא דהא יש לה אב. וקשיא לן ונוקמא ביתומה גמורה ומפותה, דכיון דהוי יתומה גמורה הוי שלה ומפותה עבדה מדעתה ומחלה. וי"א דלא יכול לאוקמיה הכי, דאפילו בהא איכא ממונא, דהא איכא קנס וקנס לא מציא מחלה שלא זכית' אותו תורה עד שעת נתינה כדכתיב ונתן וליתיה כדבעינן למימר קמן [מ"ב ע"ב]. ותו קשיא לן אכתי לוקמא ביתומה גמורה שאין לה אב, וכן לענין קנס כגון שנתארסה ונתגרשה ומפותה, דכיון דליכא אלא בושת ופגם והוי דידה וודאי מציא מחלה, ואפשר לומר דבעי לאוקמה אפילו בשיש לה אב, והשתא דאתינן להכי אפילו תימא דקנס מציא מחלה ולא בעי לאוקומה ביתומה ומפותה, דניחא ליה לאוקומה אפילו בשיש לה אב, ומיהו מחוורתא דמילתא דשוטה לאו דווקא אלא אשגרת לישן הוא, ונקט לה איידי דאמר בקמייתא שוטה ומפותה.
אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות משלם מלקא לא לאקי. מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה, ואי ממונא לקולא הוא שכן לא עשו מעשה. האי דקא חשבינן כי לא צריכי התראה חומרא, וכי לא עשו מעשה לקולא, משום דהתראה דאנן הוא דלא מצריכ' להו, היינו חומרא דמחמרי' גבייהו בהא, אבל לא עשו מעשה דהכי הוא דאין עושין מעשה היינו קולא, כלומר ראוי להקל עליהם שהרי לא עשו מעשה.
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. ואי ממונא לקולא הוא שכן לא עשו מעשה, קשיא להו לרבוותא ז"ל אי פרכינן צד חמור, אם כן בטלת כל מה הצד שבכל התלמוד. וי"א שאין מקשים צד חמור אלא כשחומרות אלו שהם במלמדין חמורות שאין כיוצא בהם בכל התורה, כגון אלו של חובל ושל עדים זוממין, שהרי חובל חייב בחמשה דברים, ועדים זוממין אין צריכין התראה, שאין כיוצא בהן בכל התורה, אבל בעלמא אע"ג דאיכא צד חמור גמר מתרווייהו, וזה אינו, דהא דהכא וודאי אשכחן דכוותייהו בצד הקל דאמרינן בחובל שכן הותר מכללו, ועדים זוממין שכן לא עשו מעשה, שהרי חלב חיה שהותר מכללו, והרי אשת אח שהותר מכללו אצל יבם, והרי נשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ומסית שלא עשו מעשה, ותו דהא במסכת פסחים בפ' כיצד צולין [ע"ז ע"א] אשכחן דפרכי' נמי צד חמור, דאמרינן מה לפסח ותמיד שכן יש בהם צד חמור פסח שכן כרת תמיד שכן תדיר וכליל, ואם איתא להאי כללא מאי קושיא אטו חומר דכרת לא אשכחן, וכי תימא דבטול עשה כגון פסח לא אשכחן, והא מילה, ואפשר לומר דכיון דבשאר קרבנות לא אשכחן ועליהו דנינן מסתיין בהכי, ואכתי קושיאן הנך דהכא. ומדברי רבינו שלמה ז"ל במסכתא סנהדרין [ס"ו ע"א ד"ה שכן] נראה שהוא סובר דכי פרכי' צד חמור, ה"מ כשאין חומרא בלמד שאינה במלמדין, ויש חומרא במלמדין שאינה בלמד, אבל כל מקום שיש חומרא בלמד שאינה במלמדין לא פרכי' צד חמור, והכא ליכא חומר בלמד שאינה בשני המלמדין, אע"פ שיש בו חומרא שאינה באחד מהם, שהרי עשו מעשה ולא הותרו מכללן, מה שאין כן במלמדין, שהרי חובל הותר מכללו ועדים זוממין לא עשו מעשה, מ"מ אין בו חומרא שאינה בין שניהם, שהרי חובל עשה מעשה ועדים זוממין לא הותרו מכללן, ויש חומרא באילו שאינה בלמד אע"ג דאיכא הכא בהאי למד כרת, כרת מעלמא אתי להו ואינו חומר שבעצמן, מה שאין כן בחומרין אלו שבחובל ועדים זוממין, וכן לענין צד הקל אין קולא בלמד שאינה במלמדין בשניהם אע"פ שבאחד מהם, דהא בלמד איכא קולא שהן צריכין התראה ושאין חייבין בחמשה דברים, מה שא"כ במלמדין אלו שחובל חייב בה' דברים, ועדים זוממין שאין צריכין התראה, אלא שאין בין שניהם שכן חובל צריך התראה ועדים זוממין בחמשה דברים כגון שהיו מעידין פלוני חבל לחבירו ונמצאו זוממין, ויש קולא באלו שאינן בלמד, חובל שכן הותר מכללו ועדים זוממין שכן לא עשו מעשה. מיהו קשיא עליה ההוא דאמרי' בפסחים [שם] דפרכינן צד חמור בפסח ותמיד, פסח שכן כרת תמיד שכן תדיר וכליל, והא וודאי איכא שאר חומרי בשאר קרבנות שאינן באלו, שהרי שאר קרבנות מכפרין מה שאין כן בפסח שאינו מכפר, ואיכא עומר ושתי הלחם שכן מתירין בחדש משא"כ באלו, ואפשר לומר פסח כיון דאיכא הרצאת דמים וודאי מכפר הוא, א"נ האי לא איכפת לן דאיתא באידך דוודאי תמיד מכפר הוא, עומר ושתי הלחם נמי הא אמרינן עלה התם פירכא אחריתי דבלאו הכי נמי לא אתו מינייהו, ולשון רחוק הוא, ותו קשיא לן עליה דוודאי הכא נמי איכא בלמד קולא שאינה במלמדין, דהא אי בעי מודו ומפטרי כדקיימא לן דמודה בקנס פטור, ולי בזה פירוש נכון כתבתי במסכת מכות בס"ד.
<h2>דף לב:</h2>
ור' יוחנן אמ' כאן שהותרו בו כאן שלא הותרו בו, אלמ' קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקא לקי ממונא לא משלם שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. קשיא לן ובעלמא מי לא אמר ר"מ, והא אמרינן התם בבבא מציעא [צ"א ע"א] החוסם פי פרה ודש בה משלם שלשת קבין לפרה וארבעה קבין לחמור, ומוקמינן לה התם אליבא דר"מ דקסבר אדם לוקה ומשלם, והא התם משם אחד הוא, יש לומר התם נמי משום שני שמות נינהו, דמשום לא תחסום מיחייב אמלקות, ומשום והשיב את הגזילה מיחייב אתשלומין.
ור' יוחנן מאי טעמא לא אמר כעולא. דעולא לא קשיא ליה מאי טעמא לא אמר כר"י, דטעמיה דעולא שפיר אתי דהא גמר ג"ש, אבל דר' יוחנן קשיא ליה מ"ט לא אמר כעולא כיון דאיכא ג"ש, ואע"ג דאיכא סמוכין לר' יוחנן, סמוכין כל היכא דלא מפונה ולא מוכח ג"ש עדיפא כדמוכח ביבמות [ד' ע"א].
<h2>דף לג.</h2>
משום דלאו בני התראה נינהו. אי משום דרבה אי משום דאביי, מ"מ כיון שאין בהם התראה תו לא צריכי קרא דממון משלמי ולא לקו, דכיון דאיכא בהו שתי רשעיות ואי אפשר לקיומי בהו אלא חדא מינייהו, הא פשיטא דההיא דאתיא להו מדינא מקיימי להו, והיינו ממון ולא מלקות דאתי בהו בלאו דינא כל היכא דאיכא למענשינהו במידי אחריתי, אבל היכא דלא אפשר דליכא עונש אחרינא וודאי מלקי' להו.
והא דאמר אביי לאו מילתא היא דאמרי הכי נוסחא דסיפר', ופירושא משום דפרכא אביי לדרבה דאמר דלא אפשר למיעבד בהו התראה, וא"כ מנא לן תו דלא בעי התראה, אימא דבעי התראה, היינו דקאמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דוודאי עדים זוממין לא צריכי התראה, דהא אינהו בעו למיקטלי' בלא התראה ובעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ואכתי בין לאביי בין לרבה דהא לכולהו ליכא בעדים זוממין התראה, דר' אלעזר שפיר אתיא דממון הוא דאיכא לחייובינהו דאתי בהו מדינא.
<h2>דף לג:</h2>
אלמלא נגדינהו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא. איכא דאמרי דגוזמא קאמר, כלומר דילמא אי נגדינהו לא מצו למיקם בהימנותייהו, וליתא, דאם כן לא הוי ליה לרב למימר הכי, ורבינו תם ז"ל פי' דהיינו טעמא, משום דצלם שהקים נבוכדנצר לאו ע"ז גמורה היה, אלא לכבוד כעין אנדרטי של מלכים, והיינו דאמרי' נמי התם בפסחים [נ"ג ע"ב] מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לתוך כבשן האש, ואמרינן נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים, ואלו ע"ז היה, טעמא בעי, אלא כדאמרן, והיינו דמפרש טעמא משום דנשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים, כלומר שלא נתכוונו אלא לקדש את השם, לפי שהיו מישראל סבורים שהוא ע"ז וכוונתן לשם ע"ז, ואלו לא מסרו חנניה מישאל ועזריה עצמן, היו סבורין שהתירו פרושים את הדבר אפילו כפי כוונתן, תדע שאלו היה ע"ז, היאך היה אפשר שלא היו אחרים באותו הדור בכל ישראל שמסרו עצמן למיתה קודם שישתחוו לע"ז, אלא לאו וודאי כדפרישנא.
ומאי טעמייהו דרבנן דפטרי. דלא משמע לן דפליגי רבנן אדרשא דבי רבי ישמעאל ור' חזקיה, מדלא פליגי אלא בשבת, משמע דטעמייהו משום שבת.
<h2>דף לד.</h2>
השוחט בשבת וביום הכיפורים אף ע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. איכא דקשיא ליה שוחט בשבת שחיטתו אמאי כשרה, והא הוה ליה משומד לחלל שבתות בפרהסיא, דקיימא לן [בחולין ה' ע"א] דשחיטתו פסולה. ובתוספות [שם י"ד ע"א ד"ה השוחט] אומר דכיון דבשחיטה זו הוא שנעשה משומד, אינו משומד גמור שתאסר שחיטה זו אלא משחיטה זו ואילך. ומביאין ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן במסכת חולין [פ"א ע"ב] שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, ומוקמינן לה דלא אתרו ביה, דאי אתרו ביה הוה ליה חייב מיתה בידי ב"ד, ואין אדם לוקה ומת, ואכתי אמאי חייב, והא הוה ליה שחיטה שאינה ראויה, אלא וודאי שחיטה ראשונה שבה נעשה משומד אינה נאסרת. ואינה ראיה, דהא אוקימנא דלא אתרו ביה, וכיון דכן אפשר דהכי קאמרינן דלא אתרו ביה ולא הוי מזיד אלא שוגג, דכיון דכן אשתכח דלא הוי כלל משומד ושחיטה ראויה היא. אלא דלא נהיר דהתם משמע דלא אוקמוה בדלא אתרו ביה אלא כי היכי דלא ליהוי חייב מיתה, ומשום טעמא דקיימא לן דלא עבדינן ביה תרתי. אבל יש לומר דאי משום הכי לא איריא, דאיכא למימר דההיא דהתם באומר בגמר זביחה הוא עובדה שכבר נשחטה קודם שיעשה משומד, אבל הכא כיון דשחט בה פורתא נעשה משומד, אשתכח דכי קא שחיט משומד קא שחיט, מיהו מחוורתא דמילתא דכי קיימא לן דמחלל שבתות הרי הוא כמשומד הני מילי בפרהסיא, דהכי איתא התם בהדיא, והכא במאי עסקינן בצינעה.
המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. פירוש בשוגג יאכל אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום, והכי מוכח מדאמרינן התם במסכת שבת [ל"ח ע"א] בראשונה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, משרבו המשהים במזיד ואומרים שוכחים אנו, גזרו על השוכח, וכיון שהוא אומר שהיו מערימים תחילה לומר שהם שוכחים, מוכח דלדידיה נמי שריא, דאי לא אין אדם חוטא ולא לו.
במזיד לא יאכל כלומר בין הוא בין אחר בו ביום, אבל למוצאי שבת מותר בין לו בין לאחרים, ומנא תימרא, מדאמרינן התם בחולין [ט"ו ע"א] בהא דהשוחט בשבת שבת דומיא דיום הכיפורים קתני, מה יום הכיפורים בין לו ובין לאחרים ליומיה אסירא, אף שבת בין לו ובין לאחרים ליומא אסירא, ושחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים.
למוצאי שבת פי' אפילו לו, ובו ביום אסיר' אפילו לאחרים, והכי מוכח מדבעינן התם מאי טעמא לא מוקמינן לה בשוגג כר"י, אלמא דשוגג דר"י הני נמי דינייהו.
במזיד לא יאכל עולמית. פי' הוא, אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת, ממאי מדלא מוקמינן לה במזיד ואליבא דר"י, וכן פירש"י ז"ל שם. וכל היכא דאסרינן הכא בו ביום, למוצאי שבת אינו מותר אלא בכדי שיעשו, דאי לא אשתכח דמיתהני ממעשה שבת, ויש חולקין בדבר, ובמקומו יתבאר עוד בגה"י.
פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן. מחוורתא דמילתא דאליבא דר"י הסנדלר פליגי, וכדאמרינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, וכדאמרינן לעיל מאי טעמיה דר"י הסנדלר, וליכא היכריחא מינה דתיהוי הילכתא כוותיה, אע"ג דפליגי בטעמיה דנפקא מינה נמי דרבנן דפטרי. ואיכא דמפרשי דרב אחא ורבינא אליבא דכולהו פליגי, ומפרשי טעמא דקרא לכל חד וחד, לר"י הסנדלר כדאמרן, לר"מ נמי דאמר במזיד לא יאכל הכי דריש מחלליה בשעה שמתחללת אסורין מעשי', ולר' יהודה נמי דאמר במזיד לא יאכל, דרשינן הכי, מחלליה, ולמחלליה הוא אסור לעולם ואחרים לר"מ ולר' יהודה דרבנן, והכי נמי שוגג דרבנן לכולי עלמא, והא דאמרינן עלה מאי טעמיה דר' יוחנן הסנדלר, משום דמתניתא מיתוקמא כוותיה, וליתיה מדלא פרישו בהדיה בגמרא טעמיה דכל חד וחד, אבל הנכון כמו שפירשנו.
וסבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. קשיא לן ולר"מ למה לי טעמא דר' שמעון, דהא ר' מאיר הוא דאית ליה דינא דגרמי [ב"ק ק' ע"א] ודידיה עדיפא אלו שורף שטרותיו של חבירו לר"מ חייב לר' שמעון פטור, דר"ש לא אמר אלא בדבר שגופו ממון, ור"מ קאמר בכל מידי, יש לומר אפילו הכי בעינן דר' שמעון, דאי מדר' מאיר לא נפקא לן אלא דמחייב עליה משום תשלומי נזק, אבל לאו למימרא דחשוב לן כגופו ממון, ובתשלומי כפל וד' וה' בעינן גופו ממון, אבל לר"ש כיון דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי חשבינן ליה כגופו ממון וחייבין עליו תשלומי כפל.
רבה אמר לעולם בטובח על ידי עצמו ור"מ כו'. פי' רבה אליבא דר"מ הוא דמפרש, וטעמא דנפשיה הוא דקאמר, ולאו לתרוצי מתני', ולקמן מקשינן לה עליה מתניתן כמאן מוקים לה.
<h2>דף לד:</h2>
והא דאמר רבה היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת. פירש"י ז"ל גנוב לו מערב שבת. וגנב וטבח בשבת. כגון שהיה מגרר ויוצא, ודלא כר' נתן דקסבר [שבת צ"ד ע"א] חי נושא את עצמו, אי נמי אפילו לרבי נתן בכפות, דהשתא הוו ליה איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד, הילכך כי קא טבח פטור דאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה, ודווקא טבח בשבת, אבל טבח בחול אע"פ שגנב בשבת בשעה שנתחייב בנפשו, כיון דאכתי איתה לה בעין כל היכא דאיתא דמר' אית' והשתא הוא דמיחייב אגניבה וטביחה ומכירה, וזו היא שיטתו. ואין צריך, דאפשר לפרש גנב וטבח בשבת כגון שהיה בהמת חבירו ברשותו וטבחה, דגניב ליה ההיא שעתא בטביחה, דגניבה וטביחה ואיסור שבת באין כאחד.
וצריכא דאי אשמעינן שבת משום דאיסורה איסור עולם. פירש"י ז"ל דאצרכתא אפטורה דקאמר קאי, ואשמועינן שבת ואשמועינן מחתרת. וקשיא לן וכי לזו הוצרכנו, והא כמה מתני' דתנן בהו בהדיא פטורא דשבת, וחדא מינייהו והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו [ב"ק ל"ד ע"ב]. ואיכא דמפרש דאצרכתא אחיובא דמחייב אטביחה ומכירה בין בשבת בין במחתרת קאי, דעבדינן בה תרתי, ואשמעינן שבת דעבדינן בה תרתי, ואשמעינן מחתרת. ולא נהיר, מדקא נקיט בטעמיה דאצרכתא דלא אתיאן חדא מאידך חומרא דשבת וחומרא דמחתרת, ואם איתה אדרבה קולי הוה ליה למנקט ולמימר דמחתרת לא אתי משבת, דשבת הוא דעבדינן בה תרתי דקיל דבעינן התראה, אבל מחתרת דלא בעינן התראה לא, אי נמי איפכא דמחתרת הוא דאין איסורו איסור עולם, אבל שבת דאיסורו איסור עולם לא, ולא הוה ליה למינקט חומרי כדנקיט השתא דכל היכא דחמיר טפי כל דכן דליכא לחיובי תרתי, ואפשר לפרש דוודאי אפטורא קאי, ואיצטריך לאשמועינן הכא דקמ"ל דאע"ג דמיחייב בעלמא דבקנס אדם מת ומשלם, הכא כיון דפטור הקרן פטור אתשלומין ד' וה', ולא אמרינן דכיון דדינא הוא דמיחייב אקנסא מיחייב נמי אקרן, ואשמועינן הא בתרווייהו דבתרווייהו בין בשבת בין במחתרת בהא פטור, וצ"ת.
אמר רבא הניח להם כו', עד מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא, מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא. פי' מאן דמתני לה ארישא דהיינו במתה, דאפילו בהא קאמר דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, וכל שכן אסיפא דטבחוה ואכלוה, ופליגא דרב פפא דקאמר דאין חייב עד שעת האונס, אלא וודאי משעת משיכה מתחייב באונסיה, ומיהו דווקא כשהניח להם אביהם אחריות נכסים, אבל לא הניח להם אביהם אחריות נכסים, לא, דמטלטלין דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. מאן דמתני לה אסיפא, דהיינו טבחוה ואכלוה, דווקא אסיפא הוא דמיחייבי, אבל ארישא לא, כטעמיה דרב פפא דקסבר דאין חייבין באונסיה עד שעת האונס, וכיון דכן אפילו כי איכא אחריות נכסים לא מיחייבי, דהא לא מיחייב עלה אבוהון כלל, ואינהו נמי לא מיחייבי, דהא לאו שואלים נינהו. והאי דמחייבי אסיפא, פירש"י ז"ל [ד"ה ואיכא] דהוו להו פושעין דהוה להו למידק, וקשיא עליה אם כן מאי שנא הניח להם אביהם אחריות נכסים, כיון דפושעים חשבינן להו, אפילו לא הניח להם אביהם נמי. אבל הנכון דאינהו ודאי לאו פושעים כלל נינהו, אבל אביהם הוא דחשיב פושע דהוה ליה למימר בשעת מיתה, ושמעינן מינה דכי קאמר רב פפא דאין חייבין עד שעת האונס, לאו שעת האונס ממש קאמר, דאם כן היכי מיחייב הכא, והא בשעת האונס ליתיה לאב, אלא משעת פשיעת האונס. ואיכא דקשיא ליה וכי לא הניח להם אביהם אחריות נכסים אינהו היכי מיחייבי עליה כלל, והא קיי"ל [בב"ק קי"א ע"ב] הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם, וליתא דהא אוקימנא התם לאחר יאוש, והכא שאלה הוא וליכא יאוש. מיהו אכתי קשיא כיון דליכא יאוש, אמאי דמי בשר בזול ותו לא, והאמרינן התם גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, וי"ל התם במידי דמשתרשי ליה לגמרי כגון פת ויין, שאפילו בא לקנותו היה אוכל כמה שאכל עכשיו, אי נמי כגון דאכיל, אבל הכא דהא דאינהו לא הוו פושעים כלל, דקסברי דדידהו קא אכלי, ליכא לחייובינהו אלא דמי בשר בזול, דקא משתרשי להו. ומיהו הא דקאמרינן ארישא דאין חייבין באונסיה במתה, ודוקא מיתה, דאינהו לאו שואלים נינהו, אבל ודאי מסתברא דשומרי שכר מיהת הוו, ולא גרעי מאבדה דקיי"ל [ב"מ כ"ט ע"א] דהוי שומר שכר.
<h2>דף לה.</h2>
והא תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה כו'. קשיא לן ומאי קושיא, והא אמרינן התם במסכת סנהדרין [ע"ט ע"ב] דהא דחזקיה מפקא מדר' ומפקא מדרבנן, דר' סבר נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ממון, ורבנן סברי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה, וחזקיה אית ליה דפטור ממיתה וממון, וכיון דכן מאי מקשינן ליה מינה לר' יוחנן, דהא ר' ורבנן לית להו דחזקיה. ויש לומר דרבנן עד כאן לא פליגי עליה דחזקיה אלא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה דחייב מיתה, אבל וודאי אית להו דחזקיה דמקשינן אדם לבהמה לגבי הא דלא תחלוק בו לעולם לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון, ואפי' ר' נמי אפשר דלא פליג אדחזקיה אלא דווקא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה, שריבתה בו תורה ממון במקום מיתה כדאיתא התם, אבל באידך מודה. וא"כ הא דאמרינן התם בסנהדרין בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ד ע"ב] הניחא למאן דאית ליה דחזקיה, אלא למאן דלית ליה דחזקיה מאי איכא למימר, לא משכחת לה דלית ליה דחזקיה אלא להאי לישנא קמא דר"י הוא דלית ליה לחזקיה, ולא נהיר, אלא מחוורתא דר' ודאי פליג אחזקיה, והיינו דקאמר התם אלא למאן דלית ליה לתנא דבי חזקיה מדר'. ומיהו אכתי מקשינן מינה לר' יוחנן, דר"י לא קאמר דלא כרבנן וכדר', ומיהו אפשר דר"י מסברא דנפשיה פליג אחזקיה, אלא דקושיא לאו מדחזקיה אלא מדרשא, ור' יוחנן מ"ט דלא מודה בהאי דרשה, והיינו נמי דאמרינן לקמן אי מהאי דרשא מאי היכרחא דדלמא בשבת כתיב, דבבהמה גופא איכא לאיפלוגי, דאי במזיד פטור, ואי בשוגג אימא לך דחייב, דחייבי מיתות שוגגין חייב, ומהדרינן דעל כרחך בחול מיירי, הילכך שמעינן מינה מהאי דרשא דבמכה אד' ליכא לאיפלוגי, דלעולם פטור מממון. וקשיא לן ומאי טעמא לא אקשי ליה לר"י ממתני' דקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד, הא איכא מיתת ב"ד פטור, ואוקמה ר"י גופיה לעיל דלא אתרו ביה, וכי האי גוונא קאמר דאלו איכא מיתת ב"ד פטור אע"ג דלא אתרו ביה והוו להו חייבי מיתות שוגגין, וי"ל מתני' ה"נ קאמר, אע"פ שהן בהכרת שהן מזידין לענין כרת, הרי הן פטורין לעולם עד שתהא מיתתן בידי ב"ד, והיכי דמי בדאתרו ביה. ומ"מ אכתי קשיא א"כ סיפא דקתני הבא על בתו פטור, ליפלוג וליתני בדידיה בד"א במזיד אבל בשוגג לא. ואפשר דעדיפא ליה למקשי מדתנא דבי חזקיה דמיפרשא בהדיא מהאי דיוקא, א"נ אפשר דהא תנא ליה מתניתין מדקתני ואין בהם מיתת ב"ד, דהכי קאמר דלעולם חייב עד שתהא מיתתו בידי ב"ד.
אתיא רשע רשע, רבא אמר אתיא מכה מכה. תימה ור' יוחנן מ"ט פליג אהא, דהא מתניתא היא בהדיא במסכת מכות [ה' ע"ב] דתני לה להאי היקישא דרשע רשע. ואפשר דקסבר ר"י אע"ג דאיתקוש חייבי מלקות לחייבי מיתה, לא גמרינן להו להא מילתא דפטרינן להו מממון אלא חייבי מיתה דאיתרבו בהדיה, ולא חייבי מלקות, משום דכי כתיב רשע גבי מלקות הוא דכתי', ולא גמרינן מיניה לממון, ולהכי נמי נאדי רבא מטעמיה דאביי ולא מייתי לה מרשע רשע, ומייתי לה ממכה מכה דאליבא דר"ל לא כתיב במיתה אלא בממון, ומאי יומת בממון.
<h2>דף לה:</h2>
אי כרבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו. אבל ממזרת לא קשיא לר' נחוניא, דאפשר דרבי נחוניא לא אמר אלא בכרת ולא בחייבי מלקות, וכי תימא והא רבנן דפליגי עליה דר' נחוניא דפליגי בכרת ומודו במלקות, וכיון דהכי כל שכן לר' נחוניא דקאי בכרת דמודה במלקות, הא לאו היכריחא הוא, דהיינו לרבנן דחמיר להו עונש דבידי אדם בלחוד, וקסברי דכל היכא דענשו בידי אדם לא שנא מיתה ולא שנא מלקות לא עבדינן ביה אלא רשעה אחת, ולא חשיב להו עונש בידי שמים, אבל לר' נחוניא בן הקנה חשיב ליה כרת כמיתה, ולא תימא כרת כמיתה אלא אליבא דר' נחוניא בן הקנה היא דגמר לה מדקאמרי' כרת שלי כמיתה שלכם, אי נמי אסון אסון, וכיון דכן אע"ג דקאמר ר' נחוניא בן הקנה במיתה דחמירא במלקות לא אמר, וכן פירש"י ז"ל. ואיכא דקשיא ליה ולוקמא כר' נחוניא בן הקנה, וכגון שבא עליה בשוגג, דר' נחוניא בן הקנה לא אמר אלא היכא דאיתיה לכרת. וליתא, דהא וודאי אליבא דריש לקיש דקסבר חייבי מלקות שוגגין פטור לא סגיא בדלא קאמרינן אליבא דר' נחוניא בן הקנה נמי דחייבי כריתות שוגגין פטור, דהא טעמיה דריש לקיש מדאיתקוש חייב מלקיות לחייבי מיתות, אליבא דר' נחוניא בן הקנה נמי הא איתקוש חייבי כריתות לחייבי מיתות, וכיון דכן, היינו נמי דקאמרינן בשלמא אי סבר לה כר' יוחנן מתרץ לה כר' יוחנן. כלומר ומוקים לה בין כרבנן דאלו הן הלוקין הבא על אחותו, בין כר' יצחק, או כר' נחוניא בן הקנה, אלא אי סבר לה כריש לקיש כמאן מתרץ לה דלריש לקיש ליכא לאוקמוה כחד, הילכך קושיא מעיקרא ליתה.
אבל הרב אדוני זקיני ר' זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל פי' דאליבא דר' נחוניא בן הקנה בין לר"י בין לר"ל חייבי כריתות שוגגין פטור, ואע"ג דפליג ר"י בחייבי מלקות שוגגין אע"ג דאיתקוש לחייבי מיתה, שאני התם דמלקות מילתא אחריתי היא, וקסבר ר"י דאף ע"ג דאיתקוש לחייבי מיתה לא פטרינן מממון, אלא חייבי מיתה דאינהו גופייהו איתקוש למכה בהמה, והיקישא דמלקות ומיתה אתיא ליה למילתא אחריתי כדדרשינן ליה התם במסכת מכות [ה' ע"ב], אבל כרת אליבא דר' נחוניא בן הקנה כיון דאיתרבי לאו מילתא אחריתי הוא, אלא היא היא, והוא כרת והוא מיתת ב"ד, דלא שני ליה בין מיתת ב"ד של מטה לב"ד של מעלה, דדא ודא אחת היא, וכיון דכן כיון דאיתקוש חייבי מיתות ב"ד למכה בהמה, הוה ליה נמי כמאן דאיתקוש חייבי כריתות גופייהו כדאמרן, ודא ודא אחת היא. ויש מקשים לדבריו מההיא דאמרינן בפסחים [ל"א ע"ב] האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים, ואתינן למפשט מינה דבעלמא תשלומי תרומה לפי מידה הוא משלם, דאי סלקא דעתך לפי דמים, א"כ הכא בשוגג היכי משלם חמץ בפסח בר דמים הוא, ומוקמינן לה כר' יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה, ומקשינן אי ר' יוסי הגלילי אימא סיפא במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים, ואי ר' יוסי הגלילי אמאי פטור מן התשלומין, ואמרינן סבר לה כר' נחוניא בן הקנה, ואפילו הכי קאמר בשוגג משלם קרן וחומש, אלמא חייבי מיתות שוגגין לר' נחוניא בן הקנה חייב, ומ"מ אפילו לפי דבריהם ההיא לא אפשר דאתיא לכו"ע, אלא כר' יוחנן דהכא, דאלו לריש לקיש כיון דקסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מדאיתקוש, אליבא דר' נחוניא בן הקנה נמי לפום האי טעמא לא סגיא דלא קסבר דחייבי כריתות שוגגין חייבין.
מיהו ליתא להאי קושיא, דהא כבר פירקה רבינו ז"ל התם [בפסחים] דשאני ההיא, שהרי בפירוש רבתה תורה הקדש לתשלומין, דאי לא תימא הכי אם כן לר' נחוניא בן הקנה לא משכחת לה נהנה מן ההקדש דמשלם חומש ואשם, דהא איכא מיתה, אלא דרחמנא רבייה, וכיון דאיתרבי לענין הקדש אע"ג דאיכא חיוב כרת בלאו טעמא דהקדש כיון דאיתרבי איתרבי, וכי תימא הא ניחא לאביי דגמר אסון אסון וקסבר דר' נחוניא בן הקנה אפילו במיתה בידי שמים קאמר, וכיון דכן וודאי לא סגיא בדלא קאמרינן דרחמנא הוא דרבייה, אבל לרבא דקסבר דווקא כרת אבל מיתה לא, דלא אמר רחמנא אלא כרת שלי כמיתה שלכם, אם כן אי משום הקדש ליכא ריבויא, דהא בעלמא אוכל תרומה מדינא הוא חייב, דבמיתה בידי שמים אית לן אדם מת ומשלם, וכיון דכן בהא כיון דאיכא כרת דחמץ אפילו בשוגג ליפטר, דהא אמרת דלרבי נחוניא בן הקנה אין אדם חייב כרת ומשלם אפילו בשוגג. אי משום הא לא אריא, דהא דהתם נמי אביי הוא דקאמר לה דלפי דמים משלם, ולפום ההוא טעמא נמי הוא דבעינן לאוקמוה כר' נחוניא בן הקנה. ותו דבלאו הכי נמי לא אכפת לן, אפילו אתיא ההיא דהתם כאביי דליכא למימר מינה, אמאי לא אמרינן התם ולרבא מאי איכא למימר, דהא אוקימנא לה התם כתנאי. תדע דהכי איתה מדנקט התם תרומת חמץ, דאלו לר' נחוניא חייבי כריתות שוגגין חייבין, אמאי נקט לה בתרומה ליתני בחמץ בפסח אע"ג דלאו תרומה, דהא אוקימנא כר' יוסי הגלילי דקסבר חמץ בפסח מותר בהנאה, הילכך בשוגג משלם קרן וחומש, דהא קיימא לן דחייבי כריתות שוגגין חייבין במזיד פטור דאין אדם חייב כרת ומשלם כר' נחוניא בן הקנה, אלא וודאי כדפרישנא, דאי בחמץ בעלמא בין בשוגג בין במזיד פטור, דחייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד, דקיי"ל לכו"ע דבין שוגג בין מזיד פטור אליבא דר' נחוניא בן הקנה, והיינו דתנן לה בתרומה דהשתא בשוגג דינא הוא דלחייב לפי שנתרבתה לתשלומין, אבל במזיד מדין תשלומי תרומה לא מיחייב, שלא רבתה תורה תשלומי תרומה אלא בשוגג, ואי משום דחמץ בפסח בר דמים הוא, כיון דאיכא כרת אין אדם חייב כרת ומשלם וזה נכון וברור. ואיכא נמי דאמר דוודאי מתניתין לא מיתוקמא בשוגג בכרת, ממאי מדקתני [לעיל כ"ט ע"א] אע"פ שהן בהכרת ולא קתני שיש בהן כרת, אלמא דאפילו איתיה לכרת איירינן.
והא דאמרינן על כרחך כר"י ס"ל. קשיא ליה לרבי נ"ר ולימא אפילו כריש לקיש, ואע"ג דאית ליה לר"ל דחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר פטור, ה"מ כגון דהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובהדי דמחייב קרע שיראין דיליה, דחיוב מלקות וממון תרווייהו לאו מחד מילתא קא אתו, אבל בהא דחיוב מלקות וממון מחד מילתא, הוא סבר לה כעולא דאמר [לעיל ל"ב ע"א] כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי, דומיא דהא דאמר ריש לקיש נמי לעיל [בע"א] בחובל בחבירו בהכאה שיש בה ממון דממונא משלם מלקא לא לקי. וניחא ליה דלא אמרינן השתא כמאן מתרץ לה אלא מדר' יוחנן וריש לקיש, ולא ניחא לן לאוקמה כעולא. אי נמי אפשר דקא משמע ליה דעולא וריש לקיש וודאי פליגי, וחדא מפקא מאידך, דעולא קסבר בכל דוכתא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי אפילו הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, ובהדי דמחייה קרע שיראין דיליה, ואפילו בחייבי מלקות מזידין, וריש לקיש סבר בכל דוכתא דחייבי מיתות וחייבי מלקות שוין לגמרי, וכל היכא דאיכא מלקות פטור מממון ואפילו בשוגג לבר מחובל בחבירו דווקא דרבתה בו תורה, אבל בעלמא אפילו כגון חובל בחבירו, כלומר דמיחייב מלקות וממון משום חדא מילתא כל היכא דאיכא מלקות פטור. ואיכא דקשיא ליה ולוקמה אפילו לריש לקיש ואליבא דר' יצחק ובממזר שנשא ממזרת, ומיהו בירושלמי [ה"א] מוקמינן לה הכי, אבל שיטתא דגמרא דילן לאו הכי הוא, דהא פשיטא מאי למימרא היינו ישראל וישראלית בעלמא. והא דאמרינן לריש לקיש דאמר בפירוש רבתה תורה חייבי מלקיות מאן תנא דפליג עליה ר' נחוניא בן הקנה, לר"ל הוא דקשיא לן ולא לר' יוחנן, והא אתיא שפיר לרב סבא ז"ל דקסבר דאליבא דר' נחוניא בין לריש לקיש בין לר"י חייבי כריתות כחייבי מיתות ואפילו שוגגין פטורין, הלכך לרבי יוחנן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא רבנן, דקסברי דחייבי כריתות היו בכלל מלקות ארבעים, ואין אדם לוקה ומשלם וכגון שהוא שוגג, דלרבנן חייב, דהשתא ליכא מלקות, וקסברינן השתא דחייבי מלקיות שוגגין חייבין, ולרבי נחוניא בן הקנה פטור דאיכא כרת, וחייבי כריתות אפילו שוגגין פטורין כחייבי מיתות, אבל לריש לקיש דלא מצי למימר דרבנן פליגי עליה, דהא איהו קאמר דחייבי מלקות שוגגין פטור, קשיא מאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא, ואפילו תימא חייבי כריתות שוגגין חייבין לר' נחוניא בן הקנה, איכא לפרושה דלר' יוחנן שפיר אתיא, דרבנן הוא דפליגי עליה וכגון שלא אתרו בו למלקות, והוא מזיד לענין כרת דאיתיה לכרת וליכא מלקות, הילכך כיון דליכא מלקות משלם ואע"ג דאיכא כרת, דלרבנן אדם חייב כרת ומשלם, ולר' נחוניא בן הקנה פטור, כיון דאיכא כרת, דאין אדם חייב כרת ומשלם.
<h2>דף לו:</h2>
מתני' הבא על בתו ועל בת בתו כו'. קשיא לן ולמה ליה טעמא דמתחייב בנפשו, תיפוק ליה דקנסה דידיה הוא, ולמאן קא משלם. ואיכא מ"ד מתני' בנתארסה ונתגרשה ואליבא דר' עקיבא דמתני' דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה. וקשיא להאי סברא דהא וודאי דכוותה נמי אית לן לאוקומי ההיא דלעיל [כ"ט ע"א] דקתני הבא על אשת אחיו, בנתארסה ונתגרשה, דאי לא, הא איכא מיתת ב"ד דאשת איש, אלא וודאי בנתארסה ונתגרשה, ואי לר' עקיבא דמתני' דקסבר קנסה לעצמה, הא מוקמינן לה במסכת סנהדרין [ע"ג ע"ב] לרב פפא במפותה, דאי באנוסה ניתן להצילו בנפשו ומיתת ב"ד איכא, וכיון דהכי, אמאי אית לה קנס, דהא אוקימנא בנתארסה ונתגרשה דהויא לעצמה, וכיון דמפותה הא קא מחלה. ואיכא דאמרינן רישא לאו ר' עקיבא דמתני', אלא ר' עקיבא דברייתא [ל"ח ע"א] דאית ליה יש לה קנס וקנסה לאביה, הילכך אע"ג דמפותה, לית לה למחול כלל, אבל הך מתני' אית לה דר"ע דמתני' דקסבר קנסה לעצמה. וליתיה, דהך מתני' נמי אית לן לאוקמה במפותה, דאי באנוסה מאי שנא הני דחייבי מיתות, אפילו הני דלעיל דחייבי כרת, כיון דאנוסה הוי להו כחייבי מיתות ב"ד, דהא ניתן להצילו בנפשו, אלא וודאי במפותה, וכיון דאמרת דסבר לה כר' עקיבא והוי לעצמה, כיון דמפותה למה לי טעמא דמיתתו בידי ב"ד, תיפוק ליה דהא קא מחלה. ואפשר לומר דכולה כר"ע דמתני' ובשוטה ומפותה, שוטה דלאו בת מחילה היא, ומפותה דתו לא ניתן להצילה בנפשו. ובתוספות מתרצים דאפילו בלאו שוטה נמי רישא היינו טעמא דאית לה קנס, אע"ג דמפותה, משום דקנס לאו ממונא הוא למחלו, שאין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין. והא דאמרינן לקמן בפרק נערה שנתפתתה לאביה [מ"ב ע"א], נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה, דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד, מבשת ופגם הוא דקאמר דהא וודאי ממונא הוא ומחלה, וכי תימא תנא לאביה משום קנסא דאיכא, יש לומר הא נמי פשיטא, דהא בקנס קרא כתיב בהדיא, וליתה כדבעינן למימר קמן. ויש אומרים דהכא במאי עסקינן כגון שבגרה קודם שעמד בדין או שמת אביה, דקיי"ל [לקמן מ"א ע"ב] דהויא לעצמה, קמ"ל דלא יהבי יורשיו, ובירושלמי [ה"ג] אמרינן אלו אחר בא עליה קנסה לא של אביה הוא, תפתר כגון שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כר' יוסי הגלילי, ברם כר' עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה, כלומר אליבא דר' יוסי הגלילי בעינן למימר האי תירוצה דבא עליה בחיי אביה, אבל לר' עקיבא בלאו הכי נמי אתיא שפיר, דהא אית ליה דיש לה קנס וקנסה לעצמה, כלומר וכדפרי' בשוטה ומפותה או משום דקנס לא יכלה מחלה.
<h2>דף לז.</h2>
אשה מזנ' כו'. אפשר דהשתא נמי משמע לן דיוצאה בשן ועין לא ואפילו מתהפכת נמי אינה, אבל עיקר קושיין מעיקרא לאו משום יוצאה בשן ועין, דאיכא למימר אין הכי נמי, אלא משום אידך דאם כן אית לן למימר לפום טעמא קמא דאפילו אנוסה ומפותה נמי, ושמעינן ליה לר' יוסי בהדיא דמתיר בהו, דגבי טעמא דמוך כיון דמפקינן מינה יוצאה בשן ועין, וכ"ש אנוסה דלא ידעה כלל בשעת אונסה, אבל השתא דאמרינן טעמא דמתהפכת, איכא למימר אנוסה ומפותה אין, אבל יוצאה בשן ועין לא, דלא איכפת לה דהא לא סברא דנפקא לחירות, רבינו נ"ר, ותו לא מידי.
<h2>דף לז:</h2>
ולאו ממילא שמעת מינה לא תשקול מיניה ממונא ותיפטריה. כלומר למה לי מריבוייא דכל חרם, ממילא ש"מ, דהא קרא כתיב ולא תקחו כפר לנפש רוצח, והיינו מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה.
<h2>דף לח.</h2>
אמר רמי בר חמא איצטריך, סד"א ה"מ הרגו דרך עליה דלא ניתנה שגגתו לכפרה, אבל היכא דהרגו דרך ירידה דניתנה שגגתו לכפרה, אימא נישקול ממונא מיניה ונפטריה. פירוש והשתא אית לן ארבעה קראי, תרי דכל חרם דדרשינן לתרי מריבויא דכל, ולא תקחו כופר לנפש רוצח, ולא תקחו כופר לנוס, ומוקמינן חד לחייבו מיתות חמורות, כגון חובל באביו וגונב נפש שאין במינן כפרה, וחד לחייבי מיתות קלות שיש במינן כפרה, כגון רוצח בדרך עליה, וחד לדרך ירידה, ובמזיד דהיא גופה ניתנה בשוגג לכפרה, ואידך לשוגג גופה דחייבי גלות והיינו דלא תקחו כופר לנוס. וקשיא לן ואכתי כולי האי למה לי, דהא ברוצח קרא כתיב בהדיא ולא תקחו כופר לנפש רוצח, וכיון דכן כל דכן מיתות חמורות, אם כן קרא למיתות חמורות למה לי, הא מסתיין בתלתא קראי, חד דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח, דהיינו מיתות קלות וכל דכן חמורות, ואידך לרבויי אפילו במזיד בדרך ירידה דניתנה שגגתו לכפרה, ואידך לאיתויי שוגג גופה כדכתיב ולא תקחו כופר לנוס. ואפשר דאיצטריך, דלא אתי לן חובל באביו מרוצח ורוצח מחובל, דאי כתיב חובל אנא אמינא הני מילי חובל באביו דמיתות חמורות, אבל רוצח דמיתות קלות שיש במינן כפרה לא, ואי כתיב רוצח הוה אמינא אדרבא רוצח חמור שכן הרג את הנפש, אבל חובל באביו לא, דבכל חד איכא חומרא.
אמר ליה רבא הא מדתנא דבי חזקיה נפקא כו'. תמיהא מילתא אימר דשמעינן מינה מדתנא דבי חזקיה דלא תעביד בה תרתי, אבל דלא תשקול מיניה ממונא ותיפטריה מנא לן. ואפשר לומר מדתנא דבי חזקיה נפקא לן דלא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין דרך ירידה לדרך עליה בין מתכוין לשאין מתכוין. מיהו אכתי קשה כיון דהכי הוא, למה לי קרא נמי דלא תקח כופר לנוס, דבשוגג מדתנא דבי חזקיה נפקא דלא תחלוק בו בין שוגג למזיד. ואפשר דמשום דעיקר קרא דאשכחן במומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן, היינו אם כופר יושת עליו, דהוה ליה כהורג בשוגג, דהא לאו איהו הרג אלא שורו, אימא דהוה ליה כמאן דגלי ביה רחמנא בהדיה דבשוגג נישקול מיניה ממונא וניפטריה, משום הכי איצטריך. אי נמי אי כתב רחמנא שוגג, הוה אמינא דווקא שוגג דאפשר ליה לגלות וגלות מיהת מיחייב, אבל מזיד דלא סגיא אלא בקטלא דקטלינן ליה, כיון דגלי רחמנא במיתה בידי שמים דמתכפר לו, אמינא דכן במיתה בידי אדם, להכי איצטריך רוצח במזיד ובשוגג. וכי תימא כיון דתנא דבי חזקיה, למה לי ולא יהיה אסון דלא תעביד בה תרתי, ולמה לי קרא דלא תישקול מיניה ממונא ונפטריה, הא נפקא לן מדחזקיה דלא תחלוק במכה אדם לחייבו ממון לעולם, י"ל אי לאו ולא יהיה אסון ולא תקחו כופר, אנא אמינא לאידך גיסא דלא תחלוק בו לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אבל השתא דכתיב ולא יהיה אסון ולא תקחו כופר לחייבו ממון לא מצית אמרת, אלא וודאי אמרינן לפוטרו ממון.
אלא אמר רמי בר חמא איצטריך סד"א הני מילי היכא כו' כלומ' חד מהנהו קראי דלעיל דכל חרם לא תקחו כופר, לאו להכי הוא דאתו, אלא דלא נעביד ביה תרתי, וכי תימ' כולי האי למה לי, דהא כתי' ולא יהיה אסון. איצטריך סד"א הני מילי סימא את עינו והרגו בו דאחדא מילתא מיחייב תרויהו, בהא אמרינן דלא תעביד ביה תרתי, אבל סימא וכו'.
א"ל רבא והא נמי מאידך דתנא דבי חזקיה נפקא דתנא דבי חזקיה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין. כלומר ומאידך תנא דבי חזקיה נפקא לן דסימא את עינו והרגו בה פטור, דהא קאמר דתחת עין ולא נעביד עין ונפש, וליכא למימר הא עין ונפש תחת עין ונפש הוא דלא, דהיינו סימא את עינו והרגו בדרך אחר, אבל כיון דהרגו בה תחת עין בלחוד מיקרי, דתחת עין כתב רחמנא סתם, והיינו דקא מטי ליה אמטולתיה, וכיון דכן, מהך תנא דבי חזקיה נפקא לן סימא את עינו והרגו בה, ומהאי דמכה אדם ומכה בהמה הרגו בדרך אחר דהא אייתר ליה. ואוקמי' רב אשי לקנס, לאשמועינן דלא תעביד בה תרתי, ואף ע"ג דתנא דמתניתין נקיט קרא לקנס ולא יהיה אסון, בתר דאתיא לן מריבויא דקראי אפילו לקנס שפיר איכא למנקט חד קרא הי' דליהוי דאין אדם מת ומשלם, דהא ק"ל דמכל מילי קאמר, וזה נכון וכן פירש"י ז"ל.
<h2>דף לח:</h2>
מתני' נערה שנתארסה כו'. הא אישתני גופה והא לא אישתני גופה. כלומר כיון דכן, הא עדיף לן לקיומי דניחא דבעינן דלא אישתני גופה.
בעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר, יש בגר בקבר ודבנה הוי, או אין בגר בקבר ודאבו' הוי. קשיא לן הא קיי"ל דלאו ממון הוי להורישו לבניו. ורבינו נר"ו מפרש דהאי דקאמר דבנה הוי, לאו דווקא, אלא כלומר דבנה בעי למיהוי, ופקע אב. ודווקא דאית לה בן, דכיון דאיכא בן דראוי לירש אע"ג דאין לו, פקע זכותא דאב, אבל כי לית לה בן, כיון דאיהי לית לה יד ולא לירתא בתרה, זכותא דאב לא פקע אלא כדקאי קאי, ובמסקנא אתינן למימר דאפילו לית לה בן נמי. והרב אדוני זקיני ר' זרחיה הלוי ז"ל פירשה אליבא דר"ש [להלן מ"א ע"ב], דקסבר דאפילו עמד בדין אם בגרה קודם נתינה לאב הרי היא לעצמה, שלא זיכתה תורה לאב עד שעת נתינה, ומיהו כיון דעמד בדין ממון הוי לגבי דידה, דאלו זכיא ביה היא מורישו כשאר ממון שלה, דלא איתמר דליכא זכיה עד שעת נתינה אלא גבי אב, והכי במאי עסקינן כגון שעמד בדין, והיינו דקאמר יש בגר בקבר וזכי' בה איהי וזכי ביה ברא מחמתה, או דילמא אין בגר בקבר, והא דבעינן [להלן ל"ט ע"א] יש בגר בקבר ופקע אב או לא, איירי בשלא עמד בדין, דאי בשעמד בדין דאב הוא ממה נפשך, וזהו הנכון. ואפשר עוד לומר דרבא אמרה הכי סתם למילתיה יש בגר בקבר ודבנה הוי, או אין בגר בקבר ודאבוה הוי, וכוונתו דדבנה הוי לאו דווקא, אלא דבנה בעי למיהוי, ופקע אב ולא שנא אית לה בן או לית לה כדאסיקנא בסופה, ושמע השומע וטעה וקסבר דבנה הוי ממש, ופרכיה למימרא דלא אפשר דאית לה בן, ומפרקינן דרבא נמי מעיקרא הכי נמי קאמר, דלאו דשני לן בין אית לה בין לית לה, והא דאקשו ליה הכי ולא אקשו ליה ומי הוה ממון להורישו לבניו, דעדיפא ליה הא דלית ליה בן כלל, וכיון דכן הא תו למה לי לגבי האי דינא אי הוי ממון או לא, אי נמי הכי הוה דמצי לאקשוי' ליה מהא דכיון דאיכא תרתי דקשיאן עליה מאי היכריחא איכא אי מקשי' מחדא מינייהו, וזה נכון.
<h2>דף לט.</h2>
שלש נשים משמשות במוך. פירש"י ז"ל מותרות לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע, הא שאר נשים אע"ג דאינהי לא מיפקדן אפריה ורביה, אסור להן להשחית זרע בעליהן. מיהו ליתיה להאי פירושא, דאם כן לפום האי טעמא רבנן אסרי, והא מאי טעמייהו כיון דמסתכנא, ואמרינן נמי התם ביבמות [י"ב ע"ב] לחד לישנא דאלו מתעברת וודאי מתה, וכיון דכן, רבנן כי קאמרי מן השמים ירחמו, היינו דלא מיעברא, דאי מיעברא לא סגיא דלא מתה, וכיון דכן מאי טעמא לא שריא לה במוך. אלא וודאי חייבות לשמש במוך קאמרינן, ובלא מוך אסורות הן לבעליהן, וחכמים אומרים דאינן אסורות אבל הרשות בידן, אבל איסורא לבעליהן ליכא, שהרי הן אינן משחיתין, ותו משום עונה נמי מותר. וקשיא לן ומאי קושיא דהא אסיקנא התם ביבמות דה"ק שמא תתעבר ושמא תמות, אבל איכא דמיעברא ולא מתה. ויש אומרים דהא אמרינן עלה לפום האי לישנא דבנים הרי הן כסימנין, ומשום הא מפרשינן לה דהכי קאמר בנים הרי הן כסימנין משעת עיבור, כלומר דאחר שילדה היא כנערה גמורה משעת עיבור, וכיון דכן אפילו כי מפרקי' לן הכי מאי אהני לן דהא הויא לה נערה משעת עיבור, וכיון דכן כי קא ילדה לה הויא לה בוגרת, כדקיימא לן דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. וכי תימא אם כן הא דקאמרינן התם דאיכא מאן דאמר בנים עדיפי מסימנין, ואמרינן למאי נפקא מינה דאפילו ר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה, וכיון דכן לפום האי טעמא אפילו למאן דאמר בנים הרי הן כסימנין, מודה ר' יהודה דהא משעת עיבור קאמרי', וכיון דכן כי קא ילדה הא הויא לה בוגרת כדקאמרי', ובבוגרת ליכא מאן דאמ' דהא כולי עלמא מודה דאינה יכולה למאן. וי"ל נפקא לן מינה כגון שמיאנה כשהיא מעוברת, דלמאן דאמר בנים הרי הן כסימנין מיאונה מיאון, ולמאן דאמר בנים עדיפי מסימנין מיאונה ולא כלו' הוא. ומיהו הכא וודאי בסוגיין משמע לן דאם תתעבר תמות, בוודאי קאמר כלישנא קמא דהתם. והאי דלא שני ליה הכי הוא כדאמרן. והיכא דבא עליה ואחר כך נתארסה חייב וקנסה לאביה, דאירוסין לא מפקי מרשות אביה.
מתני' המפתה נותן שלשה דברים כו'. צער דמאי, ופריש אביי צער דחבטה על גבי קרקע. ואידחיה לה. ופירשה רב נחמן אמר רבה בר אבוה צער של פיסוק רגלים.
<h2>דף לט:</h2>
אי הכי מפותה נמי. כלומר בשלמא למאי דקס"ד מעיקרא צער שהוחבטה, היינו דמפותה לית לה, דמפותה דלדעת עצמה ליכא חבטה, אבל השתא דאמרת צער פיסוק רגלים, במפותה נמי איתיה להאי צערא, ומאי שני לן להא בין אונס לרצון, וליכא למימר הא קא מחלה, דהא דאבוה הוא, ומתרצינן דמפותה דברצון לית לה צער כולי האי, כלומר שיהא ראוי לתשלומין.
מתני' אונס נותן מיד והמפתה לכשיוצא. מתמהינין עלה לכשיוצא אשתו היא. כלומר אכתי לא עיילת' אפיקת'. אמר אביי אימא לכשלא יכנוס. תניא נמי הכי כו', עד אמר אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר. רבא אמר ק"ו ומה(ו) מפתה כו' עד כל שכן. אע"ג דהא איתקוש להדדי, שאני הכא לגבי הא מילתא דחדית בהו רחמנא, שהרי אונס שותה בעציצו, והמפתה אם רצה להוציא מוציא. וכיון דכן הוה אמינא להא מילתא גלי רחמנא דלא גמרי מהדדי, ומפתה הוא דלדעתו איהי נמי לדעתה ודעת אביה, אבל אונס לא, כדקאמר אביי, ואפילו הכי קאמר רבא דק"ו הוא, והאי טעמא לא חשיב דאדרבה ק"ו נינהו, בהא מילתא נמי דינא הוא דגמרי מהדדי כי היכי דגמרי לשאר מילי, ואביי אמר טעמא דשלא יהא חוטא נשכר.
אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב, אעפ"י שביד אביה לקדשה, [רוצה] לומר שאם היתה היא מעכבת משלם קנס במפותה, כגון שהיה אביה אומר שהוא רוצה אלו היא רוצה, ואלו לא, היתה היא יכולה לעכב מדין תורה, כיון שאין אביה מעכב מעצמו אלא בשבילה, שהרי הוא אומר שהוא רוצה אלו היא רוצה, בוודאי אינו משלם קנס במפותה מכיון שהוא בא לישא אותה, וכן אלו היתה היא יכולה לעכב והוא לא היה יכול לעכב, כל שכן שכל זמן שהיא רוצה אינו משלם קנס, אבל השתא דאמרינן דבין היא בין אביה יכולין לעכב, כיון שמעכב האחד אי זה מהן שיהיה, מיד חייב לשלם קנס, כך נראה.
תניא אידך אע"פ שאמרו אונס נותן כו' עד לא בעינא, דהא דאמרינן כשתצא אין לה עליו. כלומר כשתצא לרצונה, דאלו על כרחה אינו רשאי.
<h2>דף מ.</h2>
מתני' כיצד שותה בעציצו כו'. אמאי וניתי עשה ונידחי לא תעשה. פירש"י ז"ל ליתי עשה דלו תהיה לאשה, ולידחי לא תעשה דלא יבא ממזר דאאינה ראויה לבא בישראל קיימינן. ותמה דהא ליכא עשה, דמעשה גופיה קא מימעיט, דהא אמרינן דרחמנא לא אמר ליה לעשה היכא דאינה ראויה לבא בישראל. ויש אומרים דאנמצא בה דבר ערוה קאי, דלא קאמר רחמנא אשה הראויה לו אלא בשעת הויה, אבל מכל מקום לעולם איתיה לעשה דידה. ואינו מחוור. אבל הנכון נראה לומר דוודאי מלו תהיה לאשה ליכא מיעוטא כלל, דמאי משמע, אלא דסברא דרבנן היא ומפרשי קרא וסמכי לטעמייהו, כלומר אע"ג דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו קאמרינן, ולאו דפשטיה דקרא הכי מידרש, דהא וודאי ליתה. והיינו דקשיא לן מאי טעמא דרבנן דאמרי מצא בה דבר ערוה או אינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה, ואמאי ליתי עשה ונידחי לא תעשה, וגדולה מזו [איתא] במסכת פסחים ובמסכת סוטה כמו שפירשתי שם בס"ד. והא דמקשי' לעיל בריש פרקין [כ"ט ע"ב] קרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו, לאו משום דרשא דמתני' דדרשינן לה הכי, דהא אמרן דלאו מקרא הוא דמידרש להו, אלא הכי קאמרינן כיון שאמר הכתוב לישא אותה, אימא שאין לה קנס אלא כשאני יכול לקיים בה ולו תהיה לאשה. ומפרקינן דאיתרבו להו וקסברי רבנן דאע"ג דאיתרבו לענין קנס אינו רשאי לקיימה אלא כשהיא ראויה לו, והיינו דקשיא לן אמאי לא אתי עשה ודחי לא תעשה.
ומפרקינן כי אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא איפשר דלא לקיומה לעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתה לעשה כלל. ופירש"י ז"ל וכיון שכן מלמדין אותה לומר איני רוצה. ותמה ואי לא בעיא אמרה מהו. ואפשר דכייפינן לה עד דקא אמרה לא בעינא ל(י)ה, וכיון דכן אנן סהדי דלא ניחא ליה, דהא כל היכא דלדידיה איכא איסורא לדידה נמי איכא איסורא, וליתיה. אבל הנכון דלא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה, אלא בעשה קיים, דלא סגיא דלא לקיומיה כדאמרינן הכא כגון מילה בצרעת, דלא איפשר דלא לקיומיה לעשה, דהא לא אפשר דלא לקיומיה מצות מילה, ובהא הוא דקיי"ל דאלים למידחי לא תעשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, וכיון דכן כי האי עשה לא קיימא לן דלדחי לא תעשה. ואע"ג דאיכא עשה דציצית דדחי לא תעשה דכלאים, ואי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר, שאני התם דנהי נמי דאפשר ליה למיפטר במידי אחריתי, מכל מקום לעולם איתיה לעשה, דהא אם לביש טלית של פשתים לא סגיא ליה דהשתא איתיה לעשה, אבל הכא הא ליתה למצוה כלל דאיסתלקא לגמרי כיון דאמרה לא בעינא, ובכי הא וודאי לא אתי עשה ודחי לא תעשה, וזה הנכון.
מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר' אל[י]עזר בשטת ר' עקיבא רבו אמרה, דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה, ממאי מדקתני ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור, יתומה פשיטא, הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה, מה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה. זו קשה לדברי בעלי התוספות ז"ל שהם סבורים שאין אדם יכול למחול קנס קודם העמדה בדין, דהא הכא דקסבר ר' אליעזר דנערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה קתני האונס חייב והמפתה פטור, ואלו לא היה אדם יכול למחול קנס, אם כן הרי הוא חייב לגמרי באונס, על הקנס הוא, שהרי אין אדם יכול למחלו, ועל בושת ופגם וצער גם כן הוא חייב דהני דאביה הוו, ותו ביתומה נמי כי קתני המפתה פטור לא אפשר למימר אקנס, דהא אמרינן דלא מציא מחלה. ותירצו דוודאי הכי הוא דהא דאמרינן המפתה פטור, לאו הקנס קאמרי', אלא בבשת ופגם, ודווקא איתומה, אבל נתארסה ונתגרשה הרי הוא חייב בכל, ואנן היכי דייקינן דר' אליעזר בשיטת ר"ע ס"ל ממאי דקתני מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה יתומה פשיטא, כלומר פשיטא לן דהכי הוא דינא ביתומה כדקתני, בלאו טעמא דנתארסה ונתגרשה, והא תו למה לי למתני נתארסה ונתגרשה כיון דתני יתומה, אלא הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה לענין קנס שאף זו יש לה קנס כמוה וקנסה לעצמה, אבל בדינן אינן שוות, ולשון רחוק הוא.
מיהו בירושלמי אשכחן לה להאי סברא דאמרינן התם [בפרקין ה"ז] אמר רבי יוחנן אתיא דר' אלעזר כשיטת ר' עקיבא רבו, כמה דר' עקיבא אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה, כן ר' אלעזר אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה, מעתה אפילו במפותה, אמר ר' ירמיה בשם ר' אלעזר תפתר שמחלה, ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו, תפתר ביתומה, ותני דבית ר' כן היתומה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור, ופירושו דמוקמינן לה התם דר' אליעזר כר' עקיבא כדאמרינן הכא, ובעינן מפותה אמאי לית לה, ואמרינן תפתר שמחלה ולאו דווקא אלא כלומר מפותה הא קא מחלה. ומקשינן ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו, פי' אבשת ופגם קאמרינן שהוא של אביה, ומהדרינן תיפתר ביתומה שהכל לעצמה, תו מקשינן התם ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו, כלומר ואכתי היכי מציא מחלה קנס שאינה ברשות' שאינה זוכה בו עד שעת העמדה בדין, ואמרינן נשמעינה מן הדה דאמר ר' בון בר' חייא בשם ר' זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה, דתנינן תמן עמד' בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין, אם אומ' את כן קנס משעה ראשונה הרי הן של אחין משעה ראשונה, פירו' קנס אין כאן משעה ראשונה שאין אדם זוכה בו משעה ראשונה עד שעת העמדה בדין, מדתנן עמדה בדין, ואלו היה אדם זוכה בקנס משעה ראשונה, א"כ מ"ש עמדה בדין אפילו לא עמדה בדין נמי מת האב יהא של אחין, אלא וודאי שאינו זוכה בו עד שעת העמדה בדין, כלומר וכיון דכן קשיא היאך היא יכולה למחול הקנס, ומפרקינן ר' בא בר חסדא בבשת ופגם הא מתניתא, כלומר כי קתני המפתה פטור מבשת ופגם קאמ', ומקשינן מה דר' מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל, פירוש מה זה שאתה אומר דכי אמרינן פטור מבשת ופגם קאמ', דר' מנא אמר בהדיה דבמתני' חייב בכל ופטור מן הכל קאמרינן, ומפרקינן ר' בון אמר ר' שמאי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל, והמפתה פטור מן הבשת ומן הפגם וחייב בקנס, והיא ר' עקיבא, זה אמרו בירושלמי, ולפום הא דפלוגתא היא דירושלמי דר' בון בשם רבי שמאי סבר דקנס אין אדם יכול למחלו, ור' מנא סבר שיכול למחלו.
אבל נראין דברי ר' מונא שאע"פ שלא זכתה בו עדיין היא יכולה למחלו, שהרי למה זה דומה לאומר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותיך, דקיי"ל [לקמן פ"ג ע"א] דאם מתה אינו יורשה, דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה, ולא דמיא לירושת אביו שהיא ראויה לו, וכיון שכן אינו יכול להתנות עליה, אבל כאן כיון שעדיין אינה ראויה לו אדם יכול להתנות על זכות אחד שלא יהא ראוי לו, ועוד שהרי זה כאומר קרע שיראין שלי והפטר, שהרי מסרה לו גופה לעשות בה כרצונו ואינו מחילת הקנס בלבד, וכן הדין בוודאי. ולפי שיטתנו זו עולה יפה מה שאמרו בזה דר"א בשטת ר"ע דקסבר נתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה ממאי, כלומר דממתני' אדרבה איפכא מסתברא מדקתני יתומה דמשמע טעמא משום דהויא יתומה, הא לאו הכי אע"ג דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס לעצמה, ומהדרינן מדקתני האונס חייב והמפתה פטור יתומה פשיטא, כלומר היא גופא פשיטא, כלומר למה לי תרתי ביתומה בלחוד סגיא דיתומה בלחוד אית לה האי דינא בוודאי והיינו פשיטא, ולאו פשיטא דלא ליצטריך למיתני כלל קאמרי', אלא דביתומה בלחוד פשיטא לן והא תו למה לי נתארסה ונתגרשה, כלומר קים לן דהוי האי דינא בלאו טעמא דנתארסה ונתגרשה, דאי לאשמועינן דטעמא דיתומה דאי לאו הכי דאבי', ליתני לה בהדיא בנתארסה ונתגרשה דאביה הוי, אלא וודאי דתרתי קתני יתומה או נערה שנתארסה או נתגרשה, ושמעינן מינה דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה דמה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה, ובכל חד וחד האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל, וזהו הנכון.
אמ' רב זירא אמ' רבה ב"ר שאול אמ' רב המנונא סבא אמ' רב אדא בר אהבה אמ' רב הלכה כר' אליעזר [קרי רב] עליה דר' אליעזר טובינא דחכימי.
<h2>דף מ:</h2>
מתני' איזהו בשת כו', אלא מסתברא לאביה הוי, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. מסתברא דהכי קאמרינן מגו דאי בעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין, דהא וודאי לכולי עלמא אדם יכול לקבל קידושי בתו כשהיא קטנה, והיינו דאמרינן התם בקידושין [ג' ע"ב] דאתינן למפשט שהאב זוכה בקדושי בתו כשהיא נערה שיהו שלו מבשת ופגם, ושמעינן לה הכא מבתו קטנה, וכן פירש רב האיי גאון ז"ל.
פגם רואין אותה כאלו היא שפחה הנמכרת בשוק היכי שימינן לה ואמרינן משמיה דאבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה. קס"ד דלשמשו קאמר, וקשיא לן לשמשו מאי נפקא ליה מינה, ופרישנא דלהשיאה לעבדו קאמר, ובעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו.
הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה, והכתיב אם אמת היה הדבר והוציאו את הנערה וקטנה לאו בת עונשין היא. תמה ומאי ראיה היא, ההוא קרא וודאי מיירי בנערה, דבלאו הכי לא חזיא לעונשין, אבל הוא שהוציא שם רע אכתי מנא לן דאפילו אקטנה לא משלם קנס, ואפשר דדריש לה מדכתיב והוציאו את הנערה ולא כתיב נערה, דהשתא כיון דכתיב הנערה משמע דמההיא דלעיל קאמר הנערה, אלמא נערה דלעיל נמי דווקא נערה ולא קטנה.
ובתוספות פירשו דהא בהא תליא, דכל היכא דאיהי לא מיקטלא איהו נמי לא משלם קנס, שכל עיקר עונשו על שהיה גורם לה מיתה, ואע"ג דאמרינן התם בפרק יש בערכין [ט"ו ע"א] מצינו המוציא בפיו חמור מן העושה מעשה, פירוש שהעושה מעשה כגון אונס ומפתה קנס שלהם חמשים ושל מוציא שם רע מנה, ואמרינן עלה ממאי דילמא משום דקא גרים לה קטלא כדכתיב והוציאו את הנערה, אמר רבא כי הוציא שם רע על שם רע שהוציא, התם אסמכתא בעלמא הוא. תדע דהא מקשי' להדיא דלמא משום דקא גרים לה קטלא, אלמא קים לן דלא מיחייב אלא היכא דקא גרים לה קטלא, אלא אסמכינן לה מדקאמר קרא כי הוציא שם רע.
<h2>דף מא.</h2>
מתני' האומר פתיתי כו'. וליתני (נ)אנסתי כו', עד לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. אמר ליה רב פפא לאביי כו' עד במדינת הים דלא ניחא ליה. אע"ג דבני משפחה לא שקלי מידי בבשתה ופגמה, קסבר ר' שמעון בן יהודה דאע"ג דבעלמא [כדאמרינן בכריתות י"ב ע"א] אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים להתחייב על פי הודאתו, בכאן אינו מתחייב על פי הודאתו לכופו בב"ד לתת, דלאו כל כמיניה דקא פגים בני משפחה, אע"ג דקא מתחייב ממון, אבל היכא דאיהו בעי לה והלה [רוצה] ליטול, בהא ליכא מאן דאמר שאין הרשות בידן, וזה אין צריך לפנים. וליתא לדר' שמעון, אלא הלכה כרבנן.
<h2>דף מא:</h2>
נערה שנתפתתה כו' עד הרי הן של אחין. הא דאמרינן והצער בתפושה, אע"ג דקיי"ל דצערה לא זכי ליה רחמנא כדאמרינן בבבא קמא [פ"ז ע"ב], שאני הכא שהרי יכול לצערה בכך, שהרי בידו למוסרה לביאה למי שירצה. ומתני' דלא כר' שמעון, דאי ר' שמעון הא אמר [לעיל ל"ט ע"א] אונס אינו משלם את הצער שסופה להצטער תחת בעלה, ואע"ג דפליג ר' שמעון בסיפא, לאו למימרא דמודי ברישא, וכן אמרו בירושלמי [ה"א]. אי נמי אפשר דההיא דלעיל ר' שמעון בן יהודה משמיה דר' שמעון, והכא ר' שמעון גופיה, אבל אליבא דר' שמעון בן יהודה וודאי פליגא.
והא דאמרינן הרי הן של עצמה, אתפוס' קיימינן, דאי מפותה, אי מדידה הא קא מחלה, אי מדין ירושה, הא לאו בת ירושה היא במקום אחין. ובתפושה נמי דווקא אקנס, אבל בושת ופגם, הרי הן של אחין, שממון גמור הן ומשעה ראשונה זכה בהם האב להורישו לבניו. והא דקתני סיפא מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין, הוא הדין דמצי למיתני בדידיה בבשת ופגם גופיה, אלא מעשה ידיה הוא דאיצטריכא ליה כדאיתא בהדיא בגמרא [מ"ג ע"א]. אבל בתוספות [ד"ה נערה] אמרו דהרי הן של עצמה דקתני, בין באנוסה בין במפותה, במפותה אקנס כטעמייהו דקנס לא מציא מחלה, אבל בשת ופגם לא, דוודאי הא מחלה כדאמרינן בהדיא בגמרא [מ"ב ע"א] מפותה מדעתה עבד, ובאנוסה אכל מילי ואפילו אבשת ופגם, דכיון דקים לן [להלן מ"ב ע"ב] דאין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין, הוא הדין לבשת ופגם, דהא מקנס איתרבו כדאמרינן [לעיל ל"ג ע"א] תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם, וכיון דכן וודאי איתקוש אהדדי, וכיון דקיי"ל בקנס דאין זוכה בו עד שעת העמדה בדין, הוא הדין נמי להני. וליתיה, דאם כן לפום טעמייהו ליהוי נמי בקנס דקיי"ל דלא מציא מחלה, ונימא בבשת ופגם נמי שלא יהא אדם יכול למחול אותן, והא ליתא, כדאיתה בהדיא בגמרא. ותו דטעמא נמי דפרישו משום דאיתרבו להו בשת ופגם מתחת אשר עינה ליתה, דודאי לאו מהתם הוא דאתרבו, אלא דמהתם ילפי', דליכא למימרא חמשים כסף אמר רחמנא מכל מילי, אבל בשת ופגם מהיכא דנפקא לן לחובל בחבירו דעלמא הוא דגרמ' ליה, אלא לאו וודאי כדאמרן. רבינו נ"ר.
<h2>דף מב.</h2>
גמ' ה"ג וכן היא בספרים ישנים בעא מיניה אביי מרבה האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון, והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון, ונשבע והודה, לר' שמעון מהו, כיון דעמד בדין ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה, או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסה הוי ומודה בקנס פטור, אמר ליה ממונא הוי. ורש"י ז"ל [ד"ה או דלמא] לא גריס ומודה בקנס פטור, ופירש ז"ל דאביי וודאי מפשיט פשיטא ליה דקנס אחר העמדה בדין ממונא הוי לכל מילי להורישו לבניו, ולענין נמי דאי מודה בו חייב, ולא קא מבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה, אי קא מיפטר משום דהוה ליה עיקרו קנס, תדע דנקט קרבן שבועה. וליתיה, כדבעינן למימר קמן. וכולהו נסחי דספרי דוקאני נמי לאו הכי איתנהו. אבל הנכון דאביי לכל מילי קא מבעיא ליה קנס אחר העמדה בדין אי הוי קנס גמור לכל מילי לענין קרבן שבועה ולהורישו לבניו, ולענין מודה בו פטור, או ממונא הוי. וכי תימא אם כן מאי שנא קרבן שבועה דנקט, ולא אבעיא ליה היא גופה אי הוי ממונא לענין דאי מודה בו פטור, יש לומר תרווייהו קא מיבעיא ליה, אי הוי קנס אפילו לענין מודה בו דנימא דליפטר, או ממון אפילו לענין קרבן שבועה, ומשום דמספקא לן אי איכא לאפרושי בינייהו, ומשום דבעי לאותובי ליה נמי מקרבן שבועה, נקט קרבן שבועה. והא דבעא מיניה לר' שמעון, משום דאליבא דרבנן ליכא למיבעי, דהא רבנן אפי' בלא עמד בדין מחייבי קרבן שבועה בקנס הבת, כדקתני מתני' דהתם [שבועות ל"ו ע"ב] בהדיא אנסת ופתית את בתי כו' ואמר אמן חייב, ואלו העמדתיך בדין לא קתני, וטעמא כדאיתה לקמן, ומשום הכי קא מבעיא ליה לענין קרבן שבועה אליבא דר' שמעון דפליג קודם העמדה בדין, אי קא מודה אחר העמדה דחשבינן ליה ממון לחייב עליה קרבן שבועה, הוא הדין אליבא דרבנן להורישו לבניו, ולענין מודה בו אם פטור או חייב.
ואמר ליה ממון הוי. סתמא סבר אביי למימר דלכל מילי קאמר לי'. ואותביה מיהא דתניא ר' שמעון אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי כו', יצאו אלו שהן קנס, מאי לאו בשעמד בדין. פי' ואפילו הכי ממעט להו וחשיב להו קנס, וקסבר אביי דכי היכי דתני לענין קרבן שבועה, דהוא הדין לשאר מילי דלא שני לן בינייהו. ואע"ג דאמרינן דקא סלקא דעתין דמודה בו פטור אפילו אחר העמדה בדין, איצטריך קרא למעוטיה, אע"ג דהשתא כיון דאמרת דמודה בה פטור לעולם, אם כן אשתכח דלאו כפירת ממונא הוא אלא כפירת דברים בעלמא, דהיא גופה קמ"ל קרא דבקנס לעולם אין מחייבין עליו קרבן שבועה דלעולם איכא תורת קנס עליה ולעולם אי מודה בו פטור, וכיון דכן פטור מקרבן שבועה.
<h2>דף מב:</h2>
ודחינן לה בשלא עמד בדין. קשיא לן ואי דלא עמד בדין מאי למימרא, דהא פשיטא דכל היכא דלא עמד בדין מודה בו פטור, דנפקא לן [בב"ב ס"ד ע"ב] מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו, וכיון דכן פשיטא נמי דליכא ביה קרבן, דכיון דאי קא מודה בו פטור השתא דקא כפר ביה לאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא. וי"ל דוודאי לשאר קנסות לא איצטריך, דהא פשיטא דליכא בהו קרבן שבועה, ולא בעיא קרא משום טעמא דפרישנא, אלא כי איצטריך קרא לקנס הבת, דאם אינו ענין לשאר קנסות תנהו ענין לקנס הבת. ושמעינן מיניה דבקנס הבת אע"ג דאיכא בשת ופגם דממונא, הרי הוא פטור, דכי קא תבע קנסה קא תבע, דהא אמרן דלשאר קנסות לא איצטריך, וכיון דכן וודאי להכי הוא דאתא, והיינו דמקשינן ברישא דמרביאן להו לחיוב דאי דלא עמד בדין כפילא מי איכא, כלומר והיכי אפשר לרבויינהו לחיוב, דהא אלו קא מודה בהו מיפטר, וכיון דכן לא הוי אלא כפירת דברים בעלמא, אבל הכא דמרביאן להו לפטור איכא למימר נהי דלשאר קנסות לא איצטריך דהא פשיטא, אבל לקנס הבת איצטריך. ואפשר לומר דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי ליה, אי דלא עמד בדין מאי למימרא, אלא דעדיפא ליה פריך. וברישא דמתמהינן אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא, לאו הכי הוא דקא מתמה, דהא לא ניחא למימר דאסיפא אישתמיטתיה דלא מקשה לה, וארישא מקשינן לה, אלא ארישא היינו דמתמהינן משום דקתני תשלומי כפל סתמא וכל תשלומי כפל במשמע, וכיון דכן לא סגיא דבלא עמד בדין, דהא איכא תשלומי כפל דשומרין דטוען טענת גנב דלא מיחייב כפילא אלא בשבועה ואחר העמדה בדין, ואע"ג דאמרי' יכילנא לשנויי לך רישא בשעמד וסיפא בשלא עמד, כיון דלא קיימא לא איכפת לן, וקמא עיקר.
אלא כולה בשעמד בדין רישא רבנן וסיפא ר' שמעון. קשיא לן אם כן מאי שנא דלא נקיט כולהו חדא מילתא, דאלו ר' שמעון נקט קנס הבת שלשים של עבד ושן ועין, ורבנן נקיט תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וקנס הבת ומוציא שם רע, ויש לומר דמשום דפליגי רבנן ור' שמעון בקנס הבת אפילו קודם העמדה בדין, ורבנן מיחייבי ור"ש פוטר, ובשאר קנסות אחר העמדה בדין, דרבנן נמי מיחייבי ור' שמעון פוטר, נקט כל חד וחד כטעמיה, דר' שמעון נקט קנס עבד בהדי קנס הבת, למימרא דכי היכי דבקנס עבד וודאי פטור בלא עמד בדין מיהת דהא כולי קנסא, הכי נמי קנס הבת, ולפום דעתיה הוא הדין נמי אפי' עמד בדין, ורבנן נמי נקוט תשלומי ד' וה' בהדי קנס הבת, למימרא דקנס הבת כוותיה, מה התם אפילו לא עמד בדין איכא בוודאי לכולי עלמ' קרבן שבועה, דהא איכא קרנא דקיץ ולא מיפטר מיניה לעולם, הילכך בהא וודאי ליכא מ"ד דכי תבע קרנא לא קא תבע, הכא נמי בקנס הבת אפי' (לא) עמד בדין כי קא תבע ממונא דאית ביה קא תבע, ולפום דעתייהו היכא דעמד בדין בכולהו נמי חייב. וכי קאמר רבא ממונא הוי להורישו לבניו, בשאר קנסות, דבשאר קנסות הוי ממונא להורישו לבניו אחר העמדה בדין, אבל קודם העמדה בדין לא, והא דכולי עלמא הוא, בין רבנן בין רבי שמעון, דלא פליגי אלא בקנס הבת.
יתן לחוד ונתן לחוד. איכא מ"ד דמוציא שם רע דכתיב ביה ונתנו הכי נמי בדין אין האב זוכה בו עד שעת העמדה, וליתי', דונתנו דהתם לדיינין קאמר רחמנא, ונתינה דידהו היינו חיובא דמחייבי לי'.
אי הכי ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מבעי' ליה. פי' השתא דאמרינן דשני לן בין קנס הבת לשאר קנסות, דבקנס הבת לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה ואינו ממון להורישו לבניו אפילו אחר העמדה בדין עד שעת נתינה, א"כ ה"ה נמי לענין דאי מודה ביה פטור, ופשיטא דפטור מקרבן שבועה, דהא לא הוה אלא כפירת דברים בעלמא. וכי תימ' דקמ"ל קרא בקנס הבת דאע"ג דאיכא בושת ופגם דממונא הוא, אפ"ה כי תבע, קנס הוא דתבע, ומשו"ה מיפטר. הא ליתא, דהא ליכא למישמע מקראי, דקראי אתי לשאר קנסות לפוטרן מקרבן שבועה, א"כ קנס הבת מסברא הוא דמיפטריה, והיינו דמתרצינן דאשמועינן קראי להכי, משום דס"ל דלשאר קנסות לא איצטריך, כיון דאוקימינ' להו קודם העמדה בדין, אבל השתא דלשאר קנסות הוא דאיצטריך, וכיון דלא סגי לן בקנס הבת בלאו סברא דקנסה הוא דתבע, א"כ היכי מייתי לקרא דוכחש, דהא מהתם לא נפקא ליה מידי גבי קנס הבת, בשלמא אי אמרת דלא שני לן בין קנס הבת לשאר קנסות, בין דאוקימנא כר"ש בשעמד ובין שלא עמד בדין ניחא, דאי מיירי בשעמד היינו דקמ"ל קרא דלא מחייב עליה קרבן שבועה משום דהוי קנס לכל מילי, או משום דאע"ג דלכל מילי ממונא הוא לענין קרבן שבועה קנס' הוא, והא קמ"ל קראי, אבל השתא היכי נקיט לה אקרא דוכחש, דהא לא נפקא ליה מיניה מידי.
ומהא שמעינן דהא בהא תליא, דכל היכא דאמרינן דהוי ממון להוריש לבניו ה"ה דכי מודה מחייב, דאלת"ה מאי קשיא, דהא רבה לא אמר דשני לן קנס הבת משאר קנסות אלא להורישו לבניו דלגבי' הוא דהוי קנס, ואכתי מנ"ל דלית ליה דאי מודה בי' חייב, ואם איתא דקסבר הכא, הא וודאי לא מפשיט לן דפטור מקרבן שבועה, ואיצטריך ליה קרא דוכחש למיפטרה בשאר קנסות משום דהוי ממונא, להכי דאי מודה בי' חייב, אלא ע"כ כדפרישנא דכיון דקאמר דלא הוי ממונא לענין להורישו לבניו הוא הדין דאי מודה בי' פטור, דהא בהא תליא, ואם כן וודאי תו לא צריך קראי דוכחש כדאמרן, וכ"ת אמאי לא מיתרצין לקראי בשאר קנס הוא דאיצטריך ולא משום קנס הבת דההוא פשיטא, וי"ל דהא ליתא, דמלישנא דמתני' מוכח דקנס הבת היא עיקור דתני ליה ברישא, ואידך תני אגב דידה דתני להו באו או.
ולהכי עדיפא לי' מאי דמהדרינן דכי איצטריך קרא כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה, דכי קא ירית מינה דידה קא ירית, דלא אימעיט קנס הבת אלא גבי דידיה, דלדידיה הוא דלא זכי ליה רחמנא עד שעת נתינה, אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות, והרי הוא זוכה בו משעת העמדה בדין כדין שאר קנסות והאב יורש אותה, ולהכי איצטריך קרא למעוטיה כדין שאר קנסות.
ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוה. פיר' השתא דאמרת ממון הוא להורישו לבניו והוא הדין נמי דמודה בו חייב אחר העמדה בדין ככל שאר קנסות, ולא אימעטון אלא לענין קרבן שבועה, א"כ אמרי קרי לה קנס, הא ממון הוא. בשלמא לאביי אתיא שפיר, דהא אביי הוה אתי למימר דמודה בו פטור אפי' אחר העמדה בדין היינו דקרי ליה קנס, אבל לרבה אמאי קרי ליה קנס דהא ממון הוא לכל מילי, והא אתיא לן שפיר לפום סברא דילן. אבל לרש"י ז"ל קשיא דפירש לעיל דאביי מיפשט פשיטא ליה לכל שאר מילי דהוי ממונא ומורישו לבניו ומודה בו חייב, אם כן מאי ק(ו)שיא לרבה, ולאביי מי ניחא, ופירש ז"ל אי הכי יצאו אלו כו', השתא דאוקימתא בשעמדה בדין. וליתיה, דהא אביי נמי הוא דהוה משמע ליה מתניתא בשעמדה בדין, ומקשי לי' לרבה כי אתי לאוקומה בלא עמד בדין ומאי הוי דמקשי ליה, ותו קשיא מהא דמותבינן מדקתני ר' שמעון פוטר דאינו משלם קנס על פי עצמו, טעמא דלא עמד בדין [הא עמד בדין] משלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב, ולפירש"י ז"ל ולדידיה מי ניחא, והא אביי סבר דבעמד בדין משלם על פי עצמו, וכיון שכן קשיא מתניית' אהדדי, הכא משמע דאלו עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב, ואלו לעיל קתני ר' שמעון אומר יצאו אלו שהן קנס, ומיירי בשעמד בדין, דלא סגיא בלאו הכי כדפרישנא ברישא וקא פטר להו, קשיאן אהדדי, אלא וודאי ליתא לפירש"י ז"ל כדאמרן. והשתא מקשי שפיר אליבא דרבה, דאלו אליבא דאביי לא קשיא, דלדידיה ליכא למימר הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב, דהא לדידיה לעולם אינו משלם על פי עצמו.
והא דאמרינן טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין משלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב, ליכא לפרושי כפשטא דאהא קאי, דהא ר' שמעון בקנס הבת מיירי, ובקנס הבת אמרן דאפילו אחר העמדה בדין אין אדם זוכה בו עד שעת נתינה, דעד שעת נתינה דקנס הבת הוי כעד שעת העמדה בדין דשאר קנסות, ואי מודה בו פטור, וכיון דכן ליכא למידק עלה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו, והא ליתה כדאמרן. אלא אנן הכי קאמרינן, דהא ר' שמעון קתני טעמא משום דאינו משלם קנס על פי עצמו, משמע דכל היכא דליתא לההוא טעמא, קרבן שבועה נמי חייב, והיינו שאר קנסות כשעמד בדין אליבא דרבה דקסבר דבהא משלם ע"פ עצמו. ומהדרי' דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו.
וקשיא לן רבה היכי מיחלף ממילתא למילתא, דהא אביי בעא מיניה בקנס הבת ולענין קרבן שבועה, ואיהו אהדר ליה ממונא הוי, והדר אמר ליה דלאו לענין קרבן שבועה קאמר, והדר אמר ליה דלאו בקנס הבת קאמר אלא בשאר קנסות, והא קשיא לפירש"י ז"ל דפריש דאביי לא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה, דלכל שאר מילי הוה פשיטא ליה, וא"כ היכי משני בדיבוריה. אבל לפי פירושנו אפשר לפרש דבעיא דאביי מרבה הכי הוה, קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות קנסא הוי או ממונא הוי ולכל מילי ממונא הוי, ואם איתא הא דאשכחן ליה לר' שמעון דפליג בקנס הבת קודם העמדה בדין למימרא דליכא קרבן שבועה, אבל אחר העמדה בדין מודה דאפילו תימא דכי תבע קנסא קא תבע הא הדר ליה ממונא, או דילמא קנסא הוי, וכי פליג ר' שמעון בקנס הבת לענין קרבן שבועה הוא הדין דאפילו אחר העמדה בדין נמי פליג, ואהדר ליה רבה ממונא הוי סתמא, אביי סבר לכל מילי אמר ליה כי היכי דאיהו מיבעיא ליה מיניה סתמא לכל מילי, ואותביה מקרבן שבועה. ואמר ליה רבה יכילנא לשנויי לך אפילו לפום טענתך דהא דאקשית לי לאו היכריחא הוא, מיהו איברא דאנא לאו לענין קרבן שבועה אמינא, אלא לשאר מילי, תו אותביה ואהדר ליה דאיהו לא אמר בקנס הבת אלא לשאר קנסות, ומיהו דמסדר להו לגמרא לא ארווח בה כולי האי כדבעי ליה, ונקט לה לקנס הבת לר' שמעון דבעי למימר בלישנא קלילא, אבל שיטתי' דרבה ואביי וודאי הכי הות כדאמרן.
וקשיא לן דהכא בסוגיין משמע דאין אדם מוריש קנס לבניו אלא אחר העמדה בדין, והא אמרינן התם בבבא קמא בפרק מרובה [ע"א ע"ב] בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם מהו, חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר, או לא אמרינן אפילו חמשה חצאי בקר, ואהדר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, ואותבי' מדתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה', והאי כיון דמת אביו זכה ליה במותא בחלקא דנפשיה, ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, אמאי משלם, אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין דאיחייב ליה לאביו, ומקשינן ליה מסיפא, ומסקנא חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר, וכיון דכן השתא דאתינן להכי תו לא מוקמינן לה בשעמד בדין אלא בשלא עמד בדין נמי. וקתני דמשלם תשלומי ד' וה' לאחין, ואמאי, והא אמרי' דכל קנס אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. ויש אומרים דהא בפלוגתא דאמוראי היא, דרבא ורב נחמן דהתם סברי דכל זכות שיש לו לאדם אדם מורישו לבניו חוץ מקנס הבת דכתיב ונתן לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב עד שעת נתינה, לר' שמעון שעת נתינה ממש, ולרבנן משעת העמדה בדין דנתינה קרי לה קרא אליבייהו, ואביי ורבה הכא סברי דכל קנס בעולם אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. וקשיא לן דהא רבא הוא דאמר לעיל [ל"ח ע"ב] יש בגר בקבר ופקע אב, ואם אית' אמאי פקע, ואמאי לא זכי אב מכל מקום או מיניה דידיה או מינה דידה, דהא אמרת דיורש יורשו אליבא דרבא ורב נחמן, דאע"ג דהוי קנס הבת ליכא למימר דלא זכי רחמנא בקנס הבת אלא גבי דידיה, דבדידיה כתיב קרא, אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות וכדאמרינן הכא אליבא דר' שמעון כגון שבגרה ומתה, דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית. ואפשר לומר דשאני הכא דכיון דמתה אין לה יד לזכות ולזכות לאביה, אבל אלו זכתה בו מחיים וודאי פשיטא לן דלא פקע אב דמינה דידה מיהת קא זכו.
ובירושלמי איתה להאי סברא בהדיא, והכי אמרינן התם [ה"א] קנס אימתי הוא מתחייב, ר' יונה אמר משעה ראשונה, ר' יוסי אמר בסוף, פיר' משעה ראשונה והוא ממון גמור להורישו לבניו, ר' יוסי אמר בסוף, ואין אדם מורישו לבניו, ואותיב ר' יונה לר' יוסי על דעתך דתימר משעה ראשונה, והא תנינן מת האב הרי הן של אחין, פי' והוא שעמד בדין, אלמא העמדה בדין בעינן, ואי לא לא הוי ממון להורישו לבניו, אמר ליה מטית בה לההיא דתני ר' שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה, פי' דבירושלמי סברי דאפי' לדידה לא זכי רחמנא עד שעת נתינה, לרבנן כדאית להו והיינו שעת העמדה, ולר' שמעון כדאית ליה שעת נתינה ממש, והא דלא כסברא דגמרא דילן, והיינו דקאמר ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה דחשיב ליה האי דכתיב ונתן לאבי הנערה כמאן דכתיב נמי ונתן לנערה, ור' יונה אותיב לר' יוסי על דעתך דתימר בסוף, והא תנינן בגרה הרי הן של עצמה ובוגרת יש לה קנס. כלומר כיון דאמרת דאין אדם זוכה בו אלא בסוף כשהיא בוגרת הרי אינה ראויה לקנס, וכיון דהאי שעתא הוא דקא זכיא ביה היכי הוי דילה והא אינה ראויה, ומתרץ מטית בה לההיא דתני ר' חייא תחת אשר עינה לרבות שהיתה נערה ובגרה. ותו אמרינן התם אתיאן הלין פלוגוותא כהלין פלוגוותא, ותנינן תמן גנב משל אביו טבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה', מתיב ר' חגאי לרבי יוסי על דעתך דתימר בעמידת ב"ד הדבר תלוי, ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה', (א)ותייה דרבי יונה כר' חגאי ור' יוסי כדעתיה, שמעינן מהכא דפלוגתא הוא, ורבא ורב נחמן ור' יונה ור' חגאי דירושלמי סברי אדם מוריש קנס לבניו אפי' קודם העמדה בדין חוץ מקנס הבת דכתיב ביה קרא, וההיא דבבא קמא מוקמי לה כפשטא קודם העמדה בדין, ורבה ואביי ור' יוסה דהתם סברי אין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין, ומוקמי לה לההיא דהתם כגון שעמד בדין, כך נראה לומר לפי גרסא ירושלמית.
אבל אי משום הא דגמרא דילן לאו היכריחא הוא, דאפשר דכולהו אית להו הכא והתם דקנס לאו ממון להורישו לבניו, והתם מאי קשיא לן משום דאתינן לאוקומה לההיא דקתני גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' כשעמד בדין, משום היכריחא דלא תיפשוט מינה חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר, דא"כ דכל קנס אין אדם מורישו לבניו, לימא ליה רב נחמן לרבא דמותיב לה ולדידך מי ניחא לדידך נמי מאי טעמא משלם והא אין אדם מוריש קנס לבניו, אין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי, ואשכחן טובא דכוותא דתלמודא דיכלינן למימר ולטעמך ולא אמרינן ליה. ומיהו הא דהדר ביה התם במסקנא ואמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר, איברא דהשתא דאתינן להכי תו לא צרכי' משום היכריחא דהאי טעמא לאוקומה כגון שעמד בדין, אבל מ"מ לא מיתוקמא בלאו הכי משום טעמא אחרינא דהוה ליה קנס ואין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין, וכי תימא והא קתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם ד' וה', ואם איתא דבעמד בדין על הגניבה מיירי דאי לא לא הוה משלם תשלומי כפל, א"כ מאי שנא טבח אחר מיתת אביו אפי' טבח בחיי אביו, דנעשה גזלן ותו לא משלם תשלומי ד' וה', י"ל דמיירי כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו דלא פסקוה בי דינא למילתיה, דהכי אמרי' התם בב"ק [ס"ח ע"ב] והתם נמי בגמ' בעינן כי אתינן לאוקומה בשעמד בדין, א"כ אדתני סיפא גנב משל אביו ומת וטבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה', ליפלוג וליתני בדידיה ואפי' טבח בחיי אביו במה דברים אמורים בשעמד בדין אבל לא עמד בדין על הטביחה ועל המכירה פטור, ומהדרינן דאיידי דתנא רישא ומת אביו אחר טביחה ומכירה, תנא סיפא מת אביו קודם טביחה ומכירה, כלומר וסתמא דמילתא קתני שעמד בדין על כל מה שעשה בחיי אביו, רבינו נר"ו.
אבל הרב ר' יצחק הלבן ז"ל פי' דכל זכות שיש לו לאדם יורשו קם תחתיו בכל דבר, ואביי ורבה נמי אית להו האי סברא חוץ מקנס הבת, דבקנס הבת וודאי מתוך דקי"ל דאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו, אף קנסא אין אדם מורישו אלא אחר שנעשה ממון גמור, לרבנן אחר העמדה בדין דנעשה ממון גמור דמודה בו חייב כשאר קנסות, ולר"ש אחר נתינה שאינו דומה לשאר קנסות, כגון קנס עבד, שהרי אדם מוריש גופו ליורשו, וכיון שכן אף קנס שלו מה שאין כן בקנס הבת, ורבה לא איחלף ליה לאביי למילתא דלענין קרבן שבועה הוא דאהדר ליה בכל מאי דקאמ' ליה, ואתיא שפיר דאביי בעא מיניה מרבה מעיקרא קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות ממונא הוי לענין קרבן שבועה ולענין דאי מודה בו חייב, או דילמא קנסה הוי, ואפילו אי מודה בו פטור, וכל דכן תו דליכא קרבן שבועה, ואהדר ליה בהדיא ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה, ואותביה ממתניתא דהתם דר' שמעון, ואהדר ליה מודינא לך לענין קרבן שבועה גבי דידי' דרחמנא פטריה מוכחש, משום דגבי דידיה הוה ליה עיקרו קנס, וכי קא אמינא אנא ממון הוי לענין קרבן שבועה להוריש לבניו, כלומר לגבי בניו שאם הורישן אחר העמדה בדין והם תבעו אותו אנסת ופתית אחותנו והעמידך אבי בדין ונתחייבת לו ממון ונשבע והודה, חייב קרבן שבועה, דגבי בניו עיקרו ממון, שהרי לא זכו בו אלא אחר העמדה בדין, ומינה דממון הוי, דאי מודה בו חייב, דאי לא לא אפשר דליחייב עליה קרבן שבועה, דאלו הוה מודה מיפטר, אם כן השתא אשתכח דלאו כפירת ממון הוא, אלא כפירת דברים בעלמא.
ואותביה ממתניתא דקתני ר' שמעון אומר אי לא הספיק' לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה, אי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו, לעצמה אמאי, דאחין בעי למיהוי, פיר' אי אמרת בשלמא דקנסא הוי לענין קרבן שבועה אפילו לגבי בניו, היינו טעמא דהוי לעצמה, דכיון דאכתי תורת קנס עליו מתוך שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו אף זה אין יורשין זוכין בו אלא הרי הוא לעצמ', אלא אי אמרת דממון גמור נעשה אצל בניו שהרי חייבין עליו קרבן שבועה כיון שיצא מתורת קנס לגמרי ונעשה ממון גמור לעצמ', אמאי דאחין בעי למיהוי שהרי הוא כשאר ממון שיש לאב, ומפרקי' דשאני קנס הבת, דשעת נתינה דידיה כשעת העמדה בדין דשאר קנסות, וכיון שכן בהאי אי אפשר דהוי ממון לענין קרבן שבועה, דהא אי מודה מיפטר ולא הוי אלא כפירת דברים בעלמא, והיינו דאמרינן דהוי לעצמה, וכי קאמר רבה בשאר קנסות דאביי בעא מיניה סתמא ואוכלוהו. ומקשינן אי הכי תלמוד לומר וכחש ונתן מיבעי ליה, כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דבקנס הבת עד שעת נתינה איכא עליה תורת קנס, ואי מודה ביה מיפטר, למה לי קרא דוכחש כדפרישנא לדידן, ומוקמינן לה כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה, דכי קא ירית מינה דידה קא ירית, ואפילו הכי פטרינן ליה מקרבן שבועה, ואף על גב דאמרינן לעיל דלגבי יורשין קנס ממונא הוא לענין קרבן שבועה, שאני הכא גבי אב דאף על גב דהשתא מינה דידה קא ירית, גבי דידיה עיקרו קנס הוה, ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא, כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דממון הוי גבי בניו לענין קרבן שבועה, ומינה דמודה בו חייב כדפרישי', אם כן אמאי קרי ליה קנס ממון הוא, בשלמא לאביי דסבר דמודה בו פטור, היינו דקרי ליה קנס, אלא לרבה קשיא וכולה כדפריש' לדידן, והשתא שפיר דהא לא שני רבה בדיבוריה דהא לא אהדר ליה אלא לענין קרבן שבועה. ואינו מחוור, דלשון להורישו לא אתיא ליה, ותו כדאיתא בירושלמי.
<h2>דף מג.</h2>
אלא בשאינה ניזונת כלומר בשאינה ניזונת מן האחין אבל ניזונת היא מן האב דאי לא דאב נמי לא הוי. ומהדרינן בשאינה ניזונת כו' מאי למימרא דמתניתין גופה לא איצטריכא לן, דהא פשיטא, דאי משום דיוקא דטעמא דבחיי האב הא לאחר מיתת האב לעצמה בשאינה ניזונת, הא נמי פשיטא דבשאינה ניזונת אפילו אב נמי לא זכי בהו.
איתמר נמי אמר רב יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה. פירוש בין מדרבנן בין מדאורייתא, מדרבנן דלית ליה דרב ששת דלעיל, דר' אבינא דאיבעיא ליה מדרבנן קא מיבעיא ליה, כדמוכח לישנא, וסבר לה רב כוותיה דלא דמי לאלמנתו, ומדאורייתא נמי לית לה, כדפירשנא טעמא משום קרא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם, לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו, דהלכתא כוותיה דרב.
<h2>דף מג:</h2>
מתני' המארס את בתו כו'. טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה, הא נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי, ואגב אורחיה קא סתם לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. פירש"י ז"ל דתנא דידן הוה ליה למנקט להו בחד גוונא, או תרווייהו בגירושין או תרווייהו באלמנות, בשלמא תרוייהו באלמנות לא נקט, דהוה ליה לפורענות, אלא תרוייהו בגירושין וודאי הוה ליה למיתני, מדשני בדיבוריה, ותנא חדא בגירושין וחדא באלמנות, שמעינן מינה דהיכא דתרווייהו באלמנות אכתי איכא פורענות טפי דמקלקלא דלא חזיא לאינסובי, וסתם לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה. ואיכא מאן דאמר דלא קאמרינן אלא דלא חזיא לאינסובי, אבל היכא דאינסיב אית לה כתובה לעולם, והאי סברא דלא אליביהו דגאונים ז"ל, דהא אשכחן להו דכתבי בהדיא דקטלנית לית לה כתובה, וליתא נמי דמי עדיפא מנישאת לראשון ולא היו לה בנים, לשני ולא היו לה בנים, לשלישי לא תנשא, ואם נשאת תצא בלא כתובה, כל דכן הכא דאיכא סכנתא. ואיכא מאן דאמר דהכא הכי קאמר תו לא חזיא לאינסובי, וכיון דכן כתובה נמי לית לה, דבעינא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וליכא.
והרב אב"ד ז"ל השיב מהא דאמרינן התם ביבמות אלמנה לכהן גדול [פ"ה ע"ב] יש לה כתובה ויש לה מזונות ויש לה פירות ויש לה בלאות, ומוקמינן לה התם לאחר מיתה דכהן, ואמרינן נמי לקמן [ס"ה ע"א] בחומה דביתהו דאביי דאתאי לקמיה דרבא ופסק לה מזוני, וכל היכא דלית לה כתובה מזוני נמי וודאי לית לה. ומיהו לאו היכריחא הוא, דאיכא למימר דאלמנה לכהן גדול מיירי בהכיר בה, ובאלמנה מבעל שני, דאי מראשון וכהן גדול, שני ליכא למימר הכיר בה, דהא מדינא שריא ליה, אי נמי הכי בנתאלמנה מן האירוסין, או דנפל מדיקלא ומית ואליבא דמאן דאמר מעין גורם, מיהו ההיא דחומה וודאי קשיא, דהא אמרינן התם דאביי שלישי הוה ונסבה משום דסמך אדר' יצחק דפסק התם הלכה כרשב"ג דאמר בתלתא זימני הויא חזקה, ואם כן שלישי אליבא דרשב"ג הרי הוא כשני אליבא דר', ואי לית לה כתובה משני אליבא דרבי, אליבא דרשב"ג משלישי נמי לית לה. ואפשר לדחות דמ"מ כיון דקיימא לן אליבא דהילכתא בתרי זימני הויא חזקה, ואביי הכיר בה דהוו לה תרי בר מיני', הא לא אטעיתי' והכיר בה חשבינן לה, ודינא הוא דאית לה כתובה, וליתה. ותו דליכא למימר האי טעמא דאמר לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא, דליתא להאי טעמא אלא כי קא מיעכבא איהי, משום דאגיד' בה דלא חזיא לאינסובי משום זיקת הבעל, אבל הכא דלאו מהאי טעמא הוא, הרי הוא כאלו היא חולה שאינה ראויה לינשא, דהא וודאי ליכא מ"ד דלא גביא לכתובתה.
אבל דעת הגאונים ז"ל דלית לה כתובה, ודווקא משני ואילך שכבר הוחזקה, אבל משני גופיה אית לה כתובה, וכן כתבו בפי' בנשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים דקימ' לן דלשלישי לא תינשא, דאם נשאת אין לה כתובה מן השלישי, ואתיא שפיר כפשטא ההיא דאמרינן דאלמנה לכהן גדול יש לה כתובה ואפילו לא הכיר בה נמי כדאמרן דמן השני דין הוא דיש לה כתובה, וההיא דחומה נמי השתא לפום האי שיטתא דינא הוא דיש לה כתובה, ממה נפשך דאי כרשב"ג היא, אם כן שלישי לדידיה כשני לר' ודינא הוא דאית לה כתובה, ואי כר' אביי הכיר בה הוה אליבא דר', והכי נמי מסתברא, ודלא כאידך דאמרי דאפילו משני לית לה, דאם כן וודאי טעמא משום דחשבינן לה מקח טעות. ולא נהירא האי סברא בטעמא, דאם איתא דקטלנית מקח טעות הוא, אם כן כי אתיא לשלישי דהא הויא לה קטלנית אפילו מראשון דינא הוא דלית לה, דהא איגלי מילתא למפרע דהויא לה מקח טעות אפילו לראשון, תדע דאלו אילונית דק"ל [ביבמות ב' ע"ב] דהוי מקח טעות אלו נשאת ונתגרשה פחותה מבת עשרים דאכתי לא קים לן דתיהוי אילונית, והוי לה כתובה לכי הויא לה בת עשרים, דמיגלי מילתא דהויא לה אילונית מי לא מיחייבי לאהדורה לכתובתה, ולפום שיטתא דגמרא משמע דקטלנית אית לה כתובתה לעולם מדינא, דספיקא בעלמא הוא, ואין כאן טענת מקח טעות אלא מן השני ואילך, לפי שאסרו עליה חכמים לינשא השתא הוא דחשבינן לה מקח טעות, שהטעתו שנשאת שלא כדין, אבל כל זמן שהיא רשאה לינשא יש לה כתובה, כגון שני ואליבא דרבנן, ושלישי אליבא דר' גמליאל, ואתיא ליה נמי כטעמא דנשאת לראשון ולא היו (לו) [לה] בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים, ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה, ואלו משני משמע וודאי דאית לה כתובה משום טעמא כדפרישנא, דהכא נמי ספיקא הוא ואין כאן טענת מקח טעות, אלא לפי שאסרו חכמים הדבר שהטעתו בכך, תדע דכי נשאת למי שיש לו בנים יש לה כתובה, ואלו אילונית כי האי גוונא וודאי לית לה כתובה, אלא וודאי כדפרישנא דהכא כיון דאית ליה בנים ולא אסרו בה רבנן לאינסובי להאי, תו ליכא מקח טעות, ולהכי אית לה כתובה, וזה נכון.
מאי טעמא דר' יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן. פירש"י ז"ל זכה בהן מתקנתא דרבנן דתקינו לארוסה אע"פ שלא כתב לה בנשואה, ובאידך לישנא דרבה ורב יוסף אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שדרכן היה לכתוב כתובה בשעת נישואין ואע"פ שיש לה מן האירוסין, ואותה שבשעת נישואין הוא עיקר, לפיכך אין האב זוכה בה עד אותה שעה של נישואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו.
ומספקא לן מגבא מאימת גביא כלומר כיון דאמרינן דמן האירוסין אית לה מתקנתא דרבנן, ואפילו הכי הדרי וכתבי לה כשנישאת, אלמנה וגרושה מן הנישואין מאימת גביא. ופליגי בה רב הונא ורב אסי. והאי פירושא אתיא דלא כגאונים, דאליבייהו ז"ל ארוסה לית לה כתובה אלא כשכתב לה, ולפום דעתייהו אית לן לפרושי מתני' דאמרינן בה דאית לה כתובה, בשכתב לה, והיינו דאמרינן הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן שכתב לה כשהיא ארוסה כשהיא נערה והיא ברשות האב, ובאידך לישנא אמרי' הואיל וברשותו נכתבין, שכן דרכן לעולם אפילו אותן שכותבין כתובה לארוסה שחוזרין וכותבין לה כשנישאת ואע"פ שכבר כתבו לה, מ"מ אותה שבשעת נישואין היא עיקר כתובה, ואין האב זוכה בה אלא אם כן אותה של נישואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו, ומספקא לן מגביא מאימת גביא, כלומר כיון דאית לה תרתי מן האירוסין ומן הנישואין מאימתי גביא.
אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין, ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנישואין, פי' ר"ח ז"ל בדכתב לה ואוסיפית לך כך וכך אמנה דאתי לך עלי מן האירוסין. משמע דטעמא משום דכתב הכי, הא לאו הכי לא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין, אלא אי בעיא בהא גביא [אי בעיא בהא גביא], כדאיתמר באידך דרב הונא הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של ג' מאות באת' לגבות מאתים גובה מזמן ראשון ג' מאות גובה מזמן שני, ומפרישנא טעמא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים, וה"נ בעינן דליכתוב לה אוספית לך אמנה מאתי' דאית לך עלי מן הארוסין. והא ליתא, דא"כ לא הוה אמר רב אסי בהא אחד זה ואחד זה מן הנישואין, כיון דכתב לה בהדיא אמותאי דאית לך עלי מן האירוסין. ורב שרירא גאון ז"ל הוסיף לומר דאליבא דרב אסי אפילו נתגרשה מן האירוסין אינה גובה מן המשועבדין, והיינו טעמא דקאמר אחד זה ואחד זה מן הנישואין, דאע"ג דכתב לה מן האירוסין אדעתא דהכי הוא דכתב לה דלא תיגבי אלא מבני חורי. והא ליתא, דהא ראב"ע דאית ליה [לקמן נ"ד ע"ב] דארוסה אינה גובה תוספת, משמע דקסבר דגביא ממשועבדי, דקתני סתם בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה וכגובינא אחרינא משמע מסתמא.
אבל הנכון כמו שפירש"י ז"ל דהכא במאי עסקינן דכתב לה אמאי דאית לך עלי סתמא ותו לא, והאי לישנא מסתמא דינינן ליה דאמאי דאית לך עלי מדינא קאמ', ולפום הכי חזינן עיקר דינא היכי, ודיינינן עליה לישנא, והיכא דנתגרשה מן האירוסין דכו"ע שקלה לה לכתובתה מן המשועבדין, אבל השתא דנשאת פליגי, דרב הונא סבר דאכתי לא מחלה שיעבודא דמנה מאתים דאית לה מן האירוסין, אבל תוספת מחלה כראב"ע דאמר לא כתב לה אלא על מנת לכונסה, וכיון דכן כי אתיא לכלל נישואין אית לה אלא משעת נישואין, ואפילו אליבא דרבנן דפליגי עליה דראב"ע דלא אמרי רבנן אלא בנתגרשה מן האירוסין, אבל כי אתיא לכלל נישואין מודו רבנן דמחלה שעבודא דמאירוסין עד שעת נישואין, דמודה רב הונא לרב אסי בתוספת, וכיון דכן דהכי דינא אמרי' דמאי דכתב' אמאי דאית לך עלי, ה"ק מן האירוסין, ודווקא אמנה מאתים הוא דאמרינן ולאו אתוספת, דמאי דאית לך עלי דכתב לה לאו אתוספת קאמר לה, אף ע"ג דאפשר דהוי במשמע, משום דהא פרישנא דאמאי דאית לך עלי מדינא, ותוספת לאו דינא דתיגבי ליה מן האירוסין אלא העיקר בלבד, הכי סברא דרב הונא דמדינא לית לה מן האירוסין אלא מנה ומאתים, דאלימי דעיקר כתובה ולא תוספת. ורב אסי סבר אח' זה ואח' זה מן הנשואין, דאע"ג דאלו נתגרשה מן האירוסין אית לה לרבנן כל מה דכתב לה ולראב"ע מנה מאתים, כי אתיא לכלל נישואין מחלה אכולהו בין אמנה ומאתים בין אתוספת שיעבודא דמאירוסין עד נישואין ואית לך עלי דכתב לה מדינא קאמר. ומקשינן ליה לרב הונא מאידך דאמרין הוציאה עליו שתי כתובות אחד של מאתים ואח' של שלש מאות, באת' לגבות מאתים גובה מזמן ראשון, שלש מאות גובה מזמן שני, ואמאי לא אמרינן דתיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני, כי הא דאמרינן דגובה מאתים מן הארוסין ותוספות מן הנישואין. ומהדרינן ולטעמך דלא קים לך טעמא דהך שמעתא דרב הונא, תיקשי לך אמאי לא גבי חמש מאה כולהו, אלא חמש מאה ה"ט דלית לה, משום דאם כן הוה ליה למיכתב אוסיפית לך תלת מאה אמאתים, מדלא כתב לה הכי, הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתים, אי מזמן שני גבית גבי תלת מאה, מהאי טעמא נמי לא אמרינן דתיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני, משום דאם כן הוה ליה למיכתב לה אוסיפית לך מאה מאתים קמאי, ומדלא כתב ליה הכי, ש"מ דאי בעי מידי בשטר שני אחולי אחליה לשיעבודיה דשטר ראשון, אבל הכא ליכא למימר הכי, דהא כתב לה דאית לך עלי, וכיון דאמרת דדינא הוא דלא מחלה מאתי' דאית לה מן האירוסין, איכא למימר דלישנא ה"נ קאמר דאית לך עלי מן האירוסין וגובה מאתים מן האירוסין, אבל תוספת אין לה כלל מן האירוסין לעולם אפילו תוספת כתובה זו שני' של נישואין מרובה מן הראשונה, דרב הונא אית לי' בתוספת סברא דרב אסי בין במאתים בין בתוספת, ולא אמרינן בהא לענין תוספת אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא, ואע"ג דכתב לה בשניה אמאי דאית לך עלי סתמא, דקא משמע נמי אתוספת, לית לה תוספת אלא מן הנישואין כדפרישנא, והיכא דתוספת כתובה זו שניה אינה מרובה על הראשונה וכת' בה אמאי דאית לך עלי, גובה עיקר משעת אירוסין ותוספת מן הנישואין ואמרינן דלהכי כתב לה תרתי.
ומיהו לא מיחוורא האי סברא, דמשמע לפום האי שיטתא דהיכא דלא כתב לה בכתובה שניה מן הנישואין תוספת כלל, אמרינן ביטל שני את הראשון, והא לא מסתברא, דרב הונא סתמא קאמר מנה מאתים מן האירוסין ולא קא מפליג בהו כלל. ולהאי סברא נמי היכא דלא כתב לה בכתובה דאית לך עלי וכתב לה תוספת בכתובה שניה, אמרינן גבי עיקר כתובה אי בעיא בהא גביא ואי בעיא גביא עיקר כתובה בכתובה ראשונה בלבד, ואי בעיא גביא עיקר ותוספת בכתובה שניה, והא נמי לא נהירא כלל.
אבל נראה לומר דוודאי הא דרב הונא לעולם איתא, ואע"ג דאמרינן בעלמא אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא, ה"מ בעלמא, דשתי כתובות אחר נישואין למה לי, וודאי אי שוו אהדדי משום דאימחל שיעבודא קמא, אי בדלא שוו אלא דאידך יתירתא, אמרינן אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא, אבל הכא ליכא למימר דלבטל ראשון כתבו שני בדשוו, ובדלא שוו אי בעיא בהא גביא, אי בעיא בהא גביא, דהא ליכא למימר תרתי למה לה, דהכי אורחייהו דאע"ג דאית לה כתובה מן האירוסין כותבין כתובה בשעת נישואין, משום דעיקר כתובה דנישואין היא, ומשום דאיכא נמי דמוספי לה בשעת נישואין ולא בשעת אירוסין, והיינו דאמר רב הונא מאתים מן האירוסין דלא מחלה שיעבודא דאירוסין, ותוספת מן הנישואין, דתוספת וודאי כיון דאתיא לכלל נישואין מחלה לשיעבודא דאירוסין, ורב אסי סבר אחד זה ואחד זה מן הנישואין דכיון דאתיא לה לכלל נישואין אכולהו מחלה לשיעבודא דאירוסין. ומקשינן ליה מאידך דרב הונא משום דאכתי לא קים ליה טעמא, ופרכינן ותסברא חמש מאה כולהו תיגבי, אלא התם היינו טעמא משום דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתי' א"נ אוסיפית לך מאה אמאתים, ומדלא כתב לה לא הכי ולא הכי, וודאי אמרינן דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא, והשתא דקיי"ל טעמא דמילתא וודאי פשיטא לן בהך דלעיל דל"ל בה ביטול שני את הראשון, ולאו טעמא דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא כיון דהכי אורחייהו, ומעיקרא נמי לא הוה מקשינן אמאי לא אמרינן בהא ביטל שני את הראשון, ולא איבעיא בהא גביא, דהא ליכא למימר כדפרישנא, אלא קשיא לן התם מאי טעמא לא אמרינן תיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני, דומיא דהא דהכא דאמרינן מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין, ופרישנא טעמא דשניא ההיא ותו לא קשיא מידי. והא דאמרינן דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים או מאה אמאתים, כלומר דכתב לה הכי בהדיא אמאתים קמאי, אבל היכא דלא כתב לה הכי בהדיא, אלא שכתב לאשתו כתובה שניה אחר נישואין כלשון כתובות שלנו וכתב לה ואוסיפית לך כך וכך, לאו הכי קאמרינן בין שתוספת בכלל ובין שתוספת בפרט, ולא אמרינן אלא דכתב לה אמאתים קמאי בהדי', ופשוט הוא ואינו צריך לפנים וזהו הנכון, מ"א נ"ר.
<h2>דף מד.</h2>
גופא אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין בזה אחר זה, ביטל שני את הראשון. אמר רב פפא ומודה דאי אוסיף ליה דיקלא לתוספת כתביה. ופירש"י ז"ל [ד"ה לתוספת] ואמרי' אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא, מדלא כתב ליה ואוסיפית לה דיקלא אשדה דזבנית לך, ואי בעי למיגבי אחריות דיליה מזמן ראשון לית ליה אלא שדה, ואי שקיל שדה ודקל אין לו אחריות אלא מזמן שני דמחיל ליה לשיעבודיה מזמן ראשון, וכן הדין במתנה באחריות, אבל מתנה בלא אחריות דליכא למימר הא טעמ', דמאי קא מחיל ליה גופא דארעא הא לא אפשר במאי קני לה, אפילו בהחזיר לו את השטר קיי"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בפרק גט פשוט [קס"ט ע"ב], ומסתברא דאמרינן בה ביטל שני את הראשון, וכן הדין במכר היכא דאידך שטרא גרע משטר ראשון.
פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא. כלומר ליפות כחו נתכוון, דאי בעי כבוש לה להא ומפיק לה להא, ודווקא היכא דהאי לאו מצרן הוא, אבל היכא דהאי הוי מצרן תו ליכא למימר הכי. וכ"ש ראשון במתנה כלומר בלא אחריות, ושני במכר דאיכא אחריות. וודאי שניהם במכר שניהם במתנה ביטל שני את הראשון בדשוו אהדדי, ובמתנה בלא אחריות אפילו לא שוו אהדדי כדפרישנא.
מאי טעמא, רפרם אמר אימר אודויי אודי ליה, רב אחא אמר אחולי אחליה לשיעבודיה. ומסתברא דרפרם ורב אחא לא פליגי אהדדי למימרא דרב אחא אית ליה היכא דליכא למימר טעמא דאחוליה אחליה לשיעבודיה, והיכי דמי כגון מתנה דלית בה אחריות דמאי קא מחיל, גופא דארעא ליכא למימר כדפרישנא, אלא דקסבר רב אחא דכל היכא דאפשר למימר טעמא דאחולי אחליה לשיעבודיה לא אמרינן טעמא דאודויי אודי ליה לאורועי סהדי.
מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי. פי' אורועי סהדי גבי דידיה דהיינו לוקח, דאודי דהאי שטרא קמא שיקרא הוא ושיקרא אסהידו סהדי ואדם נאמן על עצמו, הילכך כל שטרי דאית ליה דזכותי' מחתימות ידא דהני סהדי דאחתימו בתר האי שטרא פסילי, ודווקא גבי לוקח דאיהו הוא דאודי ומהימן אנפשיה, אבל לא גבי אחריני דעלמא דלאו כל כמיניה, ולא גבי מוכר דמוכר לא אודי ולא מידי, אלא דניחא ליה דלימחול האיך שיעבודיה.
אי נמי לשלומי פירי ולטסקא. והא דאמרינן לשלומי פירי ולטסקא, פירש"י ז"ל [ד"ה לשלומי] דלמאן דסבר אודויי אודי ליה, הילכך שטרא קמא שיקרא הוה ולוקח שלא כדין אכלה עד השתא, וחייב לשלומי פירי למוכר, וכיון דמוכר נקיט פירי משלם נמי טסקא, דאע"ג דלוקח לא מהימן אלא אנפשיה ולא לחוב על האחרים, וכיון דכן לאו דינא דמהימן גבי טסקא לחיובי מוכר לשלומי לה, שאני טסקא דהכי דינא דמלכותא דמאן דאכיל פירי משלם לה. ומיהו דווקא בדשוו פירי טפי מטסקא, אבל אי טסקא טפי לא מהימן. ותו איכא בינייהו היכא דאשתכחו סהדי דשטרא אידך קרובים או פסולים, למ"ד אודויי אודי ליה אם כן הדרא לה ארעא למוכר דהא ליכא שטרא, למאן דאמר אחולי אחליה לשיעבודיה שיעבודא הוא דאחיל מזמן ראשון עד השתא, אבל ארעא דידיה הוא ובדידיה קיימא בשטרא קמא. אי נמי כגון דבשטר ראשון איכא כוליה שדה ובשני איכא חצי שדה, למ"ד אודויי אודי ליה לית ליה אלא חצי שדה, ולמ"ד אחולי אחליה לשיעבודיה שיעבודא הוא דאחיל מחצי שדה מזמן ראשון עד עכשיו, אבל כוליה שדה אית ליה. אבל בגמרא לא אמרינן אלא מאי דאיכא בינייהו בעדים כשרים ובשני שטרות שוין. והיכא דעידי שטר שני היינו עידי שטר ראשון, היינו נמי בפלוגתא, דלמאן דאמר אודויי אודי ליה הכא נמי איכא למימר הכי, דאע"ג דהא הדר זבנה בהדיהו, איכא למימר אודויי אודי ליה דההיא שעתא פסולין הוו גזלנין או משחקין בקוביא, והשתא הוו להו כשרים, ואין לפקפק בדבר.
כתב הרב אלפס ז"ל דהא דאמרינן שני שטרות היוצאין זה אחר זה ביטל שני את הראשון, דווקא בשטרי מכר או בשטרי מתנת קרקע, דבהא איכא למימר תרתי למה לי, אי נמי כגון שתי כתובות דהוו להו נמי כשני שטרי מכר על שדה אחת, אבל בשטרי הלואה לא, דעביד איניש דיזיף והדר יזיף, וכי היכי דבדלא שוו אהדדי הא וודאי ליכא למימר אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא, בדשוו אהדדי נמי ליכא למימר ביטל שני את הראשון, דאיכא למימר שתי הלואות הן. והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן התם בבבא בתרא [קע"ב ע"א] האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין ואמר שויה ניהלי חד בר מאה משוינן לה, עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה, אבל אי נקיט שטרא חד בר מאה ואמר שויה ניהלי תרי בר חמשין, חמשין לא משוינן ליה, דלא ניחא ליה ללוה כדאיתה התם, והא התם דשוו אהדדי ואמרינן דגבי ליה תרווייהו.
ואיכא דדחי לה, דילמא ההיא כגון שיוצאין ביום אחד בעידי שטר ראשון, וליתה, דנהי דליכא למימר אחליה לשיעבודיה דמאי קא מחיל, אבל וודאי איכא למימר טעמא דאודויי אודי ליה דסהדי ההיא שעתא הוו פסולין [או] גזלנין ובההוא יומא הדרו להו בתשובה, אי נמי שטרא זייפא הוא ואיהו גופיה זייפא, מיהו איברא דאי משום ההיא לא אריא, דהתם במאי עסקינן כגון שכתוב בכל אחד מהן שהעדים עצמן ראו המלוה כשמנה לו המעות, ושהיו הלואות חלוקות כגון שכתוב בזו באחד בניסן ובזו בשני בניסן וכתיב ביה בזמניה כתבנוהו, אי נמי כגון שכתוב בשטר שני חוץ מן השטר הראשון דלא איכפת לן אי כתבי הכי דלא פסיד מידי, דהא אפילו פרעיה לשטר ראשון והדר מפיק ליה להאיך וכתיב ביה חוץ משטר הראשון ואינו גובה אלא חמשים אלו, אלא א"כ מוציא שטר ראשון ואין כאן בית מיחוש. ובירושלמי [להלן פ' הכותב ה"י] אמרו לית הדא אמרה האי מאן דיזיף מן חבריה וחזר ויזיף מיניה, צריך למכתב ליה בר מן קרטיסא קמא דאית לך עלי אורחא דאיתתא למימר אבד פורנא עבד לי חורי אלא כי אורחא דבר נשי למימר אבד קרטיסא עבד לי חורי אלא כי אפשר יודי ליה, ואינו מוסכם עם הגמרא שלנו בטעם, שהרי לפי אותו ירושלמי הטעם שתי שטרות או שתי כתובות דחיישינן שאבד הראשון, ולאו משום דאחלי לשיעבודיה ולאו דאודי ליה. אבל עולה כדברי רבינו ז"ל, וכן הדין נותן כל שכן שאין דבריו צריכין חיזוק.
מאי הוי עלה בכתובה. פי' בפלוגתא דרב אסי ורב הונא מגבא מאימת גביה כו'. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' אלעזר ב"ש מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין, וחכ"א אחד זה ואחד זה מן הנישואין, והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין.
<h2>דף מד:</h2>
ה"ג ואם מאן ימאן אביה לתתה לו, לרבות יתומה לקנס דברי ר"י הגלילי. פירוש אלמא לאביה לאו דווקא, וכי תימא מאי קושיא דאביה דהתם כתיב גבי מיאון, והא אפשר דאע"ג דיתומה היא יש לה קנס, אבל הכא דבקנס גופיה כתיב ונתנו לאבי הנערה אפשר דממעטינן יתומה, פירש"י ז"ל דהאי קרא במפותה כתיב, ובמפותה לא כתיב לאבי הנערה, מיהו באנוסה כתיב, וגמרי מהדדי, ולהכי איצטריך קרא לרבויי יתומה מפותה. וקשיא ליה אכתי מאי קושיא, שאני התם דרבי ביה קרא בהדיא, וניחא ליה הא דודאי יתומה לא מתרביא מהכא, דהא אפיקניה לעיל [ל"ט ע"ב] דדרשינן מיניה דבין היא בין אביה יכולין לעכב. אלא וודאי האי תנא לאו מריבוייא דקרא הוא דקא מייתי לה, אלא דסבירא ליה דלאבי הנערה לאו דווקא, וכי היכי דאמרינן בההוא (ד)קרא דלאו דווקא, הוא הדין להאי דמוציא שם רע והיא קושיין. וכ"ת א"כ אמאי נקט ליה תנא האי קרא דואם מאן ימאן אביה דמשמע דמיניה אתיא לן. י"ל דאיצטריך דאי לאו ואם מאן ימאן הוה אמינא דהיא אינה יכולה לעכב אלא אביה, ואם איתא וודאי אפילו תימא דלאבי הנערה לאו דווקא, האי זימנין דלא משלם קנס, כגון שהיא ממאנת לישא אותו, דיכול למימר דילמא אלו אביה קיים הוה יהבי ניהלי ותו לא משלם קנס, ולדידיה נמי ליכא למימר דכייפינן לה ומסבינן לה ניהליה על כרחה, כיון דקיי"ל דאינה יכולה לעכב, דהא לא אפשר, דקידושין בעל כרחה לא אשכחן ביתומה, אבל השתא דילפינן מקרא דבין היא בין אביה יכולין לעכב, איתרבי' לן יתומה לקנס גמור כנערה דעלמא, כיון דקיי"ל דלאבי הנערה לאו דווקא, זהו תורף פירש"י ז"ל.
וקשיא לן יתומה מפותה היכי אפשר דאית לה קנס, והא מדעתה עבדה, וכי תימא בין במפותה בין באנוסה קאמר, דהא גמרי מהדדי ומפותה ראויה ליטול ואין לה דהא מחלה, ואנוסה כיון דלא קא מחלה שקלא, שתי תשובות בדבר, חדא דכיון דמקרא לא מתרביא לה, אלא דשמעינן מינה דבין היא בין אביה יכולין לעכב, למה לי למיתי עלה מהאי קרא, דהא אנוסה בהדיא כתיב בה ולו תהיה לאשה מדעתה, דהכי אמרינן לעיל [ל"ט ע"ב] בהדיא. ותו אנוסה למה לי טעמא דבין היא בין אביה יכולין לעכב, דהא קיי"ל [ל"ט ע"א] האונס נותן מיד בין שכונס בין שלא כונס. ויש מפרשים בענין אחר דהא וודאי הא דהכא ריבויא ממש הוא דמרבינן מקרא, ואע"ג דדרשינן מיניה לעיל דבין היא בין אביה יכולין לעכב, אם כן ליכתוב קרא אם מאן ימאן אביה, למה לי ואם מאן ימאן, וודאי שמעת מינה נמי דמרבינן יתומה לקנס, ולמאי, אי לאנוסה קרא אחרינא כתיב דמרבינן לה מינה כדאיתא בספרי [דברים פי' רמ"ה] תחת אשר עינה לרבות יתומה לקנס, אי למפותה נמי מפתה לית לה, דהא מדעתה עבדה, וכיון דכן אם אינו ענין לא לאנוסה ולא למפותה תנהו ענין למוציא שם רע. ולא נהיר, דאם כן הוה ליה למתני בהדיא האי טעמא במתניתא כיון דאמרת דאמוציא שם רע קאמר, ולימא בהדיא אם אינו ענין למפותה תנהו ענין למוציא שם רע, ומחוורתא כרבינו שלמה ז"ל ואמפותה ממש קא אמרינן, וכי תימא מפותה הא מדעתה עבד', י"ל בקטנה, ואליבא דרבנן דלאו בת מחילה היא, ומכל מקום ש"מ דלאבי הנערה לאו דווקא, ובהא לא שני לן בין רבנן לר"מ. אי נמי בשוטה ומפותה ואליבא דכולי עלמא.
תדע דהא במכילתא בנזיקין [פ' משפטים פי"ז] דאיתיה לעיקרא דהא מתניתא, תנינן לה הכי, ואם מאן ימאן, אין לי אלא שיש לה אב, אין לה אב מנין, ת"ל ואם מאן ימאן מ"מ, פי' אין לי שהיא יכולה לעכב אלא בחיי האב, אין לה אב מנין שתהא יכולה לעכב, ת"ל ואם מאן ימאן מ"מ, ש"מ דעיקר דרשא דהאי קרא לא מפקינן ליה אלא לעכבה דידה, לומר שהיא יכולה לעכב בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב, וכי קא מרבי יתומה סברא דנפשיה הוא דלאבי הנערה לאו דווקא, והתם דקא מרבי עכבה דידה אחר מיתת האב אפשר דמייתי לה מריבויא, דהוה ליה למכתב אם מאן וכתב ואם מאן ימאן. א"נ אפשר דהתם נמי אתינן עלה משום דקסבר דמאי דכתיב לאביה לאו דווקא, וכי תימא אם כן למה לי ריבויא כלל לעכבה דידה נימא לאביה לאו דווקא, י"ל שניא הא דכיון דהיא ברשות אביה לקבל בה קידושין לכל מי שירצה, ה"א שכן הוא יכול לעכב ולא היא, אבל כיון דגלי רחמנא דהיא יכולה לעכב בחייו, ממילא אית לן תו דלאביה לאו דווקא וכן הדין אחר מיתתו, כי היכי דקיימא לן נמי דלאבי הנערה לאו דווקא. ולדידן השתא האי תנא לית ליה דרשא דספרי דדרש תחת אשר עינה לרבות יתומה לקנס, דלדידן לא צריך קרא לרבויי, ומיהו אמסקנא לא קשיא, דודאי אמרינן דלאבי הנערה דווקא, אלא מוציא שם רע אתרבי מדכתיב בתולת ישראל כדתני אמי, ואנוסה מדכתיב תחת אשר ענה, ומפותה משום דגמרי מהדדי, ומיהו איצטריך אם מאן ימאן לרבויי דהיא יכולה לעכב, דאלו לא היתה יכולה לעכב מפותה לית לה קנס כדפרישנא. ומיהו אכתי קשיא לן לפום האי פירושא אמאי לא אקשי ליה ממתני' דאלו נערות [כ"ט ע"א] דקתני גיורת וקתני [מ' ע"א] יתומה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס, אלמא לאבי הנערה לאו דווקא, וי"ל דאי ממתני' הוה אמינא מתני' ר"ע ואליביה וודאי לאבי הנערה דאונס ומפתה לאו דווקא, דהא רבי רחמנא אליביה בנתארסה ונתגרשה דאף על גב דלא שקיל אב אית לה לדידה, יתומה נמי דלית לה אב דקא שקיל שקלה איהי, דוודאי לאבי הנערה לאו דווקא, מדאתרבא נתארסה ונתגרשה לקנס לעצמה, ואיכא למימר באונס ומפתה הוא דגלי רחמנא דאע"ג דלא שקיל לה שקלא איהי, אבל מוציא שם רע לא, דהתם אמרי' לאבי הנערה דווקא, משום הכי אקשי ליה מדרבי יוסי הגלילי, דהא ר' יוסי הגלילי דאית ליה [ל"ח ע"א] בנערה שנתארסה ונתגרשה דאין לה קנס, ואפילו הכי אמר דיתומה מפותה יש לה קנס, אלמא קסבר לאבי הנערה דאונס ומפתה לאו דווקא, במוציא שם רע נמי לאו דווקא.
ומפרקי' בבא עליה ואח"כ נתיתמה, כלומר דוודאי אמרי' לאבי הנערה דווקא הוא, וההוא מתני' בבא עליה ונתיתמה דוודאי לאבי הנערה קרינן ביה, כיון שהיה קיים בשעה שבא עליה, ומרבי לה מדאתרבי איהי לומר שיכולה לעכב, דאלו לא היתה יכולה לעכב פטור, אע"ג דלא מימעטא מהא דאבי הנערה כדפרי', ולפירוש דידהו אית להו למימ' דוודאי משום דאבי הנערה מימעטא אפילו בא עליה בחייו ונתיתמה, ולפום הכי איצטריך רבויא לרבויא מדכתיב ואם, ולא כתב אם, וגמרינן מינה נמי למוציא שם רע לבא עליה ואח"כ נתיתמ', אבל בא עליה אחר מיתת האב זו אין לנו, דהא אימעיט' מדכתיב לאבי הנערה ותו לא ארביא לה, וליתיה כדאמרן.
אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנ' ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב. כאן נערה הא כל מקום שנאמר נערה כגון אונס ומפתה אפילו קטנה במשמע.
תני שילא שלש מידות בנערה, באו לה עדים בבית חמיה שזנתה בבית אביה, סוקלין אותה על פתח בית אביה. כלומר ראו גדולין שגדלתם. פי' היינו מוציא שם רע, דכתיב [דברים כ"ב כ"א] והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה, דלא שני לן בין שהוא על ידי הוצאת שם רע בין באו עדים מאיליהן, אלא לענין מאה סלע שחייב הבעל לשלם כשהוא גורם, אבל היא בין כך ובין כך היא בסקילה כדאיתא לקמן [מ"ו ע"א] בהדיא לא אמר לעדים בואו והעידוני והן מעידין אותו מאליהן, הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע, היא וזוממיה מקדמין לבית הסקילה.
<h2>דף מה.</h2>
באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר. כלומר באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על שער העיר ההיא, דהכי כתב קרא בהדיא [דברים כ"ב כ"ד].
סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק דכיון דאישתני גופא אישתני קטלא, ומקשינן מתניתא דתניא נערה המאורסה וכו', והא קשיא דקתני בהדיא דאפי' בגרה תידון בסקילה. ואמר רבא מוציא שם רע קאמרת, שאני מוציא שם רע דחידוש הוא, דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק, ואלו מוציא שם רע בסקילה. פי' שאני מוציא שם רע, דאלו אליבא דשילא מוציא שם רע לא משכחת ליה בלא חידוש, דכיון דקסבר שילא דהכי דינא דכל היכא דאישתני גופא אישתני קטלא. כל מוציא שם רע נמי הא אישתני דינא, דכיון דנכנסה לחופה הא אישתני דינא דהויא בחנק, אפילו לא נבעלה, ואפילו הכי לא אישתני קטלא והויא בסקילה, כי בגרה נמי לא אישתני דינא והויא בסקילה. אף על גב דבעלמא דינא הכי דכל היכא דאישתני גופה אישתני קטלא, שאני הכא דגלי ביה רחמנא. וקשיא לן ומאי דקארי לה מאי קשיא לי' ממתניתא ליקשי ליה מוציא שם רע גופא דאורייתא. וי"ל דהמקשה ס"ל דמוציא שם רע דאורייתא לאו קושיא, דהא שילא לא אמר אלא היכא דאישתני גופא, אבל אישתני דינא מודה שילא דאפ"ה לא אישתני קטלא ואפי' בעלמא, הילכך מוציא שם רע דאורייתא לאו חידוש הוא, דהא הכי דינא אפי' בעלמא, והיינו דמקשי לי' ממתניתא דקתני בהדיא בגרה, ורב' אתא למימר דלאו הכי הוא, אלא שילא בין באישתני דינא בין באישתני גופה אית ליה דהכי הוא דינא דאישתני קטלא, הילכך מוציא שם רע גופיה דלא אישתני קטלא חידוש הוא דהא אישתני דינא, וכיון דכן הוא הדין נמי לאישתני גופא. ואמ' ליה רב הונא בריה דרב יהושע אפילו לפי דבריך דמוציא שם רע חידוש הוא, אכתי היכי מצי למיגמר מיניה תנא לבגרה, דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופה היכא דאישתני גופה לא חדית רחמנא. והיכי מצי תנא למיגמר חידושא רבה מחידוש' זוטא, אלא וודאי טעמא דתנא על כרחך משום דקסבר דאע"ג דאישתני גופה לא אישתני קטלא, ותיובתא דשילא.
אמר רב נחמן בר יצחק אישתני ולא אישתני כו'. כלומר אי אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא תנאי הוא דר' שמעון ורבנן, דרבנן סברי דאזלינן בתר מעיקרא ור' שמעון אזיל בתר השתא. ופרקינן אימר דשמעת ליה לר' שמעון דאזיל אף בתר ידיעה, דאזיל בתר ידיעה ולא אזיל בתר חטאה מי שמעת ליה. א"כ כלומר דאזיל לגמרי בתר השתא ליתי קרבן כדהשתא משיח פר ונשיא שעיר כשילא דאזיל לגמרי בתר השתא, אלא וודאי ר' שמעון בתר מעיקרא לגמרי קא אזיל, אבל שאני קרבן דלא חאיל חיוביה אלא בחטאה ובידיעה, הילכך בתר מעיקרא לא אזלינן דלא הות ידיעה, בתר השתא נמי לא, דלאו דינא הוא דניזל בתר בסוף, אבל בההיא דשילא כוליה חיוביה בשעתא דזנאי הוה, וכיון דכן אזלינן בתר מעיקרא. ואמרינן הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה וליתה לדשילא.
אבל מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה שהוא מפרש מוציא שם רע חידוש הוא, כיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק, ואע"ג דהשתא נערה בתולה היא, אישתכח דרשות הבעל משוי לה כאלו אישתני גופה, והוה ליה כמי שבגרה ומשתני קטל', וכיון שכן מוציא שם רע היכי משכחת לה לעולם, אפילו מוקמת לה דווקא בשלא בעל, נימא רשות הבעל משנ', וה"ל כמי שבגרה, ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אישתני גופא אישתני קטלא, אלא לאו ש"מ חידוש הוא כדקא פירש"י ז"ל, אבל אין לשונו מוכרע יפה, והנכון כלשון הראשון. ותמה על הרמב"ם ז"ל שכתב [עי' פ"ג מאיסו"ב ה"ח] נערה שזינתה אחר כניסתה לחופה ובאו עדים מאיליהן בחנק, הביא הבעל עדים הרי היא בסקילה, ונראה שהוא מפרש דברים כפשטן, ואלו מוציא שם רע כי הא דאמרינן דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בסקילה. וזהו חידוש שבמוציא שם רע, וזה תימה, ומאי קאמר וכי חדית בה כו', האי חידושא מאי הוי, אטו משום דחדית ביה רחמנא בחדא מילתא אית לן לחדותיה בה במילי אחריני, אדרבה אית לן למימר אין לך בו אלא חדושו, ותו דלא אשכחן דשני לן במוציא שם רע בין הביא הבעל עדים לבאו מאיליהן אלא לענין מלקות ולשלם מאה סלע, אבל לא לענין מיתה כלל. ותו הא לזנות בית אביה דממעטינן מיניה לקמן מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה לומר שהיא בחנק, במוציא שם רע כתיב, וליתא לדברי הרמב"ם.
<h2>דף מה:</h2>
ת"ר נערה המאורסה שזינתה סוקלין אותה על פתח בית אביה, אין לה פתח בית אביה סוקלין אותה על פתח העיר ההיא. ההיא כלומר שזינתה בו אע"פ שנדונית בעיר אחרת, ובעיר שרוב' גוים אפילו נדונית בעיר שזינתה בו, סוקלין אותה על פתח בית דין, ובע"א סוקלין אותו על שער שעבד בו, כלומר אף על פי שנדון בעיר אחרת, ובעיר שרובה גוים אפילו נדון בעיר שעבד בו, סוקלין אותו על פתח ב"ד, ולאו בפתח בית דין ממש, אלא בסמוך כי היכי דתהוי ליה הצלה כדפרישנא בסנהדרין [מ"ב ע"ב].
<h2>דף מו.</h2>
תניא כיצד הוצאת שם רע, בא לבית דין כו'. תניא ופרשו השמלה מלמד שבאין כו' עד דברים ככתבן שמלה ממש דברים כפשטן נראין דבעינן דבעל וטען טענת בתולים, ומתוך טענת בתולים הביא עדים וכן הם דברים ככתבן. והא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם, אתיא דלא כר' אליעזר בן יעקב, דאלו אליביה בלאו הכי נמי מימעיט, דהא ליכא טענת בתולים, דמן האירוסין ליכא למימר דא"כ נתתי קרינא ביה. ויש אומרי' דלא בעינן אלא דבעל וראוי לפרוש השמלה וראוי לטענת בתולים, ואע"ג דלא טען. וקמא עיקר, והכי איתה בירושלמי [ה"ד] בהדיא. שלח רב יעקב בר גיורי כו'.
<h2>דף מו:</h2>
מתני' האב זכאי בבתו כו'. בושת ופגם דאבוה נמי שייך ביה. מסתברא דהכי קאמ' דאבוה נמי אית ליה בושת ופגם, ולאו למימרא דמשום הכי ליהוי דידיה דשקיל ליה, דאפי' בבעל דקיימא לן [לקמן ס"ו ע"א] דהוי כאשתו, אמרינן לקמן [ס"ה ע"ב] דלא שקיל ליה לכוליה בשת', אלא הכי קאמרינן כיון דשמעינן ליה לבושת ופגם דהוה דידי' מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כדאיתא לעיל [מ' ע"ב], ליכא למגמר מיניה, דשאני התם דאיכא חומרא שכן אף הוא יש לו בושת ופגם. אבל רבינו שלמה ז"ל פי' דהכי קאמר שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך ביה, דמהאי טעמא שמעינן ליה דהוי דאב מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין, וכיון דכן תו ליכא למגמר מיניה, דשאני התם דאיכא האי טעמא דאמרן. ומיהו במסכת קידושין [ג' ע"ב] בכולהו נוסחי גרסינן שאני בושת ופגם דאבוה נמי אית לי' צערא בגווה, והאי לישנא אתיא כלישנא קמא.
מהפרת נדרים מיהא נפק' ליה דתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. כלומר הילכך הך נמי נפקא לה מרשותיה דאב. אבל רבינו חננאל ז"ל גריס מהא מילתא הא נפקא לה לגמרי דאמר מר [קדושין י"ח ע"א] אין אדם מוכר את בתו לשפחה אחר אישות, והא אתיא לה שפיר דהשתא הויא לה האי יציאה כי הך.
<h2>דף מז.</h2>
דזכי לי' רחמנא לאב למימסרה לחופה. פירש"י ז"ל [ד"ה הא] דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע, ואין צריך, דכיון דזכי ליה רחמנא לקבולי ביה קידושי, ממילא ש"מ דברשותיה למימסרה לחופה, דאי לא מאי אהני ליה.
נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות. תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה, מתה לא זכה הבעל בדברים הללו, משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו. פירש"י ז"ל בארוסה, וקס"ד דפליגי בפלוגתא דר"א בן עזריה ורבנן, דר' נתן כרבנן דהתם, ורבנן דהכא כר' אלעזר בן עזריה, ולבסוף אמרינן דר' נתן דאמר אפילו כראב"ע, דהתם הוא מדידיה לדידה דאיהו וודאי לא כתב לה אלא על מנת לכנסה, אבל הכא דמדידה לדידיה דמשום איחתוני והא איתחתנו להו. ואי קשיא לך לפירש"י ז"ל והא קי"ל [לקמן נ"ג ע"א] וודאי בעלמא דארוסה אין בעלה יורשה, י"ל הני מילי בנכסי דאית לה דלא כתבה ליה בכתובה, אבל הכא דאיהו כתב לה כתובה וחמוה כתב ליה הני נכסי בכתובה גופ', אם כן הא במקום כתובת נישואין קיימא, וכי היכי דמאי דכתב לה איהו קיים וגביא ליה לגמרי, ה"ה מאי דכתבה איהי לדידיה דזכי ביה איהו, ודווקא דכתב חמוה ליה בכתובה, הא לאו הכי הא קיימא לן בהדיא [לקמן מ"ח ע"ב] אף על פי שכתובתה בית בעלה אביה יורשה, והיינו דמוקמינן ליה לר' נתן כרבנן דהתם דקסברי דאפילו מן האירוסין גובה בין כתובה בין תוספת, אלמא דמאי דכתב לה איהו לדידה קיים לגמרי, הכא נמי האי דכתב ליה חמיו בכתובה קיים לגמרי, אבל לראב"ע דקסבר דווקא מנה מאתים, אבל תוספת לית לה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה, איהו נמי לא זכי מינה דידה במאי דכתב חמוה ליה, דאמרינן נמי דלא כתב ליה אלא על מנת לכנסה, וכן פירש"י ז"ל.
ואיכא דקשיא ליה דהא מפרשינן לקמן [נ"ו ע"א] טעמייהו דרבנן דהכא דפליגי עליה דר' אלעזר בן עזריה, ואמרינן דהיינו דגביא בין תוספת בין כתובה, דמשום איקרובי דעתה הוא והא איקרבא ליה דעתא, ואלו ר' אלעזר בן עזריה פליג עלייהו, ומאי שנא הכא דקא מודו. וליתה, דהיינו הא דפרישנא הכא בגמ' דכי לית ליה האי סברא לרבי אלעזר בן עזריה מדידיה לדידה, שהוא אינו כותב לה אלא על מנת לכונסה שיהא לו שפחה לשמשו, אבל מדידה לדידיה דעתא לזכויי לי' אע"פ שלא כנסה, ורבנן דידיה פליגי דאפילו איהו מזכי לה כיון דאיקרבא דעתא, ומיהו הא וודאי קשיא מאי שנא דהתם קרי לה קרובי דעתא, ומאי שנא הכא דקרי ליה איחתונו, ויש לומר דהתם הוא גבי דידיה ודידה לא שייך לישנא דחתנות בינייהו, אבל הכא גבי אב איכא למימר לישנא דחתנות, תדע דוודאי משעת אירוסין נמי שייך לישנא דחתנות כדאמרי בעלמא [לקמן ק"ב ע"ב] בההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי.
ורבינו תם ז"ל קשיא ליה להאי פירושא לישנא דאמרינן שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה, ואם איתא דכתבה לה הכי היכי קא זכי, והא בהדיא כתבו ליה הכי שאינו מזכה אלא שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה. וליתה, דלא קאמרינן דכתבי ליה הכי, אלא הכי קאמר פירות כסות וכלים שתנשא בהם שיהיו לה בנדוניתה ולאו דקאמר לה הכי בהדיא. ורבינו תם ז"ל פירשה בנשואה, וכשמתה קודם שגבה הבעל, והיינו דמוקמינן לה בפלוגתא, דר' אלעזר בן עזריה אזיל בתר אומדן דעתא, ורבנן לא אזלי בתר אומדן דעתא, הילכך רבנן דהכא אזלי בתר אומדן דעתא כר' אלעזר בן עזריה, דכי היכי דאמר ר' אלעזר בן עזריה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה, הכא נמי אמרינן שלא כתבו לו על דעת שאם תמות היא קודם שגבה הבעל שיזכה בהם, ר' נתן לא אזיל בתר אומדן דעתא כרבנן דהתם, ואסיקנא דכולהו כר' אלעזר בן עזריה דמודה הכא ר' אלעזר בן עזריה דמשום איחתוני הוא והא איחתנו להו. והא דתניא לקמן אף על פי שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה, לפום האי שיטתא אתיא כר' נתן. ואפשר לומר דאפילו כרבנן, דלא אמרינן הכא אלא בשלא זכתה היא עדיין בהם, כגון שלא הקנה לה האב פירות וכסות וכלים המסוימין, אלא שחייב עצמו לה בכך וכך פירות ובכך וכך כסות וכלים, וכיון שכן מתה היא קודם שגבה אותן הבעל אינו זוכה בהן. ומביא ראיה לדבריו מדקא מייתינן לה אמתני' דקתני נישאת יתר עליו דמיירי בנישואין.
ואין זה הפירוש נכון, דהא וודאי לאו אומדן דעתא הוא לכולי עלמא דהא נישאת, ומה לי אי גבה או לא גבה אם אומדן דעתא, דכיון דמתה לא זכה הבעל אפילו גבה נמי, ותו דאמרינן בסיפא דכולהו כר' אלעזר בן עזריה ואפילו ר' נתן דהכא, דהתם הוא דאמר ר' אלעזר בן עזריה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, אבל הכא מודה דמשום איחתוני הוא וה(ו)א איחתונו להו, ואם איתה למה לי האי טעמא, לימא התם הוא דאמר ר' אלעזר בן עזריה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, אבל הכא מודה שכבר כנסה, אלא וודאי לית', ועיקר כדפירש"י ז"ל, ואי משום האי דתני לה אמתני', משום דשייכא בה במתני', דאלו במתני' משמע דבעל לא זכי אלא בנישואין, ואליבא דר' נתן וודאי דאמר זכה הבעל בדברים הללו כיון שהוא יורשה, נראין דברים אף שהוא אוכל פירו' באירוסין, והא מתני' דלא כר' נתן אלא כרבנן דפליגי עליה. ומסתברא דהא דפירש"י ז"ל בדכתב ליה אבוה דכלה לחתן בכתובה, ה"ה להיכא דלית ל(י)ה אב וכתבה ליה איהי בכתובה, א"נ אפשר דאפי' בשטר אחר בלשון הכתובה, לאפוקי אי אקני ליה בשטר אח' דהא אקניא לי', ואפילו לרבנן דר"נ מודו דהוה ליה כמתנ' דאדם אחר דעלמא, וקיי"ל כרבנן דסתם לן תנא במתני' כותייהו, וכ"כ הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף מז:</h2>
חייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה. ת"ר תקנו מזונות כו' עד והכי קתני מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות וקבורה תחת כתובתה לפיכך בעל אוכל פירות, מאי לפיכך כו' עד לשאינו מצוי. הא דקתני פרקונה תחת פירות לאו למימרא דפירות עיקר, דהא ליתה, כדאמרינן לעיל [בע"א], בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דאם כן מימנע ולא פריק, אלמא עיקר תקנתא פרקונה. והכי נמי משמע הכא במאי דאמרינן מהו דתימא מיכל לא נכלינהו אנוחי ננחינהו דאם כן מימנע ולא פריק, ואי אמרת דפירות עיקר, אם כן הא לא הויא אלא עצה טובה בעלמא דאמרינן לה ננחינהו, והא היכי תיסק אדעתין אי בעיא תינח אי בעי תיכול, אלא וודאי דפירקונה עיקר ותקנתא דידיה ודידה היא, שאף הוא צריך שפחה לשמשו, והיינו דאמרן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו שלא יהא הבעל רשאי לאכלן, אבל יהא יכול לכופה שאף היא לא תאכלם אלא שיניחו אותם, ואם אולי תצטרך לפדיון יפדו אותה מהן, דאם כן מימנע ולא פריק, כלומר דאם כן כדאמרינן דאכיל להו אתי לאימנועי שיבא לעכב שלא יהא רוצה לפדות ואין הדבר מצוי לכופו בכל שעה בב"ד, והא עדיפא לה דקיימי בעין, ומזמנא מילתא, קמ"ל דאדרבה הכי עדיפא לה, דאי כדקאמרת דקא מנחינן להו זימנין דלא מלי מדידה, ואם איתא דלא אכל להו כיון דלא אהניתיה איהי מדידה, איהו נמי מימנע ולא פריק, אבל השתא כיון דאכלינהו וודאי מפרק פריק. ותו איכא ראיה מהא דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו לי' רבנן דאם כן מימנע ולא פריק, ומדקא מהדר ר' יוסי בר' יהודה אב נמי מימנע ולא פריק, ומדאמרינן במתני' [לקמן נ"א ע"א] דפרקונה הוי תנאי ב"ד, והאי דקתני הכי אפשר דלא איכפת לי', מדקא בעי למיתנא בסוף לפיכך בעל אוכל פירות, אלמא פרקונה עיקר. אי נמי דמפרקינן לה כדמפרשינן רישא נמי לרב הונא דלקמן [נ"ח ע"ב] דקסבר מזונות עיקר. והשתא דאתינן להכי, היכא דאמרה איהי איני נפדית ואיני נותנת פירות אע"ג דפרקונה עיקר, אשכחן להו לגאונים ז"ל דלאו כל כמינה, דהא תקנתא דידיה נמי היא כדפרישנא שאף הוא רוצה שפחה לשמשו, וכל זמן שזו קשורה בו אינו מוצא אחרת דומיא דקבורתה תחת כתובתה, דוודאי מסתברא דלא תליא מילתא בחד מינייהו לא ברשותיה, ולא ברשותה, שהוא אינו יכול לומר איני יורשה ואיני קובר כדמוכח לקמן [פ"ג ע"א] שאינו יכול להפקיע ירושתו שהוא יורשה אחר שנישאת אלא בעודה ארוסה, וכן היא נראין דברים שאינה יכולה לומר שלא יירשנה, ולא אמרו אלא במזונות.
האי תנא סבר מזונות דאורייתא. מסתברא דלאו דמפיק בוודאי מהך תנא דלעיל, דאפילו להאי תנא דאית ליה מזונות דאורייתא, וודאי אית ליה דהך תנא דלעיל, ומפרקינן לה כדמפרקינן לה לקמן [נ"ח ע"ב] לרב הונא, אלא לתנא דלעיל לא מוכרע אי אית ליה מזונות דאורייתא או דרבנן, ואפשר דאית ליה הכי ואפשר דאית ליה הכי, אלא האי תנא וודאי אית ליה מזונות דאורייתא.
<h2>דף מח.</h2>
רבי אליעזר בן יעקב אומר כסותה ועונתה לפי עונתה תן כסותה. אמרו בירושלמי [ה"ז] ור' אליעזר בן יעקב מזונות מנא ליה, ק"ו ומה דברים שאין הנפש תלויה בהן חייב, דברים שהנפש תלויה בהן לא כל שכן, עונה מנא ליה, ומה דברים שלא נכנסה לכך חייב, דברים שנכנסה לכך לא כל שכן, ולמאן דאית ליה מזונות דרבנן משמע דאית ליה דר' אליעזר בן יעקב ולית ליה קל וחומר. אי נמי אפשר דמאן דאית ליה מזונות דרבנן סבר כי הא דתני רב יעקב שארה כסותה קירוב בשר שלא ינהוג בו מנהג פרסיים וכו' עד ויתן כתובה, ומוקים שאר לקירוב בשר, ומוקים כסותה לבגדי מטה שלא ישמש מטתו אלא במטה מוצעת, והלכתא דמזונות דרבנן.
מתני' ה"ג רבינו חננאל ז"ל לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה. הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. והיינו דמותבינן בגמ' לרב אסי ממתני', ומפרקינן מסירתה זו היא כניסתה לחופה.
<h2>דף מח:</h2>
גמ' מאי לעולם לאפוקי כו' קמ"ל לעולם. ואע"ג דמשנה היא בהדיא לקמן [נ"ז ע"א] דמפיק ממשנה ראשונה, אורחא דתלמודא הוא הכי למיתני עיקר דינא אגב אורחיה.
מסר האב כו'. ובעינן מסירתא למאי. שמואל אמר לירושתה ריש לקיש אמר לכתובתה. ופרישנא כתובתה מאחר מנה. ר"ל וודאי פליגא אדשמואל, דר"ל לית ליה דהויא ברשות הבעל אלא לכתובתה בלבד, לומר שתהא כתובתה מאחר מנה אבל לא לירושתה, אבל דשמואל אפשר דלא פליגא אדריש לקיש אע"ג דאמר שמואל לירושתה אפשר דלא פליג לכתובתה דכל דכן הוא, אלא לאפוקי מהנך דרב אסי ודרב.
והא דמותבינן להו מהך הלך האב עם שלוחי הבעל או הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או היתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללין, אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה, מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או היתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין, אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה, במה דברים אמורים לירוש' אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, תיובתא דכלהו, לבר מדשמואל, דאלו שמואל לישנא דמתניתא אמר לירושתה, ודכותה איכא בתלמודא, וכיון דפרישנא בדשמואל דמודה לר"ל דכתובתה מאחר מנה, דכיון דאמר לירושתה כל דכן הוא לכתובתה, הוא הדין נמי במתניתא דכי קתני לירושת' הוא הדין לכתובת'. ומיהו תיובתא דריש לקיש לא אמר אלא לכתובתה בלחוד ולא לירושתה, ואלו במתני' קתני בהדיא לירושתה. ומיהו הא דאמרינן לירושתה, לרשות הבעל הוא דאמרינן דלא נכנסה אלא להכי, אבל מרשות אב כיון דקיימא לן דיצאה מרשותו להפרת נדרים כדקתני בהדי' תנא דבי ר' ישמעאל, הוא הדין נמי לכל מילי ומרשות האב יצת', אבל לכלל רשות הבעל לא נכנסה אלא לירושת', זהו פרש"י ז"ל. אבל רבינו חננאל ז"ל גריס והיתה לה והיתה לו. ופירש דתנא דברייתא תרווייהו קא בעי חצר דידיה ומסירה, והיינו תיובתא לכלהו ואפילו דשמואל, דאפילו שמואל הני תרתי לא בעי דלא בעי אלא מסירה. וזה אינו נכון, דהא מאי קושיא לשמואל דשמואל אמתני' קאי, והא אמתני' נמי קשיא דהא במתני' דלא בעינן אלא מסירה, אלא מאי אית לך למימר דכי קתני מתני' מסירה בחצר דידה, דשמואל נמי לא קשיא דשמואל אמתני' קאי כדאמרן, אלא עיקר כדפרי'.
והשתא אתיא שפיר לפום האי גירסא דכתיבנא הא דדייקינן הא גופה קשיא אמרת נכנסה עמו ללין, טעמא דללין הא סתמא לשם נישואין אפילו בחצר דידה, אימא סיפא נכנסה עמו לשם נישואין, הא סתמא ללון אפילו בחצר דידיה, אבל אי גרסינן איפכא דרישא חצר דידיה וסיפא חצר דידה כדכתיב במקצת נוסחי, מאי קושיא, דהא שפיר אתיא דברישא הוי חצר דידיה והיינו דבעינן דווקא ללון דמסתמא לא הוי אלא לשם נישואין, ובסיפא דהויא חצר דידה בעינן לנישואין, הא סתמא ללון, דבהא וודאי ליכא למימר ולאו כל דכן הוא כדלעיל, דהא שפיר אתיא דחצר דידיה עדיף וודאי לנישואין טפי מדידה, ואסקינן סתמא קתני, סתם חצר דידה ללין וחצר דידיה לנישואין. ומיהו אכתי איכא למידק הא גופא קשיא אמרת רישא חצר דידה סתמא ללון, הא של שניהם לנישואין, והדר תני סיפא חצר דידיה סתמא לשם נישואין, הא של שניהם ללין. ויש לומר דהא וודאי ליכא למימר דכיון דאמרינן דחצר דידיה לשם נישואין כל שכן של שניהם דהויא לשם נישואין, כיון שהם שותפין כל שכן שדעתן מתרצי' לישא בו, וכן כשאמרו דחצר דידה ללון כל שכן חצר של אחרים.
<h2>דף מט.</h2>
תאנא מסר האב כו' עד ואימא היכא דהדרא לבי נשי הדרא למילתא קמייתא. פירש"י ז"ל דאמסר האב לשלוחי הבעל קיימינן, דקיימא לן מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק, ואמרינן השתא מנא לן דאלו הדרא לבי נשי לא הדרא למילתא קמייתא. ומיהו לאו קושיא היא דאימא הכי נמי, ומאן אמר לך, דהא אנן לא אמרינן אלא דכי מסר האב לשלוחי הבעל דינא בחנק, אבל נתאלמנה או נתגרשה אחר מסירה והדרא לבי נשי לא אמרן. אבל מסתברא ליה למקשה דהכי קושטא דמילתא דלא הדרא למילתא קמייתא, ואפשר דקים ליה דוודאי דהכי איתה, אלא קשיא לי' אמאי ומנא לן הא, אבל אנשואה לא קשיא לן, דנימא דהיכי דהדרא לבי נשי דהדרא למילתא קמייתא, דהא פשיטא לן דלא הדרא וכדתנא דבי ר' ישמעאל מה ת"ל וכו', והלא מוצאת מכלל אב ומוצא' מכלל בעל. והרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל פי' דהיינו טעמא דפשיטא ליה, משום דהא כתיב בה בנדרים בנעוריה בית אביה [במדבר ל' ד'], וכיון דנשאת תו לא קרינן ביה בנעוריה. אבל איפשר לומר דוודאי גבי נדרים בנשואה הא פשיטא לן דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשי הדרא למילתא קמייתא, וכיון דכבר נתרוקנה רשות האב ממנה לגמרי ובאת' לרשות הבעל שהוא מיפר בלבד, הא פשיטא לן דתו לא הדרא לרשות האב וגמרינן מינייהו, אבל כי מספקא לן במסר האב לשלוחי הבעל, דהא כל עיקר לא נתרוקנה רשות האב אלא בשביל רשות הבעל, וכיון דלא הספיקה לבא לכלל רשות הבעל עד שחזרה לרשות האב, בזו איפשר לספוקי אם חזרה לרשות אביה אם לאו, ואמרינן הא כבר פסקא תנא דבי ר' ישמעאל דממעט בהדיא אפי' במסר האב לשלוחי הבעל, דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשי הדרא למילתא קמייתא, אלא כיון שיצאה מרשות האב שעה אחת שוב אינו יכול להפר.
אבל רבינו חננאל ז"ל פירש דהאי קושיא אנשואה מקשינן, וקאי אמאי דמקשינן ואימא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה, ואמרינן חופה בהדיא כתיבה, ואכתי קשיא לן אימא דלזנות אנשואה קאי, ואע"ג דנשואה הא כתיבה נכנסה לחופה ולא נבעלה איצטריך, דאי לאו לזנות, הוה אמינא ה"מ בעודה נשואה, אבל היכא דנתאלמנה והדרא לבי נשי תיהדר למילתא קמייתא, וקמ"ל לזנות דאע"ג דהדרא לבי נשי לא הדרא למילתא קמייתא. ומיהו הני מילי נשואה, אבל ארוסה לעולם אימא לך אע"פ שמסר האב לשלוחי הבעל שהיא בסקילה עד שתיכנס לחופה. ולפום הא לית ליה לרבינו חננאל ז"ל האי טעמא דהראב"ד ז"ל, דהא קא מיצטריך ליה קרא דלזנות לנשואה, אי נמי איפשר דאית ליה וקסבר דלא מימעיט מדכתיב בנעוריה אלא נשואה אחר שנבעלה, דתו לא קרינן ביה בנעוריה אבל קודם שנבעלה לא, דהא קרא קרי לה בנעוריה כדכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל, ואכתי איצטריך לזנות למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשי.
ומהדרינן ההיא כבר פסקא תנא דבי ר' ישמעאל דתני דבי ר' ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה מה תלמוד לומר והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל. כלומר מה ת"ל בבוגרת שהרי כבר יצאה מרשות שניהם, אי נמי מה ת"ל בשנשאת ונבעלה אפי' הדרא לבי נשי, דהא פשיטא שהרי מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל ונפקא לן מבנעוריה, דכיון דנבעלה תו לא קרינא ביה בנעוריה.
אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל כו'. פי' והשתא וודאי הוא דהוה ליה למנקט לתנא דבי רבי ישמעאל אלא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשי, אלא הכי נמי קאמר וקסבר תנא דבי ר' ישמעאל דכיון דנפקא לן מהכא אפי' מהדר לבי נשי בנשואה אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה, ומתרבי לן נמי מלזנות בית אביה ארוסה שמסר האב לשלוחי הבעל שדינה בחנק כנשואה, הוא הדין נמי דאמרינן בה דהיכא דהדרא לבי נשי לא הדרא למילתא קמייתא כנשואה, והיינו דנקט מסר האב לשלוחי הבעל דעדיפא ליה, ופירש"י ז"ל מחוור ממנו ותו לא מידי.
אמר רב ספרא אף אנן נמי תנינא כלומר דמסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק. הבא על נערה כו'. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי כו'. עד ש"מ.
מתני' האב אינו חייב כו' עד לאחר מיתת אביהם. ובגמרא אמרינן בחיי האב אינו חייב לא במזונות בתו ולא במזונות בנו, מיהו מכלמינן ליה בהכי, כי הא דכי הוו אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בציבורא וליקו ולימא ערובא בעי בניה וההוא גברא לא בעו בני', והני מילי היכא דלא אמיד, אבל אמיד כייפינן ליה בתורת צדקה, כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה מאה זוזי.
<h2>דף מט:</h2>
אמר ר' אילע' אמר ר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו כו' עד קמ"ל. קשיא לן דהא התם [ב"ב קל"ט ע"א] מיבעיא לן הא מילתא דהיינו לותה כשהיא פנויה ונשאת, בעל אי לוקח הוי או יורש הוי, ואסיקנא דבעל שווי' רבנן כלוקח ושוויוה רבנן כיורש, כל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוה רבנן כיורש, ומפרשינן דהיינו טעמא דההיא דרבין משום דשויוה כיורש משום פסידא דאלמנתו אוקמוה אדיניה דמעיקר דינא יורש הוא, וכיון דכן מאי ראי' איכא תו להא דהכא דאושא, דהוא מקבל מתנה גמורה, ועיקר הדין נותן כן שלא יזונו מהם, ואיצטריכא וודאי להכי תקנת אושא, ואלו בההיא דרבין מדינא הוי יורש גמור, וכי אמור רבנן באלמנתו הוא הדין בכל מלוה דעל פה דעלמא דלותה כשהיא פנויה דגביא מבעל, וכיון דכן מאי קושיא, שאני התם דהא הכי דינא בכל מלוה על פה נמי דעלמא ואלמנתו כחד מינייהו, מה שאין כן בזו בכותב נכסיו לבניו, דאלו מלוה על פה דעלמא לא גבי מיני', דבכל דוכתא מתנה כמכר לענין שיעבוד.
ומחוורתא דמילתא מסתברא דהכא בסוגיין דשמעתא, דהמקשה לא קיימא לי' סברא דהתם דרב אשי דאמר דבעל לא תקון רבנן דהוי לוקח במקום דאיכא פסידא דאחריני, אלא כדקס"ד התם מעיקרא דמספקא לן בעל אי הוי כלוקח גמור דעלמא, והיינו דמקשינן הכא דהא בעל דהוי דינו כלוקח גמור דעלמא, והא פשיטא דמלוה בעל פה לא גביא מיני', ובמקום מזונות אלמנה אפקוה מדיניה ועבדוה כיורש, אלמא דאחמור רבנן במזוני, כל דכן הכא במתנת בנו דהויה דיניה דלישויה כיורש גבי אשתו, וקושיין מאשתו הוא ולאו מדידי', דהא וודאי אע"ג דשמעינן בעלמא דאיהי ניזונית, לא שמעינן מינה לדידיה דשניא הוא דלא מחלה כלל, אבל הוא דיהיב מדעתא אימא לא. ומהדרינן מהו דתימא התם הוא דליכא אינש דטרח, אבל הכא ניטרח לדידיה ולדידה קמ"ל, ואיצטריך לאשמועינן תרווייהו דאיהו לא אתי מינה ואיהי לא אתי מיניה, דאי מיניה הוה אמינא איהו הוא דיהיב מדעת' דנפשיה, ומסתמא שיורי שייר, אבל איהי לא, ואי אשמועינן איהי, הוה אמינא איהי הוא דאית לה מזונות מן הדין, אבל איהו לא.
ואסקינ' דליתה לתקנת אושא, וסתמא קא אמרינן דליתה בין לדידיה בין לדידה, ואע"ג דקיי"ל דאיתה לדרבין ואמרי' הכא דגדולה מזו הוא, ומשמע מינה דאם איתה לדידי' כל דכן הא דהכא, י"ל דהשתא אמסקנא אית לן טעמא דרב אשי דהתם דרבנן לא שוי' לבעל לוקח אלא במקום דליכא פסידא דאחריני, אבל כל היכא דאיכא פסידא אוקמא אדיניה, ואלו מדינא בעל יורש הוי, וכיון דכן תו ליכא למקשי מהא לתקנת אושא, דשאני הכא דאלו מדינא יורש הוי וכל היכא דאיכא פסידא דאחרינא מוקמינן ליה אדיניה, אבל בההיא דאושא מן הדין מקבל מתנה הוא והרי הוא כלוקח, ודינא הוא דלא גביא איהי מיניה כלל כלוקח אחר, וכיון דכן לא מפקינן ליה מדיניה. ולא תקשי לך אם כן מאי טעמ' לא פרישו לה הכא במסקנא בהדיא לההיא דרב אשי, כיון דמינה דידה הוא דאתיא לן, דאלו הוה דחינן לה לההיא דאושא ממימר' או משמעתתא, בדין הוא דמרווחינן לה ומייתינן לה לההיא דרב אשי, אבל הכא עובדא אמרינן דאשכחן דלא דנו הכי, אלמא ליתה לתקנת אושא, ותו לא פרישו עלה אי איתא להא דרבין או ליתא ואי שייכן אהדדי, ואנן כיון דקיי"ל כרב אשי דהתם, אתיא לן שפיר דסברינן לה להא דרבין ולית לן לההיא דתקנת אושא, דהא לא שייכן אהדדי כלל כדפרי', וקיי"ל דהיינו נמי הוי סברא דר' יונתן דעבד עובדא דלא כתקנת אושא דאית ליה דרבין וכדאמרן.
והשתא דאתינן להכי דאמרינן דאם לותה על פה ואכלה ונישאת דגביא מיני' דבעל, דשויה רבנן כיורש במקום פסידא, והוא הדין לוה האב על פה ואכל ומת והניח בת ונישאת, ומכל שכן לותה בשטר ואכלה ונישאת. ואיכא לעיוני היכא דלותה כשהיא פנויה ונישאת ולותה אחר שנישאת ונפלו לה נכסי מלוג, דהא מלוה ראשון אתי ומפיק מידא דבעל משום דקדים קודם נישואין, והדר מלוה שני מפיק פלגא מיניה דהאי ראשון, משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה [ב"ב קנ"ז ע"ב], וכל שכן היכא דמלוה של ראשון מלוה על פה ושני מלוה בשטר דאתי ראשון מפיק מינה דבעל משום דקדים ליה קודם נישואין ושוויה לבעל גביה כיורש, והדר אתי מלוה שני דהוא בשטר מפיק לגמרי מידא דמלוה על פה, דמלוה בשטר ומלוה על פה מלוה בשטר קודם כדאיתא לקמן במכלתין, והדר אתי בעל מפיק מידא דהאי דמלוה בשטר, משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיזף לאתתא דיתבה תותי גברא, והוה ליה בעל כלוקח, ואי איפשר לבעל חוב לטרוף כאן דאינו מוקדם לו, ותו דלא חשבינן ליה זוכה מידה כדפרישנא לעיל, והדר אתי מלוה על פה גביא מיניה דבעל וחוזרין חלילה.
ונראה בוודאי דמלוה על פה זכה, דמלוה בשטר לגמרי פקע זכותי' גבי בעל, והדר מלוה על פה גבי מיני' דבעל, ולא מבעי' למה דתקון באושא דבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא אפי' ליתא לתקנת אושא דקיי"ל דלקוחות זוכין, ה"מ אחר מיתתה, אבל בחייה ובחיי הבעל, בעל אוכל פירות, דכיון שנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות, והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחייה, כדאמרינן בהדיא [לקמן נ' ע"א] האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה כו', אלמא דאינהו לא איצטריכו לתקוני אלא לאחר מיתתה דלענין הפירות הוה ליה כמקבל מתנה שהיא כנותנת לו גוף הקרקע כל ימי חייה, וכיון שכן אחר נישואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחייה, שהרי הוא מוקדם שזכה בהן משעת נישואין, ומיהו ה"מ בשעבוד שנשתעבדה היא אחר נישואין, שכבר זכה הבעל בנכסים, אבל שיעבוד ששעבדה קודם שנשאת ואפילו מלוה על פה, וודאי לאלתר גביא לה, ואפילו בחייה, ומפסיד ממנו פירות, שאין נכסיה אצל הבעל לשיעבוד הקודם לבעל כמשועבדין, אלא כבני חורין בין מחיים בין לאחר מיתה, וכיון שכן ראוי הוא שהקודם לו זכה.
תדע דהא קיימא לן [ב"ב קל"ט ע"א] גבי אלמנתו דניזונת מנכסי הבת בין אחר מיתתה בין בחייה, וסתמא קאמרינן בין מגופה של קרקע בין מן הפירות, ולא עוד אלא דפשיטא לן מילתא בחיי' טפי מאחר מיתתה דלעולם עדיף לו זכותו אחר מיתתה לפי שנתרוקנו הנכסים אצלו לגמרי, ומפרשינן טעמא התם בפרק יש נוחלין משום דגבי אלמנתו כיון דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אוקמוה רבנן אדיני' דליהוי כיורש, ואף על גב דלא גביא ממשעבדי דעלמא, אלמא דנכסי דאשה גבי בעל במקום דאיכא פסידא דאחריני כל היכי דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' לא חשבינן להו משעבדי אחר מיתת אשתו, וכל שכן בחייה דקליש זכותי' לגבי מוקדמין כדמוכח בהדיא בסוגיין, ולא שנא אלמנתו ולא שנא מלוה אחריתי דעלמא, דהתם בבא בתרא משוינן להו לכולהו, וחד טעמא לכולהו, משום דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני שוויה רבנן כיורש כל היכא דליכא טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, כלומר שקדמה הלואתו לנישואין, וכן בדין שלא יפה זכותו בחייה מאחר מיתתה במה ששעבדה קודם שנישאת והרי שיעבוד בעל חוב מוקדם.
<h2>דף נ.</h2>
באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. מוציא מיד זכותן קאמר, אי נמי מוציא ממש, וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, דקיי"ל [לקמן פ"ג ע"א] דאינו אוכל פירות, והחזיקו הלקוחות בנכסים לאלתר, כשמתה בא הבעל ומוציא מידן ובלא דמים כלל, דלא חיילא עליהו שיעבוד מכירה כלל קאמרינן. ראי' לדבר מהא דאמרי' התם בב"ק [פ"ח ע"ב] דשמעי' מינה דאיתה לתקנת אושא, דקתני מעיד אני באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה, והרי היא תחתיו ומשמשתו, ונמצאו זוממין אין אומרין משלמין לה כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה, כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה, ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנה בעלה תזכי לגמרי, ואם איתא להאי סברא דבעל מהדר דמי ללקוחות, אם כן ההיא דהתם אפילו תימא איתא לתקנת אושא קשיא אמאי לא משלמי עדים זוממים אלא בכדי טובת הנאת כתובתה דהא לדידה טפי שוי לה, דהא איכא אלו דרחים לה ומזבין מינה הני נכסי מלוג הוי' כולהו דמי דידה ולאו דבעל כלל, ואם איתה דמתה היא בחייו אית לי' לבעל לאהדורי זוזי להאי, וא"כ עדים זוממין אשתכח דכלהו דמי דנכסי מלוג קא מפסדי מינה, אלא לאו שמע מיניה כדפרישית.
ותו איכא ראיה להאי סברא, מהא דאמרינן התם ב"ב [קל"ט ע"ב] דבעל כל היכא דאיכא פסידא מיניה גבי אחריני שויוה רבנן כיורש, ומקשינן עלה הא דר' יוסי בר' חנינא דאיכא פסידא דלקוחות, ומהדרינן התם אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא, ואם איתה דבעל מהדר דמי, מאי קושיא מדר' יוסי בר' חנינא דהא ליכא פסידא, אלא לאו וודאי כדאמרן.
וכתב הרב אלפסי ז"ל דאלו איתנהו להנהו זוזי הדרי ללוקח. והא קושטא דבעל בהנהו זוזי לא זכי ולא מידי, דחד פירא תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, וכדאמרינן נמי התם [ב"ק פ"ט ע"א] ואם איתה דליתא לתקנת אושא תיזבון לנכסי מלוג דידה ותיתיב ליה, אלמא דאלו מזבנה לית ליה לבעל רשותא בהו כלל, ואם איתא דאכיל פירי כי מזבנה, מאי הוי, הא הוי לבעל ואכיל פירי, אלא וודאי דלית ליה לעולם אלא חד פירא, וכיון דכן כי איכא נמי לתקנת אושא לית ליה זכותא בהנהו זוזי כלל, אלא דאי איתנהו הדרי ללוקח, א"נ דאיכא מידי מינייהו, או דאית ליה לאתתא מידי לעצמה שלא יהא לבעלה רשות בו כלל, משתלם מיניה, וזה ברור.
ומיהו צ"ת היכא דמכרה נכסי מלוג וקבלה על עצמה אחריות מהן, הנהו וודאי לית ליה, היכא דנפלו לה לאחר מיכן נכסי מלוג מאי הוי. ואיכא דאמרי דחולקין, דהוו להו כלוה ולו' ואחר כך קנה דקיימא לן [ב"ב קנ"ז ע"ב] יחלוקו. והא ליתא דלא דמי דהתם הוא דכי קנו ליה לוה להאי ארעא הא מקמי הכי חל שעבודא, דהני תרי מלוים מדידיה עליה, אבל הכא זכותא דבעל לא אתי עד דאתו לנכסי מלוג ואידך קדים ליה, ודינא הוי דלוקח שקיל ליה לכולי'. מיהו מסתברא דרבנן אלמוה לזכותיה דבעל, וכיון דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותיה, וכי נפלו השתא לאו איהי הוא דקא זכי' ובעל זכי מינה, אלא איהו הוא דזכי מנפשיה ולאו מדידה, וכדאמרינן לקמן [פ"ג ע"א] ידו כידה, אי נמי ידו עדיפא מידה, אי נמי אפילו היכא דהוי להו שווין לגמרי, לוקח ובעל דינא הוא דלא טריף לוקח אחריות דידי' מיני' דבעל, דכיון דהוי בעל כלוקח והוו להו שוין בזמן, ולא חזינן בשום דוכתא בעל חוב דטריף מלוקח אלא מוקדם.
<h2>דף נא.</h2>
מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה כו' עד רישא ר' מאיר וסיפא ר' יהודה. מתוך פירש"י ז"ל [ד"ה היא] נראה דהכי מקשינן דמשמע לן דמתני' דהכא דתני לא כתב לה כתובה, לאו כלל קאמרינן, אלא כתובה הראויה כגון לבתולה מנה ולאלמנה חמישים, ולא כתב לה לדעתה לומר שידעה ושתקה, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, והא כר' מאיר, דקסבר ר' מאיר שאין האשה יכולה למחול מכתובתה, דהא קאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות, דאי לר' יהודה הא אמר דמציא מחלה, וקס"ד השתא דשתיקתה דמתני' דלא כתב לה ושתיק' היינו מחילה. ומפרקינן במסקנא דאפי' לר' יהוד' אתיא, דכי אמ' ר' יהוד' הני מילי כי מחלה בהדי' דכתבה ליה התקבלתי, אבל מתני' דלא מחלה בהדיא, מסתמא לא אמרינן דמחלה. ואינו נכון, דוודאי אפילו ר"מ לא קאמר במחילה, דהא וודאי פשיט' דיכל' מחלה, שאין לך זכות שיהא לו לאדם ברשותו שלא יהא יכול למחלו, ולא אמר ר"מ אלא שאם כנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובת' כראוי לה שתנאו בטל, דומיא דאידך דאמ' ר"מ בעלמא במקדש את האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה שהיא מקודשת ותנאו בטל [כדאיתא ב"מ נ"א ע"א], ואלו הכונס את האשה ואחר שכנסה מחלה לו כסות אין ספק שמחילתה מחילה גמורה, והכי מוכח לקמן בפ' אע"פ [נ"ו ע"ב] דלר' מאיר וודאי אחר נישואין יכולה היא למחול אפי' הראויה לה שתהא בעילתו בעילת זנות.
אבל לפי שיטתו אפשר לפרש דמשמע לן דמתני' דקתני לא כתב לה כתובה, כתובה הראויה קאמ', ושכנסה מתחלה על מנת כן, וקאמר דבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, והא כר"מ וודאי דאית ליה, דאם כנסה מתחלה על מנת כן תנאו בטל, ודלא כר"י, דקס"ד השתא דלר"י יכול הוא לכנסה מתחלה על מנת כן בבתולה שלא תהא כתובתה אלא מנה ובאלמנה חמשים זוזי. ובמסקנא מפרקינן התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה לי' התקבלתי, כלומר דאפילו ר' יהודה לא אמר אלא שאחר שכנסה היא יכולה למחול מכתובתה ויכול לשהותה כן ומותרת לו, ולית ליה סברא דר"מ דמשוי ליה בעילתו בעילת זנות, אבל מודה ר"י דאם כנסה מתחלה על מנת כן תנאו בטל ואית לה לבתולה מאתים ואלמנה מנה. ואכתי ליתיה להאי פירושא, דמאי קשי' לי' דמשמע לה למתני' הכי, דהא פשטא דמתני' לא הוי הכי, אלא דמשום דהוי תנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי, ואתיא בין לר"מ בין לר"י.
אלא וודאי פירושא הכי הוא, דהא במתני' אמרינן דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי, ולבסוף בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כמי שכתב דמי, והא אתיא כר' מאיר, דהא אמר ר"מ שאין אדם יכול לכנוס אשה להתנות עמה לפחות מכתובתה מתחלתה, אבל לר' יהודה כיון דקסבר שהוא יכול לעשות כן ויכול לכונסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה או חמשים או פחות, היכי קתני מתני' בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, ואמאי לא מהימן למימר מתחלה על מנת כן כנסתיה שלא תהא כתובתה אלא כך, ותהא היא צריכה להביא ראיה, ואם לא יפטר בשבועה, אבל אליבא דר"מ אע"ג דאמרינן דמציא מחלה אחר שכנסה, כיון שאי איפשר לכנוס אשה אלא בכתובה הראויה אי קא טעין עלה מידי דמחלת לי' בתר הכי עליו להביא ראיה.
אימא סיפא כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסין דאית ליה אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין, אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא, דאי ר' מאיר הא אמר אחריות לאו טעות סופר הוא, בין בשאר שטרי בין בכתובה, ואסיפא סמיך דתני לה בהדיא, קשיא לן לר' יהודה מי ניחא, אם כן למה לי דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד, תיפוק לי מהאי טעמא דאמרינן דאחריות טעות סופר הוא, ואפי' בשאר שטרי נמי הכי דינא, דוודאי מאי דקתני חייב שהוא תנאי בית דין טעמא דהא מילתא הוא דמשום הכי נכסיו אחראין מפני שהוא תנאי ב"ד, ואהא בלחוד נמי קאי, ולא סגיא נמי בלאו הכי לפום פשטא, ולפום מאי דפרשו לה כלהו רבוותא ז"ל דהכי קאמר דכתב לה כתובה הראויה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, וכתב לה בכתובתה שדה שוה מנה ששיעבדו אותו שדה בלבד לכתובתה ולא שעבד לה שאר נכסיו חייב על כל נכסיו מפני שהוא תנאי בית דין, והא קשיא לן כיון דאמרינן דר' יהודה היא דאית ליה אחריות טעות סופר הוא, הא דמתני' היכי מתוקמ', אי אפותיקי מפורש הוא, אמאי אית לי' הכא, דהא בשאר שטרי כי האי גוונא לית ליה אלא אותה שדה דידע וקא מחיל, ואי אישתדיף נמי לא גבי משאר נכסיו, ובהא וודאי לא שני לן בין כתובה לשאר שטרי, דכתובה נמי וודאי מצי' מחלה אחר שכנסה בכתובה הראויה לה כדפי' לעיל, ואי באפותיקי סתם מאי אריא כתובה, בשאר שטרי נמי איתה בוודאי דגבי משאר נכסי, ולמה לי טעמא דמפני שהוא תנאי ב"ד.
ונראה לפרש דבמתני' הכי קאמר כתב לה שדה שוה מנה כו' לומר שכנסה תחלה על מנת כן שלא תהא כתובתה אלא שדה זה שהוא שוה מנה, והרי הוא כאלו כנס' בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה, וזהו וודאי אליבא דר"מ תנאו בטל וכדאתי' רישא נמי בהך טעמא אליביה, וכיון דכן בדין הוא דיכול למימר דסיפא גופא לא אתיא אליבא דהאי תנא דהיינו ר"י אלא לר' מאיר ומשום דפרישנא, דאלו לר' יהודה למאי דקס"ד השתא כיון דקסבר דאפשר לפחות לבתולה ממאתים, כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז אין לו אלא אותה שדה, אלא דמיחוורא לי' למקשי מסיפא ארישא דאתיא בהדיא כר' מאיר מלמידק סיפא גופה דאתיא בתרי תנאי, ובמסקנא הא איפרקא שפיר, והאי דתנא כתב לה שדה בדין הוא דהוה ליה למתני כנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה, אלא דאורחא דתנא למתני כתובה בקרקע, וכדאמרינן נמי [ב"ב מ"ט ע"ב] באותן שלש שדות אחד שכותב לה בכתובתה. אי נמי אפשר דהאי דתנא להכי רבות' קמ"ל, דכיון דקיימא לן בעלמא [ב"מ נ"ו ע"א] דאין אונאה לקרקעות, הוה אמינא כיון דהכי הוא דהאי דכנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא שדה זו ליקום האי שדה במקום מאתים, קמ"ל דאנן נהי דאית לן דאין אונאה לקרקעות, אבל דמים יש להם, ואלו נתחייב אדם לחבירו בדמי שדה אחת סתם ב"ד שמין ונותנין לו, אף בזה כיון שכנסה והתנה עמה שלא תהא כתובתה אלא שדה זה סתם, ודמי שדה זה אינן אלא מנה, תנאו בטל, וחייב לה מאתים כאלו כנסה בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה שתנאו בטל וחייב לה מאתים, אבל אלו גרשה ונתן לה לכתובתה שדה שוה מנה או חמשים נתקבלה כתובתה, ואין כאן אונאה שאין אונאה לקרקעות, ולא עוד אלא אפילו כנסה בכתובתה הראויה לה וכשכנסה נתן לה בכתובתה שדה שוה מנה או חמשים באפותיקי מפורש, אין לה אלא אותה שדה, ואין כאן אונאה, לפי שאין אונאה לקרקעות. כללו של דבר כל זמן שנותן לה בשומת דמים שדה אפילו שוה חמשים באלף זוז נתקבלה כתובתה, וכן בעל חוב בחובו, אבל נתן לה סתם אין דנין אותה אלא בשוויה.
והשתא דאתינן להכי לא קשיא לן נמי מאי דמקשינן לר' יהודה נמי היכא ניחא, דמתני' תרתי קתני לומר שאע"פ שהתנה עליה בשעה שכנסה שלא תהא כתובתה אלא מנה או שדה שוה מנה תנאו בטל וכתובתה מאתים וגובה מן המשועבדים, והכי מוכח לישנא דמתני' דתני ולא כתב לה כל נכסין דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין, כלומר חייב על כל כתובתה וכל נכסיו אחראין וערבאין לה ושהוא תנאי ב"ד דתני קאי אחיובא דכל כתובתה, אבל לא משיעבודא דכל נכסיו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לה, דהא לאו משום דכתובה תנאי ב"ד הוא, אלא מדינא והא כר' יהודה דלא כר"מ, דאי ר' מאיר הא אמר לקמן [בע"ב] אפילו בכותב לה כתובה בפירוש ולא כתב אחראין דאינה גובה מן המשועבדין, אלא וודאי דרבי יהודה היא דאית ליה בכל דוכתא דאחריות טעות סופר, וה"נ כיון דאית ליה לר"י בהא לא כתב לה כתובה מאתים דה"ל כמו שכתב לה כתובה של מאתים, כיון דכן דחשבינן לה כמאן דאיכתיבא גובה מן המשועבדין דאחריות טעות סופר הוא, ומתני' דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד, לאו אהא קאי כדפרישנא.
ואי קשיא לך והא ר' מאיר ור' יהודה בתר שמעון בן שטח הוי, ואמרינן לקמן [פ"ב ע"ב] דתקין שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתה, יש לומר דשמעון בן שטח לא תקין אלא שיהא כותב לה כן, אבל אם לא כתב לה, הרי זה במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה, דאליבא דר"מ מן הסתם אחריות לאו טעות סופר הוא, ואליבא דר' יהודה מסתמא נמי אחריות טעות סופר הוא, ולר' יהודה תקנתא דשמעון בן שטח לא הויא אלא להוציא ממה שנהגו ליחד כתובתה, וכשהוא כועס עליה הוא אומר לה טלי כתובתיך וצאי, ותיקן שלא יהו עושין כן, ומיהו פשטה דמתניתא דלקמן אליבא דר"מ אתיא.
<h2>דף נא:</h2>
וכי תימא כולה ר"מ היא ושני ליה לר' מאיר בין כתובה לשאר שטרי. ומי שני ליה והתנן חמשה גובין מן המחוררין כו', ומפרקינן אי בעית אימא רבי מאיר ואי בעית אימא ר"י, איבעית אימא ר' יהודה התם כתבה התקבלתי הכא לא כתבה התקבלתי. פירוש דודאי מודה ר' יהודה שאין יכול לכונסה על מנת שלא תהא כתובת' כראוי אלא פחות מן הראוי, ואם עשו כן תנאו בטל, לא אמר ר' יהודה אלא שהיא יכולה למחול לו בין אחר נישואין בין מתחלת הנישואין, ובהא פליג ר"מ עליה למימרא דוודאי בתחלת הנישואין אינה יכולה למחול כלל, ולפום סברא דרבין לקמן, אלא בסוף הנישואין יכולה למחול מיהו בעילתו בעילת זנות, והיינו דאתיא השתא כולה מתני' שפיר אליבא דר' יהודה, דתני לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, דהא אפי' אליבא דר' יהודה נמי לא סגיא דלא הויא לה כתובה הראויה לה, וכיון דכן אי טעין עלה מידי בתר הכי עליו להביא ראיה, וסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא אותה שדה דין הוא שיהא חייב לה במאתים זוז, דהא מודה ר' יהודה בכונסה מתחלה על מנת כן שתנאו בטל וגובה מן המשועבדין, משום דסבירא ליה לר' יהודה אחריות טעות סופר הוא.
ואיבעית אימא מ[א]י חייב דקתני מן המחוררין. כלומר ומאי חייב דקתני דמשמע דהכי קאמר חייב וכל נכסיו אחראין וערבאין לה, לאו למימרא לטרוף מן המשועבדין, אלא לומר שגובה משאר נכסיו לתשלום מאתים ומבני חורין, וזה הפירוש נכון.
אמ' רב יהודה הני נשי דגנבי כו'. תנו רבנן שבויי מלכות כו' עד הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר, ליסטים אליסטים לא קשיא הא בבן נצר הא בליסטים דעלמא, וגבי אחשורוש קרי לה ליסטים וגבי ליסטים דעלמא קרי ליה מלך. ופירש"י ז"ל דהא דקתני שבויי מלכות הרי הן כשבויין מיירי במלכות אחשורוש, לפי שהיה מלך גדול ויודעת בוודאי שלא יהא נושא אותן, וכיון שכן הן אנוסות כשנבעלות לו, ואידך דקתני שבויי מלכות אינן כשבויין, לומר שהן אסורות, במלכות בן נצר שלא היה מלך גדול וכסבורות שישא אותן, וכיון שכן חוששין שמא מתרצות לו. ליסטים אליסטים לא קשיא, דהא דקתני הכא גנובי ליסטים אינן כשבויין, לומר שהן אסורות, בבן נצר וקרי ליה ליסטים גבי אחשורוש, וטעמא דאסירן כדפרי', והא דקתני התם גנובי ליסטים הרי הן כשבויין, בליסטים דעלמא, דבהנהו וודאי אינן מתרצות לא בהן ולא בנישואיהן. וקשיא להאי פירושא דהרי אסתר שכבר נשאה אחשורוש, ואמרינן באגדה [מגילה י"ג ע"ב] שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי. ויש אומרי' אסתר מתיראה היתה שמא יגרשנה, שכבר קיבץ אחשורוש בתולות שנית אחר שכנסה. ואינו, שלא קיבץ אחשורוש בתולות שנית אלא כדי שתאמר לו עמה ומולדתה, ויודעת היתה בוודאי שאלו תגיד עמה ומולדתה שלא תגרשנה, שאין דרכו של מלך לגרש אשתו אחר נישואין אלא אם כן סרחה כדאיתא באגדה.
ורבינו חננאל ז"ל פירש דבמלכות אחשורוש הן כשביות ומותרות לפי שהן אנוסות מן הסתם, ואפי' סבורות לינשא לו, שכל אשה מן הסתם אנוסה היא לעבירה, ואין לחלוק בין עני לעשיר, אלא א"כ מחשבתה ניכרת מתוך מעשיה, לפיכך במלכות אחשורוש אפילו הן שותקות כשלוקחין אותן אין לחוש אחריהן, שהן יודעות שאפילו צווחות אינו מועיל להן כלום, ואפשר שמסכנות בעצמן, לפיכך הן בחזקת אנוסות ומותרות, אבל במלכות בן נצר דין הוא שאסורות, מכיון שהן שותקות שבן נצר לא היה מלך אלא אדם נכבד ונשוא פנים כהמן בחצר אחשורוש, והיו עבדיו תוקפין בנשים ומביאין אותן אליו בפרהסיה ולא בצינעה, שגנאי היה לו, לפיכך חוששין אחריהן שמא מתרצות מתוך שאינן צווחות, כי אלו היו צווחות היו מצילות אותן מידו כי לא היה הוא האדון, והיינו דלגבי אחשורוש קרי ליה ליסטים, ולאו משום חשיבותא דאחשורוש אלא לגבי כל מלך נמי ליסטים מיקרי כדפרי' דלאו מלך הוה, אלא גבי ליסטים דעלמא מקרי מלך, והיינו דקרי ליה התם באידך ברייתא מלך, דתני שבויי מלכות אינן כשבויין שהן אסורות שחוששין שמא מתרצות מן הטעם שפירשנו, והכא קרי ליה ליסטים, דתני גנובי ליסטים אינן כשבויין, ואידך מתניתא דתני גנובי ליסטים הרי הן כשבויין, לומר שהן מותרות, מיירי בליסטים דעלמא, משום דליסטים בעלמא מיטמר מאינשי ובצינעה הן לוקחין אותן במקום שידן תקיפה עליהן, שאלו היו צווחות מסכנות בעצמן שמא הורגין אותן, והוא נכון.
אבל בגליוני הראשונים נמצא בבן נצר היינו נבוכדנצר, ומיניה הוא דקתני בהך ברייתא שבויי מלכות אינן כשבויין, לומר שהן אסורות, לפי שהכריזו במחנה אלהיהם של אלו שונא זמה הוא [תנחומא ויקרא ו'], הזהרו מאשת איש, וכיון שכן בידוע שנתרצו להן, כיון שהן בידן, שאלו אמרו אשת איש מיד היו פורשין מהן, וליסטים דהכא נמי הכי הוא, וליסטים דהתם דאידך מתניתא בליסטים דעלמא, לפיכך הן מותרות, שהן מן הסתם אנוסות, והכא קרי ליה ליסטים גבי אחשורוש, משום דאחשורוש כמלך שהיה בבית מלכותו ומקבץ בתולות לפניו כאדם הלוקח משלו, אבל נבוכדנצר היה הולך במלכות אחרים ושולל כליסטים, מיהו גבי ליסטים דעלמא קרי ליה מלך, שהרי מלך הוא, ואינו מחוור.
ופירושא דהאי מתניתא הכי הוא, שבויי מלכות הרי הן כשבויין, כלומר שהן מותרות, וחייב לפדותן, שאני קורא בה ואם תשתבאי איפרוקיניך ואותיבנך לי לאנתי, גנובי ליסטים אינן כשבויין, והן אסורות, לפיכך אינו חייב לפדותה, שהרי אין אני קורא בה ואותיבניך לי לאנתי, והכי תנא בהדיא בתוספתא [ה"ה] נשבית אינו חייב לפדותה, במה דברים אמורים בשבויי מלכות, אבל גנובי מלכות ליסטים הרי הוא חייב לפדותה, והיינו הך ברייתא דאמרינן הכא מינה דתניא איפכא מהך דהכא, ואפילו באשת כהן נראין דברים שאינו חייב לפדותה, שכיון שהי' מתרצית לדעתה, בזו דברי הכל שהיא נותנת אצבע בין שיני', רבי' נ"ר.
ובכהנת אהדריניך למדינתיך. אמר אביי אלמנה לכהן גדול כו', עד מאי לאו במדיר אשת כהן קא מיפלגי ואביי דאמר כרבי אליעזר ורבא דאמר כר' יהושע דר' יהושע דאמר במדיר אשת כהן דנותן לה כתובה ואינו פודה כרבא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה, והאי נמי איסור דבר אחר הוא, ור"א דאמר פודה ואינו נותן לה כתובה כאביי, דקסבר דבכהנת כיון דחזיא לקיומי בה תנאה דליהדרה למדינתה חייב.
<h2>דף נב.</h2>
ודחינן לה הכא במאי עסקינן כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו, ר' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ור' יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה. פירש"י ז"ל [ד"ה הכא] לעולם באלמנה לכהן גדול, אי נמי במדיר אשת כהן, דחד דינא הוא כולהו, אפשר דאית להו סברא דאביי או דרבא, אלא הכא במדיר אשת ישראל הוא דפליגי, דר' אליעזר אפילו כרבא, אלא דסבר בהא הוא נותן אצבע בין שיניה, ולפיכך חייב לפדותה, ור' יהושע אפי' כאביי, אלא דסבר בהא היא נתנה אצבע בין שיניה לפיכך אינו חייב לפדותה. וקשיא לן להאי פירושא דר' אליעזר היכי אתיא כרבא, השתא באשת ישראל דלא מקיים תנאה דאותבינך לי לאנתי קאמר ר' אליעזר חייב משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה, באשת כהן דמקיים תנאה דקרינא בה ואהדרניך למדינתיך לא כל שכן. ותו בנדרה היא וקיים לה איהו חשבינן לה הוא נותן אצבע בין שיניה ומחייבינן לה בהכי, כשהוא מדירה לא כל שכן, ור' יהושע לאביי נמי באשת ישראל למה לי טעמא דהיא נתנה אצבע בין שיניה, תיפוק ליה בלאו הכי נמי, שהרי אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו, והשתא משמע לפום האי טעמא דאי לאו הכי לא אמר ר' יהושע והא ממזרת ונתינה דאמרינן דאינו חייב לפדותה, ויש גורסים הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו, ור"י סבר היא נתנה אצבע בין שיניה, וכן היא במקצת נוסחאות ישנות.
והרב אדוני זקיני ר' זרחיה הלוי ז"ל פירש דהכא קאמר לעולם באשת כהן, ודרבא וודאי תנאי היא, דרבא וודאי לית ליה דר' אליעזר, דאפילו תימא הוא נותן אצבע בין שיניה, מכל מקום איסור דבר אחר הוא, ואלו לרבא אינו חייב לפדותה, אבל אביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר"י התם היינו טעמא דר' יהושע דאמר נותן לה כתובה ואינה פודה, משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה, אבל בעלמא וודאי כגון אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה, ולבסוף אמרינן אלא לעולם דאדרה איהו כלומר באשת ישראל פליגי. ולית', דהני תרתי סברי מישוי שוין אהדדי, ואי אמרת כר"א דאע"ג דקסבר דהוא נותן אצבע בין שיניה מכל מקום איסור ד"א הוא וחייב לפדותה, ה"ה דאיכא למימר לר"י דאע"ג דהיא נתנה אצבע בין שיניה עדיין אני קורא בה ואהדריניך למדינתיך חייב לפדותה, ואי אמרת נמי לר' יהושע דכיון דהיא נתנה אצבע בין שיניה פטור, הוא הדין דאיכא למימר לר' אליעזר דכיון דהיא נתנ' אצבע בין שיניה פטור.
אבל לפי גירסת הספרים אפשר לפרש דר' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה, ור' יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה, ופליגי בין באשת כהן בין באשת ישראל, ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' אליעזר, והתם היינו טעמא דר' אליעזר משום דקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה, הילכך כיון דהכי הוא אפילו באשת ישראל חייב, אבל באיסור ד"א הבא מאיליו מודה ר"א דכל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה ואפילו באשת כהן, ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יהושע, התם היינו טעמא דר' יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה, וכיון דהכי הוא אפילו באשת כהן פטור, אבל בעלמא באיסור הבא מאיליו מודה ר' יהושע שהוא חייב לפדותה והיינו אליבא דאביי, אבל רבא סבר דרבי יהושע לאו היינו טעמי', ולית ליה דלהוי' הא מהאי טעמ', אלא דקסבר דהא כאלמנה לכהן גדול, וכי היכי דאלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה, משום דאיסור דבר אחר גורם לה, הוא הדין נמי להאי. ומקשינן אי היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתה, כלומר דהא מורדת היא, וכיון דכן אליבא דר' יהושע דאמרת דאית ליה האי סברא דהיא נתנה אצבע בין שיניה אמאי אית לה כתובה, ותו אמרינן אמ' ר' נתן שאלתי כו', אלא לעולם דאדרה איהו, ואביי מתרץ לטעמי' ורבא מתרץ לטעמיה, כלומר אלא הכא דכולי עלמא בין לר' אליעזר בין לר' יהושע לית להו טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה, ובמדיר אשת כהן סברי לה דהויא כאלמנה לכהן גדול דאיסור דבר אחר הוא, ובמדיר אשת ישראל הוא דפליגי לאביי ולרבא בין באשת ישראל בין באשת כהן, דר"א אזיל בתר מעיקרא, ור"י אזיל בתר בסוף. והילכתא כרבא כדקיי"ל [ב"מ כ"ב ע"ב] בכל דוכתא דאביי ורבא הילכתא כרבא, אבל בהאי פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע כיון דקיימא לן לקמן בהמדיר [ע"א ע"א] דאפילו נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה, והכא אמרינן דכל היכא דהוא נתן אצבע בין שיניה אפי' באשת ישראל שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו חייב לפדותה, הלכך כל על ידי נדר חייב לפדותה דאפי' נדרה איהו וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה, וזו היא שיטת הרב אלפסי ז"ל שפסק כאן כרבא, ולא הביא מחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע, ולפנינו פסק דהוא נותן אצבע בין שניה, ואינו מחוור, דאפשר דלקמן גבי נדרים חשבינן אפילו בנדרה היא וקיים לה איהו הוא נותן אצבע בין שיניה שלא להפסידה כתובתה בשביל נדרנית, כיון שהוא פושע, והכא גבי פדיון לא איכפת לן כלל, אלא כל שאיסורה מחמת דבר אחר שלא מחמת שביה דינה כאלמנה לכהן גדול, וליכא לספוקי אלא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף, והילכתא כר' יהושע דאזיל בתר בסוף, וזה מתחוור יותר.
אבל לפי פירוש הרב אדוני זקני ז"ל ושיטתו אין זה הפסק ראוי, שהרי לפי שיטתו יש להו לומר דהא דמוקמינן רבא כר' יהושע משום דאפילו תימא דהוא נותן אצבע בין שיניה, מ"מ איסור דבר אחר הוא ואפילו באשת כהן אינו חייב לפדותה כל שכן באשת ישראל, וכיון דכן אע"ג דקיימא לן דהוא נותן אצבע בין שיניה, לית לן למימר מיהו דליחייב לפדותה, ולפי זה ראוי לפסוק בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וכדמסקינן להו כר' יהושע, דר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ובאדרה איהו, ומשמע והוא הדין נדרה היא וקיים לה איהו, דהא וודאי קיימא לן דלא אמרינן היא נתנה אצבע בין שיניה אלא בתר בסוף אזלינן ואינו חייב לפדותה, והלשון ראשון הוא הנכון.
מתני' נשבית חייב לפדותה כו' תניא נשבית לאחר מיתת בעלה כו' עד לאנתי והוא הדין אפילו ביבמה.
<h2>דף נב:</h2>
תנו רבנן נשבית והיו מבקשין כו' עד מכאן ואילך רוצה פודה רוצה אינו פודה רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם, הא בכדי דמיהן פודין כו', עד רשב"ג תרי קולי אית ליה. קשיא לן דהא במסכת גיטין בפרק השולח [מ"ה ע"א] תנן אין פודין את השבויין מפני תיקון העולם, ואיבעיא לן מפני תיקון העולם דקאמר משום דוחקא דציבורא, או משום דלא ניגרו בהו, ולא איפשיטא, ואמאי לא אייתי ליה מהא דהויא כפלוגתא, דהא לתנא קמא דאמר רוצה פודה, וודאי אית ליה דטעמא משום דוחקא דציבורא, וכיון דבעל הוא דפודה, הכא ליכא משום דוחקא דציבורא, והיינו דאמרינן דאם רוצה פודה, ורשב"ג סבר דטעמא משום דלא ניגרו בהו, והיינו דקאמר דאפילו רצה אינו חייב לפדותה. ואפשר לומר דבדין הוא דהוה יכיל למפשט' מהא, אלא דאשכחן דכוות' טובא בתלמודא מילתא דאיבעיא לן בחד דוכתא ומיפשטא בדוכת' אחריתי ממילא, ולא מייתינן לה עלה. ולענין הילכתא מסתברא דקיימא לן כר"ש בן גמליאל, משום דלישנא דמתני' דהתם דגיטין הוי כהאי לישנא דאמר איהו הכא לגמרי, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, ובאידך, כרבי דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל, משום דקיימא לן [לעיל נ"א ע"א] הלכה כר' מחבירו.
מתני' לקתה חייב לרפ[א]ותה כו'. ת"ר אלמנה ניזונית מנכסי יתומים. צריכה רפואה הרי הן כמזונות. רשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה מתרפא מכתובתה ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות, אמר ר"י עשו כו' עד אדם חשוב שאני. כתב הרב בעל העיטור ז"ל [הל' כתובות] דהוא הדין בחיי בעלה, והביא ראיה לדבריו מהא דגרסי' בירושלמי בפרק מי שמת [ה"ד] קריבתיה דר' שמעון בר אבא חששא עינא, אתית קמיה דר' יוחנן, אמר ליה קציץ הוא אסייך אין קציץ מן פורניך אי לא בעליך יהיב לך, ולא כן תני אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, ומר ר' חגיי אסור לגלות דינו ליחיד, אימר ידע ר' יוחנן דאיתתא כשירה הוות בגין כן גלי לה, בעלה בעי הן דקצצין והיא בעיא דלא קצצין, למאן שמעינן לאו לבעלה, אמר ר' מתני' בדין דלית דינא עמיה, אבל אית דינא עימיה אמרינן ליה מילתיה. ומסתברא דלית' להאי סברא דרבינו ז"ל, דוודאי בחיי בעלה לא שנא בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה דפרקונה ורפואתה שניהם תנאי ב"ד, ולא חלקו בהן, שאם אי אתה אומר אלא מעתה לקתה בחיי בעלה ברפוא' שיש לה קצבה במה תתרפא והלא כתובה אין כאן. ותו מדנקט לה במתניתה דהכא באלמנה, אלמא באלמנה בלחוד הוא דפליגי. וטעמיה דת"ק קסבר כיון דיתומים חייבין במזונותיה מתנאי ב"ד אף ברפואתה היה תנאי, שהרי שניהן שוין, ששניהן חיובי ודינא עם היתומים בשניהם כבעלה וניזונת משלהן ומתרפא משלהן בין ברפואה שאין לה קיצבה בין שיש לה קיצבה, ורשב"ג סבר שאין תנאי ב"ד אלא במזונות, אבל נתרבתה רפואתה ברפואה שאין לה קיצבה מדין מזונו', והלכתא כוותיה, ומההיא ירושלמי נמי ליכא ראיה דלאלמנה הות, ומן בעלה דקאמר, מנכסי בעלה, וזה נכון, ואין בו בית מיחוש, ומיהו בחיי הבעל מפני שאינה ראויה לו כשהיא חולה, נתנו הרשות בידו אם רצה לגרש ותרפא היא את עצמה.
<h2>דף נג.</h2>
מתני' לא כתב לה בנין דיכרין כו'. א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מפני מה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. בעא מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן מוכרת כו'. עד אמר ליה רבא ותיבעי לך מוחלת. פי' דהוה קסבר רבא דכי הוה מיבעיא ליה מוכרת, דווקא במוכרת הוא דמטי לידה הנאה מספקא ליה אם היא מכור' בכל זכות לגמרי ואין לה כתובת בנין דכרין אבל מוחלת לא, ואמ' לה רבא וכל דכן הוא דקא מיבעיא ליה הא דהשתא מוכרת מיבעיא ליה כו'.
אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה כו' עד כמוכרת לאחרים דמי. ובירושלמי מוחלת כתובתה ליורשים אין לה מזונות. וקשיא לן מוחלת כתובתה לבעלה היכי משכחת לה, והא קיימא לן [להלן נ"ז ע"א וב"ק פ"ט ע"ב] אסור לו לאדם שישהה את אשתו בלא כתובה, וי"ל מוחלת כתובתה בשעת מיתה קאמרי', והכי נמי הא דאמרי' לעיל מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין, ובההיא דלעיל איכא למימר נמי מוחלת נדוניא ותוספת ולא מנה מאתים, ואין לה כתובת בנין דכרין לומר שאין להם בכתובת בנין דכרין לא נדוניא ולא תוספת מה שמחלה. אבל הרב בעל העיטור ז"ל [הל' כתובות] תירץ בשתיהן, דהכי קאמ' שמחלת כתובתה אם תתאלמן ולא אם תתגרש, ולשון ראוי הוא. ואיכא דקשיא ליה מחילתא היכי מהניא, והא קיימא לן [לקמן צ"ה ע"ב] דיכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי, וי"ל דהתם הוא כדאמרינן טעמא דאי לא בעיא מזבנא אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, אבל הכא אדרבה איהי דיכלה למימר ליה אתה הוא שנתת עיניך בגירושין.
וקי"ל דמוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות וה"ה ליתומים, דהכי איתה בירושלמי [פי"א ה"ב] מוחלת כתובתה ליתומים ניזונת משלהן, ודווקא מוחלת, אבל מוכרת לא, כדאמרינן לקמן [נ"ד ע"א] מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי אין לה מזונות, דכיון דמכרה הרי היא כנפרעת. וקשיא לן דהכא משמע דמוחלת כתובתה יש לה מזונות, ולקמן בפרק הנושא [ק"ד ע"ב] אמרינן כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, דאע"ג דלא תבעה לא אמרינן דהיא קא מחלה, דמחמת כיסופא דאית לה, אבל כל זמן שהיא בבית אביה ליכא כיסופא, וכיון דעד השתא לא תבעא מחלת לה מסתמא, ומשמע התם בגמרא דכיון דאי מחלה תו לית לה מזוני, דאמרינן התם חמותיה דרב חייא אריכא מדפתי איתת אחוה הוא וזנה עשרים וחמש שנים בבי נשי, לסוף אמרה ליה מזוני לית ליך הב לי כתובה לית ליך כו', אלמא כל היכא דלית לה כתובה לית לה מזוני.
ונראה לומר דהא דהכא אתיא כאנשי גליל דקי"ל כוותייהו, ואליבא דאנשי גליל כיון שהרשות בידה שכל זמן שתרצה תהא ניזונת ואין ברשות היורשים כלל לסלקה, דין הוא שהמוחלת תהא ניזונת שלא תהא אלא כאלו אינה תובעת הרי דינה שתהא ניזונת, אבל לאנשי יהודה כיון שהרשות ביד היורשים להפקיע מיד זכותה מדין מזונות כל זמן שירצו, וודאי לאו כל כמינה דמחלא וקא מיתזנא, דאם איתא מאי אהנו בתקנתיהו כל אחת תהא מוחלת ויש לה מזונות, אלא וודאי כשם שאלו לא מחלה הרשות ביד היורשים שלא לזונה ולפרעה כתובתה, אף כשהיא מוחלת יכולין לומר לה אלו לא מחלת היינו נותנין לך כתובתיך ולא היתה ניזונת, אף עכשיו שמחלת אין רצוננו לזונך יותר, ואתריה דרב חייא אריכא אפשר שהיו נוהגין כאנשי יהודה, דהא בבל וכל פרוודא נוהגין כרב דפסיק כאנשי יהודה, ובירוש' שמואל הוא דאמר לה מחלת כתובתה ליתומים יש לה מזונות, ואיהו הוא דפסיק הכא הילכתא כאנשי גליל. ולענין כתובת בנין דכרין, כתבו הגאונים ז"ל שאינה נוהגת בזמן הזה, שהרי כל עיקר התקנה לא היתה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועכשו הלואי ויתן אדם לבנו כבתו.
יתיב רב נחמן ועולא וכו' עד אמרי לי' זיל קבר או הב לה כתובה. פי' קסברי קבורתה תחת עיקר כתובתה, דהיינו מנה מאתים, וכתובה ניתנה לגבות אפילו אחר מיתתה, ואף על פי שאין אדם יורש ארוסתו, סבורים לומר שכך היתה התקנה מתחילה כשאמרו קבורתה תחת כתובתה, שאם מתה קובר ופטור, אם ירצה קובר ופטור מכתובתה. וסתרינן לה דליתה שלא ניתנה כתובתה לגבות אלא במיתת הבעל, וכיון שכן ממילא אית לן למימר דכי אמרינן דקבורתה תחת כתובתה, לאו תחת עיקר כתובתה קא אמרינן, דהא אמרינן דלית לה, אלא וודאי תחת עיקר נדונית' קאמרינן. וכי תימא וכיון שהבעל יורש בכל מה שיש לה, למה אמרו תחת נדוניתא יאמרו תחת ירושתה, יש לומר תקנו מצוי למצוי. ומיהו קשיא לן ולמה לי למתקן, הא פשיטא דהא כולהו יורשי' דעלמא הכי הוי שהם חייבין לקבורת המוריש. יש לומר דהא עדיפא דאפילו כשאין שם ירושה כלל הוא חייב בקבורתה אף על פי שיש שם קרובים אחרים, ולהכי אהני לן תקנתא, וזה נכון.
<h2>דף נג:</h2>
מתני' ובנן נוקבן די יהויין ליכי מינאי אינון יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי כו'. נראין דברים שמלבושים בכלל מזונות בין בבת בין באלמנה ששתיהן שוות, והכי אמרינן לקמן [ס"ה ע"א] פסוק לי שיראי פסק לה ובאלמנה איירינן, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל [הל' כתובות].
גמ' רב תני עד דתלקחין ולוי תני עד דתיבגרין, ופליגי בארוסה, ואמרינן עלה כתנאי עד מתי הבת ניזונת עד שתארס משום רבי אליעזר אמרו עד שתיבגר. וקיימא לן כת"ק, והיינו כרב, וכן כתב רב אלפסי ז"ל.
גירסת רבינו שלמה ז"ל אמר ליה רב חיסדא לרב יוסף מי שמיע לך כו', אמ' ליה משמע לא שמיע אלא מסברא לית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזיל, ופי' ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות מן האחין, ופירש מסתברא לית לה מן האחין, דכיון דאירסה אי לית לה מן האחין בעל יהיב לה, דכיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזיל. ואהדר ליה איהו דמסברא אית לה מן האחין, דבעל מסתמא לא יהיב לה מזוני דלא שאדי זוזי בכדי. וליתא, דנוסחא דספרי לאו הכי אית', ותו דמאי האי דקא מהדר ליה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל, ואימא תיהוי לה מזוני ותו לא מיתזילא, ותו דלישנא נמי לא ניחא ליה, דקאמ' מסברא לית לה וקאמ' מן האחין, והדר יהיב טעמא לבעל ואמאי לא מיירי כולה או בבעל או באחין, אבל גירסת הספרים היא הנכונה דגרסי מסתמ' אית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל.
והרב אלפסי ז"ל פירשה בארוסה אלמנה וכשהגיע זמן ואכלה בחיי הבעל, וקא מיבעיא ליה אם אוכלת אחר מיתת הבעל אי קרינא בה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי. איכא דקשיא ליה דהא תנן [לקמן צ"ז ע"א] אלמנה מן האירוסין לא תמכר אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות, וליתא, דההיא קודם שהגיע זמן ודינא וודאי הכי איתיה, ובהדיא איתה בירוש' [פ"ה ה"ג] הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו. מיהו פירושא לא נהיר דמאי שייטא דהאי דינא הכא, ותו דלא שייך עלה טעמא דלא שאדי זוזי בכדי שכבר היתה ניזונת ולא יהא חמור עליו ממונו לאחר מיתתו מחיים, ותו דהא לפום טעמא דבעינן למימר קמן בס"ד משמע דהא מתני' היא. אבל פי' הרב ר' שמואל הלוי הנגיד ז"ל הוא הנכון, דבעינן אליבא דרב דקסבר דארוסה אין לה מזונות, והיינו דקא מיבעיא ליה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות מן הבעל דהיינו ארוס, ואהדר ליה דמסברא אית לה, דכיון דאירסה ואמטולתיה הוא דאפסדה מסתמא לא ניחא ליה דתיתזיל ויהיב לה מזוני, ואהדר ליה איהו דמסתמא לית לה, דכיון דלא קים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי, ובאידך לישנא איפכא. ופסק הרב אלפסי ז"ל כמסקנא דאידך לישנא, הילכך אית לה. ומסתברא לפום האי פירושא דכיון דלית לה מזוני מיני' אלא משום דאמטולתיה פסדה להו, דלית לה אלא מאי דפסדא, והיינו עד שעת בגרות, אבל בגרה ולא הגיע זמן תו לית לה עד שיגיע זמן, ואפשר גם כן שכיון שכבר נתחייב ארוס במזונותיה הרי הוא חייב לעולם, והראשון מחוור.
בעי מיניה מרב ששת ממאנת כו' עד אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אבי' כו' עד ור' יהודה סבר לית לה. פירש"י ז"ל אלמנה מן האירוסין, דאלו מן הנישואין וודאי דלית לה, דהא מתני' היא. וקשיא לן ומן האירוסין נמי אליבא דמאן, אי אליבא דמאן דאמר ארוסה יש לה מזונות, הא נמי פשיטא, ואי למ"ד אין לה, הא אמאי יש לה כיון דהא פסדא להו היכי הדרא זכיא בהו. והנכון כמו שפירש רב חננאל ז"ל אלמנה בחיי אביה מן האירוסין, וקמ"ל דאע"ג דאלו אחר מיתת אבי' כי האי גוונא לית לה, דקסבר ארוסה אין לה מזונות, הא אית לה. והלכת' כת"ק וממאנת יש לה מזונות.
בעי ריש לקיש בת יבמה יש לה מזונות כו'. ובת יבמה הוא דקא מיבעיא לן אי אית לה מזונות, משום דאי מראשון לית לה, דלא קרינ' בה ובנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי, אבל איהי דאית לה כתובה בוודאי או מראשון או משני מזוני נמי וודאי אית לה, והוא הדין נמי דאיכא לספוקי בכתובת בנין דכרין דלית לה נמי מראשון, דלא קרינא בה נמי ובנין דכרין דיהויין ליכי מנאי.
בעי ר' אלעזר בת שניה יש לה מזונות. איהי וודאי לית לה כו', וכתובת בנין דכרין נמי וודאי לית לה, דכיון דלית לה כתובה, כתובת בנין דכרין נמי פשיטא דלית לה.
<h2>דף נד.</h2>
בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות כו'. אליבא דרש"י ז"ל דקסבר דארוסה יש לה מזונות אע"פ שלא כתב לה, אתיא לה כפשטה, דמספק' לן כיון שאין כותבה עד שעת נישואין והיא עיקר כתובה כדאמרינן לעיל, אי אית לה תנאי כתובה מן האירוסין או לא, ולדידן נמי מוקמינן לה בשכתב לה כתובה, ואפילו הכי מספקא לן משום דעיקר כתובה מן הנישואין. והוא הדין נמי דאיכא לספוקי בכתובת בנין דכרין, ובת הוא דמיבעיא לן, אבל איהי גופה פשיטא לן דאם לא הגיע זמן אינה ניזונת, ואם הגיע זמן ניזונת.
בעי רב פפא בת אנוסה יש לה מזונות כו'. כתובת בנין דכרין וודאי פשיטא לן דלית לה, דכיון דאיהי לית לה כתובה בני נמי במאי קא זכו, ומסתברא דבדידה נמי איכא לספוקי במזוני, אלא איידי דנקט באידך בת נקט נמי בהך.
מתני' לא כתב לה ואת תהא יתב' בביתי כו'. אמר רב יוסף בביתי ולא בביקתי, אבל מזוני אית לה. מר בר רב אשי אמר אפי' מזוני נמי לית לה. ולית הלכתא כמר בר רב אשי. שמועה זו נחלקו המפרשים ז"ל, ואין לנו אלא המחוור בדברי', דרב יוסף דריש מדרש כתובה מאי דכתבי בביתי תרי זימני, ולמד ממנו שאלו יש לו בית ראוי משתמשת במדור לפי כתובה כמו שהיתה משתמשת בחיי בעלה דבביתי קאמ' לה, ואם הבית קטן ואינו ראוי לדירתה, היורשין מוציאין אותה, שלא אמר לה אלא בביתי, והיא שוכרת לעצמה בית משלה, אבל מזוני אית לה, ששני תנאין הם, ואין זה תלוי בזה, ומר בר רב אשי אמר אפילו מזוני לית לה. כלומר כיון דלית לה מדור אפילו מזוני לית לה, דקסבר מר בר רב אשי דחד תנאה הוא, וכיון שאין אני קורא בה ואת תהא יתבה בביתי אף איני קורא בה ומיתזנה מנכסי, והיינו לישנא דאפילו, ולית הלכתא כוותיה. ולקמן בפרק הנושא [ק"ג ע"א] אמרינן תנו רבנן משתמש' במדור שנשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות שנשתמשה בחיי בעלה, בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שנשתמשה בחיי בעלה, שכך כותב לה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי, תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי, כלומר שתדור ברווחה דהכי איכא למדרש מדכתב לה בביתי יתירא, ותרתי שמעינן מינה שאם יש שם בית, שתדור ברווחה כדרך שנשתמשה בחיי בעלה, ואם אין שם בית, ראוי שיוציאוה היורשים משם, והיינו דמייתינן לה דרב יוסף הכא והתם. ותו אמרינן התם אמר אביי נקטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבין לבנותו, ואפילו היא אומרת הניחו לי ואני אבננו, אין שומעין לה, כלומר נקטינן מדרשא דרב יוסף דלא אמר לה אלא בביתי, ואפילו שיפצה מספקא לן, הילכך לית לה, ומסתברא דכיון דאמרינן דאפילו היא אינה רשאית לבנותו, אם עמדו היורשין ובנאוהו אין לה בו כלום, זו היא שטת גמרתנו בלא ספק.
ובירושלמי [הי"ג] אמרינן ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יעקב ולרב אמי בר פפי לא היה שם בית מאי, אמר ליה היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע, והם אומרי' מעות, הדין עם היתומים, כהדא חדא איתתא הוה פורנאה עשרין דינרין והוה תמן חד בית טב עשרה דינרין, אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר יהבון לה ביתא ייבון לה עשרים דינרין, אמר ליה רב מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנאה אלא עשרה דינרין, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרין מעות הדין עם היתומים. ופירושו לא היה שם בית מאי, כלומר מי אמרינן בביתי דווקא או לא, אמר ליה היורשין שוכרין לה בית, דפליגא אדרב יוסף, ולית לי' טעמא דדריש בביתי ולא בביקתי, מכאן ואילך היא אומר' קרקע, כלומר מכאן ואילך שתבעה כתובתה שיפרעוה, והיא אומרת שרוצה קרקע בכתובתה, והן אומרין מעות, הדין עם היתומים, ונראה שנסתפקו בזה בשביל שאין כתובת אשה אלא מן הקרקע, או אפשר שאם אומר בקרקע שיחד לה, לפי שהי' דרכן ליחד לה קרקע בכתובתה ולפי שנתיחד לה ואין דינא אלא בקרקע, הוצרכו לפרשו שהדין עם היתומים שנותנין לה מעות ומסלקין אותה מן הקרקע, כהדא חדא אתתא הוה פורנא דעשרין דינרין, כלומר היתה כתובתה של עשרין דינרין, כלומר שמחלה השאר או שנפרעת מבעלה בשעת מיתה מן השאר, והוה תמן חד ביתא טב בעשרה דינרין, כלומר ולא נשאר מבעלה קרקע אלא בית אחד שוה עשרה דינרין, ואתא עובדא קומי ר' חנינא אמר יהבון לה ביתא או ייבון לה עשרין דינרין, כלומר פסק עליהן שיתנו לה או עשרים דינרין כל כתובתה או קרקע, אחר שהיא רוצה קרקע והם אינן רוצין לתת אלא מעות, ואמר לו ר' מונא כי אחר שאין לשיעבוד כתובתה אלא בכדי עשרה דינרין הרי הוא כאלו אין כתובתה אלא עשרה דינרין, וכיון שהדין עם היתומים לתת לה מעות, אע"פ שהיא אומרת קרקע נותנת לה מעות ומסלקין אותה, זהו פירושו בבירור, וכיון דירושלמי פליגא אגמ' דילן, אנן כגמרא דילן נקטינן, דבגמרא דילן לית לן ההיא סברא, דהא אפילו בנפל הבית אמרינן שאף היא אינה רשאית לבנותו ואפילו שיפצה מספקא לן כל שכן באין לו בית כלל, ויש דעות אחרים בשמועה זו, אבל כך נראה דעת רש"י זצ"ל, והוא האמת וכמו שכתבנו.
אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה לינשא כו' עד דאמר רב יהודה כו' עד שלא בכ"ד לא. ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא. דעת הרב אלפסי ז"ל דאכולהו קאי, ונראין דבריו, אע"פ שאפשר לומר דלא דחינן אלא דרב חסדא ורב יוסף, אבל דרב נחמן דלעיל לא דחינן, דהיא משמיה דשמואל, והא נמי משמי' דשמואל, ותמה משכנה כתובתה אמאי אין לה מזונות, והלא אפילו נפרעת מקצתה יש לה מזונות, דקיי"ל דלית דחש לה לדר' שמעון דאמר לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף, ואפשר דמשכנה כתובתה שאני דשדעבדא לכולה. ובהא דאמרי' תובעת בב"ד אבדה מזונותיה, אמרינן בירושלמי [פי"א ה"ב] ובלבד מן השופי, הא מן האונס לא, כהדא אלמנתה דר' אבא רמון בה, אמרי לה ר' אבא בר כהן בעי לך תבעת פורינא ואבדת מזוני מן דאיתידעין מיליה אעלון עובדא, קומי ר' יוסי וחזרה למזונה, ומהא נמי משמע דתבעוה לינשא וניפייסה יש לה מזונות, דהא התם דניפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבעה כתובתה, ומסתברא דלאנשי יהודה הוא הדין דתובעות כתובתה אבדה מזונות, דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקולא דידה.
מתני' וכך היו אנשי ירושלים כו'. אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. קיימא לן כשמואל, דהלכתא כוותיה בדיני [בכורות מ"ט ע"ב]. ותו מוחלת כתובתה לבעלה נמי אמרינן לעיל אתיא כאנשי גליל כדפרישנא לעיל, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל אע"פ שאין ראיותיו ברורות.
אלמנה רב אמר שמין כו' עד אדעתא למשקל ומיפק לא אקני. וכל שכן בגרושה, דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה, ואפי' הכי אמרי' אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתבו הגאונים ז"ל דווקא בהא, אבל הנותן מתנה לאשתו וודאי אית לה, דלא שייך בה האי טעמא, דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדרה מתנה, הא לאו טעמא הוא, דהא איכא מאן דאמר התם בבבא בתרא [נ"א ע"ב] במתנה קנתה והבעל אוכל פירות, ואם איתי' דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה, שהרי בחייה אוכל פירות, ואם מתה יורשה, ואם מת הוא אינה זוכה, אם כן מאי אהני ליה, אלא וודאי כדאמרן.
ההוא דאמר נדוניא לברת, זל נדוניא, אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי, והוא הדין אייקר דרמיא עליהו, והכי נמי מוכח באידך דאמרינן ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי מחמרא לברת, אייקר חמרא, אמר רב יוסף רווחא ליתמי, ואתיא כההיא דגיטין [ס"ה ע"ב] דאמרי' ההוא דאמר מחמרא, ליפות כוחו הוא דאמר.
<h2>דף נד:</h2>
אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף כו'. עד לכנסה. מקשינן עלה בגמרא ארישא, פשיטא. ומהדרי' מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש מי שאין לו, קמ"ל. ותמיהא לן הא מילתא, אכתי פשיטא, אטו אי קא בעי למיתן לה מתנה, מי לא מצי יהיב. ומסתברא לפרושי, דאורחייהו הוה דכתבי' לי' לתוספת בכלל כתובה, שהיו כותבין ויהבינן ליכי בכתובתיך מאה מנה, והיינו דאיכא כיסופא, וקמ"ל דלא חיישינן, אבל היכא דכתב לה כתובתה, והדר כתב לה דיהיב לה במתנה טפי, הא פשיטא מילתא ולא צריכא למימר. ויש מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין תוספת צריך קנין, אלא הרי היא זוכה באמירה בעלמא, דכי היכי דקיימא לן [לקמן ק"ב ע"ב] דאיתא לדרב גידל בשעת קידושין, ה"ה בשעת נישואין מההוא טעמא גופיה. ובירושלמי [ה"א] אמרו דאפילו אחר נישואין היא קונה באמירה. ופירשו הטעם לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה, ואמרינן ויכולה היא, אמרינן אין מעיקא לי' ומשבק ליה, וצ"ת.
רבי יהודה אומר רצו כותב לבתולה שטר של מאתים זוז, והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה, והיא כותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז, ר' מאיר אומר כל הפוחת כו' עד בעילת זנות. אפשר דהתקבלתי לאו דווקא, דהא שקרא הוא, ואם בא לצאת ידי שמים חייב לתת לה הכל. אלא כלומר כאלו התקבלתי, ומחילה הוא דקאמר דמחלה ליה. ומסתברא דאפילו מאן דכתב ליה לחבריה בעלמא נמי כי האי לישנא, פטור, אפילו מדיני שמים, דהיינו מחילה, דכיון דאודי ליה באפיי סהדי דפרעיה, דעתיה נמי דקא מחיל ליה. ולר' יהודה דווקא בדמחלה ליה בתר דאיחייב ליה, אבל אם התנה עמה מתחלה כשכנסה שלא תהא כתובתה כדינא הראוי, תנאו בטל כדאיתה בגמרא.
מיהו תמיהא מילתא ולרבי יהודה נהי נמי דלא יכיל לאתנויי בהדה מעיקרא, ואי עבדא הכי תנאו בטל, אכתי למה ליה למעבד הכי, ליחייב נפשיה אדיד' במאתים, ותימחול איהי לדידיה מנה, ולכתוב לה כתובה במנה ותו לא. וליתא כדאסיקנא בפרקין דלעיל [נ"א ע"א] דאליבא דר' יהודה כיון דקסבר דליכא בתולה דבצירא ממאתים ואלמנה ממנה, והיכא דלא כתב כמי שכתב דמי, ואפילו היכא דכתב לה נמי ולא כתב לה אלא מנה, אלו קא טעין דמחלה ליה מידי, עליו להביא ראיה, אליבא דגאונים ז"ל דקסברי דכי אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, הוא הדין אפילו במקום שכותבין כתובה, ואפילו אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. ואפילו לדידן אפשר דאתיא, דשאני התם דכיון דהוה לה בסתם שטר כתובה דלא מפיק ליה, אמרינן מהדר אהדריה ואירכס ליה, אבל הכא דאיתא לשטר כתובה ולא כתיב ביה אלא מנה, אמרינן דאיהו הוא דלא בעא למיכתב לה טפי, ולא מפסדא בהכי, ואי אמר דמחלה ליה, ליתי ראיה וליזכי, הלכך לא סגיא ליה אלא דכתב לה שטר של מאתים, ואיהי כתבה ליה שובר דמנה. והוא הדין כתב לה שטר של מנה והיא כותבת לו שובר של מנה שנתקבלה מנה. אבל לא נפקא ליה מינה מידי.
והאי דקאמר והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה חמשים, לאו דווקא, דהוא הדין נמי בציר מהכי. והכי אמרינן בירושלמי [ה"ב] מסבר סבר ר' יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים, וליכתוב כן משעה ראשונה, אלא בפוחת והולך, וליכתוב שנתקבלתי ממך כך וכך, אשכח תני בר קפרא שנתקבלתי ממך כך וכך. פי' מאי האי דקאמר ר' יהודה (כלישני') [בלישני'] דלכתוב התקבלתי בבתולה במנה ולאלמנה בחמשים, כלום סבר ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מנה ולאלמנה חמישים. וכי תימא אין הכי נמי, אם כן ליכתוב כן משעה ראשונה, (שלא) ליכתוב לבתולה מנה ולאלמנה חמשים, ותו לא ליכתוב מידי אחריתי, אלא וודאי מדלא כתב הכי משעה ראשונה, סובר ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, אלא שהוא פוחת לה מדינא, וכיון דכן, אמאי סיים ליה שיעורה (לאלמנה) [לבתולה] מנה ולאלמנה חמשים זוז, לא הוה ליה למיתני הכי, אלא רצה כותב לבתולה שטר של מאתים זוז והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך. אשכח תני בר קפרא והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך.
גמ' רצה לכתוב כו' עד תנאי כתובה ככתובה דמי. הוא הדין לנדוניא, דדינא ככתובה, דבכל דוכתא מיקרי כתובה. כדאמרינן לעיל [מ"ח ע"ב] אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה, וכדאמרי' [לעיל מ"ז ע"ב] תקנו קבורתה תחת כתובתה, ותו [בב"מ ק"ד ע"ב] (הוי) [הבו] ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי. תדע דהא מורדת דחשבינן הכא, ואמרי' לקמן [ס"ג ע"ב] בהדיא דפוחתין לה מנדוניתא. וכן עוברת על דת מפסדת נדוניתה מה שאינו בעין, אבל בלאותי' קיימין, [ד]הא אמרי' לקמן [ק"א ע"א] דאפי' זינתה לא הפסידה. וכל זמן שהיא בבית אביה משמע לקמן דאפי' נדוניא מפסדת, אלא וודאי דה"ה לנדוניא.
למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת. פי' שאם מכרה או שמחלה כתובתה, הכל בכלל.
למורדת. לומר שפוחתין לה מן הכל, בין מן התוספת בין מן הכתובה.
לפוגמת. פירש רש"י ז"ל לומר שאם פגמה מהתוספת, אינה נפרעת אלא בשבועה, כדין הכתובה, שאמרו [לקמן פ"ז ע"א] שאם פגמה אותה אינה נפרעת אלא בשבועה. וקשיא לן והא מאי למימרא, פשיטא, דהא בכל חוב דעלמא נמי הכי דינא, דהכי קיימא לן [שם ע"ב] דהפוגם שטרו, שכנגדו לא יפרע אלא בשבועה. אבל הנכון שאם פגמה הכתובה, הרי הוא כמי שפגמה הכל, ואינה נפרעת אפי' התוספת אלא בשבועה, וכן פר"ח ז"ל.
לתובעת. פירש"י ז"ל כשם שאמרו בתובעת כתובה שהפסידה מזונותיה, אף התובעת תוספת אבדה מזונותיה. וקשיא לן דהא קיימא לן דליתא לדר"ש דאמר [לקמן צ"ז ע"ב] לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף, אלא וודאי אמרי' דמקצת כסף ככל כסף, והרי היא ניזונת בשביל מקצת כתובתה ככל כתובתה. ויש מתרצים דשניא תובעת בב"ד, דבהא אפי' רבנן דפליגי עליה דר"ש מודה, דתו לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך בביתי. וי"מ לתובעת, שכשם שהנפרעת מקצת כתובה ניזונת בשביל המקצת האחר כדקיי"ל דליתא לדר"ש, ה"נ אלו נפרעת כל כתובתה ניזונת בשביל התוספת. ואינו מחוור, שהיה להם לומר לנזונות או למזונות. ואפשר לפרש לתובעת, שאם תבעה כתובתה מן הסתם, אומרין שהכל תבעה בין כתובה בין תוספת, ושוב אינה ניזונת.
לעוברת על דת. דקיימא לן [לקמן ע"ב ע"א] דהפסידה הכל.
<h2>דף נה.</h2>
[לשבח]. דקיימא לן שאין אשה גובה בכתובה בשבח ששבחו נכסים אחר מיתה כדאיתא בבכורות [נ"א ע"ב], והוא הדין לתוספת.
ולשבועה. פירש"י ז"ל דכל היכא דקיימא לן דנשבעת על כתובתה, כגון נפרעת שלא בפניו, ומן היתומים, ועד אחד מעידה שהיא פרועה, בכל הני נמי צריכה שבועה על התוספת. ואינו נכון, דמאי שנא תוספת, אפילו חוב אחרינא דעלמא נמי הכי דינא. ויש מתרצים דאיצטרך דאלו מדינא כל כתובה ראויה לגבות מן היתומים בלא שבועה, דהא בתוך זמנו הוא, וכדאמרינן בבבא בתרא [קע"ד ע"ב] שמתוהו ומת בשמתיה הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע, אלא משום דכתובה הוי תנאי ב"ד, ואלימא מילתא דבי דינא חיישינן לצררי, אבל תוספת מהו דתימא דליכא למימר ביה האי טעמא, ובתוך זמנו לגמרי הוא, ותיגבי בלא שבועה, קמ"ל. וליתא, דשעת מיתה זמנו הוא, כדאיתא בבבא מציעא [ז' ע"ב], והכי מוכח בגיטין בפרק השולח גט [ל"ד ע"ב]. וי"מ לשבועה, שאם נשבעת סתם שלא נפרעה כתובתה סתם, אף התוספת במשמעו. וליתיה, דהא וודאי, ליכא למיפטרה בהכי, דהא לישנא דכתובה הכי והכי משמע. ואפשר דלא אישתבעה אלא אכתובה בלחוד. ואפשר לפרש לשבועה, שאם פטרת משבועה סתם, פטר' על הכל בין כתובתה בין תוספת. והנכון, שנשבעת על התוספת כדין הכתובה בהדרה ושבועה.
ולשביעית. פירש רש"י ז"ל דכי היכי דקי"ל דכתובה אינה משמטת, הכי נמי בתוספת, דחשבינן ליה כמעשה ב"ד, וקיימא לן [שביעית פ"י מ"ב] דכל מעשה ב"ד אינן משמיטין. ואינו נכון, דלמה לי מהאי טעמא, תיפוק לי' דכל היכא דלאו מלוה, אינו משמט, כדתנן התם [שם מ"א] הקפת החנות אינו משמט, ר' יהודה אומר הראשון ראשון משמט, וקי"ל כרבנן. ואמרינן נמי [שם מ"ב] האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אינן משמיטין. וההיא דאמרינן התם השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה, אם היה החדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט, מוקמינן לה התם בירושלמי [שביעית שם] כר"י ודלא כר"מ, דאי ר"מ הא אמר הדבר תלוי במלוה. והרב אלפסי ז"ל פי' לשביעית דכי היכי דקיי"ל בכתובה ה"ה בתוספת. אבל קש' אם בכתובה אמרינן משמט בשפגמה, תוספת מיבעיא. ואפשר דרבינו ז"ל הכי קאמר, לומר שאם פגמה כתובה וזקפה הכל, שמשמטת הכל, אע"פ שלא פגמה תוספת. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל והכי קאמר לשביעית דבלא פגימא אינו משמט, ואם פגמה אפילו הכתובה בלבד וזקפה הכל, משמטת הכל.
ולכותב כל נכסיו לבניו. דקיימא לן [ב"ב קל"ב ע"א] דאם כתב לאשתו קרקע כל שהו, אבדה כתובתה, והפסידה הכל בין כתובה בין תוספת.
ולגבות מן הקרקע מן הזיבורית. פי' ואפילו מיני' דידיה כגון גרושה, אין דינא אלא בקרקע, ומן הזיבורית, דאי מן היתומים, אפילו חוב דעלמא נמי הכי דינא.
וכל זמן שהיא בבית אביה. מתניתין היא לקמן [ק"ד ע"א], והכי קתני כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית בעלה עד עשרים וחמש שנה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה. ולית הלכתא כר' מאיר אלא כרבנן. והכא איכא לפרושי דאליבא דרבנן קאמר, דהוא אליבא דהלכתא דקיי"ל כוותייהו, והיינו דקאמר, דכי היכי דקיימא לן בכתובה דכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה ותו לא, הכי נמי בתוספת. אבל ליכא לפרושי אליבא דר"מ, ולימא דכי היכי דסבר ר' מאיר דכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם, הכי נמי בתוספת, דהא מאי למימרא. אבל איכא דמפרשי דאפילו אליבא דרבי מאיר נמי, ונקט רישא דמתני', ואסיפא סמוך, וסיפא כר"מ קאי, דאמר דכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה ותו לא, והכי נמי בתוספת, והוא הדין לרבנן. וכן היא במקצת נוסחאות וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם.
ולכתובת בנין דכרין. לומר שיורשין תוספת (בכתוב') [ככתובה], והוא הדין לנדוניא, דהא כל עיקר תקנתא בכתובת בנין דכרין לא הוו אלא על הנדוניא, כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, וכן הדין בכל אלו שילמוד סתום מן המפורש, וכדאמרינן.
איתמר כתובת בנין דכרין כו'. מטלטלי ואיתנהו בעיניהו בלא שבועה. ליתנהו בעיניהו כו'. והלכתא בלא שבועה. כתב הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל דדווקא ליתנהו בעיניהו, אבל איכא מידי דאתי מחמתייהו. אבל היכא דליתנהו כלל, וודאי צריכה שבועה. אבל מתוך פירש"י ז"ל נראה דאפילו ליתנהו כלל, דכיון דאתפסה חדא זימנא ואבד, תו לא מתפיס לה. וכתב הראב"ד ז"ל דווקא בכתובה, אבל בבעל חוב צריך שבועה. איכא למימר בטעמיה, דכתובה הוא דלאו בת גובינא בוודאי, דאפשר דלא אתיא לידי גובינא, וכיון דכן לא חיישינן דאתפיס לה תו. אבל בבעל חוב דוודאי אתי לידי גובינא, חיישינן דילמא מתפיס ליה צררי. ומיהו לא נהיר, דהא כתובה בת גובינא הוא, בשעת מיתה, וזמנה נמי הוא, ואמאי לא חיישינן דלמא אתפיס לה ההיא שעתא, וצ"ת.
יחד לה ארעא בארבעה כו'. אמר לעדים כתבו וחתמו והבו לה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה. לא קנו מיניה, פומבדיתאי אמרי לא צריך לאימלוכי ביה. בני מתא מחסיא אמרי צריך לאימלוכי ביה. והלכתא צריך לאימלוכי ביה. פי' שאמר לעדים לכתוב שטר קנין במתנה שנותן לאשתו שתזכה באותו שטר, כדקיי"ל [קידושין כ"ו ע"א] בשטר כיצד, כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך, הרי זו נתונה ומכורה, ואמר להם שיכתבו אותו שטר ויתנו אותו בשליחותו לה שתזכה באותו שטר קנו מיניה. כלומר והילכך שטרא תו לא הוי אלא לראיה, ואינו יכול שוב לחזור על המתנה, אע"פ שיכול לחזור על השטר, לא צריך לאימלוכי ביה, דמסתמא לא הדר ביה אשטרא. אבל לא קנו מיניה, פומבדיתאי אמרי לא צריך לאימלוכי, דאע"ג דוודאי יכיל למהדר ביה אפילו אגופא דארעא, כל כמה דלא הדר ביה בהדיא, מסתמא אמרינן דלא הדר ביה. בני מתא מחסיא אמרי צריך לאימלוכי ביה, דאע"ג דאשטרא לא חיישינן, ואמרינן דמסתמא לא הדר ביה, אגופא דארעא חיישינן. והלכתא כוותיה. ומיהו כיון דאמרינן דקנו מיניה, לא צריך לאימלוכי ביה, הוא הדין כל היכא דלא יכיל למהדר ביה אלא בשטרא לחוד, דאמרינן דמסתברא לא הדר ביה.
<h2>דף נו.</h2>
וקסבר ר"י כותבין שובר ורמינהי מי שפרע מקצת חובו ר"י אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר. ואע"ג דקיימא לן [ב"ב קע"א ע"ב] דכל היכא דלא איפשר וודאי כותבין שובר, יש לומר אי הוה סבירא ליה לר"י אין כותבין שובר, לא הוה קאמר הכי כדקתני מתני', למימרא דליכתוב ליה שטר כתובה של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז, אלא לא היה כותב לה אלא שטר של מנה לבתולה ולאלמנה שטר של חמשים וכותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז ולבתולה התקבלתי מנה. וכי תימא השתא נמי כביש לה לשטר כתובתה ותבעה ליה, ואם איתא דמירכס תבריה, מיחייב למפרעיה אליבא דגאונים ז"ל דקסברי הטוע(י)ן אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ואפילו במקום שכותבין כתובה, ואף על גב דלא נקיטא כתובה. ולדידן נמי אם איתא דמירכס תבריה, מפיק לה לכתובה דכתב לה בבתולה מנה ובאלמנה חמשים זוז, וגבי לה מאתים בבתולה ובאלמנה מנה, דהא לא מהימן למטעון עלה כלל, אי לאו דקא מייתי ראיה, דאע"ג דלא כתיב בכתובה אלא מנה או חמשים, הא לאו ראיה הוא, דאמ' איהו הוא דלא בעא למיכתב (לי') [לה] טפי, ולא מפסדא בהכי כדפרי'. יש לומר מכל מקום אלו הוה סבירא לן דאין כותבין שובר דחיישינן לעכברים, הכי עדיפא ליה דלא ליכתוב לה כתובה אלא מנה בבתולה או חמשים באלמנה, דאף על גב דסוף סוף הא יכלה למתבעי', מכל מקום קילא לה מילתא טפי למתבע בשטר כתובתה, והכי עדיפא לה דכתיב בה בהדיא מאתים בבתולה ומנה באלמנה, ועדיפא ליה נמי כדשנין כרבי ירמיה דאמר בששוברתה מתוכה. מיהו קשיא לן אליבא דגאונים ז"ל דקסברי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, אפילו בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, בששוברתה בתוכה מאי אהני לן, דילמא כביש לה לשטר כתובתה ותבעה לי' בדינא. ואפשר דאליבא דגאונים ז"ל בהא אף על גב דשוברתה מתוכה כותבין לו שובר אחר, ולהא ליכא למיחש למידי, דאי כביש לה לשטר כתובה ותבעה לי' על פה, מפיק לי' לשובר, מאי אמרת דילמא מירכס תברא ותכביש לשטר כתובה, לגבי הא לא אפשר, וכל היכא דלא אפשר, קיימא לן כותבין שובר.
טעמא דכתבי ליה, אבל על פה לא, הא שמעינן לי' לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים. דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל. איכא דקשיא לי' מכדי שמעינן ליה לרבי מאיר דבעי תנאי כפול, ואם כן האי גברא הכי קאמר אם אין לך עלי שאר וכסות ועונה הרי את מקודשת, ואם לאו, לא תהא מקודש[ת], וכיון דכן, כיון דלא מקיים תנאה, קידושין היכי חיילי, והא בהדיא אמר לה ואם לאו לא תהא מקודשת. ונראה לומר דקסבר רבי מאיר דכל תנאי בעולם כל היכא דלא מקיים, לא אלים ליה לבטולי למעשה, אלא התנאי בטל והמעשה קיים. תדע דהא שמעינן ליה לרבי מאיר בעלמא נמי דאית ליה דבעינן תנאי קודם למעשה, ולפום הא האומר לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים זוז, ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהא מקודשת, דוודאי כיון שהזכיר מעשה קודם לתנאי, התנאי בטל והמעשה קיים, דכל היכא דלא מקיים תנאה לא אלים ליה ומבטיל ליה, והוה ליה תנאי בטל ומעשה קיים. והא דדייקינן טעמא דכתבה לי' אבל על פה לא, הכי פירושא, כלומר טעמא דכתבה ליה וכדאמרן במתניתין דכתב לה תחילה שטר של מאתים זוז, והיא זוכה בו, ואחר שזכתה בהן מוחלת לו מקצת, אבל על פה לא, כלומר על פה שלא כתבה לו שטר של מאתים זוז, ולא זכתה בהן, אלא שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה, ולא כתב לה אלא מנה, ובאין לבית דין ושניהן מודים שכך היה מעשה, לא מהני כלל. דאם לא כן למה ליה לרבי יהודה למימר הכי, ליתני רצה כותב לבתולה שטר של מנה ולאלמנה של חמשים ותו לא, אלו היה יכול מתחילה לכונסה על מנת כן, והיינו על פה, דליכא לי' לבעל שובר מינייהו כלל, אלא שאין לה כתובה אלא של חמשים או מנה בבתולה, אלא וודאי מודה רבי יהודה דלא מצי לאתנויי בהדה מעיקרא, ואלו אתני נמי תנאו בטל. ומיהו האי לישנא דאמרינן אבל על פה לא, מוכרע כההוא לישנא דכתיבנא לעיל, למימרא דאליבא דר"י כיון דלא סגיא דאיכא בתולה דלית לה מאתים ואלמנה מנה בשעת נישואין, אפילו שטר כתובתה יוצא מתחת ידה ואין כתוב בה אלא מנה לבתולה ולאלמנה חמשים, ואין ביד הבעל שובר, הרי היא גובה כל כתובתה בתולה ר' ואלמנה מנה, דכיון דלא סגיא דלא הויא כתובתה מעיקרא הכי. אילו הוא אומר שמחלה לו עליו להביא ראיה, ואין כתובה זו ראיה לפי שאין כתוב בה אלא מנה לבתולה או חמשים לאלמנה, דאימר בעל הוא דלא בעא למכתב לה טפי, ואמטו הכי איהי לא מפסדא מדינא כלל. ואם איתא, אישתכח דלא סגיא ליה לבעל לעולם בלא שובר, והיינו דקאמר אבל על פה לא. אבל לאו הכריחא הוא כדאמרן. ומהדרינן במסקנא קסבר רבי יהודה כתובה דרבנן, והויא מילתא דשכיחא, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, בכתובה דשכיחא דאף ע"ג דבעלמא אפילו בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים, הכא תנאו בטל. ומיהו דווקא בתנאה וכדפרישנא.
והא דקאמר ר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים, פירש"י ז"ל דהיינו שאר וכסות, ובשם רבינו חננאל ז"ל פירשו דאפילו עונה, וכן הוא בירושלמי [ב"מ פ"ז ה"ז]. ולא אתא ר' יהודה למעוטי מדינא דהכא כלל, אלא לאפוקי ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם כמבואר בירושלמי [שם].
<h2>דף נו:</h2>
וקיימא לן מאי כותב אומר. לקמן בריש פרק הכותב [פ"ג ע"א] אמרינן בהדיא תני רבי חייא האומר, ומסתבר פירושיה, דרבי חייא קמ"ל לאפוקי, דלא תימא מתני' בשקנו מידו, דאי לאו דרבי חייא, הוה אמינא הכי, כדאשכחן בכמה דוכתי דקרי לנתינה כתיבה, כדתנן [ב"ב קל"א ע"ב] הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא, ואמרינן לעיל [מ"ט ע"ב] הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן, ונתינה בהקנאה ממש קאמרינן, ובקנין וודאי מהני כדאיתא התם, אבל השתא דאתא ר' חייא וקאמר דלאו נותן קתני, אלא בלא הקנאה קאמרינן, בוודאי אית לן דהאי לישנא דמתני' לאו דווקא, דהא ה"ק האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסים. והוא הדין כותב בלא הקנאה אחריתי, דלא שני לן בשום דוכתא בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב, אלא בשטר קנין, כגון שדי מכורה לך שדי נתונה לך, אבל בעלמא כגון מחילה ודכוותא, וכל היכא דלאו שטר קנין כי האי דאמרן, לא שני לן כלל בין שהוא על פה בין שהוא בכתב. ואף על פי שפקפקו רבים בדבר, הרי הוא ברור ואין בו בית מיחוש, ולא אתא רבי חייא לפרושי אלא דלא תימא מאי כותב נותן כדפרישנא, אבל כיון דאמרת הכותב כותב ממש, לישנא דכותב ואומר חד הוא לגמרי, והיינו דקשיא לן עלה התם [פ"ג ע"א] בתר דפירשה רבי חייא, וכי כתב לה מאי הוי, והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום, כלומר השתא דאתא רבי חייא ופירש דכותב דמתניתין לאו נותן בקנין, וכיון דכן דוודאי לישנא דמתניתין דוקא כותב בלחוד, דהיינו אמירה בעלמא, והא היכי מהני. אבל אלו הוה שמעינן לה למתני' דמאי כותב נותן בקנין, לא הוה קשיא לן כלל. ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה, דאכתי לא זכאי בה, אם כן תנאה הוא דקא מתנה בהדיא דלא ליזכי ביה כלל, וכדאמרינן עלה אדם מתנה עליה שלא יירשנה. והיינו דקשיא לן הכא והיכא מהני תנאה לרבי יהודה, ואמאי לא אמרינן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וליהוי תנאו בטל, והיינו דאמרינן וקיי"ל מאי כותב אומר, דמההוא היכריחא אית לן לאוקומה בכותב לה ועודה ארוסה, דהיינו תנאה וכדפרי'. ומהדרינן דמשום דהויא מלתא דלא שכיחא לא עבדו רבנן חיזוק. ומקשי תו מההיא דאמרי' דקאמר ר' יהודה דנאמנין, ולא חיישינן לגומלין, ואע"ג דלעיל חאיש ר' יהודה לגומלין בשל תורה, אלמא לא עשו חיזוק לדבריהם אפילו כשל תורה. ומשנינן משום דהוי ספק דדבריהם. אי נמי דבדמאי הקלו. ויש פירושין אחרים בשמועה זו, ואינן צריכין ולא ראוין לפנים, וזה הוא הנכון.
רבי מאיר אומר הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות. כל הפוחת ואפילו בתנאה, אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה, וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה, לא סמכה דעתה, והוה לה בעילת זנות, פי' מדלא תנא כל העושה כן בעילתו בעילת זנות, אי נמי רבי מאיר אומר אינו רשאי מפני שבעילתו בעילת זנות, ותנא כל הפוחת, וודאי רבותא קמ"ל, דאפילו היכא דוודאי אית לה כתובה הראויה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, אלא דטעי איהי וסברה דלית לה, הוי בעילתו בעילת זנות, דלא סמכה דעתה. והא היכי דמי דאית לה ותיטעי איהי וסברה דלית לה, וודאי בתנאה, כגון שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה כראוי, אלא לבתולה מנה ולאלמנה חמשים, והוי תנאו בטל, דהא ר' מאיר אפילו בעלמא אית ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וכל דכן הכא דאפילו ר"י מודה, ואית לה בוודאי מדינא כל כתובתה הראויה לה, אלא דאיהי תיטעי וסברה דלית לה, אלא מאי דאתני בהדה ולא סמכה דעתה ואפילו בהא הוי בעילתו זנות. ושמעינן מהכא דלא אשכחן לרבי מאיר גוונא אחריני דתיהוי לה מדינא כתובתה הראויה, ותיטעי איהי דלית לה, אלא בתנאה, וכדפרי'. ותפשוט מינה דאלו מחלה ליה אחר שכנסה, אפילו שהה(תה) עמה כמה אחר כן, דוודאי יכולה היא למחול אחר שכנסה, תו לית לה, ולאפוקי ממאן דאמר דכיון דמשהי לה, לא שויא בעילתו בעילת זנות, ולכן הדרא ומזכי לה כתובתה ממילא בשהיה בעלמא. והא ליתא, דהא הכא לא אמרינן אלא בתנאה, ולא אשכח מידי אחרינא בכי האי גוונא דתיהוי לה כתובה ותיטעי איהי וסברה דלית לה אלא כה"ג דהיינו בתנאה, וטעמא נמי לא נהיר, דזכיא ממילא לא אשכחן נמי לר' מאיר דליכא אלא דבעילתו בעילת זנות, ואלו איתא וודאי הוה ליה למימרא. ותו דהא אפילו לר"מ אפילו הדרא וזכיא כי משהי לה, הוה בעילתו בעילת זנות, משום דלא סמכה דעתה, אם כן אמאי הדר מזכי לה, דהא לא מהני ליה מידי, דהא סוף סוף בעילתו בעילת זנות עד דמודע לה וסמכה דעתה, אלא וודאי לר"מ תו ליכא דאית לה וסברה דלית לה, אלא בתנאה.
והא שמעינן לי' לר' מאיר דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, הא בדרבנן תנאו קיים, קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא. פי' והשתא דאתינן להכי, תו לא תנינן כל הפוחת ואפילו בתנאה, אלא בכתובת בתולה, אבל אלמנה, אפילו בתנאה, תנאו קיים, וכיון דכן, דינא הוא דהוי בעילתו בעילת זנות, אי נמי אפשר דלא פלוג רבנן.
תנא ר' מאיר אומר כו' עד הכי השתא התם לא ידעה ומחלה הכא ידעה ומחלה. פי' לא ידעה דתימחול, אלא סברה דאית לה כל כתובתה, ובהא וודאי דכולי עלמא בעילתו בעילת זנות, כיון דסברה איהי דאית לה, אבל היכא דאיהי מחלה מדעתה, בהא לא אכפת לן. וקשיא לן דהא תנא קמא אמר הכא דאם קיבל עליו אחריות עושין, והא תיקן שמעון בן שטח [לקמן פ"ב ע"ב] שלא יהא מיחד לה כתובתה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. וי"ל דהתם הוא שהיו עושין מתחלה כלי אחד בכדי כתובתה לשם כך והי' מיוחד לה, אבל כאן רוצה לומר שמיחד לה מטלטלין שיש לו בביתו ומשתמש בהן, כמו שהיה משתמש בהן מקדם, והן בוודאי פוחתין, והוא חייב באחריותן, וכיון שכן שוב אינה קלה בעיניו להוציאה, שאינו עשוי לרקן ביתו לגמרי וליתן לה. אי נמי דהכא מדינא פליגי, ובר מתקנתא דשמעון בן שטח, וקסבר תנא קמא דאם קבל עליו אחריות תו ליכא בעילת זנות. וצ"ת.
<h2>דף נז.</h2>
[א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"מ] אבל חכמים אומרים משהא אדם אשתו שתים או שלש שנים בלא כתובה. פי' זו דברי ר"מ דקסבר דאפילו היכא דאית לה, אלא דלא סמכה דעתה, הוי בעילתו בעילת זנות, וכיון דכן הא נמי דאע"ג דאית לה, כיון דאירכסה לא סמכה דעתה, והוי בעילתו בעילת זנות, אבל חכמים אומרים משהה אדם את אשתו שתים או שלש שנים בלא שטר כתובה.
אמר ליה אביי והאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו, אמר ליה אי הכי זיל כתב לה. ומיהו דווקא בהא למימרא דכל המשהה אשתו בלא כתובה אפילו רק בלא שטר כתובה בעילתו בעילת זנות, ומשום דקיי"ל דהלכה כר"מ בגזרותיו, אבל וודאי אית לן דמציא מחלה ואפילו בתנאה, כר' יוסי דאמר רשאי, דבהא פליגי, ר"י סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות, ואפילו בתנאה יכולה למחול, דר' יוסי בתרתי פליג, ור' יהודה סבר בתנאה וודאי לא מציא מחלה, אלא בתר הכי, ובתר הכי יכלה מחלה, ולא הוי בעילתו בעילת זנות, ור"מ סבר בתנאה לא יכלה מחלה, ואפילו אלו אתני בהדה, אע"ג דהוי תנאו בטל, הוי בעילתו בעילת זנות, משום דלא סמכה דעתה, ור"מ לטעמיה דקסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואפילו בדבר שבממון. והא וודאי קיי"ל בעלמא דליתא להא דר' מאיר, אלא כר' יהודה דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים. אלא דאכתי איכא הכא פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי, דר' יהודה סבר דמתנה על דבריהם אפי' בדבר שבממון תנאו בטל, ור' יוסי סבר תנאו קיים. ואית לן למפסק כר' יוסי, דקיי"ל בעלמא דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. אבל הרמב"ם ז"ל [פי"ב מאישות ה"ח] פסק כר"מ, דמסתבר ליה דהכא פסקינן ליה כר"מ לגמרי, ולאו מטעמיה, דאלו לר"מ סבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ואנן אית לן בדבר שבממון תנאו קיים, אלא דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ולשון ראשון נראה, דהא לא פסקינן כר' מאיר הכא אלא משום כללא דקיי"ל בעלמא [לקמן ס' ע"ב] דהלכה כרבי מאיר בגזרותיו.
גרסת רבינו שלמה ז"ל כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחלה, אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת, ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת. ובאידך כי אתא רבין אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לבסוף, אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת. ופירש"י ז"ל מחלוקת לכתחלה, מחלוקת דר' יוסי ור' יהודה, דרבי יוסי סבר דיכולה למחול ע"פ באמירה בעלמא, ור' יהודה סבר דאינה יכולה למחול באמירה בעלמא, אלא בכתיבה, לכתחלה, דאכתי לא זכתה בכתובתה, וכיון שכן יכולה להפקיעה זכותה באמירה בעלמא, אבל לבסוף אחר שזכתה, דברי הכל אינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה, דמודה ר' יוסי בהא לר' יהודה. ובאידך, מחלוקת לבסוף, אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת אפי' באמירה בעלמא. וזה הפירוש כמתמהי', דלא אשכחן שום דוכתא דשני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב, ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה לאו בהכי הוא כדפרי', אלא דר' יוסי סבר דמהני מחילה בתנאה, ור' יהודה סבר דלא מהני, וכן מוכיח כל הסוגיא של מעלה כמו שכתבנו שלא כשיטת רש"י. והרב ר' אברהם אב"ד ז"ל סובר כרבינו שלמה ז"ל, ופי' אידך דרבין כוותי', והוסיף לנו תמה בדבריו, שכתב בההיא דרב דימי אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת, משום דכיון דבעל אי מחלה בתר הכי, לכולי עלמא הויא לה בעילתו בעילת זנות למפרע. ולפי דבריו אם כן הא דאמרינן לעיל [נ"ג ע"א] מוחלת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין ויש לה מזונות, שלא ברצון חכמים הוא, וכל מה שבעל עד עכשיו בעילתו בעילת זנות. ותו קשיא לן בהא דרבין, היכי קאמר דלכתחילה דברי הכל מוחלת, והא אמרינן לעיל דלרבי יהודה בתנאה לא, דקסבר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ואע"פ שהמתנה על מה שכתב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, הכא בדרבנן תנאו בטל, אלמא דכולי עלמא לכתחילה חמיר לן מבסוף, ומינה נמי לענין מחילה דאית לן למימר דכל לכתחילה חמיר מבסוף, והיכי לימא הכא דלכתחילה דברי הכל מוחלת. ומתוך תשובה לרב האיי גאון ז"ל נראה שאין גרסת הספרים נכונה, ואין לעמוד מתוך דבריו על גירסתו.
ומתוך הירושלמי [ה"ב] נראה דגרסינן בדרבין מחלוקת לבסוף, אבל לכתחילה דברי הכל אינה מוחלת, ואם איתא להאי גירסא, אפשר לפרושי דרב דימי הכי קאמר, מחלוקת לכתחילה כלומר בתחילת חופה, וכדפרישה ר' אבהו משמיה דר' יוחנן דבתחלת חופה קאמר, דבהא פליג ר"מ ור"י, דר"מ סבר שאם מחלה, בעילתו בעילת זנות, דלר"מ לא סגיא בלאו הכי, כלומר דלר"מ לעולם הויא בעילתו בעילת זנות, אפי' בתנאה דאית לה, אלא דלא סמכה דעתה, כ"ש בפוחת ממש דהויא לר"מ לעולם בעילתו בעילת זנות, ור' יהודה סבר דיכולה למחול ולא הוי בעילתו בעילת זנות, ולאו בתנאה, דאלו בתנאה אפילו ר"י מודה דתנאו בטל ואית לה, (אלא) שכבר כתב(ה) לה כתובתה של מאתים זוז וזכתה בה, ואחר כך בתחלת חופה מחלה לו, ולאו בתנאה, ובהא הוא דמודה ר"י דיכלה למחול, ולא הוי בעילתו בעילת זנות, ור"מ נמי מודה דיכלה למחול, אלא דהויא בעילתו בעילת זנות, אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת, כלומר בסוף אחר שבעל, כדפריש עלה ר' אבהו דברי הכל אינה מוחלת, דמודה ר' יהודה בהא לר"מ דאלו מחלה הוי בעילתו בעילת זנות, משום דכיון שכבר בעל תחילה על דעת כתובתה, אלו בא לפחות לה אחר בעילה, תו לא סמכה דעתה ומירתתא וסברה דילמא עיניו נתן בגירושין, והוי ליה מאי דבעל מהשתא ואילך בעילת זנות, דבשלמא כשמוחלת קודם בעילה, אי אתי עלה, סמכה דעתה במאי דאית לה בכתובה, אבל אחר בעילה, חוששת שמא אין המקח ערב עליו, וסברה מאי האי דקמאי דהשתא בעי למפחת מן פורני ולא אמר מעיקרא, ובהא מודה ר"י דהוי בעילתו בעילת זנות מה שבועל מכאן ואילך. ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת, כלומר בין בתחילת חופה וסוף חופה, וכדפריש ר' אבהו בהדיא, ובהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה, דרבי מאיר סבר דאם מחלה, בעילתו בעילת זנות, ור' יהודה סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות, ולאו בתנאה, אלא במחילה אחר שזכתה בכתובתה, אבל מודה ר' יוחנן לר' יהושע בן לוי דמודה ר' יהודה דאחר שבעל אינה יכולה למחול לומר שאלו מחלה בעילתו בעילת זנות מכאן ולהבא. ורבין אמר מחלוקת לבסוף, דהיינו אחר (חופה) [בעילה], דבהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה, דר' מאיר סבר דוודאי אחר שזכתה בו, כיון דלאו בתנאה יכולה למחול, אלא שאם מחלה בעילתו בעילת זנות, ור' יהודה סבר יכולה למחול, ולא הוי בעילתו בעילת זנות, ופליגא אדרב דימי, אבל לכתחילה דברי הכל אינה מוחלת, כלומר לכתחילה כדפרי' בתחילת חופה [כל היכא דלא בעל] אינה מוחלת, כלומר דברי הכל בין ר' מאיר ור' יהודה שאינה יכולה למחול, שאין עיקר זכותה אלא אחר חופה, וכיון שכן, אלו מוחלת מתחלה קודם חופה, אף על פי שכתב לה כתובה, חשיב להו כתנאה ודכולי עלמא אית להו, דאלו בתנאה תנאו בטל. ור"י אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת, כלומר בסוף ביאה ותחלת ביאה, דבהא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה, דר' מאיר סבר דאלו מחלה בעילתו בעילת זנות, ור' יהודה סבר דמחלה, ולא הויא בעילתו בעילת זנות, ודכולי עלמא וודאי יכולה היא למחול בין בסוף ביאה בין בתחילת ביאה, כיון דהויא אחר חופה שכבר זכתה בכתובתה, ומודה ר"י לר' יהושע בן לוי דבתחילת חופה אינה יכולה למחול, ואפילו לר' יהודה, אפילו אחר שכתב לה כתובתה, דלא הויא תנאה, מכל מקום כיון שאין עיקר זכותה אלא אחר חופה, אלו מחלה מקמי הכי, חשיב ליה כתנאה, ודכולי עלמא בתנאה תנאו בטל, והכי איתא בירושלמי בהדיא אמתניתין דליכא פלוגתא אלא דר' מאיר ור' יהודה בלחוד, אמר ר"י לא אמר ר' יהודה אלא בסוף אבל לכתחילה אף ר' יהודה מודה. כלומר לר' מאיר דהוא בר פלוגתיה במתניתין דסבר אינה מוחלת, שאינה יכולה למחול. איזהו בסוף ואיזה בתחלה, חבריה בשם ר' (יהודה) [יוחנן] אמר עד שלא בעל, ומשבעל, ר' זעירא בשם ר"י אמר עד שלא כנס, ומשכנס. והרי זה מבואר כמו שפירשנו.
אמר רב פפא אי לאו דאמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר"י, הוה אמינא דר"י ור' יהושע בן לוי פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי. כלומר ורב דימי הכי קאמר, מחלוקת לכתחילה בתחילת ביאה, אבל בסוף ביאה, דברי הכל אינה מוחלת. ורבין אמר מחלוקת לבסוף בסוף חופה, דהיינו תחלת ביאה, אבל לכתחילה, בתחילת חופה, דברי הכל אינה מוחלת. ואם איתה דרבין ורב דימי לא פליגי, שלש דינין בדבר, דבתחלת חופה דברי הכל אינה מוחלת, כלומר אינה יכולה למחול, דחשיב ליה כתנאה, ובתנאה דכולי עלמא תנאו בטל, ואית לה. סוף חופה, בהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה, דכולי עלמא יכולה למחול, אלא דר"מ סבר דבעילתו בעילת זנות, ור' יהודה סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות. סוף ביאה, בהא נמי אינה מוחלת, ולאו למימרא שלא תהא יכולה למחול, דהא וודאי יכולה היא, אלא דאי מחלה, בעילתו בעילת זנות. ופרכינן מאי קמ"ל. דהא וודאי כיון דאמר רבי אבהו כוותיה קיימא לן. ואמרינן דקמ"ל דפליגי תרי אמוראי אדעתא דנפשייהו, ולא פליגי תרי אמוראי אדעתא דחד אמורא. ונפקא לן מינה בעלמא. ולענין הלכתא מסתברא דקיימא לן כרבין, וכלישנא דירושלמי דקאי כוותיה. ושמעינן מינה שאינה יכולה למחול בתחילת חופה, ואע"פ שכבר נכתבה כתובתה וזכתה בה, דחשבינן ליה כתנאה, אבל בתר הכי, יכולה למחול. ואע"ג דקיימא לן כר' מאיר דאמר בעילתו בעילת זנות, איסורא הוא דעביד כי משהי לה, אבל מ"מ נפקא לן מינה דאי מגרש לה, מאי דמחלה אימחיל, ולית לה, כך נראה, וצ"ת. ומיהו להרי"ף ז"ל דסבר לה כר"י דאמר רשאי ואפילו בתנאה, לא נפקא לן מינה מידי, והיינו דלא אייתי לה.
מתני' נותנין לבתולה כו'. והא דאמרינן וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש, נראה לפרש דלבחור נותנין שנים עשר חדש, ולאלמון שלשים יום. וכן נראה בירושלמי [ה"ג]. הא דאמרינן נותנין לבתולה, לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד, אע"ג דבארוסה בעלמא כתבינן [כדלקמן ס"ד ע"א], והיינו נמי דאמרינן קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב, לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד, אבל מזוני וודאי לית לה, כל היכא דעכבה לאו דידי'.
<h2>דף נז:</h2>
גמ' אמר ר' זירא תנא קטנה כו'. אמר רבא בר לוי אין פוסקין כו', עד והא דאמרינן אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה. פרש"י ז"ל דווקא פוסקין בלא קידושין, אבל בקידושין לא, כדאמרי' במסכת קידושין [מ"א ע"א] אסור לו לאדם לקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ולא נהיר, דאם כן הא דאמרינן אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, מאי אריא להשיאה כשהיא קטנה, הא אפילו לקבל בה קידושין אסור עד שתגדיל ותאמר במי אני רוצה. וטעמא דהא נמי משמע דלא הוי אלא משום דתשמיש קשה לה, ולפיכך הוצרכו לומר שפוסקין עליה כשהיא קטנה, ולא חיישינן דילמא מעייל בה פחדא וחלש', אלא מחוורתא דהא פליגא אההיא.
תניא המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבע הבעל והיא מעכבת נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה אבל לא משעת אירוסין. ואע"פ שלא אמרו י"ב חדשים אלא לקשט את עצמה, אע"פ שהיא רוצה, יכול הוא לעכב כדי שתפרכס את עצמה יפה.
בגרה הרי היא כתבועה, כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשר חדש. ואם עברו עליה י"ב חדש אחר בגרות ונתארסה, אין נותנין לה אלא שלשים יום, ואלו נתארסה בתוך י"ב חודש לבגרותה, ויש לתשלום י"ב חדש שלשים יום או יותר, הרי זו נותנין לה כל תשלום י"ב חדש ולא עוד, ואם לא היה לתשלום י"ב חדש כדי שלשים יום, נותנין לה תשלום י"ב חדש ואחר כך תשלום שלשים יום, וכגון שהיה תשלום י"ב חדש ט"ו ימים, נותנין לה אותן ט"ו ימים, ואח"כ ט"ו ימים אחרים לתשלום שלשים יום, וזה פשוט.
ודין יבם צ"ת בטעם הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה.
אמר עולא דבר תורה כו', עד אלא מעתה לקיט כהן בישראל לא ליכול בתרומה דילמא אתו למיכל בהדי'. איכא דקשיא לי' ולימא לקיט ישראל בכהן, ותו ליכא לפרוקי כדפרקינן בהא השתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלו. וליתא דאנן אפילו בלקיט כהן לא חיישינן דילמא יהיב להו איהו, דכהן מיזהר זהיר בתרומה, אלא דקס"ד משום דהוי אגירייהו גייסי ביה ואתו למינסב ממאי דאכיל ולאו אדעתיה, אי נמי דלא חזי ואהדר ליה, דהא לאו מילתא דשכיחא הוא, דהשתא אינהו ספו ליה כל דכן דלא נסבי מדידיה, אבל לקיט ישראל בכהן למאי ניחוש לה, דליספי ליה בעל הבית ליכא למיחש, דכהן מזהר זהיר בתרומה, לקיט נמי לא עביד דנסיב מבעל הבית אי איהו לא יהיב ליה. ולעיל נמי דאמרינן שמא תשקה, ואפשר דלאו דווקא, אלא שמא יטלו הן מעצמן ממנה כוס, א"נ אפשר דשניא בת ישראל שאינה בקיאה בתרומה.
<h2>דף נח.</h2>
רב שמואל בר יהודה אמר משום כו' עד מסר והלך. פי' דשמא תשקה ליכא, דברשות שלוחי הבעל היא. וקשיא לן הא דתנן בנדרים [ע"ג ע"ב] ומייתנן לה הכא בוגרת ששהתה י"ב חדש ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר, ואמרינן עלה בגמרא אמר רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, דתנן נותנין לבתולה כו' הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, ואמרינן אמר ליה אביי דלמא לא היא, עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן, אבל נדרים דאורייתא לא, ועד כאן אמר רבי אלעזר אלא גבי נדרים כדר"פ משמיה דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, אבל בתרומה אפילו בדרבנן נמי לא אכלה, ואם איתא להא דעולא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משעת אירוסין, אם כן היכי קס"ד דרבה למימר דר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, למימר דטעמיה דר"א משום דאכלה בתרומה, ואם איתה לימא משעת אירוסין, דהא ארוסה מן הדין משעת אירוסין אוכלת בתרומה, אלא משום גזירה דשמא תשקה [אינה אוכלת], ולענין נדרים ליכא למימר להאי גזירה. ויש לומר דהיינו הא דמהדר ליה אביי, דלמא לא היא עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן, פי' דמדרבנן הוא דאסירא ארוסה למיכל בתרומה דאורייתא, דאי מן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, אלא דרבנן גזרו בה משום שמא תשקה או משום סמפון, וכיון דהגיע זמן ואוכלת משלו חשבינן לה כנשואה, ותו ליכא למגזר בה לשמא תשקה, דדוכתא מיחד לה, ולא משום סמפון, דקסבר בדיקת חוץ שמה בדיקה, אבל נדרים דאורייתא, כלומר דמדאורייתא אין ארוס מיפר אלא בעל, לא חשבינן לה נשואה עד שתכנס לחופה, ועד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר אלא גבי נדרים, כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומר בנדרים דאיכפת ליה כגון עינוי נפש ושבינו לבינה, וכיון דכן, ה"נ כיון דאוכלת משלו בהגעת זמן סמכה דעתה, ועל דעתו היא נודרת, ושפיר מיפר, ואע"ג דמשתכח סימפון בתר הכי, אבל תרומה אפילו דרבנן לא אכלה, דאיתא לחששא דרבנן שמא תשקה או משום סמפון ונמצאת זרה כו'. והא דאמרינן אי הכי הגיע זמן ולא נישאו נמי, אי הכי לאו דווקא, דלדידן מי ניחא, לדידן נמי מאי שנא דעד השתא לא אכלה והשתא אכלה, והא דכו"ע היא דארוסה מן הדין אוכלת בתרומה מן התורה כדמוכח בקדושין [ה' ע"א], וליכא תנא דפליג עלה, ואפילו אם תמצא לומר דקסבר דארוסה אינה אוכלת בתרומה אפילו מדין תורה, אם כן אכתי קשיא כי הגיע זמן אמאי אכלה. ואיכא דאמרי(נן) הגיע זמן כנכנסה לחופה דמי, וליתה, אלא וודאי מחוורתא דאי הכי לאו דווקא, וכדאמרן.
רבי טרפון אומר נותנין לה כו'. אמר אביי מחלוקת בבת כהן לכהן. לפי שבקיאה בתרומה ויודעת לשמר את עצמה בטהרה. אבל בת ישראל שכיחא לה טומאה, ובהא דכולי עלמא מודו מחצה חולין ומחצה תרומה.
ואמר אביי מחלוקת בארוסה. משום דעיקר חיוב מזונות ליתיה עד שעת נישואין, אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה, מסתברא דריב"ב אפילו אנשואה פליג, ואפשר דלא שני לן בין ארוסה לנשואה, והכי נמי לר' יהודה ורשב"ג, דלא אתמר ההוא היפרישא אלא לר' עקיבא ור' טרפון.
והא דאמרינן מאי בינייהו, כלומר בין ר"י לרבי עקיבא, דר"ע אמר בארוסה מחצה חולין ומחצה תרומה, ור"י אמר בכולהו נותנין לה תרומה, כדי שתהא לוקחת חצי חולין בדמיה, [ולענין ארוסה אמר מאי בינייהו].
היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת בתרומה, זו משנה הראשונה. ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה. פירש"י ז"ל דהיינו טעמא דהא דקתני ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם, כדאמרינן בגמרא דקנין כספו אמר רחמנא, והאי קנין דאחיו הוא, כלומר והשתא ליתיה ופקע קניני', וכיון שכן אינה אוכלת בשבילו, והוא הדין כולם בפני הבעל לגמרי ואכלה בהדי הבעל אינה אוכלת בפני היבם, דהא איתא להאי טעמא נמי דאמרן דקנין אחיו הוא ופקע קניני'. והקשה רבי' יעקב ז"ל [ספר הישר סי' ז', תוס' ד"ה ואפילו] אם כן מ"ש דתנא חסר יום אחד, ליתני אפילו כולן בפני הבעל דעדיפא לן. ותו אם כן למה לי לפרושי עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם, כיון דהיא לעולם לא אכלה, ליתני היבם אינו מאכיל בתרומה ותו לא. ותו אכתי אם איתה, לא סליק לישנא שפיר דהיבם אינו מאכיל, דמשמע דווקא דמאכיל הוא דלא אכלה מחמתיה, אבל מפסל לא פסיל, ולפום הא לא סגיא דלא מהני, אלא אפילו מפסל נמי פסיל, דאפילו אכלה בחיי הבעל, כשהיא בפני היבם אינה אוכלת, ולא הוה ליה למתני הכי, אלא שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה. ותו קשיא לישנא דגמרא דאמרינן קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא, ולפום האי סברא דאפילו אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם, לא הוה ליה למימר האי לישנא, דליהוי נמי דקנין אחיו הוא, הא כי אכלה אמטולתיה אכלה שכבר אכלה בחייו, מאי אמרת דהכין קאמר והאי קנין דאחיו הוא ליתיה לאחיו, כל כי האי גוונא הוה ליה למימ' בהדיא והאי קנין דאחיו הוא ופקע ליה קניניה, אי נמי קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא, והיינו דלא אכלה בפני היבם לעולם. ורבינו ת"ם ז"ל פי' דדוקא חסר יום אחד, אבל כולם בפני הבעל אוכלת, שהיבם אינו פוסל, אלא שאינו מאכיל, וכל שאכלה בפני הבעל אוכלת בפני היבם, וכל שלא אכלה בפני הבעל אין יבם מאכילתה, לפי שכל עיקר קנינו של יבם בה אינו אלא מחמת הבעל, וכיון שלא זכתה לאכול מחמתו, אין יבם זוכה להאכילה. והשתא אתיא שפיר לישנא דגמרא, דאמרינן עלה מאי טעמא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא, כלומר והכי לא זכתה לאכול מחמתו. ומיהו קשיא עליה כיון דקיימא לן [לעיל נ"ז ע"ב] דאיתה לדעולא דאמר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה, אם כן ליכא ארוסה דלא אכלה בחיי בעלה, וכל היכא דאכיל בחיי בעל אכלה בחיי יבם, וכיון דכן אשתכח דליכא יבם דלא מאכיל, דהא ליכא ארוסה דלא אכלה, ואם כן היכי מייתי לה קרא, דהא מדאורייתא ליכא דלא אכלה. ויש לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא, ולא קא מייתי ליה אלא לגלויי מיניה טעמא דמלתא, דהיינו הוא דמשום דיבם לא זכי בה אלא אמטולתיה דאחוה, לא יישר חיליה מיניה, וכל היכא דלא אכלה מחמתיה, אפילו מדרבנן לא אכלה מיניה דיבם, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן, כי היכי דאלו מדינא דאורייתא לא אכלה בפני יבם.
ואכתי קשיא לן כיון דהא מדאורייתא יבם מאכיל, וכל ארוסה דעלמא נמי אוכלת, מאי טעמא דרבנן דתקון ביבם שלא יהא מאכיל אחר שהגיע זמן, ומאי שנא מבעל. ויש לומר דהא ניחא בין לעולא דמפרש טעמא דבעל משום שמא תשקה, בין לרב שמואל בר יהודה דמפרש טעמא משום סימפון, לעולא ניחא, דהיינו טעמא גבי בעל, דהתם הוי דינא דאכלה כיון שהגיע זמן, דוכתא מיחד לה, ותו ליכא למיחש שמא תשקה, ומיהו היינו בבעל דחביב עליו קניניה, אבל משל יבם, הרי אינה אוכלת משלו אלא אחר שלשה חדשים, והוא שעמד בדין וברח, ולא אכפת ליה מינה, ולא מיחד לה דוכתא, ואכתי חיישינן לשמא תשקה. ולרב שמואל בר יהודה נמי היינו דאכלה גבי בעל בשהגיע זמן, משום דהא איכא בדיקת חוץ, וקס"ד בדיקת חוץ שמה בדיקה, ומיהו היינו גבי בעל, אבל גבי יבם לא חביבה עלי' ולא אכפת ליה מינה, ואפילו בדיקת חוץ אינו בוד' עד דנסיב לה. ואתיא מתניתין כי ההיא דאמרינן התם ביבמות כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל, וכל שאין הבעל מאכיל אין יבם מאכיל, היינו כמשנה ראשונה.
וההיא דאמרינן התם ביבמות בפרק אלמנה [ס"ז ע"ב] העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין, ומפרשי' לה יבם, אי בת כהן לישראל, פסיל לה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה אמר רחמנא, פרט לזו שהיא זקוקה ליבם, אי בת ישראל לכהן, אינו מאכיל לה, דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא, וההיא מתניתין סתמא קתני, ומסתברא וודאי כמשנה אחרונה אתיא, ואליבא דהלכתא, ולעולם קתני דאין מאכילין לומר אע"פ שראוי לאכול בחיי הבעל, אינה אוכלת בפני היבם, ודנקיט ליה האי קרא דהכא דמייתינן ליה למשנה ראשונה. יש לומר דהתם לאו דווקא, אלא דפרישו טעמא מיהת דסגי למשנה ראשונה, ואפילו למשנה אחרונה נמי איכא למנקט טעמא מיניה, דכי היכי דחזינן במשנה ראשונה דקאמרי דכיון דיבם מכח אחוה הוא דקא זכי לא יישר חיליה מיניה, וכיון דלא זכה אחוה דתיכול מחמתיה, לא אכלה נמי משום האי טעמא, הכי נמי איכא למימר למשנה אחרונה, דכיון דתיקון רבנן שלא תהא אשה אוכלת באירוסין עד שתינשא, הוא הדין נמי ליבמה דלא אכלה מיבם עד שתיכנס, דלא פלוג רבנן, ואע"ג דליכא למיחש לסמפון, אלא דלא פלוג רבנן. והכי אמרינן בתוספתא [בפרקין ה"א] בהדיא ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה, ולא היבמה עד שתיבעל. והתם נמי ביבמות [נ"ו ע"א] אמרינן כי פליגי מן הנשואין, רב אמר עשו ביאת שוגג כמזיד, ושמואל אמר לא עשו ביאת שוגג כמזיד, שמעינן מכל הני דאליבא דמשנה אחרונה יבמה אפילו מן הנישואין אינה אוכלת עד שתיבעל, אף על פי דליכא למיחש לסמפון שכבר נשאת לראשון, לא פלוג רבנן ואכולוהו תקון. והשתא אתיא מתני' שפיר, דתנא להא דיבם מקמי מתניתין ב"ד של אחריהם, דהשתא ב"ד של אחריהם אכולהי תקון שלא תהא אשה אוכלת לעולם, אחת לי ארוסה ושומרת יבם עד שתכנס לחופה, דאלו לרש"י ז"ל גבי יבם לא שני לן בין משנה ראשונה למשנה אחרונה, ולדידיה איכא לדחוקי דתנא יבם דלא מאכיל לעולם עד שכנס, ובתר הכי תנא ב"ד של אחריהם דתקון בכולהו נשי דעלמא נמי הכי. ולא נהיר.
ובירושלמי גרסינן הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלת בתרומה, פיר' במקום יבם, והכי איתה בנוסחאות ישנות. ולפום האי שיטתא גרסינן בגמרא לא זו אף זו קתני, דלא מיבעיא עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה, אלא אפילו כולה בפני הבעל חסר יום אחד, אינה אוכלת. ובמקצת נסחי גרסינן בגמרא זו ואין צריך לומר זו קתני, ואפשר דהכי נמי קאמר לא זו אף זו, ואשכחן דכוותה בתלמודא חד לישנא בתרי דוכתי בתרי פירושי. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס במתני' ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם או כלם בפני היבם. ומקשי השתא בגמרא השתא כלם בפני הבעל אמרת לא, כלם בפני יבם מיבעיא, ומשני זו ואין צריך לומר זו קתני, והאי גרסא ופירושא לפום שיטתא דרבינו תם ז"ל נמי אתיא. אלא דלא נהירא, דכיון דתנא פשטא ששה חדשים בפני היבם וששה בפני הבעל או כולן בפני הבעל, ליתני כולן בפני היבם, וכי האי פשיטותא יתירתא לא אשכחן בשום דוכתה בתלמודא דתני לה, ומיהו בירושלמי משמע דתני לה ולא חשיב לה למלתא פשיטא, אלא לרבותא דעדיפא ליה כי הוו להו כלהו בפני יבם דחשיבא לי' כארוסתו, כאלו זכה בה מעצמו, ולא מחמת אחיו, ושיטתא דגמרא דילן לאו הכי אתיא, ומחוורתא כדפרישינן.
<h2>דף נח:</h2>
אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונות ואיני עושה, קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה, וכי אמרה איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה. פירש והוא הדין למותר. וכל דכן הוא דהשתא במעשה ידיה דעיקר, יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, כל שכן במותר דלא עביד דאתי. ויש אומרים דכיון דאמרה הכי לאלתר נתבטלה התקנה, ושוב אינה יכולה לחזור בה. ונראין דבריהם. ומסתברא דדווקא אליבא דרב הונא, אבל אליבא דריש לקיש דפליג עליה דרב הונא דסבר דאינה יכולה, שניהם אינן יכולין לבטל התקנה בין הוא בין היא, דלא אתי ריש לקיש למימר אלא שאין מזונות בלבד עיקר לומר שתהא ברשותה בלבד, וכן מוכיח מהא דתנן [לקמן נ"ט ע"ב] ארבע יושבת בקתדרא, ואמרינן עלה בגמרא לא הכניסה לו ממש, אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שדרך בנות משפחתה להכניס כן. וכן מוכיח בירושלמי [ה"ו], ואמרינן נמי אחד שהכניסה לו ואחד שמצאה לו בתוך ביתו, והא תמיהא מילתא, כיון דקיימא לן מזונות תחת מעשה ידיה, היאך תהא ניזונת משל בעלה ואינה נותנת לו מעשה ידיה, והא לית לה קיום אליבא דריש לקיש, דאם איתה דלריש לקיש יהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זנך, אם כן אמאי לא אמר לה הכי ואפילו כשמצאתה לו בתוך ביתו כמה, אלא משמע דאפילו לריש לקיש אין הדבר ברשותו.
אשתכח השתא דבין לרב הונא בין לריש לקיש על כרחו הוא חייב במזונות, ואין הדבר ברשות, אבל מחלוקת רב הונא וריש לקיש אינו אלא על מעשה ידיה, דאליבא דרב הונא היא יכולה לבטל מעשה ידיה ממנו, ואליבא דריש לקיש אינה יכולה לבטל, ולפיכך אם הכניסה לו שפחות או ראויה להכניס, או מצאתה לו בתוך ביתו, פטורה ממעשה ידיה, ומכל מקום מזונות במקומן הן עומדין. ומסתברא דפרנסה בכלל מזונות, והאומרת איני ניזונת ואיני עושה, שניזונת לעצמה מתפרנסת לעצמה, דכסות בכלל מזונות, וארוסה הניזונת כגון שהגיע זמן, בוודאי חייב בכסותה, וצריך תלמוד.
הרי את מקודשת כשתתגיירי כו'. אבל המקד(י)ש א"י או שפחה סתם ונשתחררה או נתגיירה, בזו אין ספק שאין קדושיו קידושין. ונראה לומר דכיון דשמעינן לר"מ גבי הקדש אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הוה ליה כמ"ד לכשיבואו לעולם.
והמותר ר' מאיר אומר הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין. מותר אימת קדוש, רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש, רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש, הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה, מאי טעמא דמ"ד לאחר מיתה קדוש. אלא בשאין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף לצרכה מ"ט דמ"ד מחיים קדוש. וכי תימא רב אדא בר אהבה מוקים לה במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף, והיינו דאמר מחיים קדוש. ורב ושמואל מוקמי לה בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף והיינו דאמרי לאחר מיתה קדוש, הא ליתה, דאם כן במאי פליגי. ומפרקינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה, רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, וכיון דלא יהיב לה מעה כסף, מותר דידה הוי. פי' ומתני' אתיא שפיר, וכולה בחדא גוונא קתני, והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ואינו מעלה לה מה שכנגד מעשה ידיה שהקדיש, דהיינו מזונות, דאינה ניזונת, הרי זו אוכלת ונוטלת מעשה ידיה למזונותיה, והמותר, כלומר אם הקדיש מותר מעשה ידיה, דהיינו מותר חמש סלעים, ואינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש, דהיינו מעה כסף, שהוא מותר, דומיא דרישא דאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהקדיש, דהיינו מזונות, שהם כנגד מעשה ידיה. רבי מאיר אומר הקדש לאחר מיתה, דכיון דאין מעלה לה מעה כסף אינו זוכה בו מחיים. ומיהו האי דקאמר במעלה לה מזונות אליבא דרב ושמואל לאו דווקא, דהוא הדין אינו מעלה לה לא מזונות ולא מעלה לה מעה כסף, אלא לרב ושמואל אתיא סיפא דמתני' בין בשמעלה לה מזונות בין שאינו מעלה לה, דלא איכפת ליה, דמ"מ מתני' במאי דתני בחדא שיטתא אתי', דרישא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש, דהיינו מזונות, דהוא תחת מעשה ידיה, בין שהוא אינו רוצה להעלות לה בין שהוא רוצה להעלות לה והיא אינה רוצה לקבל, כרב הונא דאמר משמיה דרב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, ולהאי סברא בוודאי כל היכא דאמרינן אינו מעלה לה מזונות, כלומר אינה ניזונת אפילו הוא רוצה להעלות לה, וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש, דהיינו מעה כסף שהוא תחת מותר שהקדיש, ואי ניזונת או אינה ניזונת לא איכפת לן.
<h2>דף נט.</h2>
רב אדא בר אהבה סבר תקינו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מזוני מותר דידיה הוי. קשיא לן ולרב אדא אם כן היכי תני מתניתין המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת, ע"כ אמותר קאי, דהא לרב אדא מותר תחת מזונות, ובשאינה ניזונת, סיפא דקתני והמותר בניזונת ר' מאיר אומר הקדש מחיים, והא קשיא טובא, כיון דרישא דמתניתין איירינן ג"כ במותר, מאי איכא דברישא קרי ליה מעשה ידיה ובסיפא מותר. ותו דמיירי רישא בשאינה ניזונת וסיפא בנזונת. ויש לומר דמתני' נמי לרב אדא בר אהבה כולה בחדא גוונא נמי אתיא, ומעשה ידיה דרישא דמתני' דוקא, וכולה מתני' אליבא דרב אדא בשהוא מקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה שהוא סבור לזכות בו, והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו, ומעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש, דהיינו מעה כסף, וכיון שכן, הוא סבור שיזכה בהן ויהא יכול להקדישן, והיא אינה ניזונת, הרי זו עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונותיה, אפילו עיקר מעשה ידיה שהן כנגד מעה כסף, כיון שהיא צריכה להן, דלא גרע' מעבד עברי דקיימא לן דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, והמותר כלומר אם הקדיש המותר ומעלה לה מה שכנגדו כדפרי' דמתני', הכי קאמר שמעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש, דהיינו מזונות שהן תחת מותר, אליבא דרב אדא בר אהבה בין שמעלה לה מעה כסף בין שאינו מעלה לה, דהשתא לא אכפת לן, דאליבא דרב אדא בר אהבה כולה מתני' אפשר דמיירי במעלה לה מעה כסף, ולא קאמר לעיל דאינו מעלה לה מעה כסף, אלא משום רב ושמואל כדפרישית, ולא קאמר במעלה לה מזונות אלא משום רב אדא בר אהבה, ומיהו אסיפא הוא דאמרינן דאליבא דתרוייהו מיירי בניזונת ואינו מעלה לה מעה כסף, אבל רישא אתיא וודאי באינה ניזונת לכו"ע, ואליבא דרב אדא במעלה לה מעה כסף. והאי דאשמעינן מתני' דין הקדש במותר, רבותא קמ"ל ואפילו במותר דלא עביד דאתי, קאמר ר' מאיר, דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וכל דכן אליבא דרב אדא, דקמ"ל רבותא דאפילו מעשה ידיה שאינן תחת מזונות נוטלת אותן בשאינה ניזונת, והוא שצריכה להן.
ואיכא דקשיא ליה ואמאי לא אוקמו פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא בר אהבה בפלוגתא דרב וריש לקיש דלעיל, דרב ושמואל לטעמייהו, דהיינו כרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, ומתניתין רישא בשאינה ניזונת בין שהבעל אינו רוצה או שהיא אינה רוצה, וסיפא באינו מעלה לה מעה כסף, ומותר לאחר מיתה קדוש כדמוקמי לה השתא, ורב אדא סבר לה כריש לקיש, דל"ל דר' הונא, ומפרש טעמי' דר"מ מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיה לעושיה, וכיון דהכי קאמר וודאי בניזונת מוקים לה לסיפא, ובמעלה לה מעה כסף, דלא סגיא ליה בלאו הכי, דאי בשאינה ניזונת ליכא למימר שיכול לכופ' במעשה ידיה כו' אם אינו מעלה לה מעה כסף, אלא לאו וודאי דהכי אתיא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף, ומוקים לה רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף. ואפשר דרב אדא בר אהבה סבר לה כוותיה, ולא איכפת ליה אי אתיא כולה מתני' בחדא שיטתא כריש לקיש, דלדידיה וודאי לא סגי' אלא הכי, והשתא אפשר דכלהו אית להו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, ואפילו הכי אמר רב אדא מחיים, משום דמוקים לה לסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף כריש לקיש.
וא"ת ומאי טעמא מוקמינן פלוגתא אחריתי בינייהו בכדי, ולא פלוגתא דמשמע מדרב וריש לקיש. יש לומר דהתם הוא דאתי מעיקרא למימר ריש לקיש, דמהא ליכא היכריחא דקסבר רבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, דאיפשר דסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף, והיינו טעמא דר"מ דאמר הקדש, אבל כיון דאית לן בוודאי הכי דסבר לה רבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ריש לקיש כולה בשאין ניזונת מוקים לה בחדא שיטתא, ומפרש לה כרב ושמואל, דר' מאיר דאמר הקדש לאחר מיתה קאמר, והילכך ליכא לפרושי לרב אדא מתני' אלא בחדא שיטת' כול', דהא לא חזינן מאן דמפרש לה הכי, אי נמי אפשר דוודאי ר"ל אפילו מעיקרא מוקים לה לכולה מתני' באינה ניזונות, וסיפא בשאין מעלה לה מעה כסף, והאי דקאמר מתוך שיכול לכופה, לאפוקי מדרב הונא דקסבר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, ואם איתא להא דרב הונא, וודאי כל היכא דאינה ניזונת ואין מעלה לה מעה כסף, לא אפשר לי' לר' מאיר למימר הקדש לאחר מיתה, אלא משום טעמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל השתא דקסבר ריש לקיש שתקנה קבועה היא, ואין אחד מהן יכול להפקיעה, נמצא שמעשה ידיה של אשה כשעושה אותן, ראשון זוכה בהם הבעל, והם שלו בכל מקום שהן, והוא חייב גם כן במזונותיה, ואם אינו נותן לה מזונות, גוזל אותה, ואע"פ כן הוא זוכה בוודאי במעשה ידיה, אלא שהיא יכולה ליטול אותן כשהיא צריכה להם כשאר נכסי הבעל, שהרי הוא חייב במזונותיה כמו שפירשתי, שאין אחד מהם יכול להפקיע את עצמו, וכיון שכן ראוי הוא שיהא יכול לכופה במעשה ידיה, שהרי מעשה ידיה שלו הם לעולם. ולפום האי סברא הקדש דקאמר רבי מאיר, לאחר מיתה קאמר, וחאיל עליה, ואע"ג דלית ליה לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
וא"ת והאי כיון דלא חאיל מחיים, היכי חאיל לאחר מיתה, דבר שלא בא לעולם הוא, כדאמרינן לקמן מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש לקמיה קדוש. הא ליתא, דלא דמיאן, דלקמן הוא דאיכא למימר הכי, משום דמדינא השתא לא חאיל עילייהו הקדש, אלא לאחר מיתת הבעל או אחר גירושין, וכיון דמדינא השתא לא קדוש, לקמיה נמי לא קדוש, כיון דאית לן אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל הכא מדינא מהשתא קדוש, אלא שהאשה כבעלת חוב במזונותיה והיא מוקדמת, וקיימא לן דקדושת דמים אינו מפקיע, ושיעבודה עדיף, והיא כטורפת מן ההקדש, כשם שהיתה טורפת שאר נכסי הבעל וגובה מאלו, אע"פ שיש שאר נכסים בני חורין, משום דהוי לה אפותיקי מפורש, שמעשה ידיה כאפותיקי מפורש למזונותיה, ולא שייך ביה למימר פדיון מפני מראית העין כדאמרינן בההיא דערכין [כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, משום דהכא אגופייהו דידיה לא שייך פדיון, ואמעשה ידיה נמי לא, מפני שאינן מסוימין, ותו ליכא בהו מפני מראית העין, וכיון דכן, לאחר מיתתה דתו ליכא שיעבודא דידה, גבי ליה הקדש כדיניה, דהא מדינא הקדש הוא. ואע"ג דמותר זימנן דתי וזימנן דלא אתי, ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מעשה ידיה, וכיון שכן, היכי קאמר שתהא יכול לכופ' על המותר. יש לומר בשהשלימה מעשה ידיה בתוך השבת, כופה אותה שלא תבטל, לא מדין משנתינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום או זימה, אלא מפני מעשה ידיה שהם שלו, אבל וודאי יכולה הי' להוציאה כל ימי השבוע בעיקר מעשה ידיה מתחילה, אבל השלימה בתוך השבוע, כופה אותה לעשות.
ואיכא דקשיא ליה אכתי אמאי לא אמר פלוגתייהו איפכא, ולימא הכי לעולם במעלה לה מעה כסף לצרכה ואינו מעלה לה מזונות, רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה, וכיון דלא יהיב לה מזונות, מותר דידה הוי, ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעה כסף תחת מותר, וכיון דיהיב לה מעה כסף, מותר דידיה הוי וקדוש. ויש לומר דהא לא ניחא ליה למימר, דאם כן לא אתיא מתניתין בחדא שיטתא, לא לרב ושמואל ולא לרב אדא בר אהבה, לא לרב ושמואל דאליבייהו רישא בשאינה ניזונת ומעלה לה מעה כסף, מדקתני הרי זו עושה ואוכלת, ואי בשאין מעלה לה מעה כסף אמאי עושה ואוכלת, אפילו בניזונת נוטלת מעשה ידיה לעצמה משום מעה כסף, נמצא שהקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה, וסיפא מיירי נמי בשאינה ניזונת, ומקדיש המותר שהוא תחת מזונות, נמצא שמקדיש מה שכנגד שאינו מעלה לה, ואליבא דרב אדא בר אהבה נמי רישא בשאינה ניזונת, ותקדיש מעשה ידיה שהקדיש מה שכנגד מה שאינו מעלה לה, וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר לדעתו, וזהו שקדוש מחיים, נמצא שמקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה, ותו דרב אדא בר אהבה לפום האי אוקמתא וודאי סיפא לא סגיא ליה אלא בנזונת, דאי בשאינה ניזונת, וודאי מותר לאו קדוש מחיים, שהיא נוטלת הכל לצורך מזונותיה, דלא גרעה מעבד עברי כדפרי' לעיל, ותיתי רישא בשאינה ניזונת סיפא בניזונת, סיפא במעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש ורישא בשאינו מעלה לה, ומשום הכי מחוורתא כדאוקימנא.
והא דאמרינן מידי דקיץ ממידי דקיץ. כלומר מעה כסף דקיץ בעני בישראל, תחת מעשה ידיה דקיצי.
אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר. ומי אמר שמואל הכי, והתנן ה"ג קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר. ולא גרסינן שאיני עושה לפיך, דהוה לי' דבר שאין בו ממש, וקיי"ל דאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש.
רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. רבי יוחנן בן נורי אומר צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי. קשיא לן ולר"י בן נורי כיון שאין הנדר חל אלא לכשיגרשנה, היאך הוא יכול להפר עכשיו. ויש אומרים דאמסקנא לא קשיא, דהא אמרינן האי הקדש חאיל, אלא [טעמא דלא חייל] משום דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל, וכיון דכן לא אלמוה רבנן אלא לזכותיה, ולאו לאפקועה זכותיה, אלא לענין הפרה כדקאי קאי ויכול להפר. ואפשר גם כן דאפילו אם תמצא לומר דמדאורייתא לא חאיל, מצי מיפר, דטעמא מאי לא חאיל, משום שיעבודיה דבעל, דאלו מדינא וודאי חאיל אי לאו משום טעמא דשיעבודא דבעל, וכיון דכן דהא אמטולתיה מיפקע נדר', אכתי אית' לזכותי' דמצי לאפקועי בהפרה.
והא דאמרינן כי קאמר שמואל הלכה כר"י בן נורי להעדפא. פי' לאו במאי דקאמר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא במאי דקאמר דהעדפה דבעל דמפרש טעמא משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו, הא לאו הכי אינו צריך להפר.
ופרכינן ונימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה. פי' דכיון דבעיקר מילתא כר"י בן נורי לית ליה, היכי פסיק הילכתא כוותיה סתמא, לימא בהדיא דקא[י] אהעדפה. א"נ אין הלכה כר"ע דקסבר דהעדפה לאו דבעל, דקאמר יפר שמא תעדיף. אי נמי הלכה כתנא קמא דקסבר העדפה דבעל, דקאמר אינו צריך להפר, ומפרשינן הכי טעמיה לקמן. ואע"ג דאפשר דטעמיה דת"ק משום דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, איכא למימר דמשמע להו דהיינו טעמיה משום לישנא דקאמר אינו צריך להפר, ואם איתא הוה ליה למימר לא אמר כלום, אבל השתא משמע דנדר' וודאי נדר' הוא, אלא דלא חאיל משום טעמא אחרינא.
אמר רב יוסף קונמות כו' עד בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כו'. פי' דלעולם בעינן שיהא האחד ברשותו או האוסר או הנאסר. ושמעי' מינה שאדם יכול לאסור על עצמו פירות שלא באו לעולם.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידיך לעושיהן דידים איתנהו בעולם. פי' אלא קאמרינן דתו לא בעינן טעמא דרב יוסף, וכיוצא בה בתלמוד'.
ופרכינן וכי קאמרת הכי מי מקדשא. והא קא משתעבדן ידיה לבעל. ומהדרי' דאמרה דכי מיגרש'. ולאו דווקא, דאם כן היכי קאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו, והא לא אמרה אלא לכי מיגרש', אלא וודאי ה"ק השתא ולכי מיגרש'. ואיכא נסחי דלא כתיב בהו האי קושיא מי איכא מידי כו' ופירוקא. ומסתברא דהיינו טעמיה משום דליכא לאקשויי ליה השתא, דהא מעיקרא נמי דקס"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אית לן [דאמרה] הכי, דאפילו מאן דאית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ה"מ דקאמר לכשיבואו לעולם כדקתני בההיא דר"מ לכשתתגיירי לכשתשתחררי, וכדאמרינן בעלמא לכשאקחנה קנויה לך, וכיון דכן הכי אית לן למימר לעיל דקאמר לכשאזכה בהן, דהיינו לכי מיגרשה ויבאו לעולם. ומיהו איכא למימר דאפילו הכי קשיא לי' הכא דקס"ד השתא דכיון דמוקים לה רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידיך לעושיהן, דתו לא צריך לתירוצי דלעיל, והיינו דפריך אכתי הכי מיקדשה דהא משתעבדין ידיה לבעלה. ופרקינן דאמרה לכי מיגרשא וכו'.
ומי איכא מידי דאלו השתא כו', עד התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. קשיא לן והא קי"ל יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, ואם כן אף היא הרי בידה לגרש את עצמה. ויש מתרצים אי אמרה, הכי נמי, אבל כל היכא דלא אמרה, הרי ידיה לבעל, ואינן שלה להקדישן, מה שאין כן בשדה זו שאני מוכר לך, שהרי בידו להקדישה. וליתיה, מדקאמר אין בידה לגרש את עצמה, והרי בידה הוא. תו קשיא נמי מהא דאמרינן לקמן [ע"ב] מי דמי התם בידו לפדותה, הכא אין בידה לגרש את עצמה, והכא וודאי בידה לפדות את עצמ', שהרי יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. וי"א אפ"ה כיון דאוקימנא באומרת לכי מיגרשא, והרי אין בידה לגרש את עצמה לא חאיל. ולא נהיר דמכל מקום כיון שבידה להפקיעה את עצמה עכשו, וודאי דין הוא שתהא יכולה להקדיש לכשתתגרש, דהא וודאי עדיפה משדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים, דקיימא לן דקדשה, כיון שיש זמן קצוב שהוא יכול לפדותה, וכל שכן בזו שבידה לפדות את עצמה עכשו. ואפשר לומר דלישנא וודאי לאו דווקא במאי דקאמר' אין בידה לגרש את עצמה, שהרי בידה בוודאי להפקיעה את עצמה, אלא מיהו איברא דלא דמיא לשדה שמשכנתי, דהתם ברשות הבעלים היא בוודאי ולפדות' עומד', אבל הכא ניהו דמציא אמרה, אבל וודאי אינה עומדת לכך אלא שיהו מעשה ידיה לבעל ושתהא היא ניזונת, ולא נהיר. ובתוספת [ד"ה הכא] תירצו דהכא הכי מקשינן אם תמצא לומר ליתא לדרב הונא. ויש אומרים דסוגיין לרב פפא מרי דאתקפתא, ולדידיה וודאי לית לי' לדרב הונא אלא כר"ל, והכי מוכח לקמן בפרק שני דייני גזירות [ק"ז ע"ב] כדבעינן למימר התם בס"ד. והאי נמי ליתיה, חדא דהא מקמי רב פפא אקשי ליה ר' ירמיה לר' אילא התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה. ותו היכי אפשר דתיתי כולה סוגיין דלא כהלכתא, ורב אשי וכולהו אמוראי שקלי וטרו בה. ונראה לומר דאפילו לרב הונא לא קאמר אלא על מעשה ידיה שהם תחת מזונות, ומינייהו קאמר שיכולת לה להפקיעה את עצמה לומר איני ניזונת ואיני עושה, אבל שאר מלאכות השנויות במשנתינו כגון טוחנת ואופה, דוודאי הרי היא חייבת עליהן, ואין בידה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין. ואלו ר"י בן נורי קאמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו, לפי שאסרה עליו כל מעשה ידיה, ואי אפשר לה לעשות שום מלאכה, והיינו דקשיא לן בהא דוודאי דהא אינה יוכלת להפקיעה את עצמה לעולם בלא גירושין, והרי אין בידה לגרש את עצמה, וזהו הנכון.
<h2>דף נט:</h2>
אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת קונמות קדושת הגוף נינהו. פירש"י ז"ל קונמות קדושת הגוף כקדשת מזבח שהן קדושת הגוף שאין להן פדיון, קונמות נמי אין להן פדיון והקדשי מזבח נינהו, דקיימא לן דמפקיע עצמו מידי שיעבוד, ולאפוקי קדושת דמים כגון קדשי בדק הבית, שהן אין מפקיעין את עצמן מידי שיעבוד. תדע מדאמרינן התם [ערכין כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו, ופרישנא טעמא גזיר' שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, דווקא משום האי טעמא, הא לאו הכי וודאי מן הדין אינו צריך פדיון, אלא יוצא בולא כלום. והקשה עליו רבינו תם ז"ל מאי אריא משום קדושת הגוף, בלאו הכי נמי לא יהא אלא הדיוט, הא קיימא לן [ב"ב מ"ד ע"ב] עשה שורו אפותיקי ומכרו, אין בעל חוב גובה ממנו. ותו מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש, דאלו בהדיוט אמרינן אין בעל חוב גובה ממנו, ואלו בקדושת דמים אתינן למימר השתא דאינו מפקיעה מידי שיעבוד. ויש לומר ד[א]הני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתבה לי' מטלטלי אגב מקרקעי, דאלו בעלמא גבי הדיוט גבי מטלטלי וגבי מקרקעי, ובקדושת הגוף מופקע מידי שיעבוד, אבל היכא דלא כתבה ליה הכי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים מפקיע את עצמו מידי שיעבוד, דקדושת דמים כהדיוט, וכל היכא דבהדיוט מופקע כגון היכא דלא כתב ליה אגב, בהקדש נמי מופקע, אבל היכא דבהדיוט לאו מופקע, כגון דכתב ליה אגב, בקדושת דמים נמי לאו מופקע אלא כקדושת הגוף. אבל רבינו תם ז"ל סובר דכל הקדש מפקיע עצמו מידי שיעבוד בין קדושת דמים בין קדושת הגוף. ופירש ז"ל דרב אשי ה"ק דאתי השתא לתירוצי קושיין דקשיא לי' מי איכא דאלו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש, ואלו אנן וודאי הא מקמי הכי פריקנא באומרת יקדשו ידיך לעושיהן, שהקדש על גוף הידים, ואהני לן למימרא דתו לא הוי דבר שלא בא לעולם. ומיהו אכתי קשיא לן עלה משום דלא הויא עיקר כוונה בהקדש זה אלא למעשה ידיה, קס"ד דאכתי הוה ליה כמקדיש מעשה ידיה, וכיון שההקדש הוא על מעשה ידיה, והשתא לא חאיל עליהו הקדש, וודאי הוה ליה דבר שלא בא לעולם, שהרי אינו מקדיש מעשה ידיה של עכשיו אלא אותן שיבואו, והיינו דמקשינן מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש, ואתא רב אשי לפרוקי דלאו כדקא סלקא דעתן, אלא וודאי ההקדש על גוף ידיה הוא חל, וכיון שכן דהשתא (לא) חאיל ליכא למימר דלהוי דבר שלא בא לעולם, דוודאי מה שהקדיש דהיינו גוף הידים מעכשו חל עליהן ההקדש, ומהשתא ולעולם קדשי, אלא שהמעשה אינו קדוש עד שתתגרש, וכיון שגוף הידים שהוא עיקר ההקדש קדוש מעכשו, תו לא הוי דבר שלא בא לעולם אלא דבר שבא לעולם קרינא ביה, ואינו נכון מההיא דאמרי' לעיל. ותו אם איתא דקדושת דמים מפקיע, כי מקשינן משדה שמשכנתי לך אי נמי שמשכנתי לך לעשר שנים, ומהדרינן התם בידו לפדותה, אי נמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה, לימא ליה מי דמי התם בידו להקדישה עכשו דהא קדושת דמים מפקיע, אלא וודאי ליתא, ובמקומו יתבאר עוד בס"ד. ואיכא דקשיא לי' רבא אמאי לא חשיב נמי מת דמפקיע עצמן מידי שיעבוד, כדאמרי' התם ביבמות [ס"ו ע"ב] בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא. וי"ל דהא חשיב לי' חמץ וכל איסורי הנאה בכלל.
ומקשינן ותיקדוש מהשתא. ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל. ואיכא נסחי דכתיב בהו תו לא תיקדוש כלל, כלומר וכיון דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל לא תיקדוש כלל אפילו לאחר שתתגרש. ומתרצי' גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים, כלומר דאע"ג דהשתא לא חאיל עלה הקדש לאחר עשר שנים כשנפדת חל עליה, ואלו גבי אשה הוה מוקמינן לה אדינ' למימר' דלא חאיל עלה הקדש לעולם, הוה טעו למימרא הכי בשדה. ונוסחא זו משובשת, דאם כן השתא דאתינן להכי למה לי טעמא דרב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו, מעיקרא נמי כי מקשינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, הוה יכול לשנויי ליה הכי, דבדין הוא דלא תיקדוש, אלא היינו טעמא דלקמיה קדוש לכי מיגרשא גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאח' עשר שנים.
ורבינו נסים ז"ל נראה שהוא מפרש דה"ק דאלו אנן מקשינן ותיקדוש מהשתא, ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא תיקדוש כלל, גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים, כלומר בדין הוא דמקדשא מהשתא, אלא תקנתא דרבנן הויא לאפקועי לה השתא עד דמיגרשא, וטעמיהו דאי הוה מוקמי לה אדינא, הוה טעו ביה עלמא וסברי דלא קדשא, ומדמו לה לשדה שמשכנתי לך לעשר שנים דבהנהו עשר שנים לא חאיל עלה הקדש, וכיון דסוף סוף הא אתו למישרי לה, אמור רבנן מוטב ליהוי בהיתר ולא ליהוי באיסור ואתו ופקעי ליה לנדרא עד דמיגרשה. ואינו נכון דהא כי האי גוונא נמי בשדה כלומר בקונם פקע שיעבודה לאלתר, ותו דכי האי גזירה לא אשכחן בשום דוכתא, ומאי חזו רבנן דשרו לה הכא אטו שדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים, אדרבה הוה להו למימר בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים דתיקדוש גזירה אטו הא. אבל הנכון דלא גרסינן אלא ותיקדוש מהשתא, אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל דלא תיקדוש, כלומר דכיון דמדינא מהשתא תיקדוש, אי לאו מדרבנן, תו ליכא למימר ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, אלא כיון דמדינא מהשתא חאיל היקדישא מתלי תלי וקאי, וכי פקע שיעבודיה דבעל חאיל בהו הקדש, ות"ק דקאמר אינו צריך להפר, דקסבר דאפילו גרשה אינה אסורה לחזור לו, קסבר דאע"ג דכי לא קדיש השתא מדרבנן הוא, מ"מ כל היכא דהשתא לא קדוש, לקמיה נמי לא קדוש. ושמעינן מהא שיכול אדם להפקיע משכונה שמשכן לחבירו בקונם. וכן יכול לאסור עליו כל מה שיש לו, ונפקע שיעבודו מנכסיו. אבל נראין דברים שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנין לזה, ואם אסר נכסיו לכל העולם, ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו, ומיד שהפקיר נכסיו, חל שיעבודו של זה עליהן, דבתר דפקע איסורייהו חל שיעבוד' דהאיך עליהו למפרע, ואם הם שני לווין, הראשון מוקדם כדינו, ואם אמר נכסים אלו, דהשתא לא סגי לי' במכר או בהפקר, נראה בוודאי שב"ד מנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו. ושמעינן מהכא דמשכונה סתם, הרי היא כאפותיקי מפורש לומר שאינו יכול למוכרה, ממאי מדאמרינן הכא בשדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדוש, אלמא לא קדשה אלא לכשתפדה, ומינה דלהדיוט נמי אינה מוכרת דמה לי מכרה לגבוה מה לי מכרה להדיוט. והכי מוכח התם בבבא מציעא בההוא עובדא דרב מרי בר רחל דבפרק איזהו נשך [ע"ג ע"ב], וכן הלכה, ותו לא מידי.
מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת כו' עד לידי שיעמום. ירושלמי [ה"ו] שבעה גופי מלאכות מנו, והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן. כלומר שיש שאר מלאכות קטנות שהיא חייבת בהן, כגון נותנת תבן לפני בקרו וכיוצא בהן, אבל לא הוצרכו למנות אלא עיקר המלאכות.
ומניקה את בנה. אמרו בירושלמי [ה"ו] לא אמרו אלא בנה, אבל תאומים לא. ולמה אמרו בנה, שלא תניק בן חברתה, פי' ולמה אמרו בנה ולא אמרו את הבן, דאיכא למשמע מינה נמי לאפוקי תאומים, שלא תניק בנה של חברתה כנגד מה שהיה יונק הבן ולהעלותו לו שכר, או אפילו הוא בנו מאשה אחרת, שלא אמרו אלא בנה.
הכניסה לו שפחה לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. שאלו שלש מלאכות ראויה לשפחה אחת. שתים אינה מבשלת ואינה מניקה. סגיא לה לשפחה אחת בהדי ארחי ופרחי נמי [דנפישי איידי דנפיש ביתא]. שלש אינה מצעת את המטה. ובהא נמי סגיא לי' להא בהדי ארחי ופרחי דנפישי טפי ועושה בצמר. ארבע יושבת בקתדרא. הא פרשינא לעיל דמהכא משמע דאפילו לר"ל דפליג אדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, וקסבר ריש לקיש מעשה ידיה עיקר, לאו למימרא שיהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך, דא"כ אפילו הכניסה לו מאה שפחות היאך תפטור ממעשה ידיה, והלא הרשות בידו שלא לזונה אא"כ נותנת לו מעשה ידיה. אלא וודאי ריש לקיש לא אתא אלא לאפוקי מדרב הונא, למימרא דאינה יכולה, ואף מעשה ידיה עיק' ס"ל, ותקנות קבועות הן ואינן תלויות זו בזו ובין היא ובין הוא אין יכולין לבטל. והשתא דאתינן להכי, היינו טעמא דכי הכניסה לו ארבע יושבת בקתדרא, דאע"ג דמדינא נמי מעשה ידיה דבעל, לפי שהאשה עולה ואינה יורדת, כיון שהיא חשובה שמכנסת לו ארבע שפחות ראויה היא ליפטר, וכדאמרינן נמי בגמרא שה"ה בשראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה, כלומר שראויה להכניס שכן דרך בנות משפחת' שהן מכניסו' ואינן עושות מלאכה והיא עולה עמו, ומסתברא דה"ה הכניסה לו כספי' דמי ארבע שפחות.
כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה. קשיא לן ונהי נמי דהוא נותן, מ"מ כיון דמשתעבד' היכי חאיל נדר'. ולא קשיא דהכא וודאי כגון שנדרה שלא לאכול פירות אם תניק את בנה, וקיים לה איהו, וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה, וכיון שכן, אינה מניקה את בנה, שלא יאסרו פירות עליה.
<h2>דף ס.</h2>
ושמואל אמר עד שלשים יום. מדפליג עלה רמי משמיה דשמואל ואמר כל זמן שמכירה, מכלל דהשתא מסתמא קאמרינן, ואע"ג דלא קים לן אי מכירה אי לא, כיון דאית ליה שלשים יום כופה ומניקתו. ורבי יצחק אמר ר' יוחנן חמשים יום. ואפילו בסתמא נמי. וקיימא לן כר' יצחק משמיה דר' יוחנן דקאמר עד חמשים יום, כדפסיק רב שימי בר אשי הלכתא כוותיה בהדיא, ודברי הרב אלפסי ז"ל צ"ת.
ת"ר יונק תינוק והולך כו' עד ואמר רב ששת (פירוש) אפי' מצות [פרישה] אין בו. כתב הרב רבי משה ברבי מיימון ז"ל [מאכלות אסורות פ"ב ה"ג] שבשר מהלכי שתים אסור בעשה. ונסבין למימר דטעמיה מדכתיב [ויקרא י"א ב'] זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, ולאו הבא מכלל עשה עשה. ודברי תימא הם, דאנן לית לן למידרש קראי דלא דרשי להו רבנן. ויש מביאין ראיה מהא דתני' במקצת נסחי בספרי [תו"כ שמיני פ"ד ה"ח] יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר בלאו כו', לאו הוא דליכא, הא עשה איכא. ואי משום הא, לא אריא, דהא התם נמי דאמרינן ליה להאי לישנא גבי חלב ודם, ואמר רב ששת אפילו מצות פירוש אין בו, ולא נקיט בלאו אלא איידי דבעי למיתני ודין הוא דאפילו בלאו יהא חייבין עליו, ואפשר לדון עליו שהוא מותר, דאלו הוה אסור בשרו, חלבו ודמו נמי הוא אסור. דהא קיימא לן [בכורות ה' ע"ב] כל היוצא מן הטמא טמא. ותו אלו הוה בשרו אסור, דמו נמי, אף על גב דאימעיט נמי מכלל דם, היו חייבין עליו משום בשר בשהתרו בו, כדאמרינן התם במסכת כריתות [כ"א ע"ב] גבי דם שרצים שממעטינן ליה מכלל דם, דאמרינן דאם התרו בו משום שרץ לוקה, והיינו מדינא אבל לא משכחת לה, דוודאי אם איתא דלשתרי הרי הוא טעון שחיטה, ובתר מיתה נמי הרי הוא אסור בהנאה, דגמרינן שם שם ממרים בהדי עגלה ערופה, ולא שני לן בין אינו יהודי לישראל. ומיהו לא נהירא האי סברא, דאם כן דבשרו מותר מן הדין, אמאי איצטריך מיעוטא לדמו וחלבו. ותו מאי טעמא אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ, ומאי שנא מבהמה טהורה. ותו היכי מייתינן ליה מעיקרא מדינא לאיסורא מבהמה טמאה, והא איכא למיפרך מה לבהמה טמאה שכן בשרה אסור, תאמר באדם שבשרו מותר. אלא וודאי מסתברא דבשר מהלכי שתים אסור הוא, ואיסורו בלאו, דהא אתי מדינא מבהמה טמאה. והכי אשכחן בסיפרי בנוסחי דוקאני דלא גרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר עליו בלאו, אלא יכול יהא דם מהלכי שתים, והכי וודאי איתה. תדע דהא בהנהו נסחי נמי דגרסינן ליה ממעטי ליה להיתירא מאך את זה, והכא מוקמינן ליה לחלב, אלא וודאי אנן לית לן אלא תרי מיעוטי אך והוא, וחד מוקמינן ליה לחלב, וחד מוקמינן ליה לדם. ודקא קשיא לן כיון דבשרו אסור, היכי שרינן דמו, ומאי שנא מדם שרץ. יש לומר דלא דמי, דדם שרץ לא אימעיט אלא מכלל דם, מדכתיב [שם] וזה לכם הטמא, ובהדיא אימעיט נמי מהלכי שתים ממיעוטא דזה, דכתיב אך את זה לא תאכלו, ואי משום ההוא מיעוטא, הכי נמי דחייבי' עליו משום בשרו כדם שרץ, והיינו דהדר מיעטיה רחמנא הכא למישריה לגמרי, והא נמי סייעתא היא להאי סברא, דאי כי קושיין תרי מיעוטי בדם מהלכי שתים למה לי, אלא לאו כדפרישית, והאי דמוקמינן להני מיעוטי לחלב מהלכי שתים ודמו משום דלא איתסר בקראי בהדיא, אלא דמדינא הוה אתי לאיסורא חלבו ודמו, ולפום הכי מוקמינן מיעוטא לחלבו ודמו, כך פירש מורי החכם ר' יצחק הלוי ז"ל בן אחי ר' בנבנשתי הלוי נ"ר, וזהו הנכון.
לא קשיא הא דפריש הא דלא פריש כו', עד הלכה כר' מרינוס. קשיא לן הא דאמרינן ביבמות בפרק חרש [קי"ד ע"א] אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין חלב בהמה טהורה ביום טוב, ואוקימנא דאיכא צערא, שבת דאיסור סקילה, גזרו ביה רבנן, יום טוב דאיסור לאו, לא גזור ביה רבנן. והרב אלפסי ז"ל [שבת פכ"ב ס"א ע"א מדפיו] סובר דשלש מחלוקות בדבר, ר' מרינוס ואבא שאול ורבנן דפליג התם עליה דאבא שאול, ר' מרינוס סבר דבין בשבת בין ביום טוב שרי, אבא שאול סבר דדווקא ביום טוב אבל בשבת אסור, ורבנן סברי דבין בשבת בין ביום טוב אסור. והכי מוכח מדאמרינן רבנן דהתם אסור סתמא ואכול' מלת' קאי, והלכה כר' מרינוס. ורבינו תם ז"ל [תוד"ה גונח] פירש דצער דהתם לאו צער חולי הוא, אלא צער תאבון, וכדאמרי' בעלמא [שבועות כ"ו ע"ב] נשבע על הככר ומצטער עלי' מהו, והיינו דלא שרינן לי' אלא ביום טוב, אבל הכא איירינן בצער חולי, והיינו דשרינן לי' אפילו בשבת. וליתה מדאוקימנא לההיא דהתם דאיכא צערא, מכלל דבלאו הכי אסיר, וכיון דבלאו הכי מיתסר, ליכא למימר דשרו לי' משום צער תיאבון. ויש שתרצו דהתם ודהכא איירי במקום חולי, מיהו ההיא דהתם בחולי דלאו סכנה כלל, דאפילו לא הוה שתי מינה לעולם, ליכא סכנה, אבל הא דהכא נהי דהשתא ליכא סכנה, אבל אי לא הוי שתי מיני' לעולם, וודאי איכא סכנה, והכי משמע בההוא עובדא דבבא קמא דבפרק מרובה [פ' ע"א] באותו חסיד שהיה גונח מלבו, ואמרו לו שאין לו תקנה אלא אם כן יונק חלב רותח שחרית, וכיון דהכי הוא דהויא מלת' דאפשר דאתיא לידי סכנה, שרי לי', אע"ג דהשתא לאו סכנת', והכי מוכח התם דאמרינן כיון דאי שתי חמישי בשבת ומעלי שבתא אי לא שתי בשבתא מסתכן, ומוכח התם דלאו למימרא אי לא שתי בהאי שבתא דמסתכן, דהא לא שרינן לי' התם לגמרי, אלא למימרא אי לא שתי לעולם.
פירש לאחר כו' עד שלשה ימים. ירושלמי [ה"ו] הדה דתימא בשפירש מתוך בריו, אבל בשפירש מתוך חליו לא.
תנו רבנן מיניקה שמת בעלה (מתוך) [בתוך] עשרים וארבעה חדש לא תינשא ולא תיארס עד שימלאו לה עשרים וארבעה חדש כו'. ואסיקנא רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה עשרים וארבעה חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה כו'. והוא הדין לנתגרשה, כדאמרינן התם ביבמות [מ"ב ע"א] בסתמא לא ישא אדם מינקת חבירו ומעוברת חבירו, ואע"ג דסברי רבנן אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, התם הוא דאיתא לאבוה דממצמץ ליה בביע וחלבא והוי בעלה נמי, מה שאין כן במת ובנתגרשה. והכא וודאי אפילו בשאינו מכירה איירינן, והכי נמי אסרינן לקמן בנתנה בנה למיניקה, אלמא דלאו מכירה, ואפילו הכי אסור, דאע"ג דלא משעבדא ליה מדינא אלא בעודה תחתיו, מכל מקום כי היכי דמשעבדא ליה במכירה מפני הסכנה, דלמא לא בעי למינק מאחריתי, לאונוקי בשכר מיהת, אע"ג דאיתתא אחריתי כי האי גוונא לא מיחייבא, הכי נמי אע"פ שאינו מכירה אם לא היו מוצאים אחרת משועבדת להניק אותו בשכר. והלכתא נתנה בנה למניקה או גמלתו אסורה, גזירה שמא תגמול אותו, והמיניקת גם כן שמא תחזור בה, אבל מת הבן מותר.
<h2>דף סא.</h2>
שלש אינה מצעת את המטה. הא שארא עבדא. כלומר עושה בצמר. אמאי, ותימא ליה איית' לך איתתא אחריתי לארחי ופרחי. פיר' דהא גבי שתים נמי קשיא לן אמאי לא מיפטרא, דהא מציא אמרה ליה אית' לך איתתא אחריתי דקיימא בחריקאי לגמרי דעבדא לדידך ולדידיה. ומהדרינן לעיל משום דאיכא ארחי ופרחי, הא לאו הכי, דינא הוה דתיפטר לגמרי, והיינו דקשיא לן הכא אשלישית דעביד חדא לארחי ופרחי ותיקום אידך בחריקה לגמרי דעבדא לדידיה ולדידה, משום דאמר לה נפשי ביתא כו', עד ואח' שמצאתה לו משלו.
ארבע יושבת בקתדרא. ה"ג אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא, אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. ולא גרסי' ומצעת לו את המטה, דהא יושבת בקתדרא. וליכא למימר פריסת לבדין כדפרש"י ז"ל, דלא הוה לי' למנקט לישנא דמתני'. ואפשר דאגב אישתבוש סיפרי דלא גרסי' לו. אבל הנכון דגרסי' לו. וה"פ דר' יצחק מטתו בלבד קאמר, דהכי איתה בנסחי ומצעת לו את המטה, ובמתני' ומצעת את המטה.
אמר רב יצחק בר חיננא כל מלאכות כו' עד מזיגת הכוס. כי הא דשמואל מחלפא ליה [דביתהו] בידא דשמאלא. אביי מנחא ליה אפומא דכובא. רבא אבי סדיא רב פפא אשרשיפא. כתב ר"ח ז"ל כל הני מילי בימי ליבונה, אבל בימי נדותה, אסור. ותמיהא לן מילתא דהא קיימא לן [שבת ס"ד ע"ב] דכל זמן שלא טבלה הרי היא בנדותה לכל דבריה. ואפשר שהיה מנהג בידם שהיו טובל' בסוף נדה דאורייתא, וימי ליבונה דהוי דרבנן לא הוי מחמרי בהו כולי האי, הא לאו הכי וודאי לא שני לן בהו כלל. ואע"ג דאמרינן [שם י"ג ע"ב] באותו תלמיד בימי לבוניך מהו אצליך. אפשר דאליהו בעי מינ' איידי דידע דההוא תלמיד לא נהג בהן כראוי, אבל מדינא לא שני לן בהו כלל. ובספר היראים [סי' כ"ו] אמרו שלא אסרו אלא נטילת הכוס, לפי שהוא דבר המרגיל, אבל דבר אחר מותר. והכי מוכח מההיא דאמרי' [כלה פ"א] כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ואסור ליטול ממנה כוס. וכן נראה, שהרי לא הוזכר איסורו בשום מקום. ודעת רבי' נ"ר שהנטילה אסור בכל דבר, ומזיגת הכוס אסורה אפילו בלא נטילה, אלא אם כן הוא על ידי שינוי. וכן נראה מדאמרינן [סדר אליהו רבא] בההוא עובדא דההוא תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך, אלמא דהבאת הפך גופא אסורה, ואע"פ שאפשר לדחות דהכי קאמר שמא מתוך שהבאת לו את הפך נגע ביך, ואנגיעה הוא דמיתסר ולא אנטילה, ובכגון זה אמרו המחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף סא:</h2>
אמר רב יצחק בר חנינא אמר רב הונא הכל משהין בפני כו' עד חזאי רוח צרעת דפרחה עלי'. ומכאן יש ללמוד דסכנה היא לו ודנין אותו כעוברה שהריחה, דלא סוף דבר עוברה, אלא אפילו אינש דעלמא, ואורחא דמלתא נקט, וכאן מאכילין אותו הקל הקל ראשון עד שתתישב נפשו.
הא דאמרינן אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו, ואע"פ שאמרו במסכת נדרים [פ"א ע"ב] שאם נדרה שלא ליתן תבן לפני בקרו אינו יכול להפר, התם הוא במקום נדר, דאע"ג דבעלמא כופה אהא, עיקר שעבודא ליתי' אלא אשבעה גופי מלאכות, אבל שאר דברים קטנים אע"פ שהיא חייבת לעשותן, אינו עיקר השעבוד שלא יחול הנדר עליהן.
התלמידים יוצאין שלא ברשות, איבעיא להו ברשות כמה ברשות כמה דיהב' לי' איהי רשות'. אלא אורחא דמלתא כמה. כלומר בשנתנה לו רשות סתם, מן הסתם כמה הוא פטור. ומהדרינן אמר רב חדש כאן וחדש בביתו שנאמר הבא ויוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה. שהיו הממונים לפרנס את המלך י"ב, ששה מפרנסין אותו בימות החמה וששה בימות הגשמים, וכולם מנו במקומן שנים, והם מפרנסין אותו כסדר הזה, שהיו חדש אחד בביתם וחדש עם המלך, ודריש ליה מדכתיב הבאה והיוצאת. ור"י אמר חדש כאן ושנים חדשים בביתו שנאמר חדש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו.
<h2>דף סב.</h2>
הפועלים שתים בשבת. כדתניא הפועלים עונתן אחת בשבת. והיינו קושיין, דאף דבמתני' נמי קתני התלמידים יוצאין ללמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, והפועלים אחת בשבת, אלא דבמתני' לא איירינן אלא באקראי בעלמא דומיא דתלמידי', אבל שיהא נוהג כן, וודאי אינו רשאי, שהרי עיקר עונתן שתי' בשבת, אבל מברייתא הוא דקשיא לן. דקתני דעונה דפועלים אחד בשבת, ובמתני' תנן שתים. ומהדרינן דההיא אתיא בעושין מלאכתן בעיר אחרת שכן נהגו, אבל [עושין] מלאכתן בעירן, אינן רשאין לשנות מלאכתן בעיר אחרת, דאפילו חמור ונעשה גמל אמרינן דלא.
<h2>דף סב:</h2>
ר"ע רעיא דכלבא שבוע הוה חזיתיה ברתיה כו' עד ההוא חתנך אי הוה צורבא מרבנן אדעתא דההיא מי נדרת. ואע"פ שאין פותחין בנולד, הכא לאו נולד הוא, דהא אההוא תנאה איקדשה אי הוי צורבא מרבנן, ואלו לא הוה גמר, לא הוה קידושיה קדושין, דהא לא איקיים תנאיה, וכיון דכן, לא סגיא דלא ליהוי חתניה צורבא מרבנן, דאי לאו הא, לאו חתניה הוא.
<h2>דף סג.</h2>
מתני' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת. ר' יהודה אומר שבעה טורפעיקין כו' עד שלשה טורפעיקין. קשיא לן עלה בירושלמי [ה"ח] הכא איתמר שבעה, והכא איתמר שלשה. כלומר מאי שנא בדידה כי הוי מורדת דפוחתין לה שבעה, ובדידיה כי הוי מורד אין מוסיפין לה אלא שלש. מפרש ר' יוסי בר' חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע, פוחתין לה שבעה, הוא על ידי שחייב לה שלש, מוסיפין לה שלשה, ר' יוסי בר' חנינא לטעמיה דמפרש בגמרא דילן מורדת ממלאכה קאמר. וא"ת תמניא הוו דמיחייבא ליה, שבעה מלאכות ועונה, דהכי חשבינן לה בדידיה דמפרשינן דעל ידי שהוא חייב לה שלש מוסיפין לה שלשה, והיינו וודאי שלש דחייב לה שאר וכסות ועונה. איכא למימר דעושה בצמר לא חשיב ליה, דאפילו ר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה, מוד' בהא דמינה לא הויא מורדת ולא קנסינן עלה, דלא הוי אלא חוב בעלמא, אלא מסתיינן לאגבויי עלה דמי חמש סלעים ופוחתין אותן מכתובתה בטובת הנאה, כשם שאם חבלה בו משלמת בו מכתובתה בטובת הנאה, ודין הוא, שהרי אלו היו לה מעות ולא היה לבעלה רשות בהן, כגון שנתנו לה אחרים על מנת כן, רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר, מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לו דמי שכר שפחה שתעשה אותן ותיפטר, אלא עליה לעשותן, ואם רצתה תצא היא ותיטרח אחר שפחה לשכור אותן לעשותן, אבל אינה יכולה להיפטר בדמים, והשתא הוו להו שבעה, ששה גופי מלאכות ועונה. ומקשינן עלה התם [בירושלמי] הגע עצמך הכניסה לו עבדים ושפחות הרי אינה חייבת לו כלום, הגע עצמך שאמר לה על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה, הרי אינו חייב לה כלום, כלומר שאין לך עלי שאר או כסות או עונה, דליכא למימר כפשטה, דא"כ למאי הוי תו מורד, אלא או או קאמר. ואיכא למשמע מינה דעונה דבר שבממון מקרי, והיינו דמהני ליה תנאה, דקיימא לן כרבי יהודה דאמר דבר שבממון תנאו קיים. אלא דאפשר נמי דעונה לאו דבר שבממון הוי, ולכו"ע לא מהני ליה תנאה, והיינו דקאמר על מנת שאין לך שאר וכסות ועונה, ואעונה לא מהני תנאה, אבל שאר וכסות מיהא לא מיחייב לה, והשתא כי הוי מורדת תו ליכא טעמא דעל ידי שהוא חייב לה שלש, דהא לא מחייב לה אלא חדא, והיינו דקשיא לן אטעמא דר' יוסי בר חנינא דומיא דאידך דמקשי נמי באידך טעמא דמרד דידה דעל ידי שהיא חייבת לו שבעה פוחתין לה שבעה, מהכניסה לו עבדים ושפחות דתו ליכא שבע, ואיפריכא לה דר' יוסי בר' חנינא התם. והדר ר' יוחנן מפרש לה כרב הונא דמורדת מתשמיש, וטעמא דמלתא משום דצערו של איש מרובה משל אשה, כדאמרינן בגמרא דילן [ס"ד ע"ב] צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי, אי נמי זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ. ומיהו בגמרא דילן לא אתפרש טעמי' דר' יוסי בר חנינא. ונקטי מינה רבוותא ז"ל דלאו הלכתא כוותיה. ואפשר דטעמי' משום דלדידה איכא למקנס טפי כי מרדה, דלאו אורחא. אי נמי אפשר דטעמ' כדמפרש איהו גופיה, אע"ג דמקשינן עלה בירושלמי, אפשר דקסבר ר' יוסי בר' חנינא דקנסא דרבנן מעיקרא הוה מהאי טעמא איידי דחיובא דידה נפיש במורדת לגמרי מדהוא מורד לגמרי, וכיון דתקון רבנן, לא פלוג בתקנתייהו, ואפילו במורדת או מורד באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה.
ועד מתי הוא פוחת והולך עד כנגד כתובתה. ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה. פי' כנגד כתובתה לאו דווקא, אלא לאפוקי מדר' יוסי דקסבר דאפילו כנגד מה שאין לה, פוחת וגובה ממנה לכשתזכה בנכסים לעולם, ואפילו נפלו לה אחר שנתגרשה, דחוב הוא עליה, וכל אימת דאית לה, פרע לי', נקט כנגד כתובתה למימרא דווקא כנגד מה שיש לה עכשיו, ומשום דרוב נשים אין להם אלא מנה מאתים ותוספת ונדוניא, והכל בכלל כתובתה כדפרישנא לעיל, אבל וודאי הוא הדין דאפי' מנכסי מלוג הוא פוחת, ואפילו נתנה לה אחר במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה, שהרי הוא כשכר שבת, דמדר' יוסי נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא שאין פוחתין כנגד מה שאין לה, אבל כנגד כל מה שיש לה פוחתין. והכי אמרינן בירושלמי [ה"ח] מהו לפחות מן פרה פורנין דידה, נשמענה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תיפול לה ירושה ממקום אחר. פי' לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי, הדה אמר' אפילו לפחות מן פרה פורנין דידה יפחות, כלומר לא נחלקו חכמים אלא שאין פוחתין לה כנגד ירושה דבר שאינו מצוי, הא כנגד כל מה שיש לה פוחתין, וכן אחר שנפלה לה ירושה מודים חכמים שפוחתין לה ממנה כשנפלה בעודה תחתיו, אבל בארוסה נראין דברים דכיון דלא שייך בנכסים, לא פחתינן לה אלא כנגד כתובתה, וכן דעת רבי' נר"ו.
ומסתברא דהא דפחתינן לה שבעה דינרין בכל שבת ושבת, לאו שבעה דינרין דמי טובת הנאה בכתובתה קאמרינן, דנפשי להו משבעה דינרין דכתובה גופה, אלא שבעה דינרין ממש, וכן בנכסי מלוג כשפוחתין לו מהן, אין פוחתין לו מהן מלבד הפירות, אלא כמות שהן, ואם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן, או שמחל לה בעלה פירות, נראין הדברים שנותנין לו מהן שבעה דינרין, ואע"ג דהשתא הני שבעה דינרין עדיפי לה טפי, מדתנן הכי סתמא שבעה דינרין, משמע דלא שני לן בהו כלל, דאי לא תימא הכי, בשבעה דינרין דכתובה גופה נמי איכא למיפלג בינייהו, דהא לא שוו, דזימנין דהיא ילדה והוא זקן וראויה שתבא לידי גביית כתובתה, ואלו אתו לזבונה בטובת הנאה מזבני מינה טפי, אלא קנסה דידה הוא, ולדידה הוא דקנסו רבנן, ואע"ג דלדידיה עדיפי ליה הני שבעה דינרין מהני, לדידה כולהו שוו להו, דהא מסרינן ליה בידיה, ואי בעי מגרש לה והוה חזיא למשקל נכסי מלוג וכתובתה ופסדא מינייהו שבעה דינרין לכל שבת ושבת, ולפיכך רואין אותה לעולם כאלו נתגרשה והשתא שוו להו כולהו, ואע"ג דבדידיה כי הוי מורד תנן מוספין לה על כתובתה שלש דינרין בשבת, ולא יהבינן להו לדידה לאלתר אלא לתוספת כתובה, התם הוא משום דלא יהיה אלא מתנה דקא יהיב לה אחר מי לא מיקני לבעל לאכילת פירות, והרי מה שקנתה אשה קני בעלה, הכא נמי חשבינן לה דכוותא, ומסתיין דמוספינן לה אכתובתה, ולאו למימרא דתיזבון בהו קרקע, והכי מוכח לישנא דמוסיפין לה על כתובתה, וצ"ת.
גמרא מורד(ו)ת ממאי רב הונא אמר מתשמיש המטה רבי יוסי ברבי חנינא אמר ממלאכה. פי' רב הונא אמר מתשמיש, אבל ממלאכה לא הויא מורדת דרמינן עלה האי קנסא, אלא מגבין אותו דמי שכר שפחה אחת שתשמשנו, ופוחתין לה מכתובתה בטובת הנאה כנגד שכר זה, כשם שאם חבלה בו שזה ממון גמור הוא שהיא חייבת לו, ואע"ג דבקנסא דמתני' לא פחתינן לה מכתובתה אלא שבעה דינרין ממש, התם הוא קנסה, אבל הכא תשלומין. ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכה, כלומר דבמורדת ממלאכה נמי קנסינן לה למפחת לה שבעה דינרין, לבד ממאי דמגבינן ליה מינה דיהבינן ליה מכתובתה בטובת הנאה כנגד דמי שכר שפחה א' שתשמשנו ותעשה לו מלאכות שהיא חייבת, אבל ליכא למימר דלר' יוסי בר' חנינא דסבר מורדת ממלאכה כיון דקנסינן לה בכולי האי, לא יהבינן ליה תו דמסתייה שבעה דינרין בכל מילי, דאם כן נתת דבריך לשיעורין ולא שוו קנסה לכולהו, וזימנין נמי אפשר דלא סגי ליה בהכי לשכר שפחה אחת, וכל דכן למאי דאמרינן להא סברא דר' יוסי בר חנינא דאמרינן דאיהו הוי נמי מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס, ואי אמרת דהשתא נמי יהבינן לה מיניה שלשה דינרין למזונות ופרנסה, הא וודאי אפשר דלא ספקא, ולא נהיר דיהבי רבנן קצבה למזונהא, אלא וודאי כל כמה דצריך לה. ותו דהא פרישנא דהא הני שלשה דינרין דקנסינן ליה, לאו למימרא דיהבינן להו לדידה, אלא שהן לתוספת כתובתה, והכי דאיק לישנא דקתני מוסיפין לה על כתובתה, אלא וודאי אליבא דר"י ברבי חנינא כיון דקסבר דמורדת דהויא ממלאכה, למימרא דלבר ממאי דמגבינן ליה מינה כנגד שכר שפחה אחת, קנסינן לה בפחת שבעה דינרין, והיינו פלוגתייהו, דרב הונא סבר דתו לא קנסינן לה בקנסא אחרינא, ומיהו ר' יוסי ברבי חנינא גופיה לא אמר אלא בשאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה, אבל במורדת במעשה ידיה, בהא לא קנסינן לה, אלא דמגבינן ליה מינה ופחתינן לה מכתובתה בטובת הנאה דמי מעשה חמש סלעים, שאינו אלא כחוב כדפרישנא במתני'. ולפום מאי דקס"ד דהשתא דווקא ממלאכה הוא דהויא מורדת, אבל מתשמיש לא הויא מורדת, למימרא דקנסינן לה למפחת לה מכתובתה אלא דמשמתינן לה, ואיברא דתמיהא מילתא, דאפילו במשמעת קולה על עיסקי תשמיש ודמקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא, תנן לקמן [ע"ב ע"א] דיוצאה בלא כתובה, ובדין הוא דיכלינן למיקשי מינה. ובמסקנא הא אמרינן דמתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת, כי פליגי ממלאכה. ולמאי דמסקינן דמתשמיש וודאי מורדת היא, הוא הדין דקולנית נמי חשבינן מורדת, אבל רבי טרפון סבר לקמן [שם] דקולנית גרעה, דמכשרת עצמה ואינה מונעת עצמה לו ומריבה עמו על עיסקי תשמיש, והא כסיפא ליה מלתא טפי, דשמעי שכניה, וראויה לאלתר להפסיד כתובתה, ומיהו בתר התראה.
תנן וכן המורד על אשתו כו'. עד והא אמר רב כל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. קשיא לן ותיקשי נמי לרב הונא דאמר מתשמיש הויא מורדת ולא ממלאכה, מ"ש מיניה דידיה דחשבינן ליה מורד באומר איני זן ואיני מפרנס. ואפשר לומר אליבא דרב הונא הא לא קשיא, דמורדו של איש קשה משל אשה, כשהיא מורדת אפשר לו לכופה בדברים ושוטים ומזונותיה וכיוצא בזה בכפיית הבעל לאשתו, ותו דהא מגבינן ליה מינה דמי שכר שפחה, אבל כשהוא מורד במזונות ופרנסה זה אי אפשר לה שלא תאכל עד שתבא לב"ד ויכפוהו ויהיו חייה תלויים לה. ומהאי טעמא נמי אפשר דאמרינן דכשהוא מורד כופין להוציא וליתן כתובה, וכשהיא מורדת לא אמרינן תצא בלא כתובה, דמרדו קשה ממרדה שהיא אסורה באחר והוא מותר באשה אחרת. והא דאמרינן נמי [לקמן ע"ב ע"א] וכן היא שנדרה שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה, אע"ג דקסבר רב הונא דממלאכה לא הויא מורדת. י"ל ה"מ בשאר מלאכות שיש בהו דין ממון, וכדאמרינן דמגבינן ליה מינה בכדי דמיהן, אבל בהא דלית בה דין ממון, ובמקום נדר דליכא תקנתא אחריתי, דין הוא דתיפוק בלא כתובה.
וכי תימא אמאי לא אקשינן נמי לרב הונא דאמר מורדת מתשמיש, דידיה אדידיה, דהא אמר רב הונא לעיל [מ"ח ע"א] האומר אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, והיינו מורדת מתשמיש. י"ל בדין הוא דמצי לאקשוי, ואקשי לרבי יוסי בר' חנינא איידי דנקט טעמא דאיני זן ואיני מפרנס, ולרב הונא נמי איכא לפרוקי כדמפרקינן לדידי' דאמרי' ולאו לאימלוכי בה בעי. ואיכא דגרסי ולאו לאימלוכי ביה בעי, ופירשו שנמלכין בו ונותנין לו זמן המלכה, ובאותו זמן מוסיפין לה, ואם לא חזר בו, יוציא ויתן כתובה. וליתיה להאי פירושא דעד אימת הבי לי', וכי תימא שלשים יום, שכן זמן ב"ד שלשים יום [ב"מ קי"ח ע"א], כל כי האי גוונא וודאי הוה להו לפרושי לה בגמרא בהדיא, ותו דקא מתמה עלה דמלתא דקאמר ולאו לאימלוכי ביה בעי, מכלל דפשיטא מילתא, והא מנא ליה. אבל הגרסא הנכונה ולאו לאימלוכי בה בעי, כלומר אע"ג דהוי דינא נמי להוציא וליתן כתובה, נמלכין בה אי בעיא דלא תיפוק, ונכפייה בהכי דנוסיף לה שלשה דינרין בכל שבת ושבת, ואי ניחא לה למיקם בהכי, תיקום, ואי ניחא לה נמי ובעיא למיפק, כייפינן ליה נמי לאפוקה, והשתא אתיא שפיר הא דמתמהינן עלה ולאו לאימלוכי בה בעי, דהא וודאי מילתא דפשיטא הוא דבדידה תליא מילתא, ואפילו לרב הונא נמי דקסבר דמורדת לא הויא אלא מתשמיש, בדידה נמי תליא מלתא, ואי לא בעי למיפק לא נפקא, אלא כופין אותו לזונ', כיון שהיא שרוצה בכך ואינה רוצה לצאת. ומיהו אפי' לר' יוסי בר חנינא דקסבר דממלאכה הויא מורדת, ה"מ ממלאכות השנויות במשנתינו [נ"ט ע"ב], אבל לא בשאר מלאכות. והא דתניא [ס"א ע"ב] כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו, לאו בכפיה ממש קאמרינן, אלא כפיה בדברים וכיוצא בעישוי זה שהבעל כופה את אשתו, וכדאמרינן אין הבעל כופה את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת. וההיא דאמרינן נמי לעיל [נ"ט ע"ב] נדרה שלא להניק את בנה ב"ה אומר כופה ומניקתו, אליבא דרב הונא דקסבר דממלאכה לא הויא מורדת, ולכולי עלמא נמי אין עיקר הלשון בכאן כפיה ממש, אלא לומר שאין הנדר חל, וכעין אותה ששנינו בנזיר(ות) [ס"א ע"א] חומר בנשים מבעבדים, שהאיש כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו, לו' שנדרי אשתו קיימין כל זמן שלא היפר לה, אבל בעבדו אינו כן, שאין צריכין הפרה כל עיקר, אלא אומר לו טול אכול טול ושתה שאינו חל כלל. וכן אותה שאמרו [ע"א ע"ב] קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו, למימרא דכיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה דקא מפקע לי' לשיעבודיה מינה, ולא חל הנדר ולא בעו הפרה כלל.
<h2>דף סג:</h2>
ורבותינו חזרו ונמנו מכריזין עליה ארבע שבתות. פי' חזרו ונמנו שלא ימתינו לה כל כך לפחות לה שבעה דינרין בכל שבת, אלא ממתינין לה ארבע שבתות בלבד, ומודיעין אותה שאם לא תחזור הפסידה כל כתובתה, ואם חזרה בה מוטב, ולא הפסידה כלום, והכי סברא דרבוותא ז"ל, ואם לא חזרה בה שובר' כתובתה לאלתר ויוצאה, וכן היא בירושלמי [ה"ח]. אבל נראה לומר דלרבותינו נמי בהנהו ד' שבתות פוחתין לה מכתובת' שבעה דינרין בכל שבת, דמודו רבותינו בפחת מתני', אלא שהוסיפו דבתר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה לאלתר, דאל"כ אתיא לאיערומי, דאזלה ומימרדת תלתא שבי וברביעי הדרה, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, אלא לאו וודאי כדפריש'. ואפשר לומר לפי דבריהם שאם חזרה במרדה, הפסידה לאלתר כל כתובתה, שאין נותנין לה ארבע שבתות אלא פעם ראשונה, לפי שהתקינו להפסיד כל כתובתה לאחר ארבע שבתות אלו לאלתר, תקנו להודיע אותה ולהכריז עליה ולהמלך בה, אבל אם חזרה פעם אחרת לקלקולה, שוברת כתובתה ויוצאה, ולא נהיר.
והא דאמר רבא דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו. כלומר דמדקא בעי שבתות, אלמא דכינופי' בעינן לפרסומי מלתא. והאי דמשמע לן דשבתות ממש קאמר, ולאו שבועי, מדקתני זו אחר זו, דאי שבועי לא הוה בעי למיתני הכי, דמסתמא הכי משמע רצופות. אי נמי הוה ליה למיתני שלשים יום, אבל שבי איידי דאיכא שאר יומי דשבועי דקא מפסקי, איצטריך לי' למיתני דדווקא זו אחר זו.
אמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל כו'. עד דגברא רבה אמרה ניהליה ומנו רבי חנינא. גרס' דרבוואתה ז"ל ואיהו כמאן סבר כי הא דאיתמר רבה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה, רב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה ואין נמלכין בה. הרב ר' יוסף הלוי ז"ל פי' נמלכין בה כתנא קמא דפוחתין לה שבעה דינרין בכל שבת ושבת, ויש לה זמן להמלך ולחזור בה, ורב הונא אמר רב יהודה דאמר אין נמלכין בה, אתיא כרבותינו, שהרי בארבע שבתות שוברת כתובת' ויוצאה. ולפום הכי סלקא להו הלכתא כרבותינו, דהא כולהו הכי סברי לה לבר מדרבא. ולא נהיר האי פירושא, דא"כ גנובי גנבי למה להו, דקאמרי לה שמעתא באפי נפשה, הוה להו למימר בהדי' רבא אמר רב ששת הלכה כמשנתינו, ורב הונא בר"י אמר הלכה כרבותינו. ותו רב הונא בר יהודה כיון דלמפסק הלכתא אתי, לא הוה לי' למימר האי לישנא הלכה אין נמלכין בה, דהוה לי' כמ"ד אין הלכה כמשנתינו ואלא כמאן, ואין ספק שעיקר כוונת זה הלשון נראה דרבא ורב הונא בר יהודה תרווייהו שוו להו בעיקר פסקא הלכתא כמאן או כמתני' או כרבותינו, ובר מן דין נמי פליגי בהמלכה אם נמלכין בה אם לאו. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל פי' הלכה נמלכין בה, והדבר תלוי ברשות', אם רצתה דנין לה כמשנתינו ופוחתין לה שבעה דינרין בכל שבת, בין לא חזרה בה בין שחזרה בה הפסידה בשבתות שעמדה במרדה לפי חשבון זה ולא יותר, ואם רצתה כרבותינו, דנין לה כרבותינו ונותנין לה ד' שבתות, ואם חזרה בה לא הפסידה כלום, ואם לא חזרה בה שוברת כתובת' לאלתר ויוצאה, ולפיכך נמלכין בה במה היא רוצה שתידון, ורב הונא בר' יהודה דקאמר אין נמלכין בה, לומ' שאין תלוי ברשותה כלום. ומיהו הא וודאי לא מכרעא מדרב הונא בר' יהודה דס"ל כמאן, אי כתנא דמתני' או כרבותינו, ומסתברא מסתמא דמלתא דהכי סבר לה רב הונא כרבותינו, דאתו בתר מתני', ותיקון לה הכי, ואפי' רבא נמי מסתברא דסבר לה הכי כרבותינו, אלא דקאמר דאפי' רבותינו מודו בהכי דברשותה תליא, דאי לא אלא רבא דאמר כמאן לא כמתני' ולא כרבותינו, אלא וודאי סביר' ליה לרבא דמודו רבותינו בהכי וברשותה תליא מילתא, ולא קאמר לי' לרב נחמן דהא בורכא, אלא איידי דקסבר רב נחמן דהכי הלכתא והכי הוא דדיינינן לה, ולא תליא מלתא ברשותה כלל. אמר ליה רבא דהא בורכא דאפילו רבותינו מודו דברשות' תליא מילתא, והיינו הא דאמרינן עלה ואיהו כמאן סבר, כלומר דקאמר דההיא דרב נחמן משבשתא, והא מנא לי', הא אדרב' הא לרבותינו לפום פשטא דווקא משמע דדיינינן לה הכי, ולאו דתליא ברשותה כלל, ומייתי לה מדרב ששת דקאמר לה רבא משמי' ואין נמלכין בה, וליכא מאן דאמר לה אלא רבא בלחוד, וכולהו פליגי עליה. והאי פירושא אתי לפום ההיא סברא דרבוואתא ז"ל דקסברי דאליבא דרבותינו אי הדרה בהני ד' שבתות לא הפסידה כלום, והיינו דאיכא למימר דנמלכין בה כמאן ניחא לה דדיינינן לה. אבל לפום אידך פירושא דפרישנא לעיל, ליכא למימר הכי, דהא אמרן דאפילו לרבותינו בהני ד' שבתות נמי הפסידה שבעה דינרין בכל שבת ושבת, אע"פ שחזרה בה. וכיון דכן, ליכא למימר תו לאימלוכי בה, דמה מהני לה, דהא מכל מקום הא פסדה שבעה דינרין בכל שבת ושבת, אבל לפי שטה זו אפשר לפרש דבין רבא בין רב הונא בר יהודה משמיה דרב ששת כלהו אית להו דוודאי הלכה כמשנתינו, אלא דרבא סבר דהלכתא בהא מיהת כרבותינו דנמלכין בה, לומר שולחין לה מבית דין בתי הוי יודעת שאם תעמדי במרדך פוחתין לך מכתובתיך שבעה דינרין, אם חזרה בה לאלתר מוטב, ולא הפסידה כלום, ואם לא חזרה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בכל שבת, וכל זמן שלא נמלכו בה ב"ד לא הפסידה כלום, ורב הונא בר יהודה פליג עלי' למימרא דאפילו בהא לית הלכתא כרבותינו, אלא הלכה כמשנתינו, ותרווייהו שוו להו דהלכתא כמתני', אלא דפליג[י] אם נמלכין בה. ולפום האי פירושא, לא מכרעא מלתא שפיר הלכתא כמאן, דהא רבא ורב הונא בר יהודה ורב ששת אית להו דהלכתא כתנא קמא דמתני', ורב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק ור' חנינא גברא רבה אית להו הלכתא כרבותינו, ורמי בר חמא נמי משמע דסבר לה כרבותינו, דמפרש לה למילתייהו, ותו משמע נמי פשט' דמלתא דההיא דרבא דחוי' היא, דאהדרי' רב נחמן בר יצחק ואמר לי' מאי בורכא, ובגמרא נמי מתמיהין עלה. ובעינן מיני' מאי טעמא אמר הכי, אלא דקאמ' מיתלי באשלי רברבי, ומנו רב ששת, למימרא דמיני' שמיע לי', ומיהו פשט' דסוגיין משמע דהלכתא כרבותי', כדבעינן נמי למימר קמן. ומיהו איכא נוסחי אחריני דכתיב בהו איפכא בדרבא אין נמלכין בה ובדרב הונא נמלכין בה, ואיכא נסחי אחריני דכתיב בתרווייהו נמלכין בה, ואיכא נמי דכתיב בהו בתרווייהו אמר רב הונא (אמר רב) [בר] יהודה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה, דמשמע דלא פליג כלל אדרבא, ומיהו נוסחא דרבוותא ז"ל כדכתיבנא.
היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל מאיס עלי לא כפינן לה. מר זוטרא אמר כיפינן לה. פירשו רבוואתא לא כפינן לה לפחות לה אפילו בעודה תחתיו שבעה דינרין בכל שבת ושבת, אלא כל זמן שהיא תחתיו לא הפסידה כלום, והרשות בידה לחזור בה. וכן אם נתאלמנה, לא הפסידה כלום, אבל וודאי אי בעי לגרשה קודם שחזרה בה, יוצאה בלא כתובה, דלאו כל כמינה דמפקעא לי' לשיעבוד' מינה, אבל כל זמן שלא נתגרשה, לא הפסידה כלל, מה שאין כן במורדת, שהיא לעול' כנגד ימי מרדה הפסידה שבעה דינרין בכל שבת ושבת בין שלא חזרה בה בין שחזרה בה. ומיהו לישנא וודאי לא נהיר לפום האי פירושא, דמאי רבותא דאמרת לא כפינן לה, והרי הפסדה כנגד שכרה, שהרי הבעל רשאי לפוטרה בלא כתובה כלל, מה שאין כן במורדת שלא הפסידה לעולם אלא לפי חשבון שבעה דינרין בכל שבת ושבת. ותו כיון שהוא רשאי לפוטרה בולא כלום, נתאלמנה אמאי אית לה, יוצאה בגירושין לית לה, [ותו] יוצאה באלמנות אית לה, הא מנא לן. ומיהו לפום נוסחי דכתיב בהו אבל אמר מאיס עלאי לא כפינן לי', איכא לפרושי הכי למימרא דוודאי בין במורדת בין באומרת מאיס עלאי, שורת הדין היתה בשתיהן להפסיד כתובתן לאלתר, וכל דכן הוא, מהא דמנינן לקמן דיוצאות בלא כתובה, אלא דבמורדת דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי', כלומר רוצה אני בו, אלא שרצוני לצערו שלא לשמש עמו כל זמן שהוא רוצה, מכיון שהיא רוצה בו, חסו חכמים עליה שלא להפסידה כל כתובתה לאלתר ולפוטרה בולא כלום, ולהטיל שלום ביניהן קנסוה לפחות מכתובתה שבעה דינרין לכל שבת ושבת, שמא תחזור בה, והיינו כפי' דידי', שיותר משהיא רוצה הוא רוצה לגרשה, אי לאו משום כתובתה, וכפינן ליה דלאו כל כמיניה לפוטרה לאלתר בולא כלום, אלא אינה מפסדת בשבת אלא שבעה דינרין. אבל מאיס עלאי, שהיא אומרת שאינה רוצה בו כלל, שהוא מאוס עליה, ואין דעתה סובלתו, לא כפינן לי', דכיון דאמרה מאיס עלאי, תקנתא למאיסותא ליכא, ומסתמא תו לא הדרה בה, ומוקמינן לה אדינא, והרשות בידו לפוטרה בולא כלום, והפסידה לאלתר כל כתובתה בין בגירושין בין באלמנות, ואע"פ שחזרה בה בעודה תחתיו, הפסידה הכל לאלתר, ותו לית לה תקנתא. ומר זוטרא אמר אפילו אמרה מאיס עלאי, כפינן לה במורדת, למימרא דבהאי נמי לאו כל כמניה לגרשה ולפוטרה בולא כלום, אלא פוחתין לה שבעה דינרין לכל שבת. ומיהו תמיהא לן מילתא טובא, ראיה דמייתינן בגמרא מדהוה עובדא ואכפי' מר זוטרא ונפק מינ' רב חנינא מסורא, ודיחוי' דדחינן ההיא סייעתא דשמיא הויא, מאי קאמר. ולפום ההוא נוסחי דכתיב בהו לא כפינן לה, נראה לפרש כפשוטן של דברים, דבמאיס עלאי לא כפינן לה למקנס לה, משום מרד תשמיש כלל, דכיון דמאיס עלה ביאתה אסורה, ובניה פגומין, שהרי הן בני תשע מדות דכתיב בהו וברותי מכם המורדים והפושעים בי ואלו הן בני אנוסה בני שנואה בני נדוי בני תמורה בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה [נדרים כ' ע"ב], קא חשיב חד מינייהו מיהת מורדת, ודקאמרי בעינא לי' ומצערנא לי', ליכא לפרושי, דהיכי דמי, אי דבעיא לי' בהאי שעתא, הרי היא כאשה דעלמא, ואי דלא הוה בעיא ליה בההיא שעתא, אלא דאנס לי', היינו בני אנוסה, אלא וודאי היינו דקאמר' מאיס עלאי. ואיכא נוסחי דכתיב בהו בני מריבה, ולא נפקא לן מינה מידי, דהא קא חשיב בני שנואה, והוא הדין לבני שנואי, והיינו דלא כפינן לה כלל, ואלו הוה קים לן וודאי דקושטא קאמרה ראוי היה לכופו ולהוציאה, וליתן לה כתובתה, אלא מן הדין אינה נאמנת, וכיון שכן שורת הדין היתה להפסידה כמורדת, אלא דמשום איסורא חיישינן שמא קושטא קאמרה, הילכך לא כפינן לה ואין נזקקין להם כלל, שאנו מסלקין עצמנו מן הדין, מפני חשש איסור שבו. מר זוטרא אמ' אפילו אמרה מאיס עלאי, כפינן לה כמורדת להפסידה מכתובתה, דמוקמינן לה אדינא דלא מהימנא, ופסד' לה מדינא כמורדת, ואלו לאיסורא לא חיישינן דילמא אזלה מינה מאיסותא, דאי לא, לא הות הדרה בה, משום האי כפי' דפחת כתובתה, הוה עובד' ואכפי' מר זוטרא ונפק מינה רב חנינא מסורא, ש"מ דאזל מינה מאיסותא, ולא היא, ההיא סייעתא דשמיא הואי, אבל בעלמא חיישינן עלה, דמסתמא תקנתא למאיסותא ליכא, דילמא לא הדרה בה מדעתה ולא כפינן לה כלל, וזה נראה נכון.
כלתיה דרב זביד אימרד' הות תפיסה חד שירא הוה יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמדא קמייהו ויתבי וקא אמרי מרד' הפסידה בלאותי' קיימין כו' עד מבעיא בעי ליה רבא ולא פשיט. פירש"י ז"ל דמאיס עלאי הוה קאמר', דאי במורדת, הא פרישנ' במתני' דבכל מאי דאית לה פחתינן מינה, אלא התם מורדת דאיירי דפחתינן לה שבעה דינרין בכל שבת, הוה לי' כשכר שבת ותשלומין דמצערו ויהבינן לי' מכל מאי דאית לה, אבל אמר' מאיס עלאי, איידי דפסדה כל כתובתה לאלתר, אסתפקו להו בבלאותי' קיימין. ותמיה מלתא, דהא מר זוטרא גופי' הוא דאמר לעיל דאפילו אמרה מאיס עלאי כפינן לה, ואף בזו לא הפסידה כתובתה, אלא פוחתין לה כמורדת. ואפשר דמר זוטרא סבר לה כרבותינו דסברי דבד' שבתות שוברת כתובתה ויוצאה, ולדידי' מאיס עלאי ומורדת חד דינא אית להו, ותרווייהו פסדן כתובתה לאלתר אחר ד' שבתות, והאי נמי אחר ארבע שבתות הוה, והכריזו עלי' ושלחו לה מב"ד, ואפשר דאליבייהו הוא דקאמר, והיינו לפום שטתייהו דלעיל דסברי דאמרה מאיס עלאי הפסידה כתובתה, ודלא כפירושא דפרישנא לעיל דמאיס עלאי לא הפסידה כלום. ותו נמי קשיא לישנא דאמרינן אימרדא, ומסתמא מורדת משמע, ואי בדלא אמרה בעינא לי' וכו', הוה להו למימר בהדיא מאיס עלאי. אבל הפירוש הנכון דבמורדת ממש איירינן, ואליבא דרבותינו, ואע"ג דפרישנא במתני' דפוחתין לה כנגד כל מה שיש לה, הני מילי אליבא דמתני' דפוחתין לה בכל שבת ושבת שבעה שהוא כתשלומין כדפרי' לעיל, אבל אליבא דרבותינו כיון דפסדה כל כתובתה אחר ארבע שבתות לאלתר, נסתפקו בבלאותי', ואמימר ומר זוטרא ורב אשי כולהו כרבותינו סבירא להו, והא דבעי רבא מרדה הפסידה בלאותי' קיימין, אליבא דרבותינו הוא דקא מיבעיא לי'.
והא דאמרי' הוה תפישה חד שירא, פירש"י ז"ל מעיל שהכניסה לו בנדוניתא, והיינו נכסי צאן ברזל, ויפה פירש, דאי בנכסי מלוג, ליכא למימר הא דאמרינן עלה דלא תפיסה לא יהבינן לה, דתפיסה לא שקלינן מינה, דכולהו בחזקתה קיימי, וכמאן דתפיסה חשבינן להו וכן דעת רבי' נ"ר, אלא וודאי מנדוניתא היה, ואפי' בבלאות נדונית' נסתפקו אם הפסידה הקיימין, אבל דנכסי מלוג אע"ג דלא תפיסה יהבינן לה את שהן קיימין.
<h2>דף סד.</h2>
והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דתפיסה לא שקלינן מינה דלא תפיסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא. פי' דתפיס' אחר שנתגרשה לא שקלינן מינה, אבל קודם לכן, אם קדמה ותפסה, הרי הבעל יכול להוציא מידה קודם שתתגרש, שהרי יש לו לאכול פירותיה. והא דאמרי' דמשהינן לה תריסר ירחי אגיטא, ליכא לפרושי לה במורדת גמורה, ואליבא דמתני', ולמימרא דמשהינן לה תריסר ירחי אגיטא אחר שכלת' כל כתובתה לפי חשבון פחת שבעה דינרין בכל שבת, ואלו חזרה בה בתוכן, לא הפסידה כלום, דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, הרי הרשות בידה לצער אותו כרצונה, והוא שתחזור בה בתוך י"ב חדשים אלו אחר שכלתה כל כתובתה ולא הפסידה כלום, אלא לפום פירושא דרש"י ז"ל דמוקים ליה להאי עובד' דמאיס עלאי, מפרש לה נמי במאיס עלאי, דבהא איידי דהפסידה כל כתובתה לאלתר, תקון לה רבנן דמשהינן לה תריסר ירחי, ואלו הדרה בה לא פסדא כלום, וכי תימא אכתי לדידן נמי מה אהנו לן רבנן כל יומא ויומא הדרה בהכי, יש לומר דבמורדת גמורה כיון דאמרה דבהכי ניחא לה לצעוריה, אע"ג דבעיא לי', איכא למיחש דלמא כל יומא ויומא נמי הדרה לצעוריה, אבל בהא דאמרה דמאיס עלאי, אלו הדרה בה דאזל מינה מאיסותא, לאו מלתא דעבידא דאתי הוא. וכי תימא ניחוש להערמה דלמא בעיא לי' ובעיא לציעורי' ואמרה דמאיס עלה, משום דיכלה למיהדרה בה בהני תריסר ירחי, איכא למימר אנן לא בתווני דליבא יתבינן, וכל אינש ואיניש לפום מימרי' הוא דקא דינינן לי', ותו כולהו אינשי לאו דינא גמירי, וכל דכן נשי.
ומיהו לפום שטתא דילן דמוקמינן ליה להאי עובדא במורדת גמורה, ואליבא דרבותינו דבתר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה, דכיון דפסדה כל כתובתה אחר ארבע שבתות, לאלתר נתנו לה זמן שנים עשר חדש שלא יוכל לגרשה ולפוטרה בולא כלום, ודקא קשיא לן אם כן מאי אהנו לן רבנן, כל יומא ויומא נמי הדרא לצעוריה, יש לומר דכי משהינן לה תריסר ירחי, לאו למימרא דאלו הדרה בה לא הפסידה כלום, אלא לומר שלא הפסידה כל כתובתה ואינו יכול לגרשה ולפוטרה בולא כלום, אלא הפסידה לפי חשבון פחת שבעה דינרין בכל שבת, ואם לא חזרה בה בתוך י"ב חדש, הרי הפסיד' כל כתובתה. וכן נראה שאם נתגרשה מדעתה, ואחר כן באה לבית דין, שהפסידה הכל, והוא שיהא אחר ארבע שבתות, לא אמרו אלא שאם בא לגרשה על כרחה לא כל הימנו לפוטרה בולא כלום עד אחר י"ב חדש.
ברם צריך את למילף היכא דהדרה בה מגו הני תריסר ירחי, והוא הדין אליבא דמתני' היכא דהדרה בה מקמי דפחתה כל כתובתה אלא מקצתה, מה תהא עליה, שהרי לקיימא אינו רשאי, דקא קיימא לן כרבי מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות, וכיון דכן מצי מעגנה לעולם, או דילמא אמרה לי' או כנוס או פטור. ומסתברא דהא מלתא פשיטא הוא דמצי מעגנ' לעולם, שהרי מעשיה הרעים גרמו לה, והיא נתנה אצבע בין שיניה, תמן אמרו [פסחים כ"ח ע"א] כפא דחק נגרא בגוי' נישרף חרדלא, אי נמי גירא' בגירי' מיקטל מדויל ידי' משתלם.
ולענין מתנה שנתן לה בעל, יש מן הגאונים ז"ל שהם סבורים שאפילו בזו שלא הפסידה נכסי מלוג הקיימין, ואפילו נכסי צאן ברזל בשתפשה, מתנתה הפסידה ואפילו תפשה כדאמרי' לעיל דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפסק לא אקנו לה. ולית' דההוא טעמא לא אתמר אלא בלבושא וכיסויא דלא אקני לה, אלא איידי דמחייב לה ולאו מדעת' דנפשי', וכיון דכן, השתא דלא מיחייב לה, שמין לה, דהא לאו למתנה גמורה הות, אבל במתנה גמורה אדרבה אמרינן אי לאו דעבדה ליה נייח נפשא לא הוה יהיב לה מתנה, אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה, ולבתר הכי אינס בהדיה, ולא מיתבא דעתיה מיניה, מי איכא למימר דתיהדר מתנתיה, דאדעתא דהכי לא אקני ליה, הא וודאי מילתא פשיטא הוא דליתא, ותו דהא דאמרי' לעיל [נ"ד ע"ב] תוספת כתובה ככתובה, למאי נפקא מינה למורדת, ואם איתא למה לי למיתי עלה מהאי טעמא, השתא מתנה דבתר הכי פסדא, תוספת מיבעיא, אלא וודאי דווקא תוספת מהאי טעמא דדינא ככתובתה, אבל מתנה דעלמא לא. אבל לדידן אתיא שפיר ההיא דלעיל, דאף על גב דאליבא דמתניתין לא צריכא למימר דאפילו במתנה דעלמא נמי אמרי' דפחתינן לה מינה, כ"ש תוספת, איצטריכא לה למימר אליבא דרבותינו דפסדה כל כתובתה אחר ד' שבתות לאלתר, דאע"ג דמתנה דעלמא או דבעל לא פסדה, דאפילו נכסי מלוג לא פסדה, תוספת פסדה דתוספת כתובה ככתובה.
ומיהו הא דאמרי' דתפישה לא שקלינן מינה, דלא תפישה לא יהבינן לה, הני מילי במטלטלין שיש בהן דין תפישה, אבל בקרקעות אם נכסי צאן ברזל הם, הבעל נוטל כל השבח כול' שהשביחו, ואפי' יוקרא וזילא, ונוטל כל המותר על הסך שקבלן עליו, ובגוף הקרקעות נראה שבחזקת שניהם עומדין ויחלוקו כדאמרי' בבבא בתרא [קנ"ח ע"ב] בנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע אי זה מת ראשון, והללו באין לירש והללו באין לירש, ובעינן עלה בגמרא בנכסי צאן ברזל היכי עבדינן, ותני אבוה דר' אפוטוריקי יחלוקו, והלכה כדבריו. וכן כתבו הגאונים ז"ל. וכן דעת רבינו נ"ר.
ואם נכסי מלוג הם, אעפ"י ששנינו הבעל שהוציא הוצאת על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, אמרו הגאונים ז"ל שאין כן במורדת, ולא במאיס עלאי, אבל נוטל במה שהוציא בהן כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה ברשות, שהוא נוטל כשתלי אותה העיר, ובוודאי אפילו למה ששנינו במטלטלין שתפשה דלא שקלינן מינה אינו מדינ' תפישה כמו שכתבנו במקומן במסכת נזיקין בפרק שנים אוחזין בס"ד, אלא הכרעה היתה לדונם כן מן הספק, נראה שהמורדת לא הפסידה אלא מה ששנינו בה בפי' זהו שבעה דינרין בכל שבת ושבת, או כרבותי', אבל דבר אחר לא הפסידה ממה שחייב לה בעלה, כגון מזונותיה ורפואתה ופרקונה לא הפסידה כלום, אבל רשאי ליטול מזונותיה כנגד שבעה דינרין בכל שבת, ואם לא ספקו לו, משלמין לו מכתובתה לשבעה דינרין, ואם נתאלמנה דינה כאשה דעלמא, אבל אחר שכלתה כל כתובתה, נראין דברים ג"כ שהפסידה כל תנאי כתובה. ותמה ממה שאמרו בירושלמי שהפסידה מזונותיה, והא איכא מאן דאמר מזונות דאורייתא, ואם כן מאי טעם הפסידה, ואנו אין לנו אלא ממה ששנו במשנתינו, ואלו אשה שנשבית אחר שכלתה כל כתובתה ואין שם נכסי מלוג הרי הדבר פשוט שאינו פודה, ואם יש שם נכסי מלוג, והרי הוא אוכל פירות, ומן הדין אינה מפסדת מהם כלום אליבא דרבותינו, כיון דמפסדת כל כתובתה אחר ד' שבתות לאלתר והרי היא צריכה לפדות, נראין דברים שמעכבין על ידו שלא לאכול פירות מכאן ולהבא, אבל פירות שאכל, נראה דאפילו אליבא דרבותינו מה שאכל אכל.
והוי יודע דבכולה סוגיין לא אמרינן, אלא אי כפינן לה או לא כפינן לה, אי נמי אי כפינן לי' שלא לגרשה ולפוטר' בולא כלום לאלתר, או לא כפינן לי', אבל לכופו ליתן גט על כרחו, זה הדבר פשוט שאין כופין אותו לעולם, ובפירוש שנינו במסכ' נדרים [צ' ע"ב] שלש נשים יוצאת ונוטלת כתובה, האומרת טמאה אני לך, השמים ביני לבינך, נטולה אני מן היהודים, חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, אלא האומרת כו' נטולה אני מן היהודים יפר חלקו, ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים, והא התם דאתי' מחמת טענה ואסרה נפשה אכולי עלמא, חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר, כל דכן בעלמא. וכ"ת התם הוא דיהבינן לה כתובה, ולפום הכי הוה חיישי' להכי, אבל הכא דפסדה כתובה לא. הא ליתא, דאם כן במשנה אחרונה לימרו יוצאות בלא כתובה, ובהכי סגיא לן, ותו כיון דחיישי' לשמא נתנה עיניה באחר, כי פסדה כתובה מאי אהני לן, וכי אין אשה עשויה ליתן עיניה באחר ולהפסיד מנה מאתים. ותו דהא דאמרינן התם הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ, ואם מתחילה נתכוונה לכך, מבקשין ממנו, והא התם דמאיס עלה דאפילו מחיים נדרה מיניה, ואפילו הכי אמרינן דלא כפינן לי', וכי תימא התם מבקשים ליתן כתובה ולפוטרה שנינו, ומשום כתובה הוא דקאמר מבקשין. הא ליתא, דהא איכא מאן דאמר דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, והילכך כתובה ליכא שומרת יבם דפסדה לה לעולם, הילכך אחליצה גופה הוא דקאמר דמבקשין. ותו תנן לקמן [ע"ז ע"א] בהדיא ואלו שכופין אותן להוציא, ומפרשינן לה בגמרא דקאמרה לא הוינא בהדי', והיינו מאיס עלאי, ואפילו הכי דווקא בהני הוא דכופין, אבל אחריני לעולם אין כופין, דאם כן הוה להו למיתני נמי, ואפילו תימא דהא מפסדה כתובה, והני לא מפסדן, מכל מקום הוה להו למיתני לה, ומדקתני ואלו, אלמא דווקא הני ותו ליכא, דהא מתני' דהתם לא קתני אלא כפיה, ואלו כתובה לא קתני. ותו דאמרינן בפרק הניזקין [גיטין מ"ט ע"ב] וכי תימא כי היכי דתקון לה רבנן כתובה מיניה ליתקנו לי' כתובה מינה [ת"ש] אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו.
ותו דאמרינן נמי בירושלמי בריש פרק אעפ"י רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה ויכולה היא, ולא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו, מעיקה לי' והוא מגר' לה, אלמא לעולם לית לה תקנתא דמגרש לה אלא בהכי, ולעולם אין כופין אלא או לפסולות או לבעלי מומין. ותו גרסינן בירושלמי בפ' אלמנה ניזונת [ה"ז] אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות, כגון אלמנה לכהן גדול, והוינן בה המדיר את אשתו כו' יוציא ויתן כתובה, ומפרקי' שמענו שמוציא שמענו שכופין, פי' אתמהה למימרא דהא לא קשיא, דאף על גב דתנן התם יוציא ויתן כתובה, לאו למימרא דכופין אותו לגירושין עצמו ליתן גט על כרחו, אלא מוציאין ממנו כתובתה ומבקשים על הגט. וזה כלל גדול כל מקום שלא אמרו חכמים כפיה אלא יוציא ויתן כתובה, שאין כופין על הגט, אלא להוציא הכתובה מידו ומבקשים על הגט, והרי דברים קל וחומר אם המדיר את אשתו אין כופין אותו, והוא הדין למדירה מתשמיש שאף בה לא הזכירו כפיה, אלא יוציא ויתן כתובה, כל שכן במורדת, אע"ג דאמרה מאיס עלה, דהשתא כי הוי איהו מורד אין כופין, לא מיבעיא תו למורדת. וזה כלל גדול בדין האיש אינו מוציא לעולם אלא לרצונו.
ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא, אסכימו רבוואת' ז"ל למפסק הלכתא כרב הונא דאמר מורדת מתשמיש, אבל ממלאכה לא הויא מורדת. וסוגיין כוותיה, מדאמרינן היכי דמי מורדת, ופירשו מרד תשמיש, דאמרי' בעינן לי' ומצערנא לי', אלמא מורדת סתמא מתשמיש משמע, מדלא אמרינן היכי דמי מורדת מתשמיש. ותו מדבעא נמי רב חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש הוא, ולא משמע לי' דממלאכה קאמר, ואיהו נמי דבעא מינה לקמן מה בין מורד למורדת, אמר לו צא ולמד משוק של זונות, ולא אהדר לי' טעמא אלא מורדת מתשמיש. ותו דהא קיימא לן כשמואל דאמר באומר איני זן ואיני מפרנס, דעד שכופין אותו להוציא, כפוהו לזון, ואין כופין להוציא וליתן כתובה, וכיון דקאמר דב"ד כופין אותו במזונות ויורדין לנכסיו וזנין אותה וודאי פשיטא מילתא דלא עבדינן ליה פחת ולא כפיה אחרת כלל, והשתא אפילו בחיי נפש שלה אמרינן דאין כופין אותו בכפיה אחרת, כ"ש הוא במלאכות שלה, הילכך וודאי שמואל אית ליה דלא הוי מורדת ממלאכה אלא מתשמיש, ובדין הוא דיכלינן למקשי מינה לר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה, אלא דלא רמינן גברא אגברא, ולא מקשינן ליה מדרב, אלא איידי דאית לתירוצא כדמפרקינן ולאו לאימלוכי בעי, וכן הלכה.
אמר רב טוביה בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת כו' עד לא קשיא כאן דתבע הוא כאן דתבעה היא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה. פירוש ומתניתא בשתבע הוא, ולפיכך נזקקין לו, וההיא דשמואל, בשתבעה היא, והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, דהא דומי' דארוסה קתני, ובארוסה וודאי כשכותבין עליו אגרת מרד דווקא בשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס, שאלו היה רוצה באחת מהן וודאי פשיטא הו' דתו אין כותבין עליו אגרת מרד, ואפ"ה [אם] אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו, דקס"ד השתא דכל שתבעה היא אין נזקקין לו.
והוינן בה במאי אוקימנ' להא דשמואל בשתבעה היא, האי כותבין אגרת מרד על ארוסה לארוסה מיבעי ליה. והוא הדין לאידך דמיבעי לי' נמי למימר דאין כותבין אגרת מרד לשומרת יבם.
מ"ש שומרת יבם דלא אמרינן לה זילי דלא מיפקדת, ארוסה נמי אמרי' לה זילי דלא מיפקדת. ומהכא משמע דליכא למימר ארוס שעביד לי' נפש', ולא שומרת יבם, אלא וודאי תרווייהו חד דינא אית להו, מדלא מפלגי' בהו השתא כלל, ומקשינן מהא אהא. ואף על גב דתנן במתני' [ס"ג ע"א] וכן המורד על אשתו, דאלמא כי היכי דאיהי הויא מורדת איהו נמי הוי מורד מתשמיש, ולא אמרינן לה זילי דלא מיפקדת, שניא מתני' דאיחייב בעונה. ומיהו אכתי קשיא מהא דאמרינן התם [יבמות קי"א ע"ב] הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ, ולא אמרינן לה זילי דלא מיפקדת. ואיכא למימר דהוא הדין דיכול לאקשויי מינה (ואמסקנה) [ובמסקנה] הא ליתיה להאי טעמא, אי נמי אפשר דשאני התם במקום נדר, דכיון דקיימא לן דתו לית לה תקנתא, אי אפשר לעגנה לעולם. ולא נהיר, דהכא נמי הא פרישנא דאיהו לא בעי לא לחלוץ ולא ליבם, והרי הוא מעגנה, וליכא למימר, במקום נדר שאני, דמאי שנא, אלא כדפרישנא.
אלא בבאה מחמת טענה כו'. כלומר אלא ארוסה מאי טעמא נזקקין לה, דהא וודאי הכא הוא דינא כדאמרינן כותבין אגרת מרד לארוסה, דאתיא מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה, ולאו דווקא דהא בעיא איהי למיטען, אלא כלומר דאיכא האי טעמא, ואפילו היו לה בנים, שאינה יודעת אי זה כשר, הכי נמי בבאה מחמת טענה דכיון דפרישנא דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לאו כל כמיניה דמעגין לה. ולעולם לא שני לן בין ארוסה לשומרת יבם. והשתא דאתינן להכי, מסקנא דדחי לי' האי פירוקא, תו ליכא לפרושי לההיא דשמואל כדפרישנא תבעה היא והוא אין רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, דבהא וודאי כופין אותו, דומיא דארוסה, דחשבינן ליה וודאי מורד בשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס, אלא דשמואל הכי קאמר, תבעה היא ליבם והוא אינו רוצה אלא לחלוץ, אין נזקקין לו, דבדידי' תלא רחמנא, וברשותיה הוא, ואי בעי חלוץ ואי בעי מיבם, וכיון דכן, תו ליכא לאוקומי לההיא דשמואל דאמר כותבין כו' בשתבעה היא ליבם והוא רוצה לחלוץ, דאם כן אפילו בארוסה נמי דכוותה שתבעה היא לכנוס והוא רוצה לפטור אין נזקקין לו.
אלא אידי ואידי תבע הוא, ולא קשיא כאן לחלוץ כאן ליבם, דאמר ר' פדת אמר ר' יוחנן תבע ליבם אין נזקקין לו, תבע לחלוץ נזקקין לו. פי' תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ, אין נזקקין לו, תבע לחלוץ נזקקין לו, פי' אפילו היא רוצה ליבם נזקקין לו, ומתניתא בשתבע לחלוץ, ודשמואל מיירי בשתבע ליבם, ואידך דשמואל הכי קאמר תבע הוא, כלומר לחלוץ, נזקקין לו, תבעה היא, כלומר לחלוץ, אין נזקקין לה כשהוא רוצה ליבם, שאין כופין אותו לחלוץ לעולם כשרוצה ליבם.
ופרכינן מאי שנא ליבם דלא, דאמרינן ליה זיל נסיב אתתא אחריתי, לחלוץ נמי נימא ליה זיל נסיב אתתא אחריתי. והוא הדין דהוה יכול לאקשויי מאי שנא שומרת יבם מארוסה בארוסה נמי נימא זיל נסיב איתתא אחריתי, דהא פרישנא לעיל דלא שני לן בינייהו, אלא דכי קאמר הכי למאי כו', הוה ליה לאסוקי וודאי לכדאסיקנא השתא למימרא דהאי טעמא ליתא בארוסה, דליכא למימר זיל נסיב אתתא אחריתי, דיכול למימר ההיא הוא דקא בעינא דלא משכחנא אתתא אחריתי דמיתבא דעתאי מינה, ואפילו היה לו אשה אנן לא אמרינן לי' איידי דקא בעית הא זיל נסיב אחריתי בחריקאי, ולאו משום אינסובי איתתא בלחוד, ונקטינן מינה דליתיה להאי טעמא נמי בשומרת יבם, דיכיל למימ' בשומרת יבם נמי אחריתי לא יהבו לי דקא מיתבא דעתאי מינה, דלא מפלגינן בהו כלל כדאמרינן נמי השתא, וכיון דכן, הכי עדיפא ליה למקשי דנקט עיקר טעמ' דמילתא דהיינו אחריתי לא יהבי לי, דהוה לי' למנקט נמי אלו אקשי ליה מארוסה, ואלים אלומי לקושי' מינה ובה. ומעיקרא נמי אקשי לי' בק"ו, דהשתא ליבם דקא בעי ליה אמרי' דליזיל לנסוב אתתא אחריתי, כל דכן לחלוץ, דהא סוף סוף הא לא בעי לה להך, וכיון דכן, מאי איכפת ליה תו ליזיל לנסוב אחריתי, אלא דאפילו לחלוץ ליתיה להאי טעמא, דאע"ג דלא בעי לה גרמה ליה דאיהו בעי למנסב אתתא ולא משכח אחריתי משום דאגידה בה, ואפילו מהאי טעמא כותבין עליה אגרת מרד, והשתא הא דאיהו סוף סוף לא בעי לי' משום גרמ' דמפסדא מיניה אחריתי חשבינן לה מורדת, כל דכן ליבם דקא בעי לה ואיהי מעכבא, דהוי דינא דחשבינן לה מורדת, דליכא למימר זיל נסיב אתתא אחריתי, דיכול למימר אחריתי לא יהבו ליה דמיתבא דעתאי מינה בר מהך, ובוודאי דקל וחומר הוא כדפי'. ולא גרסינן הכא נמי כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי, דהא פרישנא תבע ליבם והוא רוצה לחלוץ, והילכך הא לא אגידה ביה, שהרי רוצה לפטרו, ואפילו אתית לפרושי תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, דהשתא איכא למימר ה"נ כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבי לי, אכתי תיקשי לן אמאי לא מתרץ לה דה"ק תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ, והיינו טעמא דרוצה לחלוץ והיא רוצה ליבם נזקקין לו דבדידיה תלא רחמנא, והוא הרי אינו רוצה ליבם, וכי תימא אכתי מה איכפת ליה אי לא בעיא לחלוץ, ליזיל לינסב אחריתי, כמה דאגידה ביה אחריתי לא יהבו ליה, אבל תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ, אין נזקקין לו, דכל כמה דלא נשאת לא משתעבדא ליה ואמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי. וליכא למימר כמה דאגידא ביה אחריתי לא יהבו ליה, שהרי רוצה לחלוץ ולפטרו. אלא וודאי לא גרסינן אלא ה"נ לימא זיל נסיב אתתא אחריתי, והכי איתה בכולהו סיפרי, וכדפרי', דבתבע לחלוץ הוא דאיכא למימר כמה דאגידה בי, דהא סוף סוף איהו לא בעי לה אלא דגרמ' ליה דלא משכח אחריתי, אבל הכא איהי הוא דקא בעי וקאמר דאיכפת ליה, משום דלא משכח אחריתי דמיתבא דעתיה מינה, דאלו הוה משכח אחריתי דמיתבא דעתיה מינה כי הא, וודאי לא איכפת לי' מינה, ומיהו איהו הוא דמהימן, והיינו דשבקה לארוסה גופה, דלא אקשי מינה, כלומר מאי שנא שומרת יבם מארוסה, ונקט עיקר טעמא דהוה קאמר אלו הוה מקשי מארוסה דהיינו טעמא דאחריתי לא יהבו לי, דהכי וודאי הוה קאמר מאי שנא שומרת יבם דלא אמרינן ליה זיל נסיב אתתא אחריתי, ארוסה נמי נימא ליה זיל נסיב אתתא אחריתי, אלא דאמר אחריתי לא יהבו לי, ה"נ אחריתי לא יהבו לי, ולהכי שבקה ונקט עיקר טעמא דהוה ליה למנקט נמי כי הוה מקשי מינה, ואלים ליה אלומי נמי לאקשי מיבמה כדאמרן. ומיהו הא נמי לאו טעמא דצריכה להתברר היא, דאפילו משכח אחריתי, יכול למימר לא משכחנא דמהגנא לי ומיתבא דעתאי מינה, ואפילו אי נסיב אתתא ואפילו כמה נשי, נמי לא נפקא לן מינה מידי, דאכתי אחריתי קא בעי, אלא דאנן הוה אמרינן ליה מאי איכפת לך מהא, זיל נסיב אחריתי דעלמא בחריקא', אי לאו דיכול למימר לא משכחנא אחריתי דמהגנ' לי ומיתבא דעתאי מינה כדפרי'.
אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כו' עד דתנן מצות יבום קודמת כו'. פירוש דמתניתא כמשנה ראשונה דסבר דמצות יבום קודמת, ומשום הכי נזקקין לו, אבל ההיא דשמואל, כמשנה אחרונה, דאמרינן מצות חליצה קודמת, והיינו דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ור"י נמי דמשום ה"ק תבע ליבם אין נזקקין לו, תבע לחלוץ נזקקין לו, אבל אליבא דמשנה ראשונה דתבע לחלוץ, אין נזקקין לו, תבע ליבם נזקקין לו. וכי תימא אם כן למה לי הך תירוצא, לישני ליה כפירוקא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם, מתניתא ליבם, ומשום הכי נזקקין לו, אבל לשמואל לחלוץ [מ"ה] אין נזקקין לו, וכולהו כמשנה ראשונה, אי נמי לימא אידי ואידי שתבע לחלוץ, ומתניתא כמשנה אחרונה, לפום הכי נזקקין לו, ודשמואל כמשנה ראשונה. דוודאי עדיפא לן דאתיא הא דשמואל כמשנה ראשונה, דהוא אליבא דהילכתא. איכא למימר דשמואל לחלוץ לא מצית אמרת, דהא דומיא דארוסה אמר, ואי לחלוץ מאי שנא שומרת יבם, אפילו ארוסה נמי דכוותה שהוא תובע ליתן גט לפוטרה, אין כותבין עליו אגרת מרד, אלא וודאי דשמואל לא מיתוקמה אלא בשתבע ליבם. ומיהו וודאי אכתי הוי יכול לשנויי ליה כדשני כאן לחלוץ כאן ליבם, ומתניתא בתובע לחלוץ, ודשמואל בתבע ליבם כדשנין ואליבא דמשנה אחרונה, אלא דהשתא בתר דשמיעה לן משנה אחרונה ומשנה ראשונה, לא ניחא לן לאוקמי תרווייהו מתניתא ודשמואל דלא כהלכתא.
ואיכא מאן דאמר דהא כולי עלמא הוא דתבע לחלוץ נזקקין לו כדחזינן סברא דגמרא מעיקרא, דמצי למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי, ואנן לית לן למידחי להא דר"י אלא מהיכריחא, ואי מהיכריחא דקיימא לן כמשנה ראשונה, הא לאו היכריחא הוא אלא למשמע מינה דתבע ליבם נזקקין לו, אבל אפשר דאפילו למשנה ראשונה תבע לחלוץ נזקקין לו, דבהא לא פליגי וכולי עלמא היא דיכול למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, אלא דביבם פליגי, דלמשנה ראשונה דאית להו מצות יבום קודמת אית להו תבע ליבם נזקקין לו, והוא הדין לחלוץ, דאע"ג דמצות יבום היא הקודמת, מכל מקום בדידיה תלא רחמנא וברשותיה הוא ואהי מינייהו דקא תבע נזקקין לו, אבל למשנה אחרונה כיון דקסברי דמצות חליצה קודמת, תבע ליבם אין נזקקין לו אלא אם כן תבע לחלוץ, אע"ג דדכוותה בארוסה כשתובע לפטור בגט אין נזקקין לו, שאני גט דברשותיה תליא מילתא, והרי הוא יכול לגרשה על כרחה לזורקו לתוך ביתה או לתוך קלתה, מה שאין כן בחליצה שאי אפשר לו לכופה לחלוץ.
ואם איתא להאי סברא, אם כן אליבא דמשנה ראשונה דקיימא לן כוותה, הכי הלכתא דבין תבע ליבם בין תבע לחלוץ נזקקין לו לעולם לכל דבריו. וכ"ת והא פרישנא לעיל דלא נאדי מפירוקא דפריק כאן לחלוץ כאן ליבם, אלא כי היכי דלא ליתוקמ' תרווייהו כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא, דהשתא מיהת אתיא חדא מינייהו, והיינו מתניתא אליבא דהלכתא כמשנה ראשונה, ואם איתא להאי סברא אכתי לא הוה ליה לזוז מיניה מהאי טעמא, אלא דכי מקשינן מאי שנא ליבם מלחלוץ, לימא ליה דאתיא כמשנה אחרונה, ואתיא ההיא דשמואל בתבע ליבם ואליבא דמשנה אחרונה כדקא אתיא נמי השתא, ומתניתא בתבע לחלוץ וככולי עלמא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה, הא לא קשיא דהאי אוקמתא ניחא ליה, כיון דהשתא אסיק אדעתיה משנה ראשונה ומשנה אחרונה, והא סוף סוף לא סגיא ליה בדלא אתיא חדא מינייהו דלא כהלכתא, הכי עדיפא ליה לאוקומי תרוויהו בחדא שיטתא בתבע ליבם, הכי פשטא דמתניתא נמי בתבע ליבם, אע"ג דלאו הכריחא הוא, ואע"ג דקתני נמי ארוסה דמיירי וודאי בתבע לכנוס, ונימא דחדא דומיא דאידך קתני, דאיכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא, ולא אתיא מתניתא למימר אלא דבכולהו איכא מרד, והא לאו היכריחא הוא אלא בדשמואל דקאמר כותבין אגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, דהא וודאי מדקאמר כותבין אהא ואין כותבין אהא, וודאי לא סגיא ליה אלא חדא, דומיא דאידך כדפרישי' לעיל, אפילו הכי מחוורתא דמילתא כדפרישנא דכולה מתניתא בתבע ליבם.
ואיכא מאן דפליג ואמר דכי היכי דבארוס בשתובע לגרשה לא הויא מורדת, ה"ה נמי בתובע לחלוץ, דכל תובע לפוטרה והיא אינה רוצה, סברא הוא דלא הויא בהכי מורדת, אלא דאליבא דמשנה אחרונה בלחוד הוא, דכיון דמצות חליצה קודמת, ומצות יבום קרובה לאיסור, רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה, אהא דינא הוא דכפינן לה, דכיון דלא סגיא לה אלא בהכי אמאי לא יחלוץ לה מהשתא כי לא ניחא ליה דאגידה ביה, אבל אליבא דמשנה ראשונה, כיון דאיכא נמי מצות יבום, מצות חליצה במקום גט קיימא, וכי היכי דתובע לגרש ארוסתו ואינה רוצה, לא חשבינן לה מורדת, ה"נ תובע לחלוץ, דכל תובע לפטור והיא אינה רוצה אין נזקקין לו, אבל אין הדברים מוכרעין לדחות סברת הגמרא, וטעמא דאמרינן כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, והדבר צריך תלמוד.
והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב דכי קים לן השתא אליבא דמשנה ראשונה, דהוא אליבא דהלכתא, דכי תבע ליבם נזקקין לו, ה"מ בשהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, דאיכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, אבל אלו היתה היא רוצה לחלוץ, אין נזקקין לו. וכ"ת אם כן דכוותה נמי הא דאמ' ר"י אליבא דמשנה אחרונה בשאינה רוצה לחלוץ ולא ליבם, ואם כן אפילו כי אמרינן דמצות חליצה קודמת, כיון דהיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו, אמאי אין נזקקין לו, לימא כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי. יש לומר אפילו הכי כיון דמצות חליצה קודמת, וכי קא תבע ליבום שלא כדין תבע, אין נזקקין לו כלל.
ולפי שיטתו נראה שהוא סובר דאליבא דמשנה ראשונה תבע לחלוץ נמי נזקקין לו, דכיון דאיהי אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, מה לי הכי מה לי הכי, הא וודאי איכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, דהכי ליכא למימר כולי האי בשלא בדין קא תבע, דהא בדידיה תלא רחמנא. וכן הוא מפרש דרבי פדת משמיה דרבי יוחנן תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו, תבע לחלוץ והיא אינה רוצה ג"כ לא בזו ולא בזו נזקקין לו, ומקשינן עלה מאי שנא הא מהא, דהא בתרווייהו איכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי, ולא מצי לתרוצי דתבע ליבם והיא רוצה לחלוץ קאמר, דדומיא דאידך נקיט עליה מה אידך בתובע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בחליצה ולא למיאון, אף בתובע ליבם נמי שאינה רוצה לא בחליצה ולא ביבום, דאי לא תימא הכי, למה לי דנקט תובע לחלוץ כלל, כולה הוה יכול למינקט' בתובע ליבם, ואם היא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזקקין לו, ואם היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו, אלא כדכתיבנא, ולבסוף כי מוקמי לה אליבא דמשנה אחרונה, מפרשינן לה דה"ק תבע ליבם והיא אינה רוצה לחלוץ ולא ליבם, אין נזקקין לו, דכיון דשלא כדין תבע, תבע לחלוץ, נזקקין לו, אע"פ שהיא רוצה ליבם, דכיון דמצות יבום קרובה לאיסור, רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה, ואיכא למימר נמי כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, ומוקמינן לברייתא ושמואל תרווייהו בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, ומתניתא כמשנה ראשונה, ודשמואל כמשנה אחרונה.
ואם תאמר אם איתה כדקאמר רבינו ז"ל לוקמינהו לתרווייהו אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא, ומתניתא בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לפיכך נזקקין לו, ודשמואל בתבע ליבם והיא רוצה לחלוץ, לפיכך אין כותבין אגרת מרד עליה, דליכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, דהא לא אגידה ביה, שהרי רוצה לחלוץ. איכא למימר דאי משום הא, לא איריא, דלפום האי שיטתא לא סגיא בדלא אתיא דשמואל כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא, ממאי מאידך דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו כו', ולפום האי שיטתא תבע הוא מאי ניהו, בשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, בין שהוא תובע לחלוץ או ליבם הרי היא אינה רוצה לא בזו ולא בזו, ודכוותה נמי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, ובהא אמאי אין נזקקין לה, הא וודאי יכולה למימר בעינא חוטרא לידא ומר' לקבורה, דאע"ג דמעיקרא הוה משמע לן הכי תבעה היא, והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, הא פרישנא דאמסקנא כיון דמשמע לן טעמא דבאה מחמת טענה וודאי לא קיימא, אלא וודאי דשמואל כמשנה אחרונה, וה"ק תבע הוא לחלוץ אע"פ שהיא רוצה ליבם נזקקין לו כדאמרן, דלמשנה אחרונה כיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה וכפינן לה דלא תהוי אגידה ביה, ודכוותה תבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם, אין נזקקין לה, דבדידיה תלא רחמנא.
ומחוורתא כלישנא קמא, דלא שני לן כלל בין שומרת יבם לארוסה, והכי צורתא דשמעתא אלא וודאי כי היכי דארוסה חשבינן לה מורדת כשתבע לכנוס והיא אינה רוצה, ה"ה לשומרת יבם כדכתיבנא. הילכך כללא דמילתא אליבא דהילכתא דתבע ליבם אע"פ שהיא רוצה לחלוץ נזקקין לו, (נ"א, אפי' לחלוץ אינה רוצה נזקקין לו), ואפשר דה"ה לחלוץ, אבל תבעה היא, לעולם אין נזקקין לה, אלא אם כן הוא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, והא דכולי עלמא היא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה, דבדידיה תליא מילתא אי בעי [ל]חלוץ אי בעי ליבם, למשנה אחרונה בהדיא איתא הכא דאמר שמואל תבעה היא אין נזקקין לה, ואי בשאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ליתה, דהא מציא אתיא מחמת טענה, אלא וודאי בשרוצה באחת מהן וכדאמרינן דברשותיה תליא מילתא, ואליבא דמשנה ראשונה נמי דהוא אליבא דהילכתא, אמרי' לה ביבמות [ל"ט ע"ב] משמיה דרב דאין כופין אותו, אלא דהיא קודמת למצוה, וכי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך יבם, דבדידך תלא רחמנא, אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מיבם, ואי לא ניחא לך חלוץ, ורב יהודה נמי אמר אין כופין. וההיא עובדא דאמרינן לקמן [קי"א ע"א] בההוא גברא דנפלה ליה יבמה ביה חזאי, ואתא לקמיה דר' חנינא, ואמר ליה מהו למיחת ליבומי', אמר ליה אחיו נשא א"י, אמר ליה ברוך המקום שהרגו, ירד אחריו. לאו משום משנה אחרונה, אלא שהיו חוששין שמא לא תעלה עמו וירד להשתקע עמה. אבל ההיא דתני התם בר קפרא [יבמות ק"ט ע"א] לעולם ידבק אדם בשלשה בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים, הא וודאי אתיא כמשנה אחרונה, והכא איתא התם בדוכתא בפרק ב"ש דבר קפרא אתיא כאבא שאול, דתניא אבא שאול אומר הכונס את אשתו לשם נוי לשם דבר אחר כאלו פוגע בערוה, אבל לרבנן לעולם ידבק ביבום והיא מצוה מן המובחר, ומיהו אע"ג דאמרי' תבע ליבם נזקקין לו, אבל היה יבם שאינו הגון, אין נזקקין לו, והכי אמרי' התם ביבמות [ד' ע"א] מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה, שנאמר כי ישבו אחים יחדיו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו, ומהכא איכא למשמע להו תרווייהו, דכי הוי הגון חוסמין לה וכופין אותה ליבם, וכי לא הוי הגון אין כופין אותה, כדאמרינן התם ודברו אליו שמשיאין אותו עצה ההוגנת לו, ובפ' מצות חליצה [ק"ו ע"א] אמרינן ההיא אתתא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא אמר לה בתי עמדי (ליה), אמרה ליה אימ' ישיבתה זו היא עמידתה [וכו'], ממונא הוא דחזא לי' ובעא למכלייה מינה, אמ' לה בתי לא ניחא לך, אמר' לי' לא א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה. וכן [איתא שם] בת חמו' דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה ועבדו לי' הכי, אלמא במקום יבם שאינו הגון לה אין כופין אותה, וכן הלכה.
<h2>דף סד:</h2>
ונותן לה מעה כסף לצרכ', ואם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה. לאו למימרא דכל כמינה דלא יהיב לה מעה כסף, דאם כן מאי אהנו רבנן בתקנתייהו, דהא קיימא לן כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה [לעיל נ"ח ע"ב], ואם כן דברשותה נמי תליא מילתא, כל חד וחד מצי מעכב, הא תו מאי תקנתא היא, אלא אפשר דלא קאמר אלא דאלו שתקי, מסתמא כל אחד ויתר לחבירו, ולא יכלי בתר הכי חד מנייהו למתבע חבריה, ולא נהיר. ואפשר דקמ"ל דאע"ג דקאמר לעיל דהיכא דלא יהיב לה מזוני, שקלה להו לכולהו מעשה ידיה במזונותיה בין עיקר מעשה ידיה בין מותר, כדתנן [שם] המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת, ה"מ במזונהא, אבל לצרכ' אע"פ שאין מעלה לה כלום, דהיינו מעה כסף, אינה רשאה ליטול אלא מה שכנגדן דהיינו מותר, אי נמי עיקר מעשה ידיה אליבא דמאן דאמר מעה כסף תחת מעשה ידיה, וצ"ת.
מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש כו'. הכא נמי צא מהם מחצה לחנוני. והשתא הוה לי' דרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר ככר בפונדיון לוג, והיינו ששה בצים, וחצי' דהיינו שלש בצים לבית המנוגע, וחצי חצי' דהיינו ביצה ומחצה לפסול בה את הגויה. אבל לרבי שמעון הככר שלישית הקב, שהוא ח' בצי', חצי' ד' בצים לבית המנוגע, וחצי חצי' דהיינו ב' ביצים לפסול כו'. אשתכח דשיעורא דר' שמעון נפיש, שהרי ככר שלו גדול משל ר' יוחנן בן ברוקא, אבל לענין עירוב אכתי דר"י בן ברוקא נפיש, דהא דר' יוחנן בן ברוקא הוי לוג, דהוא ששה בצים, ודר' שמעון שתי ידות של ככר של שמנה בצים, והיינו חמשה בצים ושליש. וקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא, כדאמרי' התם [שבת קי"ח ע"א] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאים בסלע מזונו ליום ולילה, והא כתיבנא לה במסכת עירובין בס"ד.
אי הכי שיתסרי הויאן. וכמאן דאמר אכילה ממש שבסרי הויאן.
<h2>דף סה.</h2>
אמרה ליה לך לחבוריך ולחברוריך. פירש"י ז"ל שלא אתבזה על הבריות, וכן עיקר, שאין לפרש להנשא, דהא רב יוסף הוא דאמר לעיל בפרק נערה שנתפתתה [נ"ד ע"א] כיחלה ופרכסה אין לה מזונות, וכל שכן ניפייסה להינש'. ומיהו הא אמרינן לעיל דלית הלכתא הכי, ולא הפסידה מזונות אלא התובעת כתובתה.
הא דאמרינן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה. כלומר שאין דרך בנות משפחתה לישן בכר וכסת, ולא בנות משפחתו, דאלו הוה אורח' דידי', הא קיימא לן [לעיל מ"ח ע"א] עולה עמו ולא יורדת עמו.
<h2>דף סה:</h2>
גמ' מאי אוכלת רב הונא אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש. ורשב"ג נמי ס"ל תשמיש, וכדרבא דאמר בבית אפל מותר. ותמיהא מלתא לענין תשמיש מאי פלוגתא איכא, והתנן לעיל [ס"א ע"ב] עונה הראויה. ומסתברא למימר דרובא דעלמא דינייהו כפועלים דתנן שתים בשבת, והני מילי בעלמא, אבל במשרה את אשתו על ידי שליש, כיון דלא שכיח גבה, אין עונתה אלא אחת בשבת, דהא ברשותה הוא, והיא קבלה עליה לעמוד על ידי שליש, דבלאו הכי לא כל כמיניה כדאיתה בירושלמי [פ"ז ה"א], וכדבעינן למימר קמן, וכיון שכן הרי זה כאלו נתרצית לכך שלא תהא עונתה אלא אחד בשבת, ורשב"ג סבר דמשלים לה לאידך ביום שבת, אבל בעלמא לא כל כמיניה אלו עבדי הכי לא יצא ידי חובה, וזה נראה נכון.
מתני' מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחייה. איידי דתנא בפירקין דלעיל [ס"ד ע"ב] ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה, מעשה ידיה שלה, ומה היא עושה לו, תנא בתריה מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ואשמעינן דבירושתה דנפלה לה, דהיינו נכסי מלוג, הוא אוכל פירות בחייה, אבל לא אשמעינן השתא דיורשה, דהכא לאו דוכת', והא תנינא כמה זימני בעלמא, והא מילתא פשיטא הוא.
בשתה ופגמה שלה. אבל צער וריפוי ושבת לא תנא, דצער מלתא פשיט' הוא טפי מהני, דצער גופא דידה הוא. רפוי נמי דרופא בעי למיהו[י]. שבת נמי בכלל מעשה ידיה, ודמאן דהוי מעשה ידיה, שבת נמי דידיה הוא.
<h2>דף סו.</h2>
גמ' ה"ג כי אתא רבין אמר בהעדפה כו'. אמר רב פפא ומציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ואיכא נוסחי דכתיב בהו והא כי אתא רבין ומפרק רב פפא ומציאת' כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ולא נהירא, דמעיקרא מאי סבר כי משמע לי' דמציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמי, ומאי טעמי' דרב פפא דאמר כהעדפה שעל ידי הדחק דמי.
ה"ג בגדו לית ליה זילותא אשתו אית לה זילותא. פי' בגדו לית ליה זילותא לבגד, ואע"ג דגופיה מיתזיל מחמתיה, כיון דבגד גופיה לאו בר בשת הוא לא מיחייב, דהא איהו לבגד בייש, אבל אשתו אית לה זילותא ובת בשת היא. ואכתי קשיא לן איהו אמאי שקיל בבשת דידה ומאי שנא מעני בן טובים. ומהדרינן התם לאו גופיה אשתו גופיה הוא.
הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ואע"פ שנשתעבד לאחיו בקנין, אינו חייב לזה מפני זה הטעם, ואם רצה ליתן לו, הרי זה (כפסו') [כפוסק] עמו מתחלה. אבל אם מת לאחר שנשאת, וודאי הוא חייב ליתן מה שפסק, שכבר זכה בהם הבעל, אבל האחין חולקין בהם, [מפני ש]היבם (ש)אינו זוכה בראוי כבמוחזק.
פסקה להכניס לו אלף דינרין הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. פירש"י ז"ל לפי שדרך הנועדים במזמוטי חתן וכלה שהן שמין את הבגדים שהיא מכנסת לו יתר מכדי דמיהן חומש.
ושום במנה ושוה מנה. שאם אמרה לו שתכניס לו שום במנה, ומה שהכניסה לו הרי הוא שוה מנה אפילו בשוק, שנמצא שלא הוסיפו השמאין יתר מן הראוי, אין לו אלא מנה, שהרי הכניסה לו כמה שאמרה. הילכך הא דאמרי' הוא פוסק פחות חומש, לא אתיא אלא מסתמא דסתמא דמילתא הכי שיעורא והכי אורחייהו דשמאין דמוספי חומש, אבל כל היכא דחזינן דשווי טפי אינו פוחת אלא לפי דמיו. ומיהו הא איכא למשמע מינה שאם אמרה להכניס לו שום מנה, אינה חייבת לו להכני' אלא פחות חומש, ועליו לקבל בכך, אבל אמרה לו שום במנה, כלומר שתכנוס לו שום כדי שיכתוב לה בכתובתה מנה, נותנת לו שלשים ואחד סלעים ודינר יתר חומש כדי שיהו דמיהן הראויין מנה.
<h2>דף סו:</h2>
מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש. כלומר אם שמו אותה בבית החתן לאחר שנשאת, ומשל החתן שמין אותה, פוסק פחות חומש, שאף הן שמין אותה יתר מכדי דמיהן חומש. אבל בירושלמי [ה"ג] אמרו מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש, אמר ר' יוסי בר' חנינא שמו דעתה של אשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש, שמו דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותן באחד ומחצה, פי' שמן הדין בין באלו בין באלו כלומר בין בכספים בין בכלים ראוי לעשות דבר הנכון ויעמדו לאחריות כתובת', ולפיכך תקנו חכמים בכספים שישא ויתן בהם והוא שיוסיף, ותקנו בכלים שישתמשו בהן בתוך הבית והוא שתפחות היא חומש ומקבל אחריותן עליו. וסברא דגמרא דילן נמי הכי משמע מדקאמרי' [ס"ז ע"א] הכניסה לו זהב שמין אותו והרי הוא בשווי', לומר שסתמו לעשות מהן תכשיטין ואינו רשאי לשאת ולתת בו, וכן אינו פוחת חומש לפי שהזהב אינו פוחת בתשמיש שמשתמשין בו. ומדאמרינן נמי [שם] מאי לאו בכלים של כסף דפחתי, לא בכלים של זהב דלא פחתי, אלמא דטעמא דהוא פוחת חומש לפי שהן פוחתין בתשמישין. ולפום האי שיטתא אית לן לפרושי שום במנה ושוה מנה, שאמרה לו לשון זה, אין לו אלא מנה, משום דמשמעות' דהאי לישנא הוא שתכניס לו שום כדי שיכתוב לה בכתובתה מנה ויהא שוה השום מנה, אין לו אלא מנה, שכבר התנת עמו, אי אמרה ליה שום במנה סתם, נותנת לו שלשים ואחד ודינר.
מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש. פר"ח ז"ל שאם הוא הכניס לה שום משלו, שהוא חוזר ומקבלתן עליו, אף בזה פוסק פחות חומש, שבכולן אינו רשאי למכור בהם. וכן אמרו ביבמות [ס"ו ע"ב], ואף באלו שמו דעתה שרוצה לכלותן ולפחות חומש.
ובגמ' אמרינן אמתני' תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא. ופירש"י ז"ל שומא רבה היינו כנגד השום דקאי אאלף דינרין, ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר, וליתי' להאי פירושא, דאם כן אכתי איכא שומא רבה אחריתי דהיינו ובארבע מאות נותנת לו חמש מאות. אבל מחוורתא כדגריס רבינו חננאל ז"ל איפכא תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה, ופי' שומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר, ושומא רבה ובארבע מאות נותנת לו חמש מאות, אבל כנגד השום הוא פוסק פחות חומש. האי כללא הוא.
תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה. פיר' שומא דידה שום במנ' ובארבע מאות, וקתני שומא דידי' מה שחתן פוסק, והא אתי' שפיר לפום פר"ח ז"ל.
פסקה להכניס לו כספים כו' עד רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה. פי' אכולה מתני' קאי, והכי תניא בתוספתא [פ"ו ה"ד] ר' יוסי אומר מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים הכל כמנהג המדינה. ואפשר דרשב"ג פליגא את"ק. ואם איתא ליכא לפרושי הכל כמנהג המדינה מנהג קבוע שהתנו כן בני העיר ביניהם, דבהא ליכא מאן דפליג, דכיון דהכי הוא וודאי במנהג תליא מילתא. וליכא לפרושי נמי בעיר חדשה ובהכי פליגי, מדקאמר הכל כמנהג המדינה, אלמא לא קאמר אלא דאיכא מנהג. וליכא לאוקומ' אלא בעיר ישנה שאין בה מנהג קבוע, שהתנו כן ביניהם, אלא שנהגו כן בעצמן, ובהא פליגי דת"ק סבר אזלינן בתר דינא, ורשב"ג סבר אזלינן בתר מנהגא. אי נמי אפשר דלא פליגי כדאשכחן דכוותא בתלמודא דלא פליגי במסכת' שבת בפרק אלו קשרים [קי"א ע"ב] ר' אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה, ולאו דפליג את"ק כדאיתא התם, ובמסכת' יום טוב [כ"ג ע"ב] רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין, ואם איתה רשב"ג מנהג קבוע קאמר, ואשמעינן בכי הא מנהג מבטל הלכה. ומיהו לישנא דמתניתין מכרע כלישנא קמא למימרא דלאו מנהג קבוע קאמר, מדקתני מקום שנהגו שלא לפחות מן השום, דבכל דוכתא דקתני כי האי לישנא מקום שנהגו, לאו מנהג קבוע קאמר, אלא שנהגו כן בעצמן, כדאמרי' בבבא בתרא [ב' ע"א] מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים כו', ואפילו הכי אפשר דהא דרשב"ג לא פליגא, ות"ק עיקר דינא קמ"ל ובעיר חדש' דליכא מנהג כלל, והכי סברא דרבואתא ז"ל דפסקי הילכת' כרשב"ג.
פסקה להכניס לו כו'. היינו פוסק כנגדן כו' עד וצריכ' דאי אשמעינן עיסק' רבה כו'. אבל אשומא רבה ושומא זוטא ושומא דידיה ושומא דידה לא קאמר אצרכתא, דהא פשיטא מילתא דלא אתיא חדא מאידך.
והחתן מקבל עליו כו'. מאי קופה כו' עד בירושלים. איכא נוסחי דכתיב בהו בעא רב אשי שבת ראשון או כל שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש. ואפשר לפרש דה"ק אם יש לה להסתפק מאלו עשרה דינרין שנותנין לה לכל מנה ומנה שבת ראשון ולא יותר, ונפקא לן מינה לענין מעה כסף שהוא נותן לה לכל שבת לצרכה, דלהשבת ראשון לא יהיב לה, דהא אית לה הני, והיינו דמספק' לן אי אית לה לשבת אחת ומכאן ואילך חוזרת לדינה וחייב ליתן מעה כסף או אם יש לה להסתפק בהן יותר. ותו איבעיא לן חדש ראשון, כלומר אם יש לה להסתפק בהן חדש ראשון או כל חדש וחדש. אבל אם תמצא לומר כל חדש וחדש תו לא איבעיא ליה, עד אימת, דהא פשיטא ליה דכיון דאמרת טפי מהכי דוודאי אית לה לאיסתפוקי מינייהו לפי חשבון מעה כסף לכל שבת, ולא אמרו עשרה דינרין לכל מנה אלא להקדים לה, הא בעלמא אינו נותן לה אלא של אותה שבת בשבת.
<h2>דף סח.</h2>
מר עוקבא הוה לי' ההוא עניא בשיבבותיה כו' עד בטלי כסף או בטלי זהב. והאי דלא עייפינהו ושדרינהו ניהליה כי ההוא דלעיל, דמפונקתא כולי האי ליכא.
אמר היינו דאמ' ר' אלעזר בא ונחזיק טובה לרמאין כו' עד כאן קודם שיבא לידי גבוי כאן אחר שיבא לידי גבוי. פירש"י ז"ל דההי' דאין מחייבין אותו למכור את ביתו וכלי תשמישו, בשבא עכשיו להתפרנס בתחלה מקופה של צדקה, וההיא דאמרי' היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בשכבר נתפרנס מקופה של צדקה שלא כדין וחייב לשלם, והרי זה כפורע חובו. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל פירש דההיא דאין מחייבין אותו למכור אתיא קודם שיבא לידי גבוי, דלענין לקבל מתנות עניים מכיון שאין לו מאתים זוז חוץ מביתו וכלי תשמישו רשאי לקבל, אבל לענין להתפרנס מקופה של צדקה אהא תניא הי' משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף. עוד אפשר לפרש דתרווייהו להתפרנס מקופה של צדקה, אבל מתני' בבית וכלים שהיו לו קודם שיבא לידי כך, דכיון שכבר היה משתמש בהן אין מחייבין אותו למכרן, אבל מתניתא בבית וכלים שזכה בהם אחר כך, כלומר אחר שבא להתפרנס מן הצדקה, ובהא וודאי אמרי' היה משתמש בכלי כסף כו'.
מתני' יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה כו' עד אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. פי' שמין את הנכסים ורואין שכנגדן היאך ניזונות ומפרנסות ונותנין להן, וכן אמרו בתוספתא [פ"ו ה"א] כיצד הבנות ניזונת ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרי' אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם אלא רואין שכנגדן היאך ניזונת ומתפרנסות ונותנין להם, ר' אומר כל אחד ואחד [נוטלת] עישור נכסי, ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשני' כדרך שנתן לראשונה. ומסתברא דשלש מחלוקת בדבר, רבנן ור' ור' יהודה, רבנן סברי דבתר שומא דנכסים אזלינן לעולם, ר' יהודה סבר דהיכ' דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדאן דעתא דאב, היכ' דליכא אומדנא אזלינן בתר שומא דנכסי, דהא ר' יהודה לא אפליג במתני' אלא אי איכא אומדנא, ור' סבר דהיכא דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא, היכא דליכא אומדנא יהבינן לה עישור נכסים.
גמרא אמר שמואל לפרנסה שמין באב. פי' ר' חננאל ז"ל דלא אזלינן בתר שומא דאב להוסיף על עישור נכסי, דאמרינן לעיל בשלהי נערה שנתפתתה [נ"ב ע"ב] ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסי. ואיכא דסבור מינה דלא קאמר רבי' ז"ל אלא אליבא דר' יהודא ואליבא דהלכתא, ואקשו עלי' מהא דמותבינן מדתניא הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומרין אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם, ואם איתה מאי קושיא, לימא לי' דהכי קאמר אין אומרין אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם להוסיף על עישור נכסי, אלא שמין את הנכסים ונותנים להם לפי שומות הנכסי' כמה שהוא אפילו היה יותר מעישור נכסי, דעד עישור נכסי הוא דאזלינן בתר אומדנא, אבל מכאן ואילך אי איכא שומא דנכסי יהבינן לה. ומיהו ליתא, דרבי' ז"ל בין לר' יהודא בין לרבנן אמרה, דאליבא דכולי עלמא בין למאן דאזיל בתר אומדן דעתא דאב בין למאן דאזיל בתר שומא דנכסי, לא יהבינן לה טפי מעישור נכסי לעולם, הילכך מאן דקא מותיב שפיר מותיב מדקתני אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם, אלמא לא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב כלל, דהא תרווייהו שוו להו אהדדי, ובשומא דנכסי נמי לא אזלינן אלא עד עישור נכסי, וקאמר דאפילו בהכי לא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב, ובוודאי בדאיכא למיקם עליה קאמרי', מדקאמר דלא אזלינן בתרא, דאי בדליכא למיקם אדעתיה לא צריכא למימר, אלא וודאי דכי קאמר דלא אזלינן אלא בתר שומא דנכסים. תו אקשו עליה מדתנן וחכמים אומרים פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, ומהדרי' לי' לר' יהודה מהא למימרא דלא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב, דזימנין דהוי עני והעשיר ובצרת לה מדינא, וזימנין דהוי עשיר והעני ומפשת לה נמי, אלמא דמאן דאזיל בתר אומדן דעתא דאב בין להוסיף בין לגרוע קאמר', וכדאמרי' לעיל מאי מעילויא מעילויא דאב, וכדשמואל דאמ' שמואל לפרנסה שמין באב. וליתה להאי נמי, דוודאי שמואל בין להוסיף בין לגרוע עד עישור נכסי קאמר, ואהא קאמרי רבנן פעמי' שאדם עני והעשיר או עשיר והעני ואמרינן נמי מעילויא דאב, ואנן לא אמרי' אלא שלא להוסיף יתר מעישור נכסי. ומיהו סתמא דמלתא לאו הכי משמע, אלא דלעולם אזלינן בתר אומדנא, ואי מההיא דלעיל דאביי ורבא, התם אורחא דמלתא עד כמה הוא דאמרי' ואפי' מחיים דאב. ואיכא דמסייע לי' מדאמרי' לקמן מעשה ונתן לה ר' אחד משנים עשר בנכסי', הרי שלא שמענו אלא לפחות, ולא שמענוה אינה ראיה, דמעשה שהיה כך היה. אבל בתוספות [לעיל נ' ע"ב ד"ה ומאי] הביאו ראיה מהא דאמרינן התם במסכ' גיטין [נ"א ע"א] והא פרנסה מיקץ קיצא, והא משמע כדקאמר רבי' חננאל ז"ל דלעולם לא הויא טפי מעישור נכסי, והיינו דאמר דקיצא. ולית', דלדידן נמי פרנסה מיקץ קיצא, ואי אמידניה קא קיצא, ואי לא אמידניה נמי מסתמא עד עישור נכסי מיקץ קיצא. אבל וודאי דלעולם אזלינן בתר אומדן דעתא דאב בין להוסיף בין לגרוע. והוא הדין נמי ליתן לה עישור נכסי מן המטלטלין, אע"ג דמדינא לא הויא אלא ממקרקעי, אי אמידנ' בהכי דאכולי מלתא אזלינן בתר אומדן דעתא כדאמרי רבנן [לעיל נ' ע"ב] מחטי דעליא' ואמרינן פרנסה הואי, ומאי מעלי' מעילוי' דאב, ולא אמרו הלכה בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא בדלא אמידני', ויהבינן לה עישור נכסי מדינ', ולית לה אלא ממקרקעי, הא אמידני' לכל מילי אזלינן בתר אומדנא, והכי הלכתא. והני מילי לפרנסת הבעל, אבל למזוני ולבוש' וודאי בתר שומא דנכסי' אזלינן.
אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. קשיא לן ולמה לו למיתב עלה מהאי דיוקא, והא פשיטא מילתא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא, מדר' יהודה דאזיל בתר אומדנא ופליגי רבנן עליה. יש לומר דאי לאו הכי הוה אמינא דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא, ולא פליגי עליה דר' יהודה אלא למימרא דליכא למיזל בתר ההיא אומדנא דשמא לא היו נכסיו אחר כך כאותה שעה, אבל אלו היינו יודעים נכסיו של אותה שעה ושל עכשיו, וודאי אזלינן בתר אומדן דעתו לפי הנכסים של אותה שעה ושל עכשיו, ומשום הכי מכריחנן דוודאי לאו עני ועשיר בנכסי קאמרי', והשתא וודאי הויא תיובתא.
<h2>דף סח:</h2>
טעמא דקטנה הא גדולה ויתר'. פירש הא גדולה נערה דבת מחילה ואע"פ שלא בגרה, אבל ליכא לפרושי הא גדולה בוגרת, דאם כן מאי קושיא, דהא ר' לא אמר אלא בגר או נישואין, אבל בוגרת ונישאת לא אמר, אלא וודאי הא גדולה נערה קא אמרי'.
לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי הכי נמי מסתברא כו' עד הא דלא מיתזנא מינייהו. ולענין הלכתא קיי"ל דאי לא מיתזנא מינייהו בגרה או נישאת צריכא למחות, אבל היכא דמיתזנא מינייהו אינה צריכא למחות אלא בבגרו' ונישואין, אבל באחד מהם אינה צריכא למחות. ומיהו היכא דלא מיתזנא מינייהו ובגרה ומיחת נראין דברי' שהיא צריכא למחות שנית בנישואי', ואם לא עש[ת]ה כן מחלה, מכיון שדינ' שתפסיד באחד מהם כלומר בבגרות או בנישואין בלא מחאה. תדע דהא ניזונת שלא הפסידה בבגרות בלבד ודינה כאלו מיחת, ואעפ"י כן אלו נשאת ולא מיחת הפסידה, ומיהו בגרות ונישואין שמפסידין בכל מקום בלא מחאה לא אמרו אלא נישואין אחר בגרות, אבל לא בגרות אחר נישואין, שאין אחר נישואין כלום שכבר זכה בהם הבעל, ומידו היא זוכה אחר כך והרי הוא כחוב דעלמא, ואפילו נתאלמנה כשהיא קטנה, שכל זמן שלא מיאנה הרי היא כאשת איש לכל דבריה.
תניא האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה כתנאי כתובה. פי' דמזונות הבת הרי הן תנאי כתובה ותנאי ב"ד ולאו כל כמיניה למעקריה, אבל פרנסה אינה תנאי כתובה אלא דבר הראוי ואפי' בדעתו הן שמין לה, וכיון דגליא דעתי' דלא ניחא לי' למיתן לה כלל לא יהבינן לה. ואיכא דגרסי איפכא, ומפרשי דמזונות דלא חייל חיובייהו עלי' אלא אחר מיתה, כיון דאתני עלייהו מחיים שומעי' לו, אבל פרנסה דאפי' מחיים איתה, לאו כל כמיני'. וליכא, דפרנסה מחיים לא הוי חובה אלא מצוה, וקיימא לן נמי [לקמן ס"ט ע"א] דבעלת חוב דאחי הויא, אלמא עיקר חיובא לאחר מיתה. ותו מזוני דאינון תנאי ב"ד, וודאי ליכא למימר דכל כמיניה למיעקריה. ורבינו האיי גאון ז"ל גורס כן, ופירשה במתנה עם אשתו בשעת נישואין, ובמזוני הוא דשמעינן לי' דזכותה הוא והרי היא יכולה למחלו, אבל לא בפרנסה דמצוה דידיה הוא ולאו מידי דזכותה דמיתלי כלל במחילה דידיה, ותפוש לשון ראשון.
<h2>דף סט.</h2>
והלכתא כר' באחין ששיעבדו בין מכרו בין משכנו דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות כדאמרי' לעיל [ס"ח ע"ב] והא מעשים בכל יום מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ובאידך דמי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה לגבות שני' עד שמת הבן, קיי"ל כר' יוחנן דאמר שני' ויתרה, כיון דאיכא רווח ביתא מהני נכסי', ולאפוקי מציאה וכדמוכחא סוגיין כוותי', ותרווייהו איתנהו דלא שייכן להו אהדדי כדפרשי'.
ואם איתה נימא לי' מי אמרה. כלומר ואם איתה דלא שמיע ליה, דאי הוה שמעי לי' הוה מקבל לה, כי אתי ר' חנינא למפשטא מהא נימא לי' מי אמרה, אלא וודאי שמיע לי' ולא סבירא לי'. ומהדרי' שאני התם דאיכא רווח ביתא, כלומ' לעולם לא שמיעא לי' דאי הוה שמיעא הוה מקבל לה, ודקא קשיא לך אם כן נימא לי' מי אמרה, היינו טעמא משום דלא אכפת לי' דלא שייכא בהדי דידי' כלל, דשניא הא דר' יוחנן דאיכא רווח ביתא, הילכך לא איכפת לי' לאהדורי עלה כלל.
ואף אמימר הדר בי' כו' עד וחזיתי' לדעתי' דאי בעו לסלוק' בזוזי הוו מסלקי לה דשמעי דהוו קא אמרי לה אלו הוו לן זוזי סליקנך בזוזי. הא מלתא לא אתיא כפשטא, דמאי ראיה יש מהא דקא אמרי, אלא מסתברא דאינהו הוו בעי לסלוקא בחדא ארעא, ואמרי הא כטעמייהו דדינא גבייהו כיון דאלו הוו בעי לסלוק' בזוזי הוו מסלקי לה ואשתיק ולא אמר להו ולא מידי, והיינו ראי'.
אמר רב אשי כי הוינן בי' רב כהנא הוה מגבינן ואפילו מעמלא (כל) דבתי. איכא דמפרש שהיה מגבה לה עישור משכירות הבתים מלבד עישור שמגבה לה מגוף הקרקעות, דשכירות מכירה ליומי' הוא, וכי היכי דאלו מכרו קרקע אחד נוטלת עישור דמיו, הכי נמי הכא נוטלת עישור של שכירות עצמה. ולא נהיר דאלו מכרו קרקע לפירו' לזמן, מכיון דלית לה מפירי מי אית לה מדמי פירי, הא וודאי לית לה. אלא וודאי עיקר פירושא משכירות הבתים ששכר האב, ולא הספיקו לפרוע השכר עד שמת האב קודם שהגיע זמן הפרעון, דכיון דקיימא לן [ב"מ ס"ה ע"א] דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף, הוה לי' כפירות המחוברין וצריכין לקרקע שהן כקרקע, ומשום הכי אית לה מינייהו, וזה נכון.
<h2>דף סט:</h2>
מתני' המשליש מעות כו'. אילימא קטנה מן הנישואין איכא בינייהו. כלומר אפילו קטנה, דבגדולה נמי וודאי פליגי כדמוכח בהדי', ובמסקנא אמרי' דגדולה הויא, והלכתא כרבי מאיר.
<h2>דף ע.</h2>
מתני' המדיר את אשתו מלהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה. פירש"י ז"ל דאלו אתשמיש לא חאיל נדריה דמשעבד לה, אלא אנכסיו כדאיתא בגמרא, והיינו דקאמר דיעמיד פרנס. וקשיא לי דהא אוקימנא בגמרא בשהדירה כשהיא ארוסה ונישאת, וכיון דכן הא חאיל לי' נדרה אתשמיש נמי, דהא ההיא שעתא דאדר' לא הויא משועבד לה. ואפשר דכיון דלא קאי ההוא פירוקא לא אכפת לן. אבל בירושלמי [ה"א] אמרינן תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה שתי שבתות או שבת אחת, והכא אתמר הכין, תמן במדירה מגופו, ברם הכא במדירה מנכסיו. ולא נהיר מאי קאמר, אי קאמר דהכא במפרש שאינה מדירה אלא מנכסיו, אי נמי דאפילו בסתם, ולא משתמע נידריה מסתמא אתשמיש, אלא אנכסי.
והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה [דמפקע ליה לשיעבודיה] הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקע ליה לשיעבודיה מינה. קשיא לן דהא לעיל [נ"ט ע"ב] אמרי' דקונמות קדושת הגוף, ובדין הוא דמיפקע שיעבודי' מינה, אלא דרבנן אלמוה לשיעבודי' דבעל. ויש לומר דכי היכי דאלמוה רבנן לשיעבודי' מינה אלמוה רבנן לשיעבוד' מיני'.
<h2>דף ע:</h2>
אלא מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך כו' עד באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. ואפילו אליבא דרב הונא דקסבר מזונות עיקר, יכול ליתן לה מעשה ידיה שהיא חייבת לו בדמי מזונות, ואם אינה מספקת משלים לה, ואם מספקת פטור בכך, דהשתא וודאי אליבא דכולי עלמא מפרקינן לה ואפי' לרב הונא. תדע מדאמרי' ואם איתה לדרב הונא, ואלו האי פירוקא לא אתי לדרב הונא, מאי קאמר אם איתה, פשיטא דליתה, דהא מתני' תיובתי', אלא וודאי אליבא דכולי עלמא קא אמרינן. וכולה סוגיין נמי אליבא דכו"ע בין לרב הונא בין לריש לקיש, ומאי דמקשי' נמי אי הכי פרנס למה לה, ומתרצינן בדלא ספקה, אתיא נמי אפילו אליבא דריש לקיש, ואפי' לריש לקיש בשאינה מספקת חייב לה במזונותה, ולא פליגי [להו] ריש לקיש ורב הונא אלא אם היא יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, אבל דברי הכל שהוא חייב במזונותיה ואינו יכול להפטר, דהא ארוסה שהגיע זמן שחייב במזונותיה ואינו נותן לה מעשה ידי' [שלה] כדמוכח לקמן במכילתין בפרק שני דייני גזירות. וכיון שכן נשואה שחייב במזונותי' מן הדין ועיקר חיוב מזונות עליו שאם אינה מספקת שהוא חייב לה וכן דעת רבינו הרב ר' משולם בן הרב ר' משה ז"ל.
ומדקאמרי' לא תימא נעשה, אלא אימא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. מסתברא דהאי תקנתא לא מיבטל' מסתמא לעולם אלא אם כן [אמרה] בפירוש, וכן נראין דברים.
בדלא ספקה הדרא לה קושיין לדוכתא. אמר רב אשי במספקת לדברים כו' עד שלשים יום לא שמעו אינשי לא זילא בי מלתא טפי שמעו בי אינשי וזילא בי מלתא. פי' להתפרנס מאחר שלא על ידי בעלי ואפילו שלא על ידי הדרה, וכן אמרו בירושלמי [ה"א] דאמרי' אמתני' דקתני יתר מיכן יוציא ויתן כתובה ויעמיד פרנס, ומהדרי' רשות ביד אשה לומר אי איפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, והתנן המשרה את אשתו על ידי שליש, כאן שקבלה עליה, כאן שלא קבלה עליה, נראה שאין רשאי לפרנסה על ידי אחר אלא ברשותה.
ואי בעית אימא בשהדירה כשהיא ארוסה, ארוסה מי אית לה מזוני כו' עד כדשנין מעיקרא. פירש"י ז"ל בשהדירה כשהיא ארוסה דמזוני דידה דרבנן. ואיכא דקשיא לי' אכתי היכי מצי מדיר לה כל כמיניה למפקע ליה לשיעבודא. וי"ל שאני הכא דאפשר בפרנס, וכיון דכן הא דמקשינן לעיל וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה, בדין הוא דיכלינן לתרוצי דקסבר מזונות דרבנן דקיי"ל הכי, והכי נמי סוגיין בכל דוכתא, אלא דשני לי' לרווחא דמלתא ואליבא דכו"ע, ובירושלמי [ה"א] נמי אמרי' וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ואמרי' תפתר כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה. אבל הרב ר' יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל פי' שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמן ואחר כך הגיע זמן וכדמוקמינן לה נמי בשהגיע זמן, ואתיא כאידך נמי דאמרינן שהדירה כשהיא ארוסה ונישאת למימרא דכיון דמקמי דחל שיעבודא דידה עליה אדרה, תו לא חייל עליה שיעבודא, דהוה לי' כמי שהדיר את חבירו מנכסיו ואח"כ הלוהו מנה, שאין ספק שאסור להפרע ממנו.
ומאי שנא עד שלשים יום. השתא הוא דקשיא לן כיון דמוקמינן לה בארוסה, מ"ש עד שלשים, דליכא למימר טעמא דזילותא כשהיא מתפרנסת על ידי אחר, דארוסה בלאו הכי נמי הרי היא מתפרנסת על ידי אחר. ואמרינן עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד שליח שליחותיה, לאו למימרא דבתר הכי לא אשכחן מאן דבעי לפרנסה, אלא אפילו אשכחן נמי תנן דבתר הכי יוציא ויתן כתובה, דסתמא קתני, למימרא דעד שלשים יום עביד שליח שליחותיה כראוי.
עד שלשים יום יעמיד פרנס, ופרנס לאו שליחותי' קא עביד. דקס"ד שהוא ממנה אותו שליח בפירוש. אמר רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד. דלא עביד לי' שליח. ומקשי' וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד, לומר שיהא כאלו ממנה אותו בפירוש ויהא חייב לשלם לו, והתנן מי שהיה מושלך בבור כו', ומפרקינן דלא דמיאן דהכא לא קאמר אלא כל הזן, וכיון דכן אינו חייב לשלם לו מן הדין ואינו יכול להוציא ממנו מן הדין אלא מדעתו.
<h2>דף עא.</h2>
לא שאנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. פי' במפרש, כל שנתן זמן לנדרו ואפילו זמן מרובה, כיון שנתן זמן אין כופין אותו כל שלשים יום, אלא ניזונת על ידי פרנס, אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה, כלומר שכיון שלא נתן זמן לנדרו אלא שנדר לעולם, אין ממתינין לו כלל, שכיון שכן שוב אין דעתה סובלתו דסברה מסנא הוא דסני, ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו, דאפילו בסתם תנן דשלשים יום יעמיד פרנס. ובירושלמי [ה"א] אמרי' אית תניי תני שלשים ואית תניי תני עד שלשים, מאן דתני שלשים מסייע לי' לרב, ומאן דתני עד שלשים מסייע לי' לשמואל, פי' מאן דאמר שלשים מסייע לי' לרב דקאמר במפרש (דאלו) [דמאי] דתנינן שלשים מוכח דבמפרש עסקינן, ומיהו שלשים דתני במתני' לאו דווקא לענין זמן הנדר שהוא נודר, דהוא הדין אפילו טובא נמי כיון שנתן זמן כלל לנדרו כדפרי' לעיל, אלא לענין לומר שאינו רשאי להעמידה על ידי פרנס אלא עד כאן, ומאן דתני עד שלשים מסייע לי' לשמואל למימרא דלא מפקע מיניה דאידך, והוא הדין נמי דלא מפקא מיניה דרב, ורש"י ז"ל פירש בע"א, וזהו הנכון.
ה"ג צריכא דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בהא דאפשר בפרנס אימא מודה ליה לשמואל צריכא. ואי אתמר בההיא בההיא אמר שמואל משום דצערא דתרווייהו הוא אבל בהא דצערא דידה לחוד הוא אימא מודה לי' לרב צריכא. ופירושא דאף על גב דאיתמרא ההיא דלעיל, איצטריכא הא דהכא בין לרב בין לשמואל, והוא הדין דאע"ג דאיתמרא הא דהכא צריכא לההיא דלעיל בין לרב בין לשמואל כדמוכח בהדיא טעמא דאתמר עלה לעיל אמתניתן דהמדיר.
תנן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. פי' שהדירה מנכסיו אם תטעום אחד מכל מיני פירות, דבלאו הכי וודאי לא יכיל למיסרינהו עלה. בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש. דמתני' שהדירה מנכסיו סתם אם תטעום אחד מכל מיני פירות, ולהכי יוציא לאלתר ויתן כתובה. אלא לשמואל קשיא דהא קאמר שמואל דאפי' בסתם לא יוציא. ומהדרי' הכא במאי עסיקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיני'. פירש"י ז"ל וכיון שנדרה היא, תו ליכא למימר בהא תמתין שמא תמצא פתח לנדרה, שהרי היא רוצה לצאת דלא אמרינן וודאי יוציא ויתן אלא מדעתה, וכיון דכן דאיהי בעיא מיפק הא וודאי לא משכח' פתח לנדרה. וקשיא לן דהא אמרינן לקמן [בע"ב] ותתקשט ותיאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לב"ה שבת אחת, ולא אתינן עלה מהאי טעמא, ומהאי טעמא נמי דקא אתינן עלה דקאמרי' הני מילי כי אדרה איהו דסברה מרתח רתח עלאי והשתא מיתבא דעתיה, אבל היכא דנדרה היא ושתיק לה איהו סברה מסנא הוא דסני לי, ליכא לפרש הכא, דהא אכתי לא קים לן ההוא טעמא, ומסתברא נמי ליתי' להאי טעמא דאמר רבי' ז"ל דכיון דאיהי בעיא למיפק לא משכחא פתח לנדרה, דאכתי איכא למימר תמתין שמא תמלך בה ותמצא פתח לנדרה, ותו דהא קיימא לן [נדרים ס"ט ע"א] דנשאלין על ההיקם, וכיון דכן אכתי איכא למימר תמתין שמא ימצא פתח להקמתו ויפר לה. אבל הפי' הנכון דכיון שנדרה היא וקיים לה הוא, ליכא למימר תמתין, שאין אומרים כן אלא במזונות שהדירה הוא דאיפשר בפרנס, אי נמי בתשמיש, משום טעמא דגמרי' מנדה או מיולדת, אבל בשנדרה באחד ממיני פירות דלא אפשר לה בפרנס, וודאי יוציא לאלתר ויתן כתובה. ובירושלמי [ה"ב] אמרי' המדיר את אשתו שלא תטעום, ויש אדם מדיר את אשתו מחיי, בשאמר לה אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה, ותאכל מאותו חפץ ותהא אסורה מנכסיו, והיינו רישא דפרקא אלא בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא היפר לה, כלומר אכתי אמאי יוציא לאלתר והלא אפי' אכלה מאותו חפץ והיא אסורה מנכסיו אינו דין שיוציא לאלתר כדתנינן ברישא דפרקא המדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס. ומוקמינן לה בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא היפר לה כדאמרינן הכא בשנדרה היא וקיים לה הוא. והשתא דמוקמינן לה למתני' לרב בסתם דווקא, סיפא דקתני הדירה שלא תתקשט בחד מכל המינין הכי נמי מיתוקמא לרב בסתם, וקאמר דאם הדירה מנכסיו סתם אם תתקשט באחד מכל המינין יוציא לאלתר ויתן כתובה. ר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה לאיסור הקישוט, בעשירות שלשים יום, אבל לעולם איסור הנאת נכסיו שאסר עלי' סתם היא שלא נתן בה קיצבה, ולשמואל מפרשינן לה כפשטא שאסרה הנאת קישוט עליה, ולקמן [בע"ב] מפרשינן טעמא אמאי יוציא דכיון דנדרה היא וקיים לה איהו סברה דמסנא הוא דסני לה. ולפום דשמעינן לה כפשטה, קשיא לן לקמן בעל היכי מצי מפר דהא שמעינן לי' לר' יוסי שאין הבעל מיפר בקישוט, וכי תימא אמאי לא אוקמא כגון שנדרה היא וקיים לה איהו, וכגון דאסרה עליה הנאת בשר ויין אם תתקשט באחד מכל המינין, דהשתא נמי אם היתה מתקשטת מיתסרא לה ולא אפשר לה בפרנס ולפיכך יוציא, יש לומר דעדיפא לן מאי דתירצנא לה כגון דתלנהו לקישוטי' בתשמיש דאמרה הנאת תשמישך עלי קונם אם אתקשט, ואשמעינן דאף על גב דבעלמא במדיר את אשתו מתשמיש ימתין שבת אחת, הכא יוציא לאלתר, כיון דנדרה היא וקיים לה איהו. וכי תימא דהא דמדיר את אשתו מכל מיני פירות דפרישנא בנדרה היא, כיון דכן כי מפקינן לה מאי אהני, והא אכתי מיתסרא. יש לומר דאמרה לא בעינא גברא דמקיים לי נדרי.
והא דמותבינן מדתנן האשה שנדרה בנזיר כו', ר' יוסי ורבי אלעזר אומר הוא נותן אצבע בין שיניה לפיכך אם רצה הבעל להפר יפר, ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה. הא דקתני ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית, לאו דווקא, דבלאו הכי נמי בוודאי כפינן לי' להוציא וליתן כתובה, אלא איידי דאמר ר' מאיר ור' יהודה ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית תצא בלא כתובה, אמרי לה נמי ר' יוסי ור' אלעזר לומר שאינו יכול לומר כן ואלו רוצה לגרשה נותן לה כתובתה, ואלו היתה היא גם כן מבקש[ת] גט אע"פ שהוא אינו רוצה, כופין אותו להוציא וליתן כתובה. מיהו הא דאמרינן דיכול למימר אי איפשי באשה נדרנית, דווקא בנדרי עינוי נפש שיכול לומר שאינו רוצה להפר, ואעפ"י כן כיון שנדרה בדברים שיש בהם עינוי נפש דין הוא שתצא בלא כתובה. תדע דהא במתני' [לקמן ע"ב ע"א] אמרינן הנודרת ואינה מקיימת, דווקא אינה מקיימת, אבל המקיימת לא, ובוודאי אפילו למאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה דווקא בנדרים שיכול להפר, אבל בנדרים שאינו יכול להפר בוודאי ליכא למימר, ואפ"ה תנן דווקא בשאינה מקיימת, אבל מקיימת בוודאי לא הפסידה כתובה, והיינו מהאי טעמא דאמרן. והכי משמע מההיא מתניתא דאמרינן לקמן [שם] וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחיים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא בלא כתובה מפני שמציאתו שם רע בשכנותיו, דווקא בהני נדרים מהאי טעמא, אבל בנדרים אחרים לא, וכן עיקר.
ה"ג בנוסחי וסבר רבי יהודה היא נתנה והא תנן רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים. ומשמע דקס"ד השתא דכולה מתני' בשנדרה היא וקיים לה הוא, והיינו דמקשינן מינה, ואע"ג דאמסקנא לא קיימא, דהא אמרינן דהיכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מסנא הוא דסני לי, ואע"ג דבמדירה מתשמיש בעלמא תמתין לב"ה שבת אחת ולב"ש שתי שבתות, הכא יוצ[י]א לאלתר, והוא הדין נמי למדירה מנכסיו דאע"ג דמדינא איכא למימר דתמתין שלשים יום ע"י פרנס, כיון דנדרה היא ושתיק לה איהו סברה מסנא סני לי ויוציא לאלתר, איכא למימר דהכא אכתי לא קים לן האי טעמא ולא מהני לן נמי מידי, דאכתי תיקשי לן מאידך דתנן ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס הכי ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים, והא וודאי אתיא בנדרה היא כדמוקמינן מתני' דהמדיר את אשתו בשנדרה היא, והוא הדין לסיפא ומתני' כולה.
וסבר ר' יוסי בעניות שלא נתן קיצבה אלמא בעל מצי מיפר ורמינהי אלו נדרים שהבעל מיפר נדרי' שיש בהם עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ. ריש פירק' הוא בנדרים [ע"ט ע"א]. וצ"ת דהתם לא תנן לה בהאי לישנא דמייתי לה הכא, דמפרשינן לה התם במסכת נדרים אם ארחץ דקאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ, היכי תעביד תרחוץ תיתסר הנאת רחיצה עליה לעולם, ולא תרחוץ איכא ניוול, כלומר ואיכא משום עינוי נפש, אם לא ארחץ דקא אמרה שבועה שלא ארחץ, ולהכי מפרשינן לה בשבועה, דבנדר ליכא למימר, דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש, וקמ"ל דבעל מיפר בין נדרים בין שבועות. וקשיא לן [שם פ' ע"א] האי אלו נדרים נדרים ושבועות מיבעי לי', ומהדרינן תני אלו נדרים ושבועות, ואף על גב דהתם מפרשינן מעיקרא אם ארחץ דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ, ובתר הכי כי אתינן לפרושי אם לא ארחץ, אמרינן דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ, ושבועה שלא ארחץ, לאו למימרא דכולה פירושא דאם לא ארחץ, אלא דלבתר הכי דאשכחן פירושא דאם לא ארחץ, הדרינן פירושא דכולה דאם ארחץ ואם לא ארחץ, והיינו דקאמרינן בסוף בפירוש' הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ והיינו אם ארחץ, ושבועה שלא ארחץ היינו פירושא דלא ארחץ, וה"נ אם אתקשט.
אמר ר"י אין אלו נדרי עינוי אלו הן נדרי עינוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין. ובמסכת נדרים [ע"ט ע"א] יש לנו שיטה אחרת נכונה בזה, וסוגיין דהכא לא דייקא ואתיא כחד לישנא דהתם בנדרים, דר' יוסי אית לה דרחיצה לעולם לא הויא עינוי נפש, והוא לישנא מציעאה דפרישנא דה"ק הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ, ור' יוסי סבר לא תירחוץ לעולם, ודלא כלישנא בתרא דפרשי' דרבי יוסי לא קאמר אלא ברחיצה דחד יומא בלחוד, והוא מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד.
<h2>דף עא:</h2>
ומשני הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה. כלומר בקישוט המיוחד יותר בינו לבינה, והיינו קישוט של מטה, דקס"ד השתא דאף ע"ג דאית ליה לר' יוסי דהני לאו נדרי עינוי נפש, אבל בקישוט של מטה מיהת מיפר משום דברים שבינו לבינה, ונפקא לן מינה דאלו בנדרי עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים, אבל כשמיפר משום דברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו.
ומקשינן הא ניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה הבעל מיפר. לאו דווקא, דהא לכולי עלמא הוא דבדברים שבינו לבינה הבעל מיפר, אלא זהו אחד מן הלשונות שבתלמוד שנאמר לשון אחד בשני מקומות, ופירושן אינו שוה, דהתם במסכת נדרים [פ"א ע"ב] אמרינן דברים שבינו לבינה כפשט', והכא אתינן למימרא דבמתני' לאו בכל קישוט איירינן, אלא בדברים המיוחדין יותר בינו לבינה, ואיידי דאמרינן הכי, נקטינן נמי האי לישנא בקושיין, והיינו דקאמר הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה, כלומר כי הא דהכא הבעל מיפר, אלא למאן דאמר אין הבעל מיפר דלא חשיבי הני דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דהבעל מיפר מאי איכא למימר. דאתמר דברים שבינו לבינה כו'. והאי נמי לאו דווקא, דפלוגתייהו לאו שמעת' באפי נפשה הוא, אלא דהתם איבעי' לן לר"י מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה, כלומר מי חשיבי ליה הני דברים שבינו לבינה, רב הונא אמר מיפר רב אדא אמר אינו מיפר, אלא דאיידי דהכי ליכא לאיתויי הכי נקיט ליה כאלו שמעתא באפי נפשה, ואף על גב דמוכח התם בהדיא דמאן דאית ליה מיפר והיינו רב הונא ה"ה לכל קישוט שבעולם ואפילו כיחול ופרכוס, ורב אדא נמי דאסר ה"ה לכל קישוט, ונקט האי למימרא דאפילו האי לא חשיב דברים שבינו לבינה, שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר, וכיון דכן מאי האי דמוקמינן מתני' בקישוט של מטה, דהא לא שני לן בהו. יש לומר דהשתא לא ס"ד סוגיין דהתם ולא קים לן בה, ומוקים לה לרווחא דמלתא בדברים המיוחדים יותר בינו לבינה דהיינו קישוט של מטה, וקס"ד דבהאי מיהת מיפר. וכ"ת ולרב אדא דאית ליה בהני דאין הבעל מיפר, דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דבעל מיפר מאי נינהו, איכא למימר דאמרה הנאת תשמישו עלי קונם, והכי מוכח נמי התם. תדע דהא לרבנן דאית להו דהני הוו נדרי עינוי נפש, אם כן דברים שבינו לבינה מאי נינהו, אלא דאיכא מילי אחריני, לר' יוסי נמי אליבא דרב אדא איכא מילי אחריני.
מתני' ה"ג המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה. ובזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. הדירה שלא תלך לבית האבל כו'.
<h2>דף עב.</h2>
גמ' הא גופא קשי' כו' עד והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה. אפשר לפרש דסופד היום יספד למחר והקובר היום יקבור למחר, כלומר סוף אדם למות. אבל בירושלמי [ה"ה] אמרו ספוד דיספדון לך, כלומר ספוד שתספוד קבור שתקבר.
המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל כו'. לרב בשנדרה סתם, לשמואל בשנדרה היא וקיים לה הוא, וקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה, וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל כגון דאמרה קונם תשמיש עלי אם כו' תצא שלא בכתובה.
הא דאמרינן אי דידע ניפרוש. וודאי אף על גב דפריש מפסדת כתובתה, כיון שרצתה להאכילו או לשמש עמו נדה, ולא קשיא לן אלא לישנא דמאכילתו ומשמשתו דמשמע האכילתו ושמשתו, וקא קשיא לן היכי הוה.
והא דאמרינן אי דלא ידע ניסמוך עלה. ובאידך אמרינן אי דלא ידע מנא ידע, ה"נ קאמר מנא ידע דהא דינא למסמך עלה, אלא איידי דאיכא אהא ראי' קרא דקא מייתי, קאמר הכי, והכי דינא אכולהו ובכל איסורים שבתורה דאשה נאמנת.
והא דאמרינן פלוני חכם טיהר לי את הדם. פי' דאמרה לי' בעדים (ושילוה) [ושיליה] בעדים, והכי איתא בירושלמי [ה"ו], וההוא פלניא מהימן עלה דהא הימניה, ודכוות' הא דאמרי' בהוחזקה נדה דמפסד' כתובתה בהכי.
כל הנודע באשתו שנודרת ואינה מקיימ' יחזור ויקניטנה. כלומר שנדרה בפניו ולא קיימה וכבר היפר לה הוא, שלא ידעה היא בהפרה אלא דמסתפי (נ"א דמסתפק') דילמא נדרה בתר הכי, ואיהו לא ידע ולא מיפר ולא מקיימה, אי נמי נדרה בנדרים אחרים שאינו להפר, הילכך יחזור ויקניטנה כל יום ויום כדי שכל נדרים שהיא עתידה לידור תידור באותה שעה, וכל היכא דנדרה נדר עינוי נפש יפר ואינה יוצאה בכך, ואם היה נדרים אחרים תצא, ואתיא כלישנא דלעיל דאמרינן דרבי סבר הוא נותן אצבע בין שיניה.
<h2>דף עב:</h2>
והא דאמרינן במקללת יולידיו בפניו. כ"ש לבעל גופיה בפניו, שהדין נותן שיצאה בלא כתובה ותו לא מידי.
תניא נמי הכי באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונים. פי' וה"ה לכל נדרי עינוי נפש, אלא דאורחי' דתנא למנקט הכי, וכדאמרינן לעיל [ע"א ע"א] ואלו הן נדרי עינוי נפש שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.
הוי בה רב פפא אהייא אילימא ארישא כיון דקפיד אפילו כל מיני נמי. ומוקמי לה אסיפא. ורב אשי אמ' אפילו ארישא וה"ה אסיפא, ומהכא איכא למשמע ההיא סברא דפרישנא לעיל דלא אמרינן אי אפשי באשה נדרנית אלא בנדרים שיש בהן עינוי נפש, מדאמרינן דהא דתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה דווקא בנדרי עינוי נפש, אבל לא בנדרים אחרים, ואלו הוה מפסיד' כתובתה אחר נישואין אפי' בנדרים אחרים, כל דכן הוא בנדרים שהיו בה בשעת נישואין. תדע שהרי מומין שאם נולדו בה אחר נישואין שותה בעציצו, ואלו היה בה בשעת נישואין ולא ידע בהן תנן במתני' תצא שלא בכתובה, כ"ש בנדרים שאלו היה מפסד' בשבילן כתובה בשנדרה בהן אחר נישואין שא"צ לומר בשנדר' קודם נישואין.
והא דאמר רב אשי דאפילו שאר נדרים דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידי' קפידא, הני מילי בסתם, אבל במפרש, כל נדרים במשמע, והכי איתא בירושלמי [ה"ז].
<h2>דף עג.</h2>
אתמר קדשה על תנאי כו' עד לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה. דוודאי כל תנאי דלהנאתו אף על גב דלאו ממון מצי מחיל, כיון דלהנאתו הוא, ואפילו הכי לאו מהאי טעמא הוא, אלא טעמיה דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, פירוש וכיון דכן דלא מחיל לי' לתנאי מנפשיה אלא מהאי טעמא, דווקא לענין קידושין הוא דגמר בדעתיה דמיקדשא ליה, אבל אין לה כתובה, ואף על גב דבלא כתובה נמי שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות, אנן לא אמרינן שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכיון דכן טעמא הוא דווקא כשבעל דאיתיה לטעמא.
והא אפליגו בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת, רב אמר אינה צריכה גט משני, ושמואל אמר צריכה גט משני. ואע"ג דקיימא לן כרב המנונא דאמר [גיטין פ"ט ע"ב] האשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת, איכא לפרושי בשעה שקבלה אותן על מנת כן שאין קידושין הראשונים קידושין. אי נמי איכא למימר דהתם טעמא מאי משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, הני מילי בעלמא, אבל הכא דסבר' דקידושי קמא לא כלום הוא דקידושי קטנה הוי, וודאי מעיזה פניה ומעיזה וכדאמרינן דכוות' בעלמא. ואי קשיא לך ואמאי לא מתרצינן דהכא לאו בהא פליגי, אלא בקידושי קטנה אי גדלי בהדה, דרב סבר קידושי קטנה מתלא תלו וקיימי וכי גדלה גדלי בהדה, והיינו דאינה צריכה גט משני בין בעל בין שלא בעל, ושמואל סבר דלא אמרי דכי גדלה גדלי בהדה וצריכה גט משני בין לא בעל בין בעל. הא ליתא דהא התם ביבמות בפרק ב"ש [ק"ט ע"ב] אמרי' בהדיא לית לי' לרב האי סברא דקידושי קטנה מיתלא תלו וקיימי, אלא פלוגתייהו דווקא בשבעל, וטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ומהדרי' דלא דמיא הא דנדרים לקידושי קטנה, דאלו הכא דבגופא הוא דקא טעי, איכא למיחש כיון דחזיני' דמקפיד, דלא מחיל לי' לתנאי' לעולם, אבל בקטנה דאלו בגופה לא קא טעי כלל, אלא קידושי נינהו דלא מעלו, בהא איכא למימ' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דכיון דקא חזינן דקא ניחא לי' בה מסתמא אית לן למימר שכל אדם רוצה שיגמרו נישואיו. ואע"פ שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו [קידושין ס"ה ע"א], הכא כיון דהויא מילתא דכו"ע ידעי בה כולי עלמא סהדי, וכן המקדש בביאה אינו צריך אלא עידי יחוד, וכן דעת רבינו נ"ר.
תנן כנסה סתם ונמצאו כו' עד הכי נמי קאמר המקדש כו' עד תצא שלא בכתובתה. לאו למימרא דחסורי מחסר' והכי קתני, אלא לישנא דמתני' איכא לפרושי הכי המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת, ואף על פי שכנסה סתם, אלא דבמתני' לא תנן אלא מעשה דאתני ביה דהיינו קידושין והדר קתני כנסה סתם, כלומר הכונס את האשה סתם, והכל במשמע בין קידושין בין נישואין תצא שלא בכתובה.
כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא. לשמואל קא פריך דלית לי' סברא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דאלו אליבא דרב ליכא למיקשי הכי, דכיון דאית לי' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, למיהוי קידושיו קידושין גמורין הוא דאיכא למימר הכי, אבל כתובה לית לה, אבל לשמואל קשיא לן מאי שנא כתובה מגט, ומתרצי רבה ורב חסדא גט מדבריהם.
<h2>דף עג:</h2>
ורבא אמר ספוקי מספקא ליה. ליכא לפרושי ספוקי מספקא לי' אי יכול למימר אי איפשי באשה נדרנית, דהא ליכא מאן דפליג עלה, אלא משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה, והכא ליתי' להאי טעמא, דהא מקמי הכי נדרה. וליכא לפרושי נמי ספוקי מספקא ליה אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא, דהא חזינא לי' לשמואל דלית לי' האי סברא, ותו דאם כן לא הוה ליה למימר כי האי לישנא גבי ממונא לקולא, דאפילו אית ליה לשמואל האי סברא בוודאי דינא הוא דלית לה כתובה, ולא הוה ליה למימר אלא ספוקי מספקא ליה הילכך בעיא גט. אלא הכי קאמר ספוקי מספקא ליה אי אחולי אחליה לתנאיה או לא, וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא, וכיון דמהאי טעמא הוא קדשה סתם וכנסה סתם אע"ג דלא בעל, הוא דקאמרינן דצריכה הימנו גט, דהא לאו משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קאמרינן, אלא משום אחולי אחליה לתנאיה ובהא מודה רב לשמואל. וכל דכן הוא דאפילו באידך דאית ליה לשמואל דאינה צריכה גט סבר רב דצריכה גט, כל דכן בהא, דאפילו שמואל אית ליה דצריכה גט דרב נמי סבירא לי' הכי, אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם ולא בעל אינה צריכה גט לכולי עלמא. ואליבא דשמואל אתיא מתני' שפיר, דהכי נמי קאמר כדפרי', ואליבא דרב נמי הכי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ואפילו כנסה סתם, והוא שלא בעל, כנסה על מנת או סתם ובעל תצא בלא כתובה, והאי דלא תנא הכי בהדיא, משום דאורחא דמילתא קתני, דסתם כניסה הוי בעל, אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה ונמצאו עליה נדרים או מומין אינה צריכה גט כלל, והלכתא כרבא. ונפקא לן מינה בינייהו לענין בא אחר וקדשה, דאליבא דרבה ורב חסדא קידושי שני קידושי תורה, ואליבא דרבא שניהם קידושי ספק.
אמר רבא מחלוקת בטעות שתי נשים. פרש"י ז"ל כגון שקידש לאה על תנאי, וחזר וקידש רחל סתם וכנסה סתם ובעל, דרב דאמ' צריכה גט כדינ', דבהא דינא הוא כיון דקדשה סתם וכנסה סתם. ושמואל דאמר אינה צריכה הימנו גט, משום דקסבר אע"ג דבעלמא קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט, אבל הכא כיון דאיכא אחריתי דקידש על תנאי הוה לי' כאלו קדשה להא נמי על תנאי ואינה צריכה גט. וליתיה להאי פירוש', חדא דא"כ לאו היינו קדשה על תנאי וכנסה סתם דקאמרי' לעיל דבהא פליגי. ותו דאנן מאי טעמא מוקמינן לה הכי, משום דשמואל, דלרב כיון דקדשה סתם וכנסה סתם דינא קאמר, אלא לשמואל, וא"כ הודאה נמי דקאמרינן אבל בטעות אשה אחת דברי הכל לשמואל הוא דקאמרינן, וכיון דשמואל קאמר אינה צריכה הימנו גט, ליכא למימר דבטעות אשה אחת מודה דאינה צריכה הימנו גט, דהא בכולהו ה"נ קאמר. ויש שפירשו כגון שקידש שתי נשים על תנאי וכנס אחת מהן סתם. והרב אלפסי ז"ל פירש כגון שקידש לאה על תנאי, וחזר וקידש רחל סתם, וחזר וכנס הראשונה סתם, ולהני תרי פירושי שמואל דאמר אינה צריכה גט כדינא, ורב דאמר צריכה גט, משום דכיון דבתרתי אתני בקידושין, ובתר הכי כנס סתם, אי נמי כיון דבתר דקידש לאה על תנאי והדר וקידש אחריתי סתם הדר וכנס לאה סתם, בהא אמרינן דוודאי אחלי לתנאיה, ומשום טעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והשתא אתיא שפיר מאי דקאמרי' אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה הימנו גט דלרב הוא דאמרי', דאע"ג דקאמר באידך צריכה גט, בהא קא מודה דאינה צריכה הימנו גט. ומיהו לכולהו קשיא דהאי לאו טעות שתי נשים הוא, אלא טעות אשה אחת. והנכון כמו שפירש הרב ר' יוסף הלוי אבאן מגאש ז"ל דטעות שתי נשים היינו כגון שקידש שתי נשים על תנאי וכנסן סתם, ופלוגתייהו בבתרייתא, והכי מוכח מדנקט לעיל לישנא דחדא קדשה סתמה וכנסה סתם, דלא נקט אלא ההיא דפליגי בה, דשמואל דאמר אינה צריכה הימנו גט משום דהויא לה קדשה על תנאי וכנסה סתם, ורב סבר כיון דהא כנס אחריתי נמי סתם והדר כנס לה להאי נמי בסתם אחלי' לתנאיה, משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה הימנו גט, ואפילו רב דאמר באידך צריכה הימנו גט בהא מודה.
ואקשי לי' אביי והא מתני' דבטעות אשה אחת היא, וקא מותבינן מינה תיובתא. ואי קשיא לך ומאי קושיא היינו טעמא דמאן דקא מותיב, משום דאלו לרב איכא לאוקומי בטעות שתי נשים מיהת, אבל לשמואל קשיא, וליתה דאלו לפרש"י ז"ל מתני' לרב אלו מוקמת לה בטעות שתי נשים היכי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת, קדש אחרת אחר כך סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה, וכיון דכן לשמואל אתיא שפיר, דלדידיה לא מיבעי דסיפא תיקו ארישא אלא מימרא באפי נפשה, ולפי' רב אלפס ז"ל נמי הא וודאי ליכא לתירוצי בהכי לדרב למימרא דהכי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, כנסה סתם וכבר קידש אחרת סתם בין קדושין לכניסה תצא שלא בכתובה, הא וודאי כי כל האי גוונא בהדיא הוה ליה לתנא למיתני, ואוקמתא דשמואל עדיפא, והיינו דאמרינן דבטעות אשה אחת היא למימרא דפשטא בטעות אשה אחת אתיא, ואפילו איתא דרב מצי לתירוצי לה הכי, מ"מ פשטא דמתני' בטעות אשה אחת אתיא, ואע"ג דרב יכול לפרוקי בטעות שתי נשים, שמואל נמי יכול לפרוקי, אטו משום דלרב אית לי' בה תרי פירוקי ולשמואל לית בה אלא חד פירוקא מותבי' ליה מינה תיובתא.
אלא אמר רבא מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים. לפום פירש"י ז"ל איכא לפרושי כגון שקדש אשה אחת על תנאי וגרשה, וחזר וקדשה סתם וכנסה סתם, וקשיא לי' כדמקשי' נמי לעיל מהא דפליגי ביה, ולפום אידך פירושא איכא לפרושי כגון שקדשה על תנאי וגרשה וחזר וקדשה על תנאי וכנסה סתם. אי נמי כגון שקדשה על תנאי וכנסה סתם וגרשה, וחזר וקדשה על תנאי וכנסה סתם, ולכולהו פרו' קשיא דאכתי איכא למיקשי אהא כדמקשינן לעיל והא מתני' דבטעות אשה אחת היא ומותבינן מינה תיובתא, דוודאי כי היכי דלא מיתוקמא מתני' בטעות ב' נשים ה"נ לא מתוקמא בטעות אשה אחת כעין ב' נשים לפום הני פירושי. ופיר[ו]ש הרב אדוני זקני ר' זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל הוא הנכון דטעות אשה אחת כעין ב' נשים הוא כגון שקדש אשה אחת על תנאי וכנס סתם, ואח"כ בעל סתם, דאיכא תרי סתמי, וטעות אשה אחת גרידתא כגון שקידש אשה אחת על תנאי, וכנס ובעל סתם שכניסתה ובעילתה באו כאחת, דליכא אלא חד סתמא.
ואותביה אביי מדתניא קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה כו'. והא הכא דבטעות אשה אחת היא, דכול' טעמא תלי בבעילה, ופליגי. מאי לאו טעות נדרים. ומהדרי' לא טעות בפחות משוה פרוטה. ופירוש' קא מפרש קדשה בטעות כיצד כגון שקדשה בפחות משוה פרוטה. ומיהו תמיהא לן מלתא בפחות משוה פרוטה נמי איכא למיקשי הכי, והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי, ואפשר דהכי נמי קאמר במאי דקא אמרינן במאי קא מיפלגי, כלומר מאי שנא קידושי פחות משוה פרוטה מטעות נדרים. ומהדרי' מר סבר אדם יודע שאין קידושין תופשין בפחות משוה פרוטה, לאו דווקא, דאם כן אמאי קדשה בהכי מעיקרא ולא קדשה בפרוטה, ותו מאי קא מהדר למאי דקשיא לן מאי שנא האי מהאי בטעות נדרים נמי איכא למימר שאלו יש בה נדרים אינה מקודשת, אלא וודאי דהיינו כדקאמרי' לעיל דלא דמו קידושי תנאי לקידושין דעלמא, דקידושי תנאי דאיהו טעי בגופ' כיון דחזינן לי' דאתני איכא למיחש דמקפי', אבל בקידושי דעלמא דלאו איהו קא טעי בה כלל, אלא קידושי הוא דלא מעלו, בוודאי כל אדם רוצה שיגמרו נשואין בכל מאי דאפשר לי', הלכך גמר ובעל לשם קידושין.
<h2>דף עד.</h2>
משום ר"א אמרו חולצת ולא מתיבמת. פירש רש"י ז"ל דר"א מודה לי' לת"ק בעיקר דינא, אלא דמשום גזירה דקאמר הכי דקסבר דגזרינן אטו גרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה, ור"א אכולה פליג ואפילו החזירה לאחר שהיא גדולה. והכי מוכח התם ביבמות [ק"ט ע"א], דאמרינן המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתיבמת, ור"א אוסר, וכול' משום גזירה. ולא גרי' בפירוק' מר סבר אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין. וליתה להאי פירושא, חדא דהא נוסחא דכולהו ספרי הכי מר סבר אדם יודע ומר סבר אין אדם יודע, ותו מדאמרינן והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי, אלמא דבעיקר דינא פליגי. ותו דאם כן לימא תהוי תיובתא דשמואל דאמר לעיל [ע"ג ע"א] דצריכה גט משני דאדם עושה בעילתו בעילת זנות, והכא אמרינן דכולי עלמא אית להו דאלו מדינא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיכא לדחוקי דשמואל ס"ל כרבי שמעון בן יהודה משום רבי ישמעאל דאמר [ע"ג ע"ב] בעלו לא קנו. ומ"מ אכתי קשיא היכי איכא למימר דר' אליעזר משום גזירה, והיכי גזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה, דהא לא שייכן אהדדי. וכי תימא דאטו קטנה [ש]הגדילה אצלו הוא דגזר, והא היא גופה גזירה. אלא וודאי עיקר פירושא דר' אליעזר בעיקר דינא פליגי, ומדינא הוא דקאמר בחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו שחולצת, וקס"ד השתא דטעמי' משום דקסבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובגדולה ממש דקאמר נמי חולצת משום גזירה דהחזירה כשהיא קטנה והגדילה, והיינו דמקשי' והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי, דקס"ד דטעמיה דת"ק משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ורבי אליעזר סבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ומיהו קשיא לן דילמא לא פליגי בהא דאי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא ודווקא בשבעל, אלא בקידושי קטנה אי אמרי' דכי גדלה גדלי בהדה ובין בעל ובין לא בעל, דתנא קמא סבר קידושי קטנה מתלא תלוי וקיימי, וכי גדלה גדלי בהדה, והיינו דקאמר חולצת או מתיבמת בין בעל בין לא בעל דלא נפקא לן מינה מידי, דהא טעמא לאו משום הכי, ורבי אליעזר סבר דלא אמרי' דכי גדלה גדלי בהדה והיינו דקאמר חולצת או מתיבמת בין בעל בין לא בעל, אבל דכו"ע אית להו בטעות אשה אחת גרידתא דאדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיכא דמפרש משום דלישנא משמע לי' דווקא בשבעל, מדקתני וגדלה אצלו, והכי משמע לישנא כדאמרינן ביבמות [קי"א ע"ב] הגדילו זה עם זה. אי נמי איכא לפרושי דלא ניחא לי' לתרוצי הכי דלא כרב ושמואל, דהא תרווייהו אית להו האי סברא כדאמרי' ביבמות [ק"ט ע"ב] דכי קאמ' רב בקדשה כשהיא קטנה והגדילה ועמדה ונישאת דאינה צריכה גט משני דווקא כשבעל, ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, הא לאו הכי אינה צריכה גט, וכל דכן לשמואל דאפילו בשבעל אמר דצריכה גט משני. ואכתי קשיא לן אדמותבינן לי' מעלמא, אמאי לא מקשינן דידיה אדידיה, דהא אמרינן לעיל קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת, רב אמר צריכה גט משני, ושמואל אמר אינה צריכה גט משני, והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי. והרב ר' יהודה בר' יקר ז"ל תירץ דמהא עדיפא לי', דאי מההיא וודאי פשיטא לי' דאיכא לשנויי כטעמא דאמרי' אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, אבל מהא אותבי' שחזרתה בחיי אביה, ואע"ג דמדינא כיון שנישאת שוב אין לאביה רשות בה ויצאת מרשותו לגמרי, כולי עלמא לאו דינא גמירי ואיפשר דטעי בהא ודמי לנדרים, ומתרצינן דאפילו בהא נמי איכא למימר אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, ולא נהיר, ולפום מאי דפרישנא נמי אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, לאו משום דידע הוא דקאמרי', אלא דכיון דלאו משום טעות דטעי בגופ' הוא, אלא משום קידושי דלא מעלי, כל אדם רוצה שיגמרו נשואיו, תו ליתי' להאי פירוש' כלל. והנכון כדפי' רב סבא בעל המאור ז"ל דאי אקשינן מההיא דלעיל מקמי דידעינן היפריש' בין קדושי טעות לקידושין דעלמא, איכא למימר דההיא נמי בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אתיא, והיכי דמי כגון שקדשה כשהיא קטנה ולאחר שהגדילה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמי, אבל הכא ליכא למימר הכי, דהא קתני החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו אלמא לאחר שהיתה אצלו הגדילה, ותו ליכא למימר [כ]שהגדילה אלא חד סתמא, וזהו הנכון.
אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה. כלומר כיון דעבד מעשה סתם, ובשעת מעשה לא הזכיר תנאו, אחולי אחליה לתנאי.
התם משום דאיתקוש הויות אהדדי. פיר' וכסף ושטר איפשר על ידי אחרים, ואף ע"ג דאיכא ביאה, הויא לה חדא והני תרתי, וחדא מתרתי אתיא.
נוסחי דוקאני אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט. ואיכא נוסחי דכתיב בהו דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. וליתה, דהא פלוגתא היא דר' שמעון בן יהודה ות"ק, וליכא למימר דדברי הכל מדרב ושמואל קאמרינן, דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא, ומותבינן לי' משום דהויא פלוגתא דר' שמעון בן יהודה ורבנן. ולא גרסי' נמי אינה צריכה הימנו גט, ולא גרסי' דברי הכל, חדא דלא מסתבר דאמרי שמעתא אליבא דר' שמעון בן יהודה דהוי יחידאה ודלא כרבנן דפליגי עליו, ותו דהא רב כהנא משמיה דעולא קאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט, ובטעות אשה אחת גרידתא קאמר, ממאי מדאמרינן דשמעתיה מפקא מדרב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל דאמר יש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושי' קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה, ואם איתה דההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים, לא הוה מפקא מהך, דאיכא לאוקומה להא דר' ישמעאל בטעות אשה אחת גרידתא, אלא וודאי אפילו בטעות אשה אחת הוא דאמרי' דצריכה גט, ודמיא להא דר' אליעזר ודר' יוחנן לעיל דחד לישנא הוא, ואם כן קשיא דעולא אדעולא, דהא עולא קאמר הכא דאינה צריכה גט. ותו דלישנא דאידך דר' אמי לא שייך להאי גרסא דקאמר במקדש במלוה צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי, ואם איתה דגרסינן אינה צריכה גט למה לי לפרושי בדרב אמי טעמא דהנהו דלעיל מסתייה דקאמר צריכה הימנו גט דבהא וודאי לא טעי. ולא גרסינן נמי דברי הכל צריכה הימנו גט, דהא וודאי ליתה, דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט. אלא וודאי לא גרסי אלא כדכתיבנא. ומיהו צריכה גט דקאמר אכולה, לא דמיא אהדדי, דבמלוה ופחות משוה פרוטה הוי גט גמור דאורייתא, ועל תנאי הוו קידושין דרבנן וגט דרבנן, וכדאמרינן נמי באידך ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט. והשתא אתיא שפיר הא דר' אמי דאתי לאיפלוגי ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דטעי, כלומר בהא הוא דמודה ליה משום דטעי, אבל בהנך לא מודה ליה דבהנך לא טעי, ומסתברא דר' אמי כי נקט מקדש בפחות משוה פרוטה הוא הדין למקדש במלוה. תדע דלאו דווקא האי בלחוד, דהא איכא קידושי קטנה נמי דקתני ליה בההיא מתניתא בהדי פחות משוה פרוטה, ואמרינן בתרווייהו בעלו קנו, ולא נקט האי אלא לאפוקי קידושין על תנאי וכדפרי' דקידושי תנאי דלא טעי מידי בגופה שאני, והאי דנקט אבל בהנך, משום דקידושי תנאי טובא גוונא הוי. ואי גרסינן אבל בהך כל דכן דאתיא שפיר. ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא קיימא לן דאמר בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שהיא צריכה גט גמור מן התורה, וא"צ לומר קדשה סתם וכנסה סתם ובעל סתם, אבל טעות אשה אחת גרידת' אסיקנ' דצריכה גט, ומסתברא דגט מדרבנן הוא. וה"מ בשבעל, אבל קדש על תנאי וכנס סתם ועדאין לא בעל, לא עשה ולא כלום ואינה צריכה גט, אבל קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מן ספק תורה, אבל קדשה סתם ועדאין לא כנסה אינה צריכה גט, דוודאי לא סגיא דלא הויא מקח טעות. ומיהו הני מילי בטעות נדרים, אבל בקידושין דעלמא צריכה גט גמור מן התורה, וכדרב דאמר אינה צריכה גט משני, וכגון קידושין בפחות משוה פרוטה וקטנה, והמקדש במלוה לפום מאי דפרישנא לר' אמי דלא פליג אמלוה, בכולהו הוו קידושין גמורים וצריכה גט מן התורה.
אני הכותב במצותך מורי, נחפז לטרדות, משתוקק לשתות ממי בורך ולהתענג מזיו כבודך כי מפיך אנו חיים, יגדיל תורתך התמימה ויאדיר היכול, כחפץ קטן מקטני תלמידיך מצוה ועושה נאמן אהבתך. בונפוש דויויירש י"ץ
שאלה על ענין שאירע בקרפנטראש על אשה אחת קדשה שהיתה מזומנת לכל עובר ושב, ונכנסו לשם חבורה אחת מאנשים פוחזים והיו אוכלים ושותים עמה, ואחד מן הבחורים שהיה יושב אצלה שלח קלמנט כסף לקנות יין על יד נער אחד משרתם, ויקר מקרה שלא מצא יין למכור, והחזיר לו הקלמנט, ונתן הקלמנט בידה לשם קדושין, ושאלנו את פי העדים והגידו דבריהם בב"ד עם האיומין והחקירות הצריכות לזה, העד האחד העיד שהוא נתן לה הקלמנט ואמ' לה אני נותן לך זה לשם קידושין והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין, והשיב שלא היו מדברים מזה כלל, העד השני העיד שהוא אמ' לה בזה אני מקדש אותך והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היו מדברים כלל על עסקי קידושין, והשיב לא, הודיענו אדני דעתך אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, שאלנו לעדים אם נתייחדו שניהם אחר זה, והשיבו שראו שנתיחדו שניהם אחר זה האיש והאשה בבית, שאלנו להם אם היה שום ספור ביניהם אחר נתינת הקידושין קודם הייחוד, והשיבו כי תכף שנתן לה הוכיחו אחד מחבריו ואמ' לו מה עשית, והשיב אחד מהנערים מה לך אין חשש בה כי הזכרת הקדושין הוא דרך שחוק וקלות, ואמרה האשה חלילה לי להתקדש לו כי כל דברינו שחוק, גם האיש המקדש אמ' איני מתכוין לקידושין כלל, מה דעתך אדני בזה הייחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עידי ביאה אם לא, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף אם לא היו הספורי' ההם בנתים ונתייחדו לאחר נתינת הקידושין בלשונות הנזכרי' אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד אם לא, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' בזאת האשה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אחלה אדני תאיר עיני עבדך ההולך בחשך בכל אלו הפרטים כי באורך נראה אור, שלומך ותורתך יגדל. תשובה בדיק רבא בעמיה ידע מה די בחשוכא ונהורא שרי עמיה, באשה אחת קדשה כו', והמבוקש על זה אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחו', שאלו אם נתיחדו שניהם אחר זה והשיבו שראו שנתיחדו שניהם כו', והמבוקש על זה בזה היחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד הן הן עד ביאה אם לאו, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לאו, ואף אם לא היו הספורים ההם בנתים ונתיחדו לאחר נתינת הקדושין בלשונות ההם אי אמרי' בכאן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אם לאו, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' כו'.
התשובה על חלקי השאלה בקצרה, על המבוקש הראשון אם באחת מלשונות של העדים שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, נראה לעניות דעתי שאין ידים מוכיחות באחד מהלשונו' ההם, שהרי אין שם לשון מוכיח שלעצמו מקדשה, שהוא העקר בלשון הקדושין שיאמ' דברים שמשמען הוא קונה אותה לאשה, וזה הלשון שייחדהו מזולתו לא לשון שישתתפו בו הוא וזולתו, כי הוא מה שאין בו בית מיחוש, והיינו דאמרינן [קידושין ה' ע"ב] לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואסיקנא הכא במאי עסקי' דאמ' לי, והנה כשאמ' אני נותן לך זה לשם קידושין או בזה אני מקדשך אותך, [ולא אמר] לי או בזה מקדש אותך לפלוני, וכ"ש הלשון הראשון שאינו נקשר עם מלת לי כל עיקר, ונמצא שהיותר מתוקן שבאלו הלשונו' חסר על עקר המלה המורה על עקר הקדושי' והויין להו ידים שאין מוכיחות, ובדוגמ' דמודרני ממך שאיני אוכל לך [נדרים ד' ע"ב], דבלא לך לא הויין מוכיחות דליתסר באכילה, והוא מתדבק בשווי עם הרי את מקודשת וכיוצא בו בלא מלת לי, כמו שמבואר בסוגיא דהתם, וכשהדבור יש בו חולשא ואינו מקולקל מעקרו כגון בידים מוכיחו' הוא דקא מבעיא לן [שם ו' ע"ב] אם יש יד בקדושין אם לאו, ואסתפקנא מלתא התם, ונקטינן לחומרא, אבל בדבור מקולקל כגון בידים שאין מוכיחות אין שום ספק דלאו כלום הוא, וזה נראה לי מבואר.
ועל המבוקש השני בייחוד או הבעילה בעדים עם הספור ההוא שהודו שניהם האיש והאשה ששחוק והתול היה או אפי' שלא היה עם הספור, הדבר מבואר שאם היה ממש בלשון הקידושין הספור ההוא אחר כן לא מעלה ולא מוריד, כי מעין חזרה היה, וחזרה בקידושין לא מהניא אפי' תוך כדי דבור כדאי' בבתרא [קכ"ט ע"ב] ובנדרים [פ"ז ע"א], אלא אהנו הנהו מלי דאמרי בתר הכי לאלומי דליכא בהנהו לישני לישנא דמוכח דקידושין הוו אלא חוכא וטלולא, ואהנו נמי לסלק כל ספק וכל טענה בענין הייחוד והבעילה שאינם למצוה אלא לזנות כמו שיתבאר, ונראין הדבור שאפי' בזולת הספור ההוא לא הייחוד ולא הבעילה אוסרים אותה, הייחוד אינו אוסרה שלא מצינו במבואר, ואע"פ שיתחלפו בו סברות בכל האישים הנכנסים תחת זה המין, שנאמ' בהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי [גיטין פ"א ע"ב], והטעם כיון שנתגרשה מן הנשואין כאלו הוא נמנע היות הייחוד בזולת הבעילה, ומהיות זה כמוחזק אצלנו אמרי' בה תרתי, חדא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואידך שהייחוד לבדו בעדים הוא כאלו ראוה שנבעלה לדעת ב"ה כדאי' התם, אלא שיש לספק אם עדי הייחוד בה כעדי הביאה במוחלט לכל דבר אם לאו ונכנס זה הספק מענין קטנה שלא מאנה והגדילה, והדבור בזה יוצא מגדר הכוונה, ונשוב לענינה ונאמ', שבזו הוא שמצינו הן הן עדי ייחוד אבל במי שקדמו לו קדושין דלא הויא בהו מקודשת כגון מקדש במלוה או מקדש בפחות משוה פרוטה או שקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה, אלא עדי ביאה ממש הוא דבעינן בהו, כדאמרי' [כתובות ע"ד ע"א] מקדש על תנאי ובעל במלוה ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה ממנו גט, שפירושו שידוע לנו שבעל ובעל דווקא הוא דקאמרי'. והבעילה גם כן אינה אוסרתה, דכי אמרי' בהני כלהו קדש ובעל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ה"מ בנשים כשרים דקימן לקדושין ולנישואין דרך טהרה וקדושה, אבל זאת האשה לפי הצען של דברים קדשה היא ומזומנת לכל ובבעילת קדשות הוא דניחא לה לא בעילת קדושה ומצוה, ומשום הכי ליתא להך חזקה גבה, ומוכחא מילתא דהאי דקא יהיב לה כסף עם אותו לשון התול אתננה הוא דיהיב לה, ולפי' בא עליה ולחזקתו בעילת זנות הוא, ועוד אני אומ' בהם חלוף, כי אותם שאמרו בהם אותה חזקה, הן אותם שקדושין נעשו על הטכסיס הראוי אין חלוף אלא מאותו ענין פרטי הרמוז בכל אחד, ולפי'[כך] אע"פ שהענין ההוא מונעם מהיות קדושין הנה בהם מקום והתחלה ודרך לאישות עד שנאמ' בבעילה שאחריהם חזקה אין אדם עושה כו', אבל הענין הנעשה במסבת שכרות ואנשים פוחזים היו שם על עסקי זמה הנה הקדושין ההם חסרים ובטלים מכל צדיהם אין בהם שום יחס והצטרפות עם האישות בדבר כלל כדי שנאמ' בבעילה של אחריהם חזקה זו, ומצינו לגאון לענין אלו הקדושין הנעשין בבתי המשתאות ובחבורת הסרקין אפי' בעדים ובלשון מוחלט דכתב הכי וז"ל, זה כמה שנים היה מנהג בכארסאן לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בהם ורוב טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה זקננו שלא יקדשו אלא כסדר בבל בברכת ארוסין ובכתובה וחתימת עדים, ועל שאינן עושין כן הוא תקן שאין חוששין לקידושיו כלל, כדאמרי' [כתובות ג' ע"א] כל המקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואף אתם ראוי לכם (לקדש) [לתקן] כזה, זה לשון הגאון, והבאתיו כאן מפני שהוא דוגמ' למה שאמרתי. והדברים הללו שאמרתי בעדי בעילה אע"פ שדברים של טעם הם, אין להחליט בהם כ"כ בזולת הספור, אבל עם הספור והמשא והמתן שהיה להם לפני הייחוד או הבעילה, אם היו שם עדים עליה, עמו סרו הספקות ולא נשארה טענה לפקפק מצדה, שכבר גלו דעתם שאין להם חפץ (אלא) בבעילת מצוה ואישות.
ואומ' אני, שאפי' היה בלשון אחד מן העדים דין ידים מוכיחות או אפילו לשון ביאור קדושין במוחלט, הוא הדין והוא הטעם, ולא דמי לאחד אומ' נתקדשה ואחד אומ' לא נתקדשה דאמרי' עלה [כתובות כ"ב ע"ב] לא תנשא כו', דהתם מאן דקא מסהיד נתקדשה בקדושין גמורים הוא דקא מסהיד שנתקדשה בפני שנים ביום פלו' ובמקום פלו', אבל אחד ואחד בקדושין לא כלום הוא, בא וראה שלא אמרו [שם ע"ד ע"א] קדש בעד אחד ובעל, ואיכא למימ' נמי דאפי' דינא דעד אחד לית ליה דהא מכחשי אהדדי בעיקר לשון הקידושין, והוי כענין אחד אומ' בחמש ואחד אומ' בשבע או אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אחר הנץ החמה שעדותן בטלה [פסחים י"ב ע"ב], דהכא נמי לא עבדי אינשי דטעו בכי האי גוונא, ונמצינו למדין שאין בשום צד ממש בדבריהם לאסרה ואפי' לא הודו האיש והאשה במה שהודו כ"ש כשהודו בכך שעמו סרו הספקות כמו שהתבאר, זהו השעור שנראה לי בדברים הללו על צד הקצור לפי דרך השאלה, וידעתי שזכרתי קצת עקרים היו צריכין להרחבה יותר, אלא שהטרדות היו סבה לזה, גם הרצאת הדברים על היותר נקל שאפשר, הביא אליו, ומה ששגיתי הבינני, ואלהי ישראל יתן את שאלותיך וישלים את בקשותיך, כנפש בעל נפש קצרה דורש שלום דורשי התורה ומבקשיה אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
מה מאד שמחנו כשמחת בקציר בהגיע אלינו הקנדריס גדול התועלת רב האיכות מעט הכמות, יהי משכורתך שלמה במה שהשפעת לנו מטובך, יהי מקורך ברוך מקור מים חיים. [ומאשר צויתני אדני להודיעך מה שנחלקנו בו וזכרון כתות החולקים ואיך שקט הענין ונחתך הדין, אודיעך הרמוז בקצרה, הנה אמת כי דעת כל החבורה שאינה צריכה גט כלל, מאשר מבואר למי שלא יונה את נפשו, שאלו הדבורים הויין ידים שאינן מוכיחות כמו שהשכלתנו אדני, גם כן מבואר לנו כי אחר כל הספורים אשר היו בין הקדושין הגרועים והיחוד שנעשה אחר כן לא מעלה ולא מוריד להצריכה גט כלל, ואפי' ראוה שנבעלה, בודאי בעילתם בעילת זנות וזה מבואר מאד אין צריך להאריך וזאת ההנחה יום ה' שעבר במעמד כל הקהל, האמנם הנעלה דון גוסף דקשלאר ובניו חלקו בזה לנצח לא לדעת האמת מאשר הוא אמת, תחלה אמרו שזה הלשון מקרו ידים מוכיחות מאשר אמר המקדש בזה אני מקדש אותך, דעתם כי מלת אני מורה שהוא מקנה אותה לעצמו והשבנו לו כי בודאי אין כאן הוכחה כלל שיקדשנה לעצמו אבל אפשר שיובן בפנים מתחלפים לו או לפלני, וזה מבואר, ומאשר ראו לא עלתה זה בידם אמרו דאע"ג דהויאן ידים שאין מוכיחות, הויא ספק מקודשת, ותלו עצמם בחבל חלוש, מאשר שמעו שקצת מפרשים פירשו ההיא בעיא [נדרים ו' ע"ב] דיש יד לקדושין, בידים שאין מוכיחות, ואע"פ שראינו זה הפירוש מיוחס אל הרפ' בעל התוספות עם כל זה אמרנו זה הפירוש יעמדו עליו כמה קושיות וכמה ספקות מן ההלכה, והכרענו להם בראיות שהבעיא היתה בידים מוכיחות כמו שכתבת אדני, והראיה המוחלטת בזה, דהא אסיקנא התם בנדרים [ה' ע"ב] עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אבל בעלמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, הנה עשה התנא מאמר מוחלט דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כלל, ואיך יסופק אחר זה בקדושין ובפאה ובצדקה, אלא בודאי הבעיות איירו בידים מוכיחות, ועוד הבאנו עליהם ראיות והראנו להם הבלבולים והגרסאות הנופלות על זה בין ההיא דקדושין ודגיטין והא דנדרים, ועדין אדני מחלקת במקומה עומדת, ואע"פ שהראינו להם סברתך הנכונה, לא רצו להודות על האמת, גם לא נתנו טעם לסברתם החלושה, והיה דעתנו לשלוח אל החכם הכולל דון אשטרוק דלוניל ושלחנו יום ג' כ"ו טבת אחר הגיע אצלנו הקונדרס שלך, ודבר מה יראנו אשלח אליך אדני תכף, האמנם] מה שנסתפק לנו במה שכתבת אדני הוא דבקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא עדי ביאה בעינן כדאמרי' התם קדש על תנאי ובעל זה לשונך מרי, דעתנו אדני בזה דלא מבעיא דאי איכא עדי ייחוד דאמרי' הן הן עדי ייחוד כו' וצריכה גט [אלא] אפי' לא נתייחדו בעדים, אם הודה שבעל, אע"פ [שלא] (ש)נתקיים התנאי דצריכה גט אמ'[רינן] אחליה אחוליה לתנאיה, והיינו דאפליגו רב ושמואל בההיא בקדש על תנאי וכנס, ר"ל בכניסה לחופה, וזהו שכתב הר"מ [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג] קדש על תנאי וכנס או בעל, ולא הזכיר בלשונו בעדים, ובההיא דמקדש בפחות מש"פ כתב ובעל בפני עדים, וטעמ' דבמילתא דמקדש על תנאי לא בעינן לא עדי ייחוד ולא עדי ביאה שהקדושין שנתן הן קדושין גמורי' אלא שקדשה על תנאי וכיון שכנסה אמרי' אחוליה אחליה לתנאיה והואיל ומודה שבעל אימ' אחולי אחיל, והיינו דאסיק שמואל ביבמות [ק"ז ע"א] טעמיהו דב"ש משום דאין תנאי לא בחופה ולא בביאה, ולזאת השטה מבואר מה שכתב הר"מ (פ"ח) [שם] אע"פ [שלא] (ש)בטלו בפני עדים (לא) בטל התנאי והיא מקודשת, וכן מצינו בפי' הרב מורנו ר' אברהם ז"ל, האמנם אדני במה שכתבת המקדש או בפחות מש"פ בעינן בעל ודאי ולא אמרי' בזה הן הן עדי יחוד, כן דעת רבותי שבחבורה, וחלקנו בזה מיום ה' שעבר כי דעת תלמיד מפקפק מעט בזה, ונראה לעניות דעתי דבזה אמרי' הן הן עדי יחוד כו', והראיה בזה שלא בארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי יחוד כו' אלא בנתגרשה מן האירוסין, מפני שאין לבו גס בה, ולא קדמו שום קידושין שיורה שיהיה מחזר אחריה לקדשה, אבל כשקדמו הקדושין אע"פ שלא יהיו קדושין כלל, כגון מקדש בפחות מש"פ ונתיחדו אחר כן בעדים סתם בודאי הייחוד היה לקדשה בביאה וצריכה הימנו גט אע"פ שלא ראוה שנבעלה, ואע"ג דאמרינן בגמ' [כתובות ע"ד ע"א] קדש בפחות מש"פ ובעל, דנראה בעל דווקא, אין לחוש לזה, מאשר העקר אצלנו דבכל קידושי ביאה לא בעינן עידי ביאה אלא עדי הייחוד, לבד האישים אשר ביארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי ייחוד כו', וזה נראה דעת הר"מ, אע"פ שכתב קדש בפחות מש"פ ובעל, נקט לשון ההלכה, ולא חשש, מאשר באר הלכו' גירושין פ"י [הי"ח] שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתיחד בפניהם ויבעול, כן נראה לקטן מקטני תלמידיך, ואחר שראיתיך אדני מפקפק בזה לא מצאתי ידים מוכיחות לסברתי החלושה, אחלה מרי ישלח אלי ביד מקרים דעתו וסברתו להאיר מחשכי לבבי.
ומה שצויתני אדני שאודיעך מה שכתב החכם ר' אברהם בהאי דפ"ט [שם הל"א] אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשה, בתחלת העיון נראין הלשונו' כסותרין כמו שמבואר אצלך אדני על כן פי' הרב ר' אברהם ז"ל ההיא שטה דהאשה שנתארמלה [כתובות כ"ג ע"א] מסכמת לדעת הר"ם דאסיקנא התם כרב אשי דאמ' לעולם תרי ותרי נינהו ואיפוך אנא, כלומר לעולם בחד לא מצית לאוקומה, שלא יהיה מבואר, דאי אחד אמ' נתקדשה, ר"ל בעדים, ואיהי מכחשא לה לעד דקאמ' נתקדשה לא מהימן, דעד אחד בהכחשה לא מהימן כמו שמבואר מההיא דפ' אמרו לו [כריתות י"א ע"ב], וזהו שכת' הר"ם עד אחד אומ' נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, ואי אמרת דמיירי שהעידו שלא בפניה זה אומ' פלונית נתקדשה בעדים וזה אומ' לא נתקדשה לא תנשא, כלומ' לא שרינן בהאי הכחשה בחד סהדא למינסבא דילמ' איהי מודה ואמרה דאקדשא ואם נשאת היא מעצמה לא תצא, דאין לך לא נתקדשתי גדול מזה, שפועל הנישואין מורה שהיא מכחשת העד ועד אחד בהכחשה לא מהימן, וזהו שכת' הר"מ אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומ' לא נתקדשתי זה הוצא מלשון הרב ר' אברהם ז"ל, ולזאת השטה אין לטעון על הרב בשני הלשונות.
<h2>דף עד:</h2>
ת"ר הלכה אצל חכמי' והתירה מקודשת, אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת. ותמיהא מילתא אם כן כי לא הלכה נמי דלא מיקדש, היכי שרינן לה לאינסובי, ואמאי לא חיישינן דילמא תיזיל גבי חכם ומיפר לה נדרה, וחיילי עלה קידושי ראשון למפרע, ונמצאו בניה באין לידי ממזרות. ובירושלמי [ה"ז] אמרינן עלה תרי לישני, דאיכא מאן דאמר דאע"ג דכי לא הלכה לחכם אינה מקודשת, אפ"ה לא שרינן לה לאינסובי בלא גט. ואיכא מאן דאמר דשרינ' לה, אלא שהיא תחוש לעצמה, ומסתמא מתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם חלין עליה קידושי ראשון אף היא אינה נשאלת על נדרה. ולפום גמרא דלן דלא איירי בה, משמע דלא חיישינן להכי, דכיון דשרו לה בי דינא לאינסובי איפקיעו להו קידושי קמא, ואפילו הלכה בתר הכי לחכם ומיפר לה נדרה, תו לא חיילי עלה קידושי קמא, ואף על פי כן צריך לחוש לה.
<h2>דף עה.</h2>
אי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפא אותו מקודשת ליתני אינה מקודשת ולימא באדם חשוב עסקינן. אי הכי לאו דווקא, דוודאי ה"ה נמי לדידן דבעינן טעמא מאי שנא איהו מינה, דאלו בדידה אמרינן ברופא דאינה מקודשת משום דאינו מתירה אלא מכאן ולהבא, ובדידי' אמרי' מקודש.
הא דאמרי' כאן בזיעא שאינה עוברת. אף על גב דקתני מומין אלו בין קבועין בין עוברין, פי' עוברין שאינן באין אלא לפרקים, ומיהו כשבאה לו זיעא זו אין בידו להעבירה.
<h2>דף עה:</h2>
טעמא דמייתי אב ראיה כו' עד תברא מי ששנה זו לא שנה זו. ורישא ר' יהושע, וה"ה לסיפא דעל האב להביא ראיה. וסיפא רבן גמליאל, וה"ה לרישא דעל הבעל להביא ראיה. והאי דתנ' הכי ולא תנא איפכא לרבותא, משום דאורחא דמילתא, ומשום דמיתחזי מתני' דתיתי כולה בחדא שיטתא.
רבא אמר רישא כאן נמצאו וכאן היו וסיפא כאן נמצאו וכאן היו. ופירשתיו בסנהדרין בס"ד. ומיהו הני מילי דלא איתרעי, אבל איתרעי לא, כדמוכח לעיל [י"ג ע"א] בראוה מעוברת. רבא אתי השתא לאוקמי מתני' כולה בין לר' יהושע בין לרבן גמליאל, והיינו דהקדים מעיקרא לפרושי דכי לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא, אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופא. והיינו דמוקים לה למתני' אליבא דתרווייהו לר' יהושע לענין גט, דלענין כתובה אפילו אסיפא על האב להביא ראיה, אלא כתובה וודאי לית לה, ולא איירי במתני' אלא לענין גט, וגבי איסורא וודאי כיון דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר חזקה דגופא, והיינו דאמר כאן נמצאו וכאן היו, הילכך ברישא דאכתי איתה בבית אביה, על האב להביא ראיה, ואם לא הביא ראיה, אינה צריכה גט. וסיפא על הבעל להביא ראיה, ואם לא הביא ראיה, הרי היא צריכה גט. ואליבא דרבן גמליאל אתיא בין לענין גט בין לענין כתובה, והיינו דברישא על האב להביא ראיה, ואם לא הביא ראיה אינה צריכה גט ואין לה כתובה דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו, ובסיפא על הבעל להביא ראיה, ואם לא הביא ראיה, צריכה גט ויש לה כתובה, וזהו הפי' הנכון.
איתיביה אביי נכנסה לרשות הבעל כו' עד משום דאיכא תרתי חזקי חזקה העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה ונפייס הוא, מאי אמרת אין אדם מפייס במומין, הואי חדא במקום תרתי וחדא במקום תרתי לא אמרינן. קשיא לן לאידך גיסא נמי איכא תרתי חזקי, חזקה כאן נמצאו וכאן היו, וחזקה אין אדם מפייס במומין. ויש לומר דהני דאמרן עדיפא לן, משום דאם תמצא לומר איכא לחזקה דהעמד הגוף על חזקתו, בהא בלחוד סגיא לן, דכיון דלא היו אלא ברשותו על כרחו שותה בעציצו, וה"ה נמי אם תמצא לומר דאיתה לאידך דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה וניפייס הוא, בהא נמי סגיא לן, דאפילו הוו בה מעיקרא לא איכפת לן כיון דראה, אבל באידך תרתי אפילו תימא דאית' לחזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא סגיא לי' בהא, דאיכא למימר אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה וניפייס, ואפילו תימא דאין אדם מפייס במומין לא סגיא לי' נמי בהא בלחוד, דאיכא למימר חזקה העמד הגוף על חזקתו ולא נולדו בה אלא אחר שכנסה לרשותו אלא בתרווייהו. ואם נפשך כלך לדרך אחרת דהשתא מקיימן תלת חזקי, ולא סתרינן אלא חדא חזקה, דכי אמרינן חזקה העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בדקו, מיקיימא נמי חזקה דאין אדם מפייס במומין, דהא לא ניפייס בהן, שבשעה שקדשה לא היו בה אלא שנולדו בה אחר כך, ולא סתרינן אלא חזקה דכאן נמצאו וכאן היו, אבל אלו אמרי' לאידך גיסא חזקה כאן נמצאו וכאן היו ואין אדם מפייס במומין, סתרי' לאידך תרתי דהעמד הגוף על חזקתו ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו האי ראה וניפייס הוא, הילכך הני תרתי עדיפא לן, והיינו דלא אדכרוה בגמרא כלל לחזקה דכאן נמצאו וכאן היו, משום דכיון דאמרינן דאיתה לחזקה דהעמד הגוף על חזקתו לא סגיא דלא סתריה לחזקה דכאן נמצא וכאן היו, ולא נקט אלא חזקה דאכתי מיקיימא, והיינו חזקה דאין אדם ניפייס במומין, ואמרי' דלא חיישינן לה משום דהויא לה חדא במקום תרתי. אי נמי איכא למימר דהיינו דעדיפי לן הני תרתי, משום דאידך הויאן להו כל חדא מינייהו חדא במקום תרתי, דאלו אמרינן חזקה דכאן נמצאו וכאן היו קשיאן עלה חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ואין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, וה"ה נמי לאידך דאלו אמרינן לראיה דידיה אין אדם ניפייס במומין, כלומר ומעיקרא נמי הוו בה ולא חזנהו, דאלו חזניהו אין אדם מיפייס במומין דאי לא לא הויא ראי' לדידיה, ואלו הוה אמרינן הכי כדקאמרינן לראיה לדידיה קשיאין עלה נמי הני, אבל בהני דאמרינן לא הויא אלא חדא לגבי חדא, דאלו אמרינן חזקה העמד הגוף על חזקתו, לא קשיא עלה אלא חזקה דכאן נמצאו וכאן היו, אבל אין אדם ניפייס במומין לא קשיא ליה, ואי אמרינן נמי חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בדקו, לא קשיא עלה נמי אלא חזקה דאין אדם ניפייס במומין, אבל חזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא קשיא עלה, דאיכא למימר אין מעיקרא הוו בה וראה וניפייס.
<h2>דף עו.</h2>
רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך. כלומר וטענה דידה לא מהניא ליה, אלא אי קא טען איהו גופיה. וסיפא מנה לי בידך. פי' רב אשי אתי השתא לתירוצא תיובתא דאביי, דקא מותיב ממתני' למה ליה לבעל לאיתויי ראיה דעד שלא תתארס היו בה, תיסגי ליה דליתי ראיה משנתארסה, דכיון דידעינן דמשנתארסה היו בה נימא כאן נמצאו וכאן היו, ואתי רב אשי לפרוקי, דבסיפא ליכא למימר כאן נמצאו וכאן היו, משום דהויא לה איהי ברי, וכל היכא דאיכא טענת ברי לא אזלינן בתר חזקה דכאן נמצא וכאן היו, אלא [בתר] חזקה דגופא, ואמרי' העמד הגוף על חזקתו, וכיון דלית לי' ראיה, אלא אחר שנתארסה אמרינן השתא הוא דנולדו בה, לפיכך צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה, אבל ברישא דליכא טענת ברי, בהא וודאי איכא למימר דאזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו, דכל היכא דהוי ספק איכא למיזל בתר האי חזקה, וטעמא משום דאית' להאי חזקה והא עדיפא לן כיון דלא טוענת ברי, הא לאו הכי דליתא להאי חזקה, אפילו בלאו טוענת ברי אזלינן בתר חזקה דגופה כל היכא דליכא למיחש לריעותא כי לא טענה כגון הא דמנה לאבא בידך, וכי הא דאמרי' לעיל [ל"ו ע"א] בחרשת לר"ג דאנן טענינן לה, ולא בעי ר"ג טוענת בעלמא אלא משום דריעא כי לא טענה. והא דאמרי' [לעיל ט"ו ע"א] בתינוקת לר"ג דבעינן בטוענת חד רובי ובשאינה טוענת תרי רובי, התם לענין יוחסין, אבל בממונא בתר חזקה דגופא אזיל. כללא דמלתא לרבן גמליאל כל היכא דהוי ספק, אזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו, וכל היכא דאיכא טענת ברי, אזלינן בתר חזקה דגופ', והיינו דלעיל דפרקין קמא [י"ב ע"ב] דבעינן לר"ג טענת ברי, ובהכי אזלינן בתר חזקה דגופה, ומיהו האי טעמא אתי לרבן גמליאל. אבל לר' יהושע טעמא דסיפא דלא סגי לי' משנתארסה, אלא עד שלא תתארס ליכא למימר משום הכי, דלדידיה לא שני ליה בין ברי לשמא אלא כתירוצא קמא.
איתיבי' רב אחא בר יעקב. ה"ג והכי איתא בתוספתא [פ"ז ה"ט] מודים חכמים לר"מ במומין הראויין לבא עמה כו'. פי' אע"ג דרבנן מרעי זכותי' דבעל, דאמרי דאינו יכול לטעון אלא במומין שבסתר ובשאין שם מרחץ, וכל דכן דאית להו ולר"מ משנכנסה לרשותו עליו להביא ראיה, אפילו הכי מודים שאלו היה מומין הראויין לבא עמה מבית אביה, על האב להביא ראיה. ואמאי מנה לי בידך הוא, דהא איכא טענת ברי, ואיכא למימר העמד הגוף על חזקתו. ומוקמינן לה ביתרת, דבהא ליכא למימר חזקה דגופה, דלא סגיא דלא הוה בה מעיקרא, ומאי ראיה דמייתי דראה וניפייס הוא.
אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת פרה. פי' שכיון שנולד ספק בעיקר קניית החמור, הולכין אחר בעליו שהיה ממונו בוודאי, ועליו להביא ראיה, שכל שנולד ספק בעיקר הקני' הולכין אחר מי שהיה ממונו בוודאי.
<h2>דף עו:</h2>
ותנא תונא כלה הי כלה אילימא כלה בבית אביה. כלומר דאמרי' דעל האב להביא ראיה, לפי שנולד הספק בעיקר קניית הבעל, והיא ממונו של אב בוודאי. מי דמי התם מייתי אב ראי' ומפיק כתובה מבעל, וכיון דכן, דינא הוא דליתי' ראיה, כדקיימא לן בעלמא המע"ה, אבל הכא בעל החמור מוקים שכבר הפרה ברשותו. אמר ר' אבא כלה בבית חמי'. פי' דמייתי בעל ראי', ואע"ג דמוקים לה כתובה ברשותי', הכא נמי בעל החמור מייתי ראיה ואע"ג דמוקים. ואכתי לא דמי (הכא) [התם] בעל מייתי ראיה ומרע לי' לחזקת האב דמסיע' לי' כדאמרינן לעיל, הכא בעל החמור מייתי ראי' ומוקים, ואע"ג דמסייע' לי' חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ועכשו מת לאחר משיכת הפרה. והוא הדין דמצי למימר לי' כלה בבית חמיה היינו טעמא משום דהוה ליה ברי ושמא, ובכי האי גוונא אזלינן בתר חזקה וכדרב אשי. ואפשר דהכי נמי קאמר, ומרע לי' לחזקת אב ואיכא נמי ברי ולא חייש לפרושי'. ואיברא דאכתי איכא טעמא אחריתי דלא דמי, דאלו לפום האי טעמא דפרישנא לרב יהודה כלה בבית חמיה על האב היה ראוי להביא ראי' שהרי נולד הספק בעקר הקניה והיה ממונו של אב בוודאי, אלא דאקשי ליה כטעמא דאידך קושיא, ולא אתי השתא למימר אלא דאשכחן דמייתי ראיה ואע"ג דמוקים.
ומשני רב נחמן בר יצחק בכלה בבית אביה ולקידושין. פי' שנולד הספק בעיקר הקנייה, והיה ממונו של אב בוודאי, ומייתי ראיה ואע"ג דקא מוקים. וכי תימא ומנא לי' דכי מייתי אב ראיה משום קידושין הוא, דלמא משום כתובה. יש לומר מכל מקום בהכי סגי לן מדקתני על האב להביא ראיה בין לכתובה בין לקידושין, ואם לא הביא ראיה כתובה לית לה וקידושין הדרי, ולקידושין אמאי צרי' לאיתויי ראי' והא קא מוקים, אלא כדאמרן לפי שנולד הספק בעיקר הקני' והוא ממונו וודאי, ומכאן אתה דן לבעל החמור שעליו להביא ראיה.
ומותבינן עלי' מחט, מדקתני המוציא מחברו עליו הראיה, ואי דיהיב טבח דמי בעי לאתויי ראי' ומפיק, ואמאי, בעל בהמה ניתי ראי' ונוקים, שהרי הוא כבעל החמור, שהרי אף כאן נולד הספק בעקר הקני' והוא ממונו של בעל בהמה וודאי. ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דלאו הכי כללא דמלתא, אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. כלומר כל שנולד ספק בביתו עליו להביא ראיה, וזהו בעל החמור שנולד הספק בביתו, שהרי נמצא החמור מת בביתו. ובעיקר האי דינא וודאי לא פליג, דהא קא מודה נמי דעל בעל החמור להביא ראי', אלא בטעמא דמלתא, ונפקא לן מינה להא דהכא, דאלו להאי כללא דרמי על הטבח להביא ראי' לפי שנולד הספק בביתו, (א"נ) [ה"נ] להיכא דמת החמור בביתו של בעל הפרה דעליו להביא ראיה. ותנא תונא כלה בבית אביה ולקידושין כדמעיקרא דאע"ג דמוקים עליו להביא ראיה לפי שנולד הספק בביתו, אבל כלה בבית חמיה אע"פ שנולד הספק בבית הבעל לאו מהאי טעמא הוא, דהא איכא טעמא אחרינא, משום דאיכא טענת ברי וחזקה דגופה וכדרב אשי, והיינו דאפי' לכללא קמא דרב יהודה כלה בבית חמיה ניחא ליה דכלה בבית חמיה לעולם דינא הוא דעל הבעל להביא ראיה. וקיימא לן כשמואל אליבא דרמי. ומיהו דווקא בששניהם באין בטענת ספק, אבל אלו היה בא בעל החמור בטענת ברי, על בעל הפרה להביא ראיה, משום דהוה לי' בעל החמור ברי וחזקה דגופא, דאיכא לאוקומי' אחזקי' ונימא דהשתא הוא דמאית. והוא הדין נמי טבח היכא דהוי ברי, דעל בעל בהמה להביא ראיה, דכיון דהוי ברי וממונא ברשותי' הדרינן לכללא דקיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה, וזהו הפירוש הנכון, וכן פירש' הרב אדוני זקן ר' זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל.
<h2>דף עז.</h2>
מתני' האיש שנולדו בו מומין כו'. והלכתא כרבנן כדפסיק רבא משמיה דרב נחמן.
אמר רב יהודה אמר רב אסי אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' עד דיירנא בהדי' בסהדי לא שבקינן לי'. איכא דקשיא לי' והא איכא שניות, ובירושלמי [פי"א ה"ז] אשכחן לה להאי קושיא, ומפרקינן כגון אמר שמואל, כלומר הא דאמרינן אלמנה לכהן גדול לאו דווקא, אלא כגון אלמנה שביאתה באיסור, והוא הדין לשניות שאף הן ביאתן באיסור, ואפי' להא דאמרי' בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני, ואלו שניות לא קתני אע"ג דרבנן נינהו, יש לומר דלא קרינן השתא דרבנן אלא הנהו דכפינן להו משום תקנתא דרבנן וליכא איסור בביאתן, מה שאין כן בשניות. ומיהו קשיא לן ההוא דאמרי' ביבמות [קי"א ב'] הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ, ואיכא למימר דלא איירי ביבם. ובירושלמי [שם] מקשינן אהא דשמואל והא תנינן המדיר, כלומר דכופין ואע"ג דלאו פסולות. ומהדרינן שמענו שמוצי' שמענו שכופין, כלומר כל היכא דלא תני כופין ממש אלא יוציא ויתן כתובה כי ההיא דהמדיר, לאו למימרא דכפינן לי' בגופי', אלא שמוציאין ממנו כתובה ונותנין לה ומבקשין ממנו ליתן גט. וקשיא לן מאי שנא מההיא דהנודרת הנאה מיבמה דכפינן לי'. ויש לומר שאני התם שכיון שנדרה הנאה בחיי בעלה ממנו ולא נתכונה לכך, רואין כאלו אין כאן מתחלה אלא מצות חליצה, ואי איפשר לעגנה לעולם, לפיכך כופין. אי נמי בחליצה הקלו. ולפום האי סברא הא דאמר רב יוציא ויתן כתובה, לאו כפיה דגט קאמר, אלא ליתן כתובה ואח"כ מבקשי' ליתן גט. אבל בירושלמי בגיטין פרק (שני) [תשיעי] [ה"ט] אמרו ר' ירמי' בעא מר' אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא, אמר ליה עדיין את לזו מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן, אלמא דכפי' ממש קא אמרי'. ואיכא למימר דוודאי כל היכא דאמרינן כופין כפיה ממש קאמר, אבל היכא דאמרינן יוציא איכא למשמע כפיה ממש ליתן גט, ואיכא למשמע דלאו כפיה על הגט אלא ליתן כתובה ומבקשין ליתן גט, והכי פשטא דמילתא דרב מדמהדר ליה שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפהו לזון, אע"ג דלאו היכריחא הוא, דאפשר דהכי קאמר עד שכופין אותו בענין זה להוציא יכפוהו לזון, מיהו הכי קים לן פירושא כירושלמי ורב קים לי' בדשמואל מאי קאמר והיינו דמהדר לי' הכי. וראיה להאי סברא מהא דאמרי' ביבמות [ס"ד ע"א] שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה, ואם איתה דכל יוציא, כופין משמע, תיקשי לי' לרב יהודה משמי' דשמואל דקאמר בהא אין כופין אותו. וכי תימא ולרב תחליפא נמי דאית ליה כופין, אמאי לא תני כופין. הא ליתא, כדאמרן דהיכ' דאמרי' יוציא איכא למימר כופין ליתן גט, ואיכ' למימר דלאו כופין אלא על הכתובה ומבקשין על הגט, והיינו דניחא לתרווייהו דרב תחליפא מפרש לה בכפי' ממש על הגט, ורב יהודה ליתן כתובה, וכתובה דאית לה משום דאיהו הוא דלא זכה ליבנות הימנה, ומיהו מסתמא כל היכא דלא קאמר אלא יוציא, אית לן למימר דלא כפינן אגיטא אלא ליתן כתובה. ולרב דאמר לעיל [ס"ג ע"א] האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, האי דלא תני לי' במתני', משום דהא תנא לי' המדיר, ואמר לך רב דכל דכן הא דאפשר בפרנס. אי נמי כדאיתה בירושלמי [שם] דכל דכן הוא דמפני ריח הפה כופין כל שכן מפני חיי נפש. וקיימא לן כשמואל.
<h2>דף עח.</h2>
מתני' האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס מודים בית שמאי ובית הילל שהיא מוכרת ונותנת וקיים כו', עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר מוכרת ונותנת וקיים כו' עד ושאין ידועין לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. הכי עיקר הנוסחא, והכי איתה בירושלמי [ה"ב].
גמר' איבעיא להו ר' יהודה לכתחלה או דיעבד. פי' הא דאמר ר' יהודה דאמרו לו רבנן לרבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא [י]זכה בנכסים, ארישא קיימי, והיינו נפלו לה נכסים עד שלא תתארס דאמרי' דכולי עלמא שהיא מוכרת ונותנת וקיים, ואהא מתמהי רבנן לכתחלה אמאי, או אסיפא דנפלו לה משנתארסה, דקא מודו כולהו דלכתחלה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים, ואהא מתמהי אמאי אין מכרה בטל. ואתינן למפשט' מהא דתניא אמר ר' יהוד' אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזו אשתו וכו' מה זו מכרה בטל אף זו מכרה בטל, אמר להם על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים, ש"מ דיעבד קאמר, דהא קתני בהדיא דקשיא להו אמאי אין מכרה בטל, ש"מ.
<h2>דף עח:</h2>
אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. כלומר תני במתנית' מוכרת ונותנת וקיים, והכי וודאי ניחא, דמחקינן מתניתא מקמי מתני'.
רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים. פי' אסיפא קאי, דאמרי עד שלא נשאת ונשאת, אבל בשנפלו לה משנשאת, בהא דכולי עלמא מודי שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולא שני לן בהו כלל אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועים.
אמר ר' יוסי ב"ר חנינא ידועין מקרקעי שאינן ידועין מטלטלי. פי' ידועין מקרקעי ואפילו אינן ידועין לבעל, שאינן ידועין מטלטלי ואפילו הן ידועין לבעל. ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועין הן. בשידע בהן הבעל, אלא אלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ולאו דווקא במדינת הים, אלא כל שלא ידע בהן הבעל נמי. ולר' יוחנן לא שני ליה כלל בין מקרקעי למטלטלי, אלא נכסים הידועין זהו ידועין לבעל ושאינן ידועין שאין ידועין לבעל, ואם לא היו ידועין בשעה שנשאת, וידע בהן אחר כך, הרי אלו ידועין, כל שידע בהן בעל קודם שמכרה אותן.
<h2>דף עט.</h2>
שטר מברחת קא אמרת הכי אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל אני מורה הוראה אני ואם יבא שטר מברחת לידי אקרענו. פי' רש"[י] ז"ל שטר מברחת שאמרה בשעת מתנה שאינה נותנת נכסים הללו אלא לפי שהיא רוצה להינשא, ואלו תבא לידי גירושין או לידי אלמנות לא תהא מתנתו מתנה. וליתי', דאם כן לא הוה פליג עלה רב ענן, דהא אמרינן בבבא בתרא [קנ"א ע"א] אפילו למ"ד מברחת קנה, הני מילי היכי דלא גלי דעתיה, אבל היכא דגלי אדעתיה לא קנה. ואיכא מאן דמפרש דגלי דעתיה, היינו דקאמר לי' הכי בהדיא, ולא גלי דעתיה, היינו דקאמרה ליה דאדעתא לאינסובי הוא ותו לא. וליתה להא נמי, דקא אמרינן התם באמי' דרב ביבי דאמרה דקא בעינא לי' לאינסובי לרב זביד, ומשמע דתו לא אמר, וקרינן לה התם דגליא אדעתה. והנכון כמו שפי' ר' יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל דגליא דעתה היינו דאמרה דאדעתא לאינסובי הוא דקא יהבה להו, ולא גליא דעתה היינו דקא יהבה להו מסתמא, ובתר הכי אינסיבא לה. ואיכא דקשיא לי' ואמאי הדרה מתנת', והא דברים שבלב הן, כדאמרי' התם בקידושין [מ"ט ע"ב] בההוא דזבין לניכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, לסוף לא סליק, אתא לקמיה דרבא, אמר להו דברים שבלב הן ודברים שבלב אינן דברים. וי"ל אומדנא דמוכח שאני, דהכא דברים שבלבו ובלב כל העולם הן, וכההיא דאמרי' התם בבבא בתרא [קל"ב ע"א] מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו אין מתנתו קיימת, ואידך דאמרי' התם בקידושין בההוא גברא דזבנינהו לניכסי' אדעתא למיסק לארץ ישראל, לסוף סליק להתם ולא אתדר ליה, ואמרי' כל דסליק אדעתא למיתדר ליה הוא, והא לא אתדר ליה, מפרשינן לה דגלי דעתיה בשעת מעשה אדעתא דהכי מזבין אע"ג דלא אתני, וכיון דכן, אע"ג דהיכא דלא גלי אדעתיה חשבינן להו דברים בלב, מ"מ כי קא מגלי דעתיה אע"ג דלא אתני, חשבינן לי' אומדנא דמוכח, והוא הדין נמי למברחת במקצת דהיכא דגלי דעתי' לא קני, והכי משמע דמברחת במקצת לדידן אליבא דהלכתא כמברחת בכולן אליבא דמאן דסבר דקני, וקאמרי' דהיכא דגלי דעת' לכ"ע לא קני, הוא הדין נמי מברחת במקצת לדידן.
מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר דברי רשב"ג וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתיכתוב לו מהיום ולכשארצה. פירש"י ז"ל מעכשיו תהא מתנה לאחר שאגלי דעתי שאני רוצה בה, ובהכי סגיא לה, דאלו אתי מקבל מתנה לאחזוקי בה הדרה בה מההיא מתנתא, ואלו אתי בעל נמי לאפוקי להו מיד מקבל מתנה, קאמרה דניחא לה בההיא מתנתא, הלכך כל כך חד וחד מירתת.
טעמא דכתבה לי' הכי הא לא כתבה לי' הכי לא, אמר ר' זירא לא קשיא הא בכולה הא במקצתה. ואי לא קננהו לוקח ליקננהו בעל. ליכא לפרושי אהא, דהא מתלא תליא האי מתנתא, ואי קאמרה דניחא לה למפרע נמי מתנה גמורה היא, אלא אמברחת, ושמעינן מינה דמברחת לא קנה מקבל מתנה כלל מתורת מתנה לומר שאם מתה היא בחיי הבעל קודם שחזרה בה לא זכה בהם, אלא מוציא אותן מידו ויורש אותן, דאלו היה זוכה בהם מקבל מתנה, מאי קושיא, להכי לא קני להו בעל, וכל היכא דמקבל מתנה לא זכי בהו מדין מתנה, וודאי לא סגיא דלא ירית להו בעל, והוא הדין נמי בנכסים שאינן ידועין, שהבעל יורש אותן, דהא איכא מ"ד ירושת הבעל דאורייתא. ואפי' למ"ד דרבנן, בהא לא פליגי. והכי קשיא לן במברחת כיון דלא קני להו לוקח ולא זכי בההיא מתנתא, ניקנינהו בעל, ולבתר דלידע בהו ליפוק להו מיד מקבל מתנה למיכל פירי מהשתא ואילך, אבל פירי דאכל עד השתא, לא קשיא לן דאמרו לא מפיק מיניה, דהוו להו נכסים שאינן ידועין, ואלו אנן לא מהדרינן, אלא עשאום כנכסים שאינן ידועים לומר שאף על פי שהן ידועין עשאום כשאינן ידועין, והיינו כדפרישנא דמהשתא ואילך הוא דמקשינן אמאי לא מפיק נכסים מיניה למיכל פירי. ומהדרינן עשאום כנכסים שאינן ידועין, דכי היכי דחזינן לר' שמעון דקסבר בנכסים שאינן ידועין דלא תקון רבנן לבעל בהני פירי ואלו זבנינהו הרי הן מכורין, הוא הדין נמי להני כיון דגליא דעתה קודם שנישאת דלא בעיא דזכי בהו בעל, לא זכו בהן אפילו אחר שידע בהן. ומיהו אם מתה יורשה, כיון דלא קני להו אידך, אוקמא אדינא, דהא ירושת הבעל דאורייתא בנכסים שאינן ידועין. ומברחת אחר שנתגרשה שחוזרת במתנתה או שבאה לחזור במתנתה כשהיא נשואה, נראה שאינה יכולה להוציא מיד מקבל מתנה פירות שאכל עד עכשו, דמסתמא מחלה גבי פירות דאכיל בתר דאכלינהו, ולא דזכי בהו מדין מתנה כלל, אלא מדין מחילה. ודווקא בתר דאכלינהו, וכדאמרי' בבא מציעא [ס"ו ע"ב] ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה, אבל אלו היה שם פירות תלושין, נראה שהיא מוציאה מידו. וכתבו רבואתא ז"ל דדווקא מברחת הוא דקאמרי' הכי, אבל מבריח לא. והיכי דמי כגון דיהבינהו לכולהו נכסים, ובתר הכי יזיף זוזי מחבריה, ודינא הוא דלא איתמר אלא באיתתא, דאיכא למימר דאדעתא לאברוחי מבעלה הוא דיהבינהו, והיכא דליתא לבעל תיזכי איהו בהו, אבל הכא אלו זכי איהו בהו לעולם לא סגיא דלא גבי בעל חוב מינייהו, ואיהו דקא יזיף אמאי לא זבין מנכסיה, אלא וודאי מתנתו קיימת.
אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא. פי' אמרי לה פירא לפי שיש שם הקרקע שהוא קיים, ואלו בא לקנות אותן הבעל, רשאי, שהרי יכול לאכול פירות והקרן קיים. ואמרי לה קרנא ואינו רשאי לקנותן, דקרנא הוא.
<h2>דף עט:</h2>
פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. פי' לאו פירא דפירא, דהא קיימא לן [פ"ג ע"א] דבעל אוכל אפי' פירי פירות, אלא דתרתי פירי בחד זימנא לא תקון ליה רבנן, כדאמרינן התם בבבא קמא [פ"ט ע"א] טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות, ומפרשינן לה מהאי טעמא משום דתרתי פירי לא תקון ליה רבנן, והיינו תרתי פירי בחד זימנא, שהרי הוא אוכל פירות מנכסיה, ואין לומר שיאכל פירות אחרים מטובת הנאה שעומדת במקום נכסיה. ואע"פ שהוא אוכל (בזה) [גיזה], ולדות וגיזה וחלב חד פירא חשבינן להו, ולא חשבינן תרתי פירי בחד זימנא, אלא האי דאתי לי' מעלמא, ובהאי לית ליה לבעל מידי. וכן הגונב בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה מהאי טעמא [בש"מ, תדע דהא מעיקרא דמשמע לו דולדות בהמת מלוג לאשה, ניחא לן מאי דקאמר דתשלומי כפל לאשה, והוא הדין לבהמה גופא אליבא דדברי הכל] והא ניחא לן טפי מינה נמי, דהא כי קס"ד דבהמת מלוג לאשה, פשיטא לן דתשלומי כפל לאשה, דמשמע לן וודאי האי טעמא דתרתי פירי בחד זימנא לא תקינו ליה רבנן, אלא השתא דאתי לאוקומה אליבא דמאן דאמר דולד בהמת מלוג לבעל, תמיהא ליה היכי אפשר, הא מילתא דוולד בהמת מלוג דבעל ותשלומי כפל לאשה. ומהדרינן דאפילו הכי לא תקון לי' רבנן אלא חד פירא ולא תרתי פירי.
בשלמא (רבנן) [חנניה] לא חיישי למיתה כו' עד ומודה חנניה שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה. נראין דברים שישנן עדיין, אבל וודאי רשאי הבעל למכרן בשלו קודם לכן, ולא אמרו אלא שאם ישנן בשעת גירושין, שהיא נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה.
אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן. רבינו שלמה ז"ל פירש דברים כפשטן, שהגוף העז והרחל (שלו) [שלה]. ותמ' רבא מאי אתא לאשמועינן, דהא אפי' רבנן מודו בהא, משום דאיכא עורה. ותו מאי עד שתכלה הקרן, דהא לא כליא קרנא. ותו דהא קיימא לן כחנניא דאפילו בשפחה דכליא קרנא אמרי' פירא דבעל. אלא עיקר פירושא הכי הכניסה לו עז לחלבה, שלא היה גופה קנוי' אלא לחלבה, וכן רחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו, אוכל והולך עד שתכלה הקרן, ואתיא כחנני' דלא חייש למיתה, הלכך רואין כאלו זו קיימת לעולם ולא מכליא קרנא.
אמר רב נחמן עיילי לי' גלימא פירא הוי מכסי לה ואזיל עד דבאלו. והיינו נמי אליבא דחנניה, דלדידיה מפרש לן רב נחמן דלא איכפת לן אלא בשכילוי הקרן ניכר באכילתו לשעתו, כגון פירות דעלמא, שהרי על כל פירי ופירי שיהא אוכל ניכר כילוי הקרן לאלתר, אבל בשאין כילוי הקרן ניכר באכילתו לאלתר, כגון גלימא שאין כילוי' ניכר בתשמישה לשעתה, אוכל והולך עד שתכלה הקרן.
כמאן כי האי תנא דתניא המלח והחול הרי זה פירות. פי' לפי שקרן שלהם קיים לעולם.
מחפורת של צריף ר' מאיר אומר קרן וחכמים אומרים פירות. פירש, ר"מ אומר קרן, דהא אפשר דמיכלי' לגמרי, וחשיב לי' כפירות דעלמא, דלא שני לי' בין שכילוי הקרן ניכר לשעתו לאלתר בין שאינו ניכר. וחכמים אומרים פירות, מזה הטעם, לפי שאינו דומה לפירות אחרים דעלמא, שכל אחד חלוק זה מזה וכילוי באכילתו ניכר לשעתו, אבל הכא אין כילוי ניכר לשעתו, אלא אחר זמן כעין גלימא, והלכתא כרבנן.
רבי שמעון אומר מקום שיפה כח[ו], ר"ש היינו ת"ק מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו. פירש, דר' שמעון אזיל לעולם בתר גמר פירא, והיינו דבכניסתה מחוברין שלו וביציאתה שלה. ורבנן סברי דכיון דעיקר קרנא קיי', כולה פירי תקון רבנן לבעל, הלכך בכניסתה מחוברין שלו, וביציאתה שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות, והמותר לבעל. אבל בסיפא גבי יבם אמרינן פירות המחוברין לקרקע שלה, משום דשאני התם דאלו גופא ופירא דידי' הוי, אלא ששעבוד כתובתה של זו על כל הנכסים, וכיון דהוו מחוברין לקרקע שהן כקרקע, הרי שיעבוד' עליהן, וכן פירש"י ז"ל.
אלא אי איתמר הכי אתמר אמר רב כהנא אמר רב מחלוקת בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה. כלומר מחלוקת בשדה שאינה שלה דמיכליא קרנא, דומיא דעבדים ושפחות דמיכליא קרנא, ובהני אמרי רבנן ימכרו, ודווקא כשהן זקנים, ופירשו בירושלמי [ה"ו] כשאין עושין כדי טפולן, ומסתברא דבהא אפי' חנניה דלא חייש למיתה, מודה, כיון דזקנים ואין עושין כדי טיפולן, דעבדא נהום כריסיה לא שוי למריה ולמרתי' למאי מתבעי, אבל ילדים לא, ואפי' רבנן דחיישי למיתה, דלא שמעינן להו לרבנן דאמרי מהאי טעמא, אלא דכי איכא ולדות קיימי ולדות בחריקא'. אבל היכא דליכא ולדות, לא שמעי' להו דאמרי לזבנינהו מהאי טעמא, אלא מעשה ידיהן לבעל, דאי לא תימא הכי, אלא דחיישת למיתה אפילו בילדים, אם כן אפי' כי איכא ולדות נמי ניחוש למיתה דכולהו, אפי' יש לו ולדות הרבה, דכיון דחוששין למיתה לא שני לן בהו, ונימא לזבנינהו ולמזבן בהו קרקע, אלא וודאי דכולי האי לא חיישינן, אלא דכי איכא ולדות דליקיימו בחריקא', וכן עיקר. מורי נ"ר.
<h2>דף פ.</h2>
וכמה קימעא כו' עד שיכרא דתמרי. פירש, תמרים שנופלין מן הדקל קודם שנתבשלו ואחר כך מתייבשין שם.
בעי רב ביבי כו' עד אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. פירוש, כלאים באכילת פירות, דאע"ג דהוו להו איסורי הנאה, מ"מ הרי היה יכול לאכלה בהיתר כשם שאכלה באיסור, אבל ערלה ושביעית אכילת פירי דידהו וודאי לא הויא ראיה, דערלה הרי הן איסורי הנאה, ואינו יכול לאכלה בהיתר, דשביעית נמי, משום דהוו להו הפקר לכולי עלמא, אבל בחבילי זמורות רב יהודה חשיב לה אכילה כדאמרי' הכא.
אי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריסי קיימא ואי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל איסתלקו כולהו. ומסתברא דאריס לא מפסיד, אלא משתלם מבעל.
<h2>דף פ:</h2>
מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים. מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה, ב"ש אומרים יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל, וב"ה אומרין נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. עיקר הפירוש כמו שפירש הרב אלפאסי ז"ל דתלתא דיני מתני, עיקר כתובה, ונכסי מלוג, ונכסי צאן ברזל, מעיקרא קאמר מתה מה יעשה בכתובתה, כלומר בעיקר כתובה ונכסי צאן ברזל דאינהו נמי כתובה מיקרי כדכתיבנא לעיל, וכדאמרינן בכמה דוכתי בבבא מציעא [ק"ד ע"ב] מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה, ואמרינן נמי הבו לה ד' מאה זוזי לכתובתה דברתאי, ובמכילתין [מ"ז ע"ב] תקנו קבורתה תחת כתובתה, ואמרינן אף על פי שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה, והיינו דבעינן מעיקרא מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה, וכולה בכלל עיקר כתובתה ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג. וב"ש אמרי יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, וב"ה אמרי נכסים בחזקתן, פי' נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, והאי דקרי להו נכסים כלומר נכסי הכתובה לפי שהן כתובין בה.
בחזקתן. ובבבא בתרא [קנ"ח ע"ב] אמרי' בחזקת מי, ופליגי עלה, איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל, ואיכא מ"ד בחזקת יורשי אשה, ואיכא מאן דאמר יחלוקו. ומיהו קשיא לן למאן דאמר בחזקת יורשי אשה או בחזקת יורשי הבעל, אמאי לא ערבינהו ותנינהו בהדי עיקר כתובה או בהדי נכסי מלוג, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואיכא למימר דהני פשיטא ליה מלתא דהכי דינא, אבל בנכסי צאן ברזל איידי דלא מיחוור דינא דידהו, ומשום דהוי כספיקא הוא דדינינן הכי, ואמרי' האי לישנא נכסים בחזקתן, כלומר היינו דינא דידהו דמוקמינהו אחזקתייהו, והיינו כפלוגתא הי חזקה.
כתובה. דהיינו עיקר כתובה ותוספת שהוא ככתובה. ולא גרסי' וכתובה, כדאמרי' נמי נכסים הנכנסים, ולא קאמר ונכסים כו'.
נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. והתם בבבא בתרא [קנ"ח ע"ב] אמרינן בחזקת יורשי אשה, משום דהתם איירינן בנפל הבית עליו ועל אשתו, ומוכחא מלתא כי קאמר יורשי אשה מאן נינהו, אבל הכא ביבמה היא גופ' מספקא לן מאן יורשיה, להכי תנא בחזקת יורשי האב, אבל התם ביבמות [ל"ט ע"א] איכא מאן דאמר דבנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כולי עלמא לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל נינהו, ולא איירינן אלא בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם, וכיון דכן הוא במתני' וודאי לא איירינן בנכסי צאן ברזל, דמינייהו דכולי עלמא ס"ל דיורשי הבעל נינהו, דק"ו הוא השתא נכסי מלוג דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אמרינן דהוו בחזקת יורשיו, כל שכן לנכסי צאן ברזל שהן בחזקתו מתחילה. וה"ה נמי דלא הוה לי' למנקט כתובה כלל, אלא איידי דמרגיל בפומיה נקט לה, והתם אמרינן דב"ש לא איירי אלא בנכסי מלוג ובנפלו לה כשהיא שומרת יבם, והיינו דקאמרי' יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, למימר' דבנכסים מיירי, דעיקרן של יורשי האב, והיינו נכסי מלוג, דעיקרן דידה, וב"ה אומרים נכסים בחזקתן. ובתר הכי מפרש כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת ונדוניא בחזקת יורשי הבעל. ובהא מודו נמי ב"ש, ולא נקט לה אלא משום אידך, נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב, ובהא פליגי ב"ש, ואי גרסינן וכתובה, אית לן למימר דתלתא דיני נינהו, והכי נמי קאמר נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה, והיינו דלא בעיא הכא בחזקת מי, משום דפשיטא ליה מילתא דבחזקת יורשי הבעל קאמרינן, וכתובה בחזקת יורשי הבעל, נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב, ולא פליגי בית שמאי אלא אסיפא, ושם יתבאר עוד בעה"י.
גמר' איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה, יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה, או דילמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי לה נכסים הנכנסין והיוצאין עמה. פי' יורשי הבעל קברי לה בלחוד, דקא ירתו כתובתה חצי נדוניתה ועיקר כתובתה, כלומר ואכתי איתא לתקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה. ואע"ג דלא אתמר אלא תחת נדוניתא, התם הוא בעלמא (דלא עיקר כתובה מינה דידה הוא וליתליה כלל יתיר) [דלא מינה דידה קא ירית כלל עיקר כתובה]. אבל הכא דעיקר כתובה גופה מינה דידה, שפיר שייך בה קבורתה תחת כתובתה. או דילמא יורשי האב נמי קברי לה, דלא תקון רבנן קבורה תחת כתובה גבי בעל אלא משום דליכא שאר יורשין, אבל היכא דאיכא שאר יורשין, לא, אלא קוברין אותה בין שניהם כדין שאר שני יורשין. והאי דנקט דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה, ה"ה לחצי נדוניתה, אלא דנקט משום דהני כולהו ירתי. ואסיקנא דיורשי הבעל קברי לה, כיון דזכו בכתובת' משום תקנתא דקבורתה תחת כתובתה, אע"ג דאיכא שאר יורשין, דלא פלוג רבנן בתקנתייהו.
<h2>דף פא.</h2>
ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר. פי' דלא תקון רבנן קבורתה תחת כתובתה, אלא כשזכות כתובתה וחיוב קבורתה באין כא', שבשעה שהוא זוכה מחמתה בכתובתה מתחייב בקבורתה, אבל זה אינו זוכה מחמתה בכתובתה, אלא מחמת אחיו הוא זוכה בכל הנכסים, ואחיו לא יתחייב בכתובתה ולא בקבורתה.
אמר ליה אביי משום דבאין עליו מב' צדדין אם אחיו יורש יקבור את אשתו אם אינו יורש את אשתו יתן לה כתובתה. כלומר ממה נפשך חייב זה בקבורתה, שאם אתה אומר שהוא עומד במקום אחיו ורואין כאלו הוא חי, שנמצא שלא זכתה זו בכתובתה מעולם, א"כ יקבור אותה כשם שאלו היה אחיו קיים היה קוברה, אם אינו קוברה, הרי שאין רואין אותו כאלו אחיו קיים, ואם כן כיון שמת אחיו ורואין אותו כן, הרי זכתה זו בכתובתה ונתחייב (כול') [הלה] לפורעה, ומידה הוא זוכה עכשיו, ונמצא זכות כתובתה וחיוב קבורתה באין כאחד, והדרי' [ל]תקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה.
אמר ליה הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ולאו כדשמעת לה, אלא משום דלא זכתה זו בכתובתה מעולם. דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. (דיבם) [דבעל], הלכך כשאני זוכה בנדוניתה מחמת אחיו הוא, שהרי זו לא זכתה בה מעולם, ואשתו אין אני קובר שלא תקנו חכמים קבורתה תחת כתובתה אלא כשהבעל זוכה מידה לזכות בכתובתה וחיוב קבורתה באו כאחת, מה שאין כן בזו שהוא אינו זוכה מידה כדפרי'.
מאן שמעת ליה דאית לי' מדרש כתובה, ב"ש. פיר' מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם, ב"ש דאית להו מדרש כתובה, דדרשי' לישנא דלכשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי כדאיתא ביבמות [ל"ח ע"ב], דאלו לב"ה שפיר אתיא, דלב"ה כיון דמת הבעל הרי היא זוכה בכתובתה ואפילו מחיים דיבם, והשתא אפילו לב"ש איכא לאוקומה, דהא שמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי, והאי נמי יכון דחשבת לי' כגובי וודאי מידה הוא זוכה.
ופרכינן והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא. ואמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי. ואלא קאמר דהשתא לא בעינן טעמא דשטר העומד לגבות, דכיון דחשבינן ליה ליבם כאחר, הרי היא זוכה בכתובתה וראויה ליטול, אלא שאין לה, לפי שכיון שהיא עתידה שתינשא לזה, כתובה למה לה, אבל מ"מ זוכה היא בה, הילכך הרי זה זוכה מידה, ואיכא למימר תקנתא דרבנן דתיקון קבורתה תחת כתובתה. ואיכא דקשיא לי' הא דקאמרינן מאן שמעית ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש, הא ב"ה נמי שמעינן דאית להו האי סברא, דהא אמרינן התם וחזרו ב"ה להורות כב"ש. ואיכא מאן דאמ' דכי הדרו ב"ה לאו משום מדרש כתובה, אלא משום אידך טעמא דאמרינן התם אי התרתם ערוה החמורה לא תתירו ממון הקל, ואף על גב דלא קבלוה, דפרכו להו מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה, הדרו בהו, אבל ב"ה וודאי לית להו מדרש כתובה, ואית להו דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם, וסברי דארוסה יש לה כתובה. ורב הושעיא דאמר לעיל בפרק נערה [נ"ג ע"א] דארוסה לית לה כתובה לפי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אליבא דאביי אתיא דלא כב"ה, אבל למסקנא כדרב אשי קיימא לן, ולרב אשי אפשר דאית להו לב"ה מדרש כתובה. ומסתברא דליתא להאי סברא, דהא אביי גופיה שמעינן ליה לעיל דאית ליה האי סברא, דקאמר לעיל [נ"ג ע"ב] גבי דרבין זילו אמרי ליה שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרא כבר תרגמה רב הושעיא לשמעתי' בבבל כו', ואלו הוה סבירא ליה לאביי דלית להו לב"ה האי סברא, וודאי הוה פליג עלה, אלא מחוורתא דמלתא דב"ה וודאי לית להו מדרש כתובה. אלא הא דכולי עלמא היא, דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל, דלא תקון רבנן כתובה אלא באלמנות או בגירושין, ומתניתא דהתם דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו מתה אינה יורשה מת הוא גובה כתובתה, דווקא דקא מאית איהו דכולי עלמא הוא, ובההיא דיבמות דפליגי, ב"ש אתו עלה משום מדרש כתובה, ב"ה מעיקרא סברי דמהימנא לאינסובי, אבל אינה נוטלת כתובתה אלא בעדי גירושין או בעידי אלמנות, ולבסוף הדרו בהו למימר' דכיון דתקון רבנן דאית לה כתובה באלמנות והימנוה לאינסובי כאלו יש כאן עידי אלמנות, אף לענין כתובה מסתברא דהיינו נמי תקנתא דרבנן דכל היכא דחזי' לאינסובי תישקול כתובה, אבל לאו משום מדרש כתובה. והא דאמרינן התם הם דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה, אב"ש קאי, דכיון דב"ש דרשי מדרש כתובה כל דכן לכולי עלמא למדרש תורה, הילכך כולהו אית להו דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל, אבל מעיקרא קס"ד דלב"ה דלית להו מדרש כתובה, ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם כדפרישנ' לעיל, דלב"ה בגירושין או באלמנות תליא מילתא, ובהכי סגיא בכתובתה ולא לב"ש, ולבסוף אתא רב אשי למימר דאפילו לבית שמאי ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם, דיבם נמי כאחר דמי, וזה התירוץ נכון וברור.
<h2>דף פא:</h2>
ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפומבדיתא כו' עד אף על גב דזבין לא הוי זביניה זביני. ואסיקנא דהילכתא כוותי' בין חילק ואח"כ יבם בין יבם ואחר כך חילק.
דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת [והניח שומרת יבם] לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואף ע"ג דקיימא לן דאית' לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, וכיון דכן הוא לימחול לנפשיה. אפשר דאי פקח הוא ה"נ. אי נמי איכא למימר דלא ניחא ליה, למאי מהני ליה, הא סוף סוף מיחייב לשלומי מדינא דגרמי. אי נמי אפשר שאין אדם יכול למחול לעצמו, ואם איתה ש"מ דאלמנה שמכרה כתובתה ומתה, אין בנה שיירש נכסי אביו מוחל לעצמו.
והא דאמרינן דזו אינה משנה משום דאמרי מטלטלי משתעבדי לכתובה כר' מאיר, ואמרינן נמי דלא מצי אמר לה את לאו בעלת דברים דידי את מדר' נתן דאמ' מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו, ואמרינן דלא אשכחן תנא דאית לי' תרי חומרי בכתובה. לאו למימרא דלא מחמרי' תרי חומרי בכתובה, דאי מדינא אפילו טובא נמי, אלא כלומר דלא אשכחן תנא דאית לי' הני תרתי חומרי, ואשכחן דכוות' בתלמודא בפרק מי שמת [ב"ב קמ"א ע"ב] משנתינו איני יודע מי שנאה, ואקשי' ולימא לי' ר' יוחנן בן ברוקא היא וסבר לה כר' יוסי, ואמרי' מי יימר דסבר לה, כלומר לא אשכחן דאית לי' הני תרתי בירושה לשום תנא, ואף על גב דאפשר למסבר בתרווייהו, דחו לה מדלא אשכחן, וה"נ מדלא אשכחן דחינן, ואי משכחינן מחמרינן. הילכך השתא דתיקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי, וקיימא לן דמלוה מוחזקת למגבי כתובה מינה מדרבי נתן, קיימא לן כי הא מתניתא דתניא הרי שהיה נושה כו'.
<h2>דף פב:</h2>
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעל הראשון מאי טעמא אשה הקנו לו מן השמים. פי' מאי טעמא אין לה שתי כתובות אחת מן הראשון ואחת מן השני, ומשני דאשה הקנו לו מן השמים. ואינו חייב ליתן לה הוא כלום משלו.
ואי לית לי' מראשון. תקון לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. צ"ת כיון דמיניה נמי אית לה, מאי האי דשני לן בה מאיתתא אחריתי דעלמא. ואיכא דאמרי דאי לית לה מראשון לית לה משני אלא מנה. ולא נהיר. ואיכא למימר דנפקא לן מינה היכא דזבן נכסי מקמי דכלו נכסי קמא, ובתר הכי אישתדוף להו נכסי דקמא, דלא הדרא עלייהו, שלא היה שיעבוד' אלא על נכסי הראשון. אי נמי דאלו אתי האי וזבין נכסי קמא, אתיא ומפק' מינייהו, כדקיימא לן בין יבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך יבם לא עשה ולא כלום.
מאי וכן מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה [דקנאי] ודקנינא. פי' דאלו במתני' תנן גבי יבמה דכתובתה על כל נכסי בעלה הראשון, ולדברי ר' מאיר דקסבר(י) מטלטלי משתעבדי לכתובה, הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע, ולכולי עלמא בפירות המחוברי' לקרקע שהן כקרקע ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות, ואלו בא ליטול מטלטלין או פירות אלו כדי כתובתה ואינו רוצה ליקח בהן קרקע ולאכול הפירות וליקח דמיהן ומניח על השלחן, קאמר במתני' דלא ליעבד הכי. ותנא דבאשתו נמי לא ליעבד הכי. ומהדרינן השתא דתרווייהו איצטריכו, דאי תנא יבמה הוה אמינא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא. כלומר שהרי הוא לא כתב לה כתובה ולא שיעבד לה נכסיו, ובהא לא סמכא דעתה, דמסתפיא דילמא מובדי להו, ותו לית לה כתובה, ואף ע"ג דכי לית לה מראשון, תקון לה רבנן משני, אפשר דכיון דעיקר שיעבוד' על נכסי קמא, לא סמכ' דעת'. אי נמי אפשר דזבין להו או שיעבד להו ביני ביני ופסדה לה לכתובתה לגמרי, אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא וכולהו נכסי מישתעבד לכתובתה, אימא סמכא דעתה, דמאי איכפת לה אי מובדי להו הני, הא כולהו שאר נכסים אחראין לכתובתה, קמ"ל דאפ"ה כיון דמיחד להו על השלחן לשמה, לא סמכ' דעתה, והיינו עצה טובה דאמרינן לעיל דקמ"ל. וכי תימא ולמה לי[ה] למיתי עלה מהאי טעמא, תיפוק לי[ה] משום תקנתא דשמעון בן שטח. יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקון שלא ליחד לה לכתובתה, דהא לא אשכחן אלא שיהא כותב לה שיהו כל נכסיו אחראין לכתובתה, ומשום דנהוג קמאי דלא כתבי לה הכי, וכיון שלא היו כותבין לה שיעבוד נכסים, היו צריכין כולן ליחד כתובתה, משום דלא תפסוד, ונפקא מינה חורבה, דכי קא מינצי בהדה אמר לה טלי בחובתיך וצאי, ואתא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה שיעבוד נכסיו, ובתר הכי לא איצטריכו ליחודי לה כתובה ולא נהגו בכך, אבל וודאי אם בא אחד ורצה לעשות כן רשאי. ומתני' אחר תקנה, לפום הכי קאמרי' דדווקא מהאי טעמא הוא דלא לעביד, הא לאו הכי רשאי. והיינו דאמרינן לעיל בפרק אע"פ [נ"ו ע"ב] דאיכא מאן דאמר דעושין כתובת אשה מטלטלין בשקיבל עליו אחריות, ובכולי תלמודא אמרי' דרשאי לייחד לה קרקע בכתובתה, דמשום שמעון בן שטח ליכא כדפרי', ומשום מתני' ליכא דהכא ליכא למיחש משום אובודי בקרקע, וכן במטלטלין כשקיבל עליו אחריות אותן מטלטלין בפירוש, דהא וודאי סמכ' דעתה, וזהו הנכון.
גרשה אין לה אלא כתובתה גירשה אין לא גירשה לא קמ"ל כדרב אבא. דאמר לעיל [פ"א ע"א] שאלתי את סומכו' הרוצה שימכור בנכסי אחיו, כיצד יעשה, אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס, אם ישראל מגרשה בגט ומחזירה, לומר שאין אדם יכול למסור בנכסי אחיו בלא רשות יבמתו.
תניא בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים. פירש שלא היו מתחייבין להן סתם, אלא מתנין היו עמה בפירוש שאם תתאלמן או תתגרש יתנו לה מאתים או מנה, ולא היו אומרין לה מעכשיו, וכיון שכן לא היה זוכה בה אלא באותה שעה, ולא היתה יכולה לגבות מן המשועבדין. ומשום אסמכתא ליכא, דכל מידי דהוי בידו לגמרי כגירושין, או לאו בידו כלל כאלמנות ליכא משום אסמכתא כדפרי' בדוכתא, לפיכך מזקינין ולא היו נושאין נשים, שלא היו יכולות לגבות כתובתן אלא מבני חורין, ופעמים שלא היה שם בני חורין, התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה או קלתות של כסף ושל זהב בבית חמיה, והרי הן מיוחדין לכך, וגובה מהן, ותו לא אפשר לה דפסדה, ועדאין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך כו', עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך, והרי היא בעלת חוב כשאר בעלי חובות דעלמא, ותו לא היו צריכין ליחד כדפרישנא לעיל, ותו לא מידי.
<h2>דף פג.</h2>
מתני' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה, וא"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים. לדידן השתא דקיימא לן דאיתא לתקנת אושא, איכא לפרושי שאם מכרה ונתנה קיים בין לגופה של קרקע בין לפירות, אבל הוא אוכל פירות כל ימי חייה כל זמן שלא מכרה. והכי מוכח בגמרא במאי דמקשינן ואימא מירושה. מיהו ממתני' ליכא למשמע מינה דאיתא לתקנת אושא, דאיכא למימר דלפירות קאמר, שאם מכרה ונתנה קיים מעכשיו ואפילו לפירות ושוב אין הבעל אוכל פירות. אבל השתא דק"ל דאיתא לתקנת אושא, ליכא לפרושי הכי שאם מכרה ונתנה קיים לפירות ולא לגופה של קרקע, דהא לא אפשר, דכיון דלאו ברשותה למזבן גופה של קרקע פירות נמי הוו דבעל, ולאו כל כמיניה לזבונינהו, דאם לא כן מאי ניהו זכותיה דבעל דאית ליה בהו, אבל אלו ליתא לתקנת אושא, איכא למימר הכי דכי זבנה גופה של קרקע שיהא מכור לגמרי ואפילו לפירות. ובגמ' מקשינן ואימא מפירי, כלומר ואימא דכי סליק נפשי' מפירי, אבל אם מכרה ונתנה בטל, וקושיין השתא דקיימא לן דאית' לתקנת אושא, ומתני' נמי וודאי אחר תקנת אושא, דהא ר' דסדר לה בתרא, הוא מן הולכי אושא מן כמה שני', אלא אנן לא בעינן לעיל ולא בשום דוכתא בתלמודא, אלא אי תנינא במתני', ובוודאי דלא תנינא, וממתני' נמי ליכא למפשט' כדפרי'. ושמעינן ממתני' דהאי לישנא מהני אפילו בנכסים שיפלו לה אחר מכאן, כלומר לאחר שנישאת, דאי לאו הכי, למה לי מהאי לישנא דכתב ליה, תיפוק ליה בלאו הכי נמי, דהא מוקמינן לה במתני' בכותב לה בעודה ארוסה, והא קיימא לן בפרק האשה שנפלו [ע"ח ע"א] מקמי תקנת רבותינו בנפלו לה עד שלא נישאת ונישא' שאם מכרה ונתנה קיים, ואליבא דר"ג ואפילו לכתחילה, דאע"ג דאמרי' אמרו לו הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים, בעי' הוא דקא בעו לה, ולא חש לה רבן גמליאל, כדקא מהדרינן על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים. תדע דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס בין שנפלו לה נכסים לאחר שנתארסה ונישאת הבעל מוציא מיד הלקוחות, ומתמהי' כמאן לא כר' יהודה ולא כר' חנני' בן עקבי', ומהדרי' אינהו דאמור כרבותינו, ולא אמרי' אינהו דאמר כאמרו לו, אלא וודאי דלא חיישינן להו כדפרי', וכיון דכן, מאי מהני לי כי כתב לה דין ודברים, אלא וודאי אפי' לנכסים שיפלו לאחר מיכן. אבל בירושלמי [פרקין ה"א] אמרי' ר' ירמיה בעא קמי רבי זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה אחר מכאן מהו, ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. ואיכא למימר דבנשואה קא מיבעיא ליה אי מצי לסלוקי זכות' מנכסה דאתו לה בתר הכי, כיון דאכתי לא זכה בהו כדאמרי' בארוסה, ומהדרינן דלא, דכיון דנשואה ידו כידה אפי' בנכסים העתידין ליפול לה אינו יכול להסתלק מהם, ומיהו בין דקאמר הכי בין דלא קאמר הכי, אנן כגמרא דילן נקיטינן, והכי דינא כדפרשי'. רבינו נ"ר.
גמר' תאני ר' חייא האומר לאשתו. פירש"י ז"ל למימרא דאפילו באמירה בעלמא מהני. ומקשינן וכי כתב לה מאי הוי כלומר ואפילו כתב לה היכי מהני, והתניא האומר לחבירו דין ודברים כו' וכיון דהתם לא מהני, הוא הדין לכתיבה, דבהאי דוכתא לא שנא בין אמירה לכתיבה, דהא וודאי ליכא לאפרושי בינייהו אלא בשטר קנין. וליתי' להאי פירושא, דכיון דמתניתא דקא מותיב מינה קתני האומר, ולא אתי עלה אלא מסברא למימרא מאי הפרישא איכא בין אמירה לכתיבה, והיינו עיקר תיבותיה, כל כי האי גוונא הוה להו וודאי לאפירושי לה בגמרא בהדיא. אבל מסתבר לפרושי דהא דר' חייא מייתי לאלומי לקושיין דמקשי' בתר הכי, דאי לאו דר' חייא הוה אפשר לפרושי מתני' בשקנו מידו כדאשכחן בדוכתי אחריני קרי לקניה כתיבה, כדאמרינן [ב"ב קל"א ע"ב] הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה כו', ואמרינן לעיל [מ"ט ע"ב] הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן, ואלו הוה מפרשי' לה הכי, תו לא קשיא ולא מידי, דבקנין אליבא דכולי עלמא מהני, והיינו כל היכא דליכא ערער, אבל השתא דתני ר' חייא האומר לאשתו, שמעינן מינה דתו ליכא לפרושי מתני' בקנין, אלא בלא קנין, וכל היכא דבלא קנין, וודאי לא שני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב אלא בשטר קנין, והיינו דמקשינן היכי מהני האי לישנא והא תנא האומר לחבירו. והאי דנקט וכי כתב לה מאי הוי, לישנא דמתני' הוא דנקט, אבל כיון דקים לן דמתני' בלא קנין, פשיטא דלא שני לן בהו, והיינו כתיבה היינו אמירה.
והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה. לא יהא לי קאמר, וכל לשון חכמים כך הוא, כדאמרינן הרי את מקודשת לי, הרי את תהא מקודשת לי קאמר, ולאו לישנא דהודאה הוא, דאלו הוה הכי, אפשר דאפילו בהאי לישנא מהני, דהא אודי לי' דלית לי' ביה מידי ואפילו דין ודברים, אלא לא יהא לי קאמר, ובהאי קאמרינן דלא אמר כלום. ומפרשי' טעמא דמילתא במסכת (ערכין) [כריתות (כ"ד ע"ב)] משום דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה, מגופא של קרקע לא סליק נפשיה, כלומר משום דלאו לישנא מעליא הוא, דהא לא יהיב ליה ניהליה, ואפקורי נמי לא מפקר ליה, ולא סליק נפשיה אלא מדין ודברים, הלכך אכתי דידיה הוא. אבל אלו קאמר לישנא מעליא, ולימא בהדיא דמגופא של קרקע סליק נפשי', וודאי מהני, כדאמרינן התם [כ"ד ע"א] בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה לאחר שבאת מתנה לידו, אי איפשי בה, כל הקודם בה זכה בה, משום דאי איפשי בה לישנא מעליא הוא. ומיהו במסכת גיטין [מ"ג ע"ב] קא אמרינן גבי עבד דמהני ליה האי לישנא, דאמרינן מאי אונו, אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. מיהו שאני עבד, שכיון שיפה כחו שהוא זוכה בעצמו, אפילו בהאי לישנא נמי מהני ליה, דכיון דמסתלק מיניה כלל זכין בו שמים.
ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר. כלומר שלא זכה בהו עדאין, ואיפשר שלא יזכה בה לעולם, אלו לא יבא לידי נישואין, אדם מתנה עלי' שלא יירשנה, לאפוקי ירושת אביו, שהרי הוא זוכה בה עכשיו, וראויה לו, וכל זמן שימות אביו הרי הוא זוכה בה, ובכי הא נמי מהני אפילו האי לישנא, אע"ג דלאו לישנא מעליא הוא, כיון דלא הויא תנאה דמסתלק מינה.
וכדרבא דאמר רבא האומר אי איפשי כו'. כלומר וכי תימא הא תינח מירושה, אבל מפירות היכי מסתלק מינייהו, והא תקנתא דרבנן הוא, והיכי עקר לה, היינו כדרבא, דאמר רבא האומר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. מאי כגון זו. כלומר אהייא אתמר הא דרבא, כדרב הונא דאמר רב הונא יכולה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.
אי הכי אפילו נשואה נמי. כלומר אי הכי דאפשר למעקר לתקנתא דרבנן בהכי, אפילו נשואה נמי בהאי דאיכא תקנתא דרבנן. ומהדרינן נשואה ידו כידה. אי נמי עדיפא מידה. ונפקא מינה לשומרת יבם. כדאיתא ביבמות [ל"ט ע"א].
איבעיא להו קנו מידו מהו. אמתניתין קאי דתני האומר לחבירו דין ודברים כו', בשקנו מידו מהו, והוא הדין לנשואה. ואפליגו בה רב נחמן ורב יוסף. ואמר אביי מסתברא מילתא דרב יוסף בעורר. כלומר דרב יוסף גופיה לא קאמר לה אלא בעורר, והכי מוכח התם בבבא קמא ובשאר דוכתי, ומאי דקאמר בעורר, היכא דאיכא ערער בין דנותן בין דמקבל מתנה, כל היכא דאיכא ערער לא קנו מיניה אלא מדין ודברים, אבל בעומד דליכא ערער דחד מינייהו מגופה של קרקע, קנו מידו. ומסקנא פסקינן הלכתא דמגופה של קרקע קנו מידו לעולם. והיינו דלקמן בפרק מי שהיה נשוי שתי נשים [צ"ה ע"א] אמתני' דמי שהיה נשוי שתי נשים וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי על שדה זו, מקשי' בגמרא וכי כתב לה מאי הוי, ומוקמינן לה בשקנו מידו, ואליבא דכולי עלמא דהתם בעומד.
<h2>דף פג:</h2>
אם כן למה כתב לה דין ודברים. ותימא לי' מן כל מילי כו'. עד בנכסיך ולא לאחר מיתה. ודווקא מהאי טעמא, הא לאו הכי אמרינן מן כל מילי סליקת נפשה, ולא שייך למימר במחילה טעמא דיד בעל השטר על התחתונה, אלא מסתמא מן כל מילי משמע, ועל האחר להביא ראיה.
רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות כו' עד קמ"ל כיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי. כלומר כמאן דכתב לה פירי פירות עד עולם דמי.
אם תמצא לומר עד עולם דווקא כו' עד הוה אמינא לעולם אפירות להכי איצטריך פירי פירות. וכי תימא אכתי אימא דעד עולם אפירי פירות, יש לומר דבשלמא כי לא כתב ליה אלא פירות, איכא למימר הכי, אבל כיון דרבי לי' פירי פירות, וודאי עד עולם אריבויא קאי אפילו פירות דפירי פירות עד עולם.
<h2>דף פד.</h2>
לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא וכגון שהורישתו כו'. איכא דקשיא ליה ולימא ליה לעולם קסבר ירושת הבעל דרבנן, וכגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמרו רבנן לישקול דמי וליהדר מקמי יובל, ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו. איכא למימר דלישנא (לא) דאיק לי' דינכה להן מן הדמים, משמע דאית ליה לשלומי דמי כל השדה, ואי דרבנן לית ליה לשלומי אלא כמה דשוי מהשתא ועד היובל. ולענין הלכתא כתב הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כרבנן ולא כרשב"ג, דהא קיימא לן בדבר שבממון תנאו קיים. ורבינו חננאל ז"ל כתב דהלכתא כרשב"ג, ולאו מטעמיה, דוודאי קיימא לן בעלמא בדבר שבממון תנאו קיים, אלא הכא היינו טעמא דאם מתה יירשנה, מפני שהוא מתנה על דבר שלא בא לעולם, והוה ליה כאומר מה שאירש מאבא מכור לך. ומייתי ראיה מדאמרינן בירושלמי [ה"א] הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו, הלכה כרשב"ג דאמ' אם מתה יירשנה, אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהותנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, דהתם בתנאי גוף, והכא בתנאי ממון אנן קיימין, ולמה אמרו שתנאי בטל מפני שבסוף זוכה בהן. והא דאמרינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתת בלא בנים כל מה דילה תהדר לבי נשה. תנאי ממון הוא וקיים, בתנאי האב לבתו קאמרינן מפרש הוא כמתנה על מנת להחזיר. אי נמי אפילו תימא (בכתובת) [בכתיבת] הבעל לאשתו, ומתניתא אחריתי הוא שהוא במתנה על עצמו שאם תמות היא בלא בנים יתן לו לאביו מנכסיו כדי כתובתה. ודבריו תמהים, דהא אוקימנא לה למתני' בכותב לה ועודה ארוסה, וכיון דכן ליכא למימר בה שיהא כאומר מה שאירש מאבא, כדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה. ותו אם כן הוה ליה למימר לה בגמרא אליבא דרב דהיינו הלכה כרשב"ג ולאו מטעמיה, אלא משום דהוה ליה מתנה על דבר שלא בא לעולם.
ואיכא מאן דאמר דהיינו טעמא דרב חננאל ז"ל משום דקסבר ירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו לדבריהם חיזוק יותר משל תורה, ואע"ג דבדאורייתא תנאו קיים, הכא תנאו בטל כדאמרינן לעיל בפרק אע"פ [נ"ו ע"א] אליבא דרב יהודה. ולית', דלעיל נמי אמרינן אפילו אליבא דר' יהודה דלא אמרינן האי טעמא אלא בכתובה, משום דלכל יש כתובה, ולא בפירות, וירשוה וודאי כפירות, דכל היכא דאיכא ירושה איכא פירות.
ואיכא דמייתי לה מטעמא אחריתי, דקשיא להו בהא דמקשינן לעיל וסבר רב תנאו קיים, והא אתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה. ולימא לי' ומאי קושיא, דהא אמרינן התם בבא מציעא בפרק הזהב [נ"א ע"ב] דאתינן לאוקמי לפלוגתיהו כתנאי דרב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ואמרינן דרב דאמר אפי' כר' יהודה, עד כאן לא אמר ר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דידע וקא מחיל, אבל הכא מי ידע דניחול, וכיון דכן רב וודאי תנאו קיים אית לי', וניחא להו דשמעינן מינה דהכא נמי לא ידע דניחול הוא שאינו יודע אם תמות בחייו אם לא, ובפלוגתא דרב ושמואל קיימא לן כרב, דהא איתותב שמואל התם, דאלו שמואל לא אתיא אלא כרבי יהודה, דהא התם אתינן לאוקמה כר' מאיר, דלא אמר ר' מאיר אלא היכא דוודאי עקר, אבל הכא מי יימר דקא עקר, ולא קיימא דרב ענן דפריש טעמיה דשמואל משמיה משום דקאמר על מנת שאין לך עלי אונאה, אבל אי אמר על מנת שאין בו אונאה.
ואם איתיה להאי טעמא, וודאי שמואל דלא כר' מאיר, דאלו הוה משום טעמא דקאמר מי יימר דקא עקר, על מנת שאין בו אונאה נמי הא לאו וודאי קא עקר, הלכך שמואל וודאי כר' יהודה ואליביה קאמר אין לו עליו אונאה, ובתר הכי מייתינן ברייתא דקאמר במפרש אין לו עליו אונאה, ובסתם דקאמר על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה, והא מתנית' וודאי ר' יהודה היא, דאלו ר"מ וודאי במפרש יש לו עליו אונאה, וכל דכן הוא, דהא וודאי קא עקר, וכיון דכן תיובתא דשמואל דאמר בעל מנת שאין לך עלי אונאה, דהא במתניתא תניא אליבא דר' יהודה דיש לו עליו אונאה.
והשתא דאתינן להכי, איכא למימר דהלכתא כוותיה דרשב"ג ולאו מטעמיה. אלא היינו טעמא דאם מתה יירשנה, משום דלא ידע דניחול, ובכי האי גוונא וודאי אית לן תנאו בטל ואפילו אליבא דר' יהודה. וליתא כדאמרן לעיל, דא"כ הוה להו למימר בגמרא אליבא דרב האי טעמא דהיינו דקאמר הלכתא כוותיה דרשב"ג ולאו מטעמיה. ותו דכל כי האי גונא לא מיקרי לא ידע דניחול, דליכא למימר הכי אלא גבי אונאה, דאפשר דקסבר דשווי כמה דיהיב ליה ולא מחל מדעתי' אלא מחילה בטעות הוא, אבל הכא הא ידע מאי דמחיל, דהא אית ליה זכות' דאלו מתה יורשה ומחיל ליה, ולטעמייהו מוחלת כתובתה נמי לא ידע דמחלה. ודקא קשיא לן א"כ אמאי לא שני ליה הכא הכי דלעולם אית ליה לרב תנאו קיים, והתם היינו טעמא משום דלא ידע דניחול כדמוקמי' התם נמי מהאי טעמא כר' יהודה. איכא למימר דוודאי הכי הוא, דמעיקרא קס"ד דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם, ומוקמינן ליה לרב אפילו כר' יהודה, ומקשי' מדתניא הנושא ונותן באמונה, והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, לרב דאמר אנא דאמרי אפילו לר' יהודה הא מני, ואמר אביי דמחוורתא רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר' יהודה, ורבא אמ' לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, כלומר לפום מאי דקס"ד דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם, האי מיהו לא הויא תיובתיה דרב, דאשכחן דאפילו לר"י שני ליה בין סתם למפרש, דמפרש אין לו אונאה ובסתם יש לו אונאה, אבל אנן כיון דאשכחן להא מתניתא, ואם איתה דפליגי בסתם כקס"ד, הויא תיובתא דשמואל, מוקמינן לפלוגתייהו במפרש, כי היכי דלא יתוקם דשמואל בתיובתא, והיינו סברא דגמרא מדלא אותבי' מינה לשמואל, ושמואל בעלמא קיימא לן דהלכתא כוותיה, ושבור מלכא הוא בדיני, ואלו איתותב וודאי לא הוה שתיק גמרא מינה דלא לפרושי לה בהדיא, אלא לאו וודאי כדאמרן דבתר דשמיעא לן מתניתא אית לן למימר דפלוגתייהו במפרש, וכיון דכן, וודאי אתיא דרב כרבי מאיר ושמואל כר' יהודה, והיינו דמקשינן מינה הכא למימרא דלית ליה לרב תנאו קיים, וקיימא לן כשמואל, הילכך ליכא טעמא למפסק הילכתא כרבי שמעון בן גמליאל. ואי משום ההיא דירושלמי, אפשר דבירושלמי משמע להו מתני' בנשואה, ובהא קושטא דלאו כל כמיניה דהוה ליה כמתנה על ירושת אביו, ובלאו ה"נ דירושלמי לא איכפת לן, ואנן כגמרא דילן נקטינן. וההיא דאמרינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתה בלא בני כל מה דילה תהד' לבי נשה תנאי ממון הוא וקיים, מוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה, דאי בנשואה וודאי לא מהני, אלא בארוסה. וכן הנכון. רבינו נ"ר.
מתני' מי שמת והניח אשה כו'. מאי לכושל ר' יוסי בר' חנינא אמר לכושל שבראיה ר' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינא. פי' בירושלמי [פרקין ה"ב] כושל שבראיה מלוה בעדים ומלוה בשטר, ינתנו למלוה בעדים. שניהם בשטר, ינתנו למאוחר. ונראה לומר דווקא כשיש שם משועבדים, שיכול מלוה בשטר או מוקדם לחזור עליהן לגבות מהם, דאי לא, איהו נמי כושל, דהא קא מפסיד, אלא כדאמרן. וה"ה לרבי יוחנן דאמר לכתובת אשה משום חינא, דווקא בכי האי גונא דלא קא מפסידי אידך. והיינו דליתא להאי דינא אלא במטלטלין, אבל בקרקע ליכא למימר, דהשתא תרווייהו שוו להו, דאי לא גבי מיניה מלוה בשטר או מוקדם לא גבו נמי ממשעבדי, דאמרי לי' הנחנו לך מקום לגבות ממנו. והלכתא כר"ע דאמר ינתנו ליורשים, שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה. ובירושלמי [בפרקין ה"ב] אמרינן עלה הגע עצמך שפטרן משבועה, ומהדרינן זו תורה וזו אינה תורה, כלומר דלאו בשבועה תליא מילתא, אלא לומר שהן ברשות היתומים מתחלה והוו להו מטלטלי דיתמי. ומיהו היכא דליכא יורשים, כגון גר, קיימא לן כרבי טרפון. ופסק הרב אלפאסי ז"ל כרבי יוסי בר' חנינא דאמר לכושל שבראיה. ומטלטלי היכא דכתב ליה אגב, נראה שהן כקרקע, והא אמרן דבקרקע לית להאי דינא.
<h2>דף פד:</h2>
יימר בר חשו כו' עד במקום שחב לאחרים לא קנה. מהכא שמעינן דאפילו היכא דשווייה שליח קאמרינן.
<h2>דף פה.</h2>
אבימי בריה דר' אבוהו מסקי ביה זוזא בי חוזאי כו' עד מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סיטראי נינהו. קשיא לן ומאי שנא הכא מנסכא דר' אבא [ב"ב ל"ד ע"א], הכא נמי נימא הוה ליה מחוייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, דהא איכא האי דהוי חד סהדא. ויש לומר דהכא מאי טעמא מהימנ' לן מגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם, ואלו קא אמרי הכי לדידן השתא דתקון רבנן שבועת היסת משוו ליה להאי בעל דבר, דהא אית ליה לאישתבועי כדאמרינן התם בשמעתא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו, והשתא נמי מהימני אטו האי מיגו. אי נמי איכא למימר דהכא ליכא שבועה כלל, דהכא מאי הוי עד אחד מעידה שהיא פרועה, ונקטינן משמיה דגאונים ז"ל דלא איתמר אלא בשהלה טוען בברי, וכאן אבימי בריה דרבי אבהו לא היה טוען ברי, שהרי לא היה בשעת פירעון, וכל דכן דכיון דקיימא לן דבין כך ובין כך נאמן דהוה ליה בעל דבר.
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגמא דשטר', אתו יורשים וקא תבעי לי' מינה, אמרה להו מחיים תפיסנא. אתיא לקמיה דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבתיה נהילייהו. פי' האי איתתא תורת משכון הוה תפסה להו, וכיון דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתא, לא חשיב' תפיסה, אלא כי תבעוה מינה ועכביה.
אמרה ליה לא, אם כן האי תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא. ופי' הרב אלפסי ז"ל דאי דראה דהשתא אפקינהו קמן בבי דינא, אבל ליכא עידי פקדון, הילכך ליכא אלא מגו דלקוחין הן בידי. וליכא למיקשי אמאי לא מהימנא מהאי מיגו השתא דקאמרה מחיים תפיסנה לי', דאלו בעי' אמרה הכי דלקוחין הן בידה, דכיון דקיימא לן [ב"ב ע"ז ע"א] דאין אותיות נקנית אלא בכתיבה ומסירה, אינו נאמן אלא אם כן מביא ראיה על הכתיבה, וכן אינו נאמן לומר אגב קרקע זכיתי בהן או במתנת שכיב מרע נתנן לי אלא אם כן מביא ראיה, דבשלמא למאן דאמר דבמסירה מקנו, תו לא בעי ראיה, דתפיסתה דהשתא היינו ראייתה כשאר מטלטלין, אבל למאן דאמר בכתיבה ומסירה, לעולם הוא צריך להביא ראיה על הכתיבה. וראיה מההיא דאמרינן התם בבבא בתרא [קע"ג ע"א] דלמאן דבעי כתיבה ומסירה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים. ובסנהדרין [ל"א ע"א] אמרינן ההיא אתתא דאפקה שטרי מתותי יד', אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעה הוא, הימנוה רב נחמן, ואמרינן כמאן כר' דאמר אותיות נקנית במסירה. ומהדרינן אפילו תימא רבנן ומגו דאי בעי קלתה, אלמא דווקא מהאי מיגו, אבל מיגו דלקוחין הן בידי לא מהימנא. וכי תימא אכתי ניהמני' מגו דאי בעי אמרה לקוחין הן בידי גבי גופא דניירא, השתא נמי ניהמנ' דתפסה להו בתורת משכון מחיים. איכא למימר דשטרי חוב הוו, ומדינא דניירא דלוה הוא ולאו דמלוה, הילכך ליכא למימר לקוח הוא בידי, דהא לאו דידהו הוא. אי נמי אפשר דכיון דקיימא לן דאין אותיות ניקנית אלא בכתיבה ומסירה, וצריך להביא ראיה על הכתיבה, א"כ אין גוף הנייר ניקנה אלא בכתיבה ומסירה, וצרי' להביא ראיה. אי נמי אפשר דליכא להימנוה משום האי מיגו, דאלו אמרו לקוחין הן בידי לא מהני להכי, דאפילו איתא דמיקני לה גופיה דנייר, אמרי' לה לאחויי לה לזכותה בבי דינא כשם שאם יודע לו עדות שחייב להעיד לו, אבל אפשר כשאמר דבתורת משכון תפסה להו לא אמרינן לה לאחויי להו דהיינו משכנתא דלא מחויא לכו. ודווקא דראה וליכא עדים, אבל איכא עדים ולא ראה, מיגו דיכיל למימר להו בבי דינא החזרתים לך ובינה לבינה מודעא להו, מהימנא למימר דבתורת משכון תפסה להו. ואי בעית אימא דהכא במאי עסקינן דאיכא עדים וראה, ואתי' לה שפיר.
ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא כו' עד כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה, קרענא קס"ד, אלא אימא מרענא שטרא אפומיה. למימרא דלא מגבי בדיבוריה, אע"ג דאמרי' עליה התם בבבא מציעא [כ"ג ע"ב] דמהדרינן ליה אבדתא בטביעת עין. והא דאמרי' אפכא רבא אשכנגד', כגון שהיה הלה ראוי שישבע ויטול, ואפכא רבא אשכנגד' שיהא נשבע ונפטור כדאמרי', ומשום קים ליה בגויה לא מפקינן ממונא, אלא דמוקמינן בחזק' המוחזק מ"א נ"ר.
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותשתבע במאתן. אפשר שהיה לו דרך לשם. אי נמי דקאמר לו מלוה, אבל אי אמ' לוה, מסתברא לן דלאו כל כמיניה. א"ל כתבו לי זכואתאי דכי משתעבנא יהבו לי, אמר להו רב ביבי בר אביי כתובו לה. והילכתא כוותיה, דלמחזי כשקרא לא חיישי'.
<h2>דף פה:</h2>
ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא כו', הני עובדי דרבי מיאש' וחסא ורב דימי עיקר פירושא דאיכא עידי פקדון, מיהו לא אשתמודעי' השתא כי נפק קמן בבי דינא, ואתו הני ויהבי סימנא, ומשוו לי' ראה, דהוה ליה השתא כמאן דאשתמודעי סהדי, דכיון דיהבי סימנא וודאי היינו ההוא פקדון דמסהדי עליה הני סהדי, הילכך הוה לי' איכא עדים וראה. והאי דאמרי' חדא דידעי' ביה בר' מייאש' דלא אמיד, ועוד הא קא יהיב סימנא, ועוד דצריכין אהדדי נינהו, ודכוות' בתלמודא כדכתב רב סבא ז"ל.
ההוא דאמר להו נכסי לטובי' כו' עד שודא דדייני. קשיא לן הא דתניא בתוספתא בפרק גט פשוט [ה"ו] האומר עשו טבי עבדי בן חורין, והיו שם שני טבי, אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב, אלא שניהם בני חורין, ונוטל משניהם דמי אחד מהם, וכן האומר יש מאתים דינר ליוסף בן שמעון, והיו שם שני יוסף בן שמעון, אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב, אלא שניהם חולקין בשוה. ואיכא מ"ד דהא דתניא יש מאתים ליוסף בן שמעון, לאו דקאמ' תנו מאתים לפלוני, אלא ה"ק שישנן בידו בתורת פקדון או בתורת הלוואה, ובהא ליכא למימר שודא, דעביד אינש דיזיף מרחיקי ועבידי אינשי נמי דמפקד' לרחיקי, וכל דכן רישא דאמרי' [ב"ב קנ"ה ע"ב] דשיטות' יתירתא הוא דמשחרר לעבדי', וקי"ל נמי [גיטין ל"ח ע"ב] דעובר בעשה. ומיהו לישנא לא דאיק, דקאמר אין דורשין לשון הדיוט, משמע דאפילו היכא דאיכא למדרש לא דרשינן. ואפשר דמשמע לן דהיא מתניתא משבשתא, מדלא מייתינן לה בגמרא דילן.
אמר ליה רבא לבריה דרב חייא בר אבין תא אימא לך כו'. עד אתו לקוחות קא תבעי לה לברת' כו'. עד אדם חשוב שאני. כיון דקי"ל דאין אדם יכול למחול לעצמו, אית לן לפרושה שהי' האב קיים, והבת באה להוציא מיד האב, והלקוחות באין לעכב על ידה, וכן פרש"י ז"ל. ואיכא מאן דשמעי' מינה דלא קאמר אתו לקוחות תבעי לאב, אלא וודאי לא יכלו למתבע, שאין לוקח שטר מחבירו יכול לתבוע הלה אלא א"כ בא בהרשאה, ולא היו באין אלו אלא לעכב על הבת שלא תגבה אותה מן האב, דמ"מ כיון דזבנה תו לא מורית לה, ושמא תתפשר עמהן. ולית', דהא אמרי' התם בבבא בתרא [קע"ג ע"א] דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. ואיכא דקשיא לי' מאי מהני כי מחלה לה, והא מיחייבא מדינא דגרמי. איכא למימר פעוטות היתה, ומחילתה מחילה ואין היזיקה משתלם. אי נמי נשואה הוות. ותמה רב נחמן היכי אסבה עצה לאפסודי להאי.
<h2>דף פו.</h2>
גופה אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. רב חננאל ז"ל פי' הטעם משום דיכול למימר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי. ואי קאמר רבינו חננאל ז"ל דקאמר הכי בהדיא, הא ליתא, דא"כ מאי ומחלו. ותו למה לי דינא דגרמי, בין למאן דדאין בין למאן דלא דאין איכא למימר דמשלם לי' כמה דיהיב ליה ותו לא, דהא מכירה בטעות הות. ותו דא"כ אפילו מכנסת שטר חוב לבעלה נמי. ותו דהא וודאי לא מהימן למימר הכי במקום שחב לאחרים כדאיתא לעיל. אלא וודאי לית' להאי טעמא. אבל כיון דק"ל דאיתא להא דשמואל וודאי מתוך שבידו למחול נאמן לומר פרעתי ושם צריכ' תלמוד, ועוד יתבאר בע"ה.
אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא. פי' ככל הכתוב בו, ואם לא היה שוה כל כך, משלם מה שהוא שוה, וזה הכלל הזה מדין מזיק הוא חייב, ולעולם משלם כמה שהזיקו. ומאן דלא דאין דינא דגמרי, מגבי ביה דמי נייר בעלמא מן הדין, אף ע"פ שכל זמן שנפט', הלוה מוציאו ממנו על כרחו, כדמוכח התם בגיטין [כ' ע"ב] בההיא דאמרינן היו מוחזקין בטבלה שהיא שלה, מכל מקום הרי שהיה משתמש בו עד שיפרענו והלה מפסידו ממנו. ומיהו לאו אהא קאי, דהכא ניירא גופיה דמפסיד מינה דקא מיחייב לי' להדורה ללוה, גרמא נמי הוא אלא בעלמא ואשורף שטרותיו של חבירו קאי, והכי קאמר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בהיזק שטר דמי שטרא מעליא בשורפו, ומאן דלא דאין מגבי ביה דמי ניירא בעלמא בשורפו.
אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב כו'. איכא מרבוותא ז"ל דפירשו לה בששניהם שוין שיוצאין ביום אחד, וקיימא לן בעלמא שודא דדייני, וכיון דכן היינו שודא דדייני דהכא דיהבינן לה לבעל חוב. והרב אלפסי ז"ל כתב דליתיה להאי פירושא, משום דסבירא ליה דההיא דשני שטרות דלקמן [צ"ד ע"א] לא מיתוקמא בשטרי הלואה, ופירשו דהכא במאי עסקינן בלוה ולוה ואחר כך קנה, דקיימא לן [בב"ב קנ"ז ע"ב] יחלוקו, וכיון דאלו קדם אחד מהם ותפס אין מוציאין מידו, או במטלטלין בזמן הזה דליכא דין קדימה אם קדם ותפס אין מוציאין מידו, וכיון דהכי הוא מתפשינן ליה אנן. ותמיהא מילתא כיון דמדינא חולקין אע"פ שקדם אחד מהן ותפש, אמאי אין מוציאין מידו. ומסתבר דהיינו טעמיה, משום דכיון דאמרינן [לקמן צ' ע"א] בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, אפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה, הני מילי בעל חוב מאוחר, אבל בשוין דכולי עלמא [מודי] דבהא מה שגבה גבה. ולא נהיר דהא קיימא לן [בב"ב קנ"ז ע"ב] בעל חוב גובה חצי שבח, משום טעמא דלוה ולוה ואח"כ קנה דקיי"ל יחלוקו, ואמאי, והא איכא למימר דכיון דהוי כגופא דארעא ובעל חוב גבי לה, לא חשבינן לה תפישה. מיהו בר מהא ליתיה, דהא טעמא דפלוגתא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אי אמרינן מה שגבה גבה או לא תליא בשיעבודא אי הוי דאורייתא או דרבנן, דמאן דסבר מה שגבה גבה סבירא ליה נמי שיעבודא דרבנן, ומ"ד מה שגבה לא גבה דסבר שיעבודא דאורייתא, ולדידי' ה"ה נמי בלוה ולוה ואחר כך קנה, דקיי"ל דחולקין, דאם קדם ותפס מוציאין מידו. אלא וודאי עיקר פירושא במטלטלין (וכן) בזמן הזה שאין בהם דין קדימה, או אם שטרותיהן שוין, אי איתיה לפר"ח ז"ל דסבר דההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד מיירי בשטרי הלואה, ולפנינו יתבאר עוד בעה"י.
אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה. פי' הרב אדוני ר' אהרן ז"ל פריעת בעל חוב מצוה דלית ליה שיעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא. ופירש"י ז"ל דהיינו מצוה שיהא הן שלך צדק, וליתיה להאי פירושא, דהא התם בבבא מציעא [מ"ט ע"א] מוקמי' לי' להאי קרא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב, והכא ליכא למימ' הכי, דהכא בשעת הלואה פיו ולבו שוין לפורעו, אלא דבתר הכי אימלך אימלוכי. אבל הנכון פריעת בעל חוב מצוה מדכתיב [דברים כ"ד י"א] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה. ומאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא, מוקים לה להאי קרא למימרא דשמעינן מיניה דבעל חוב בזיבורית, ובוודאי רב כהנא מפשט פשיטא ליה דאפילו לרב פפא נחתינן ליה לנכסיה, אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא, והא הוא דקשיא ליה כיון דליכא אלא מצוה, כל היכא דקאמר דלא בעינא למעבד מצוה, אמאי נחתינן לניכסיה. ומהדרי' תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, עשה לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו, והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפיי' בהכי, ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו, ובנזקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב, וזהו הנכון. מפי רבינו נ"ר.
<h2>דף פו:</h2>
בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי רשות הרבים מהו. איכא דפריש לה במעכשו, מדקא אתינין לפשטה מדרב נחמן, ורב נחמן וודאי במעכשו היא, דהכי אוקימנא לה לדר' יוחנן נמי לעיל בפרק האשה [פ"ב ע"א] דאמר האי לישנא נמי דרב נחמן. ותמה אי במעכשו, היכי קאמר אינה מגורשת, והלא אפילו באומר מהיום ולאחר מיתה אמרו בגיטין [ע"ב ע"א] מגורשת ואינה מגורשת, וקאמר אפילו נתקרע הגט או שאבד, ואם כן איכא למימר לפום האי שיטת' דהכי קאמר אי אמרינן דצידי רשות הרבים כרשות הרבים ותיהוי מגורשת ואינה מגורשת, או דילמא כרשותה ומגורשת גמורה. והאי פירושא ליתיה, דכיון דאמרן דמעכשיו לא מהני לה כרשות הרבים אלא לשווי' ספק מגורשת, בסימטא נמי אלו אמרינן דמגורשת גמורה לאו משום מעכשיו הוא, דהא מעכשיו לא מהני לשווי' גירושין גמורי', אלא משום דחשבינן לי' כאלו הוא בידה, ובהא אפילו בלא מעכשיו נמי, וכיון דכן היכי מייתי' לה מדר' נחמן דמיירי במעכשיו. ותו כיון דשמעינן לה לדרב נחמן דבמעכשיו היא, היכי דחינן לא אגם לחוד וצידי רשות הרבים לחוד, למימרא דבצידי רשות הרבים לא קנה וכל שכן ברשות הרבים, והא אמאי, כיון דאמר ליה מעכשיו במילתא דממון דהא מיקני ליה גופא מעכשיו ופירא לההוא זימנא. ותו דהכא וודאי לא מהני לן מעכשיו אלא בממון, משום דאיכא למימר גופא קני מהיום ופירא אחר מיתה, אי נמי בגיטין באומר מעכשיו ולאחר מיתה דאיכא למימר תנאה הוא ואם מתי קאמר, אבל הכא באומר מעכשיו ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים תנאה ליכא למימר, ודאי או חזרה הוי או שיורא הוי, ובחדא מהני דתיהוי בטיל גיטא לגמרי ואינה מגורשת כלל.
אלא וודאי בעינן בלא מעכשיו, ואי אמר נמי מעכשיו הרי הוא כאלו ליתי' כלל כדאמרן, וקא מיבעיא לן אם צידי רשות הרבים כר"ה ואינה מגורשת כלל, או אם הן כסימטא והרי היא מגורשת, משום דקסבר רמי בר חמא כיון שהגיע הגט לידה מתחלה ובשעת גירושין אינו במקום המוציא מרשותו לגמרי כגון סימטא, הרי מתגרשת באותה נתינה מתחלה כשהגיע גט לידה, אבל אם היה ברשות הרבים הרי יצא מרשותו לגמרי, אבל אם לא הגיע גט לידה מתחלה כלל, אלא שמתחלה הניחתו בסימטא, דבר פשוט הוא שאינה מתגרשת בכך, וקא מיבעיא ליה השתא צידי רשות הרבים אם הם כרשות הרבים או כסימטא, ואהדר לי' רב חסדא דהן כרשות הרבים, הילכך אינה מגורשת, ואהדר ליה רמי בר חמא אדרבה איכא למימר דהוו להו כסימטא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום קנה ואפילו בעומדת באגם, וס"ד דהא דרב נחמן דלא אמר ליה מעכשו וקא מקנה מהאי טעמא, דכיון דמתחלה זכה בה בקני' ראוי', דהיינו במשיכה, והשתא בזמן גמר הקניה הוא במקום שאינו מוציא מרשותו קנה משום משיכה דמעיקרא, מאי לאו היינו אגם היינו צידי רשות הרבים, ומהדרי' לא אגם לחוד וצידי רשות הרבים לחוד, דאגם הוי סימטא גמורה, אלא צידי רשות הרבים מספקא לן.
ומיהו אנן לא קיימא לן הכי, אלא כסוגיין דלעיל דבפרק האשה [פ"ב ע"א] דמותבינן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ומתרצינן הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא אמר ליה מעכשיו, היכא דלא א"ל מעכשיו לא קנה אפילו בסמטא, אלא א"כ הוא בזמן הקניה במקום שראוי לקנות לו עכשיו כחצרו שזוכה לו עכשיו, וההיא דאמרי' קנה במעכשיו. וכיון שכן, אגם לאו דווקא, אלא הוא הדין אפילו לרשות הרבים. והשתא נמי דקים לן האי פירוקא דר' יוחנן אדר' יוחנן רב נחמן נמי הכי קאמר במעכשיו, אלא הכא רמי בר חמא לפום סברי' הוא דמשמע ליה דבלא מעכשיו היא וליתה, אלא כההיא דלעיל, ובגט נמי בין מעכשיו בין בלא מעכשיו אינה מגורשת כדאמרן, דהכא כי אמר מעכשיו לא מהני לן מידי אלא הרי הוא כאלו לא אמר מעכשיו, וכיון דבפרה כיוצא בו לא קנאה, כל שכן בגט שאינה מגורשת אלא אם כן הוא בידה בשעת גמר הגירושין. ולענין צידי רשות הרבים אם הן כרשות הרבים אם לא, מצינו לענין ארבע אמות של אדם שהן קונות לו בצידי רשות הרבים כסימטא כדאיתא בשנים אוחזין [ב"מ י' ע"א], והכי נמי אמרינן לעיל במכילתין בהדיא בפרק אלו נערות שיש להן קנס [ל"א ע"ב] דבין לרבי אליעזר בין לרבנן צידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי וקונה בו במסירה כסימטא, וזהו הנכון, וכן פירש' רבינו נ"ר.
מתני' המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפטרופי' הרי זה משביע כל זמן שירצה רבי אליעזר אומר אפילו על פלכה ועל עיסתה. כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה. איכא דדאיק מהכא מדקאמר נדר ושבועה, דאלו בעלמא הפוטר לחבירו שנתחייב לו שבועה משבועתו אעפ"י כן יכול לומר לו שידור לו. ולא נהיר, אלא נדר ושבועה דנקט, למאן דאמר התם [גיטין ל"ה ע"א] מדירין אותה בבית דין ומשביעין אותה חוץ לב"ד אתיא שפיר, ואפילו לאידך נמי, הא אמרינן התם לא שאנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה, ואם כן היינו פטורה דפטר לה בין אם תבא לידי אלמנות בין אם תבא לידי גירושי'.
אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאין ברשותה. פירש"י ז"ל את יורשיה שבועת היורשים שלא פקדנו ושלא אמר לנו, וכן באין ברשותה כיוצא בה וכגון שמכרה כתובתה ונתגרשה ומתה. נראה מדבריו דטעמא דמתה, הא לא מתה, אין הבאין ברשותה נפרעין אלא אם כן היא נשבעת שלא נפטרה, ולא כשהיא באה ליפרע ממנו, ודווקא דבעיא לאישתבועי, אבל אי לא בעיא, לא כפינן לה מדינא ומפסדי הנך, ודווקא בעלמא דאי אמר' נפרעתי מהימנא מגו דאי בעיא מחלה, אבל במכנסת שטר חוב לבעלה ודכוות' דלא מציא מחל', אינה נשבעת, שהרי אם אמר' נפרעתי אינה נאמנת, וכיון דכן שבועה מאי עבידת'. ולא נהיר, אלא דכיון דפטרה איהו לעולם היא אינה נשבעת. אבל נראין הדברים שאע"פ שהי' בחייה נשבעין באין ברשותה כשבועת היורשין, ואע"ג דקי"ל לן [שבועות מ"ח ע"א] אין אדם מוריש שבועה לבניו, הכא כיון דאיפטר' לה איהי לאו אורתי שבועה, אלא השתא הוא דחיילה עלייהו דיורשין, והוה לי' כמת מלוה תחילה ואחר כך לוה שגובין בני מלוה לשבועת היורשין, ובאידך בבא נמי דתני נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותיך אינו יכול להשביע לא אותה ולא את יורשיה ולא את הבאין ברשותה, אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה, מקשינן מינה התם בשבועות למאן דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי היא נתחייבה ליורשין שבועה והיאך מורישה ליורשיה, ומוקמינן לה בשמתה בחייו לאחר שנתגרשה דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה.
נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין (ברשותה) [ברשותו]. דתנא דמתני' סבר דנאמנות מהני בין ליורשי' בין ללקוחיה, וליכא למימר טעמא דחב לאחרים, כיון דמקמי הכי, כלומר מקמי דזבנה הוא דהימנ' עלייהו.
הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא עשאה אפטרופי' אין היורשין משביעין אותה ואם עשאה אפטרופיא היורשין משביעין אותה על העתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר. ה"ג בנוסח' דוקנא ולא עשאה אפטרופיא, ואם עשאה אפטרופיא. ופי' שעשאה הבעל, ממאי מדקא אתי' לאוקומ' בגמרא [פ"ח ע"ב] אליבא דרבנן דפליגי עלי' דאבא שאול דסברי מינהו אבי יתומים ישבע, ולא אדחיה לה אלא מדר' שמעון דאתי' לאוקומיה כאבא שאול ולא קאי, אבל רבנן דהכא לעולם כרבנן דהתם. ופירש"י ז"ל [ד"ה הלכה] דאסיפא קיימינן דפטר' הבעל מכל שבועה, ואהא קאמרי' שאין היורשין משביעין אותה לעולם אלא אם כן עשאה אפטרופיא ועל העתיד. והכי נמי מוכח בתוספתא [פ"ט ה"ה] דתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה, בד"א בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה, אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמי' היורשין יכולין להשביע בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה. וקשיא לן הא מתניתא דהא פליגא אמתני', דבמתני' תנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה, אבל יורשיו משביעין אותה, ומתניתא תניא אין היורשין יכולין להשביעה, במתני' תנן היורשין יכולין להשביעה על העתיד ואין משביעין אותה לשעבר, ואלו במתניתא תנן שאם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה. ובירושלמי [בפירקין ה"ה] אשכחן דפליגי בה אמוראי, ואשכחן אמור' דקאי כי הא מתנית', דאמרינן בירושלמי אהא דתנינן אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין ברשותה, ר' יונה ור' יוסה תרוייהון אמרין לא סוף דבר נכסים שנשתלטה בהן בחיי בעלה, אלא אפילו בנכסים שנשתלטה בהן לאחר מיתה בעלה. תו אמרינן אסיפא הלכה מקבר בעלה אמר ר' יונה והוא שעשת אפוטרופיא בחיי בעלה, אבל עשת אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה היורשין משביעין אותה, דהיא מתניתא ואם עשת אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר, איזהו לשעבר משעת מיתה ועד שעת קבורה, ור' יוסי אמר אפילו עשת אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה אין היורשין יכולין להשביעה, והתנן עשתה אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא, פתר לה ארישא, כלומר ארישא דקתני נדר שבועה אין לי עליך שלא פטרה מיורשיו אלא ממנו, ואהא הוא דקאמר אין היורשין משביעין אותה לשעבר אלא לעתיד לבא, דהכי משתמע לן פטור' דידי' שתהא פטורה על כל מה שעשתה בחייו בין ממנו בין מיורשיו, אבל אם פטרה מיורשיו, הרי היא פטורה אפילו על האפוטרופיא שעשת לאחר מיתת בעלה.
ונראה דווקא כגון שנמשך אפוטרופיא שלה לאחר מיתת בעלה. אי נמי כגון שהוא מינה אותה אפוטרופיא, אבל אם הם מינו אותה אפוטרופיא, נראה שהן משביעין אותה, דאהא היכי מהני פטור' דידי' למה שהן עושין אחר כך מדעתם, אף על גב דבפוגמת מהני למאן דאמר על הפוגמת כתובתה, דאיכא למימר דלא דמיאן. ותמיהא מילתא אליבא דר' יוסי דאמר דכי פטר לה מיורשיו פטורה אפילו אחר מיתת בעלה, למאן דפריש בגמרא שבועה דמתני' דאפוטרופיא, מאי יורשי' ובאין ברשותה, אטו ליורשי' ולבאין ברשותה ממני' אפטרופסים, מי איכא אפוטרופיא לאחר מיתה. ולאו קושיא היא דאיכא למימר דפטורה דתני מתני' לדידיה הוי אפילו לאחר מיתה, ודיורשי' ובאין ברשותה כיון דליכא למימר לאחר מיתה איכא למימר דהיינו דפטרי שאין משביעין אותן שבועת היורשין על אפוטרופיא שעשת בחיי בעלה או אם היא עשת אפוטרופיא אחר מיתת הבעל שהיא פטורה לעולם, ואפילו אחר מיתה יורשין או באין ברשותה, שאין נשבעין שבועת היורשי' על אפוטרופיא, אבל הם וודאי אינן עושין אפוטרופי' לעולם. ואיכא דמתרץ כגון שעשה אפוטרופיא שתתעסק בנכסים למחצה לשליש ולרביע ויהא זכות זה בנכסיו לה וליורשי' ולבאין ברשותה. וקמא עיקר.
ומקשינן בירושלמי אהא דאמרינן פתר לה ארישא ואין על רישא כחדא ר' יונה ור' יוסה תרוויהון אמרי לא סוף דבר בנכסים שנשתמשה בהן בחיי בעלה, אלא אפילו בנכסים שנשתמשה בהן אחר מיתת בעלה אינן יכולין להשביעה. פתר לה משעת מיתה עד קבורה. פי' ואין על רישא כחדא הוו, כלומר והיכי איפליגו בהא ר' יונה ור' יוס' ולא אמרנו כבר שהשוו שניהם, ואמרו ארישא שאפילו בנכסים שנשתמשה בהן לאחר מיתה אינן יכולי' להשביע, תפתר משעת מיתה ועד שעת קבורה, כלומר דכי אמרן דשוו להו תרווייהו דאפילו בנכסים שנשתמשה בהן לאחר מיתה אין יכולין להשביעה, היינו לאחר מיתה דקאמר משעת מיתה ועד שעת קבורה, הלכך לר' יוסי הכי דינא דכי פטר לה מיני' פטורה על כל מה שעשתה בחייו בין ממנו בין מיורשיו, וכי פטר לה מיורשיו פטורה אפילו לאחר מיתה, והיינו כתוספתא דתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה, והוא הדין לר' יוסי באמר לה בלא נדר ונקי נדר, כדאמרינן בגמרא בהדיא דהיכא דאמר לה בלא נדר ונקי נדר הרי היא כפוטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו, ואנן לית לן דר' יוסי אלא כר' יונה נקטינן, והכי קיימא לן הלכתא כוותיה וכפשטה דמתני', דאלו איתה לדר' יוסה הוה מקשינן לעיל אמתניתין ופרקינן לה כדפרקינן בירושלמי, ומדלא עבדינן הכי, ש"מ דהכי איתה כר' יונה, והכי דאיק בגמרא דילן, מדאמרינן אמר רב יהודה אמר רב על אפוטרופיא שעשת בחיי בעלה. ומיהו אכתי קשיא לן סיפא דמתניתא דקאמר דאם הלכה לבית חמיה [אין] היורשין יכולין להשביעה אפילו בנכסים ששלטה בהן בחיי בעלה, ואיכא דמתרץ דמתניתא על ידי גלגול קאמר, דאף על גב דנפטרה שלא תשבע לשעבר מכיון שהיא צריכה לישבע על העתיד מגלגלין עליה לשעבר. ומיהו לא אתיא אליבא דגאונים ז"ל דפרשו שהפוטר לחבירו משבועה אף על פי שנתחייב לו שבועה ממקום אחר אינו מגלגלה עליו, ומיהו מתני' נמי דיקא דקתני סיפא ואין משביעין אותה לשעבר, מה קמ"ל, הא תנא ליה רישא אין היורשין משביעין אותה, הא תו למה לי, שמע מינה דהא קמשמע לן דאפילו על ידי גלגול אינו יכול להשביעה, ואע"ג דאסיקנא בגמרא דבין מיתה לקבורה לא משביעין לה כנהרדעי, וא"כ א"ל היינו לשעבר, מ"מ שמעינן מינה דהכי דינא, דאל"כ תיקשי לי' לר"י דאפילו בין מיתה לקבורה משביעין לה משנה יתירא למה לי, אלא וודאי הכי דינא, והכי נמי מכרע' סברא, וכן דעת הרב אדוני ר' שמואל דנרבונה ז"ל. ואי משום תוספתא, ההיא משבשתא, מדלא מייתינן לה בגמרא, ואשכחן בירושלמי דפליג עלה ר' יונה ולא מותבינן מינה.
כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו'. שבועה מאי עבידתה כלומר כשפטר' משבועה בסתם מאיזו שבועה משמע. ואמר רב יהודה על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה. כלומר דווקא אפוטרופיא דאיהו גרים לה, אבל פוגמת דאיהי נמי גרמה לנפשה לא. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה על הפוגמת כלומר אף על הפוגמת וכל שכן אפוטרופיא, אבל משבועות עד אחד מעידה שהיא פרועה, נראין דברים שלא פוטרה במקום עדים ואפילו במקום עד אחד, וכן כתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל.
<h2>דף פז.</h2>
אזל רב מרדכי אמרה לשמעתא קמיה דרב אשי כו' עד מזבינן בלא אכרזתא. והא דאמרי' דבין מיתה לקבורה לא משבעינן לה מדנהרדעי, לומר דכי היכי דאשכחן דאקילו רבנן בהני למימרא דמזבינן בלא אכרזתא, ה"נ איכא לאקולי דלא משבעינן לה כדי שלא תהא מעכבהו.
תניא אבא שאול אומר בין בלא נדר בין נקי נדר כו'. כלומר מן הדין ראויה שתיפטר ואין יכולין להשביעה בין אפוגמת בין על אפוטרופיא, אבל מה הועיל לה, שהרי בסוף כשתבע לתבוע כתובתה ולגבותה אי אפשר לה שלא תשבע, שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, כלומר ואע"פ שמן הדין היה ראוי ליטול בלא שבועה, שהרי אלו הי' אביהן קיים היה נוטל בלא שבועה, כשבאת לגבות מן היתומים אינו גובה בלא שבועה, דמה לי בין שפטרה בפירוש בין שהיא פטורה מן הדין, כשם שתקנת חכמים בזו כך בזו, ובכולן לעולם אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה.
ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול. ואפילו כשפטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשו דהא בלא נדר ונקי נדר כאלו פטרה בפירוש דמי, דהא קאמר דמן הדין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה, ואע"פ כן נשבעת ליתומים. ותו דהא חזינן לקמן דמוקמינן לפלוגתא (כר"ש) [דר"ש] ורבנן בפלוגתא דאבא שאול ורבנן, אלמא דאבא שאול כר' שמעון, ורבי שמעון בפוטרה בהדיא קאמר כדאמרי' דהוא פליג' דרבנן דמתני' דאמרי לה בהדיא, ואע"ג דפרכ' רב פפא, לאו למימרא דדחי לה, אלא דקשיא ליה הא תינח כל זמן שתובעת כתובתה, אינה תובעת כתובתה מאי איכא למימר, ותירצה לאפוקי מדר' אליעזר ומחלקתו, כלומר דאינה תובעת כתובתה אתא לאפוקי מדר"א ומחלקתו, דרבנן סברי דמשביעה על אפוטרופיא, ור"א ס"ל אפי' על פלכה ועל עיסתה, ורבי שמעון סבר דאם אינה תובעת אין יכולין להשביעה, ואכתי אית לי' וודאי לרב פפא אוקמת' דאביי נמי, מדלא קשיא ליה הא תינח אינה תובעת כתובתה, כל זמן שתובעת כתובתה מאי איכא למימר, אלא וודאי אכתי אית לי' לרב פפא אוקמת' דאביי נמי דר"ש כאבא שאול ופליגא אדרבנן, והיינו דקאמר כל זמן שתובעת כתובתה היורשין יכולין להשביעה ואע"פ שפטרה, אבל אינה תובעת כתובה אין יכולין להשביעה אפוגמת ועל אפוטרופיא וכ"ש על פלכה ועל עיסתה, ואיידי דתנא ברישא יורשין תנא סיפא יורשין, והוא הדין נמי לדידיה, וכיון דקיימא לן כאבא שאול דלא מהני נאמנות ליורשין ה"ה ללקוחות, דה"נ קיימא לן הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה. והשתא דאתינן להכי, השתא דקיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו, שטר שיש בו נאמנות ומת לוה ואח"כ מת מלוה, הפסידו בני מלוה. אבל בשם חכמי נרבונה ז"ל אמרו שתקנו דכיון דקיימא לן בההיא דדיינא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ה"נ לא עבדינן בי' תרתי, ומהני ביה נאמנות, ואין משיבין את הארי, והרבה דעות נאמרו בהלכה זו, וזהו הנכון הלכה למעשה.
<h2>דף פז:</h2>
איבעיא להו פוחתת כתובתה כו' עד במאי גביא בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא, אמר מר בריה דרבא באומרת אמנה היתה לי ביני לבינו. ואפילו אליבא דגאונים ז"ל דקסברי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הני מילי גבי עיקר כתובה. אי נמי אפילו אתוספת היכא דאית לן סהדי כמה הוי, אבל היכא דליכא סהדי, וודאי מהימנא למימר דלא אוסיף לה מידי, וכיון שכן מתוך שיכול לטעון כך ראוי שיהא נאמן לומר שהיא פרועה, ובבבא בתרא יתבאר עוד בגה"י.
<h2>דף פח.</h2>
סבר רמי בר חמא למימר כו' עד אמר רב אשי והוא דמודע להו. איכא דקשי' לי' מאי מהני לי'. ורבינו שלמה ז"ל [ד"ה לידי שבועה דאורייתא] פירש שמשביעין אותו חפץ ביד. והא קשיא אליבא דגאונים ז"ל דקסברי דאפילו בדרבנן נמי הכי דינא דמשבעינן לי' הכי. תו כתב [לעיל ד"ה שבועה דאורייתא] דנפקא לן מינה לענין הפוכי שבועה דקיימא לן דבדרבנן מהפכינן, וליתא, דבלאו הכי נמי הכא לא מציא איהי מהפכ' עליה, דהא קיימא לן דשבועת הנשבעין ונוטלין לא מהפכינן. תדע באותן שנשבעין ולא משלמין קיימא לן דמהפכינן ויכיל למימר האי לאידך אי רצית השבע וטול ואם לא רצה מפסיד, וכיון שכן שאפילו כשהוא מיתחייב בשבועה מן הדין וראוי שישבע ויפטור, יכול להפכה על חבירו שישבע ויטול, כל שכן כשהוא מתחייב בשבועה שישבע ויטול שאינו יכול להפכה על הלה. וי"א דנפקא לן מינה דבדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה כדאיתא בשבועות [מ"א ע"א], ודווקא דתפשה מיניה מעות, אבל תפשה מיניה מטלטלי כיון דגופייהו לא מקניאן, מפקי' מינה, והדר לא גביא אלא בשבועה. ומיהו לא נהירא לי' לרבינו נ"ר, דמסתברא לי' דלא אמרינן דבדרבנן לא נחתינן לניכסיה דווקא באותן שנשבעין ולא משלמי' דעלה איתמר, אבל בנשבעין ונוטלין אם לא רצו לישבע ותפסו, בוודאי מוציאין מידן, שכל זמן שלא נשבע אין לו עליו, כלומר ושלא כדין תפסו, ומיהו מספקא לי' מילתא מדאשכחן התם דקא אתי עלה, מדאפליגו ר"י ורבנן [בגיטין נ"ט ע"ב] בגזל מציאת חרש שוטה וקטן, והתם גזל מעליא הוא, ואפ"ה איכא מאן דאמר [שם ס"א ע"א] דלא מפקי' מיניה, משום דהוי גזל דרבנן, ה"נ ל"ש, דכיון דמדאורייתא דינא ליטול בלא שבועה אי תפס לא מפקינן מיניה, אבל משמתינן ליה כדעבדינן בגזל דרבנן. אבל לרבינו נ"ר נראה לתרץ שאם היתה אשה זו חשודה על השבועה היתה נוטלת בלא שבועה, דהא שבועה גופא לאו דאורייתא, וכיון דכן תקנתא לתקנתא לא עבדינן, וכן הדין בכל אותן שנשבעין ונוטלין שאם היו חשודין נוטלין בלא שבועה. אבל הרב אלפסי ז"ל סובר שנשבע הלה ונפטר, וכ"כ בתשובות שאלה. עוד יש להשיב דנפקא לן מינה דאי אמר לא בעינא למידן בשטרא, חשבי' לשטרא כמאן דליתיה, וקא תבעה לי' מאה או מאתים בברי, דקא מיחייב לי' היסת, אי קאמר דלא בעי לאישתבועי ומהפך לה עלה, נשבעת שבועת היסת ונוטלת בלא נקיטת חפץ ועכשיו מביא אותה לידי שבועה בנקיטות חפץ, רבינו נ"ר ותו לא מידי.
<h2>דף פח:</h2>
גרסינן במסכת נזיקין בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ז ע"א] אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, פירוש מעשה בית דין היינו כתובה, והיינו דקרי לי' מעשה בית דין, משום דאף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי, ורבי יוחנן סתמא קאמר ולא משוי היפרישא במילתא כלל, ומדקאמר הכי שמע מינה דלעולם איתיה להאי דינא בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין, במקום שאין כותבין דינא הוא דנפרעת בגט, דכיון דבמקום שאין כותבין הוא גט היינו כתובה, וחשבינן לי' כשטר כתובה ממש, ובמקום שטר כתובה קאי, ולא פרעי' לה בעידי גירושין בלחוד אלא בגט דווקא, ולכי פרע לה קרעי' לי' לגיטא כי היכי דלא תיהדר תיגבי ביה, ולקמן [בע"ב] לא אתינן למימר אלא דלא יכלי' למימר לי' האי טעמא דאי בעי לי' למיקרעיה אי נמי למיקרעיה ומיכתב אגביה כדאיתא לקמן, ולעולם וודאי בין מעיקרא בין למסקנא קי"ל דבמקום שאין כותבין גט היינו כתובת', ואלו גביא ביה דינא לא מגבי לה בדלא קרעי' לי' לגיטא ותו לא מציא למיגבא מיני' כדאמרן דבמקום שאין כותבין לא גביא לעולם אלא בגט. ובמקום שכותבין, נאמנ(ו)ת לומר לא כתב לי, ואין לי כתובה, והויא לי' כמקום שאין כותבין לגמרי, מכיון דמהימנא לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה, אבל אם הביא הוא ראיה שכתב לה, וודאי אינה גובה שלא בכתובה, שכיון שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה היינו ראיה דנפרעת, כדאמרי' לעיל [בב"מ שם י"ז ע"א] בכלתיה דשבתאי בריה דרב מרינוס דאירכסא כתובתה ואמר לה פרעתי, ואמרי' דלא מהימן משום דהוחזק כפרן, טעמא דהוחזק כפרן, הא לאו הכי מהימן, ותוספת [ו]נדוניא ככתובה וכל שכן אם שטר כתובה יוציא מתחת ידו.
והשתא דאתינן להכי דאמרי' דאפילו במקום שכותבין, נאמנ(ו)ת לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה, אפילו אמרה כתב לי, נאמנת לומר לא נפרעתי ואבדה כתובתי מיגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי כל זמן שלא הביא הוא ראיה, ומיהו אי אמרה הכי, לא גביא נמי אלא בגיטא, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכל עיקר אינה נאמנת אלא משום טעמא דיכלה למימר לא כתב לי, ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיטא במקום שאין כותבין דגט היינו כתובה, ותו דאלו מהימנא משום האי מיגו לומר כתב לי ואבדתי לגבות בעידי גירושין, איכא למיחש דילמא מעיקרא אמרה לא כתב לי דהא מהימנא וגביא בגיטא וקרעי' ליה וכתבי' אגביה כו', ובתר הכי כבשא לי' לגיטא ואמרה כתב לי ואבדתי ואגביא בעידי גירושין, והוי מילתא דלית לה תקנתא, אלא וודאי דאלו אמרי הכי, כלומר כתב לי ואבדתי לא גביא אלא בגיטא כדאמר' דמשום מיגו דלא כתב לי הוא, ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיטא, השתא נמי לא גביא אלא בגיטא.
אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן רבי לא משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה, והא הכא דגובה בגט שלא בכתובה, אלמא וודאי טעמא הוא משום דהטוען אחר מעשה בית דין, ומתני' סתמא קתני בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין בין באומרת לא כתב לי בין באומרת כתב לי ואבדתי כתובתי, והיינו כר' יוחנן.
אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה, אודי לי' דוודאי ממתני' שמעינן לה. אמר אביי מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה עסיקינן דגט היינו כתובה, כלומר דגט קאי במקום שטר כתובה וחשבינן לי' כשטר(י) כתובה, ומתני' דווקא בגט קתני, וקס"ד דקרעינן ליה לגיטא כשטר כתובה ממש במקום שכותבין ותו לא בעינ' טעמא דהטוען אחר מעשה בית דין, דכי היכי דבמקום שכותבין גובה בכתובתה, הכי נמי במקום שאין כותבין [גובה] בגט, דבמקום שאין כותבין גט היינו שטר כתובה גופ' לגמרי, אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיט' כתובה גביא ואי לא לא, דכיון דמקום שכותבין הוא אינה נאמנת לומר לא כתב לי, וכל דכן דלא מהימנא לומר כתב לי ואבדה כתובתי, דבמקום שכותבין לעולם כל היכא דלא מפקא שטר כתובה היינו ראיה דאיפרעא לה, דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד כלל, אלא הרי הוא כשאר שטרי חוב דעלמא, ובמקום שאין כותבין דגביא [להו] לאו מהאי טעמא הוא דגביא אלא משום דגט היינו כתובה כדאמרן.
הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי, כלומר דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד, דאי ס"ד דההיא מתני' דאתי' למיפשט' מינה במקום שאין כותבין היא, וטעמא דגביא משום דגט היינו כתובה, אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא, מאלמנה מן האירוסין, במאי גביא, בעידי מיתה, ליטעון ולימא פרעתי. קשיא לן מאי קאמר, אילימא אלמנה מן האירוסין במקום שכותבין, אם כן מאי קשיא לי' במאי גביא, הא איכא שטר כתובה, אלא וודאי אלמנה מן האירוסין במקום שאין כותבין קאמר, וכיון דכן מאי טעמא לא קאמר לה בהדיא. ותו מאי שנא אלמנה מן האירוסין דווקא, אלמנה מן הנישואין נמי במקום שאין כותבין הוה יכיל למימר. ותו מאי האי דמקשינן מינה דאמרינן דאמר לי' מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן וקיימא בקושיא, ומינה הדרינן למימר דאביי לאו מהא הדר ביה אלא מגופא דמתניתא, ומאי קושיא אפילו תימא דאלמנה מן האירוסין לית לה, אכתי שמעי' לי' להאי דינא באלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין. ותו בר מהא תמיהא לן מילתא טובא דאפילו אי תניא נמי דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מאי הוי, ואכתי מנא לן דלא יכיל למטען פרעתי, דילמא אמרי' דאית לה כתובה מדינא קאמר והיכא דלא טעין פרעתי, אלא וודאי מחוורתא דמילתא מסתברא למימר דאביי הכי קאמר, אלמנה מן האירוסין היכא דלא כתב לה דקים לן דאית לה כתובה היכי גביא לעולם ליטעון ולימא פרעתי, ולהכי נקט אלמנה מן האירוסין, משום דגבי אלמנה מן האירוסין כולי עלמא הוו מקום שאין כותבין, דאפילו במקום שכותבין אין דרכן לכתוב לעולם אלא בשעת נישואין, ולהכי נקט לה סתמא ולא איצטריך לי' לפרושי במקום שאין כותבין, וה"ה נמי דאיכא למפשט' מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין, אלא דהך עדיפא לי' כדפרי', ומר קשיש' לאו לאיפלוגי אעיקר דינא אתי, דוודאי הא מילת' דקים להו לכולי עלמא היא דארוסה אית לה כתובה, ומהא ליכא למפשט' הא דאביי משום דאית לה מדינא, דאיכ' למימר דכי אית לה היינו במקום שכותבין דאיכא ראיה דאיפרעא, ובמקום שאין כותבין בדלא קא טעין פרעתי, באלמנה מן הנישואין דבכי האי גונא נמי הוא דאית לה כתובה.
אלא מר קשישא הכי קא קשיא לי' היכא אשכחן לה דאיתניא בשום דוכתא דאלמנה אית לה כתובה במקום שאין כותבין, דבשלמא אי אשכחן דאיתניא בשום דוכתא, וודאי היינו ראיה דלא יכול למימר פרעתי, דאם כן לא הוה פסיק ותני סתמא דאית לה כתובה, דמאי כתובה אית לה, כיון דמילתא ברשותיה דלא למיפרעה ויכיל למטען פרעתי, אבל השתא דלא איתניא בשום דוכתא אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה, מנא לן דלא יכיל למטעון פרעתי, והיינו דמייתי אביי ראיה מאלמנה מן האירוסין, ודחיא מר קשישא בהכי, וכי תימא אכתי שמעינן לה מאלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין, הא ליתא, דהא נמי מדחיא כדדחי מר קשישא להא דאלמנה מן הנשואין נמי לא אשכחן בשום דוכתא דאיתניא לה דאית לה כתובה במקום שאין כותבין, והכי נמי איכא למימר דדילמא לית לה כתובה, והא דקתני אע"פ שלא כתב לה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי ב"ד, והא הכא דכיון דלא כתב לה כמקום שאין כותבין דמי, וקתני דגביא כתובתה, מתני' בגט קאמר, ועיקר משמעותא דקמ"ל דאע"פ שלא שיעבד עצמו לה חייב מאיליו בכתובתה, ובתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה בנתגרשה, אבל בנתאלמנה וודאי יכיל לטעון פרעתי, וכיון דלא איתניי' בהדיא בין באלמנה מן האירוסין בין באלמנה מן הנישואין דאית לה כתובה במקום שאין כותבין היכריחא דאביי דמוכח מינה דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום [תו] לית', דלעולם אימא לך דאין הכי נמי דאלמנה במקום שאין כותבין ואמר פרעתי נאמן, אי נמי איכא למימר דאלמנה מן הנישואין, לאו פירכא היא, דהוה יכול למימר לי' דלא גביא אלא ביושבת תחת בעלה, דוודאי לא פרעה, אבל מאלמנה מן האירוסין קשיא, וכי תימא אפילו איתניי' לה אכתי מאי ראיה איכא, היינו במקום שאין כותבין, ור' יוחנן הוה אמ' לי' אפילו במקום שכותבין, איכא למימר, מ"מ כיון דשמעינן ליה לעיקר דינא יכיל ר"י למימר דכיון דאשכחן דאין אדם יכול לטעון אחר מעשה בית דין הוא הדין אפילו במקום שכותבין, ואביי השתא לאו לתרוצי לדר' חייא אתי, ור"י נמי דאמר מי משכחת מרגניתא תותה, דאכתי איכא למימר מאי מרגניתא דהא מתני' דהתם לעולם איכא לדחויי כדדחי' במקום שאין כותבין, ולא אתו אביי השתא למימר אלא דדינא מיפשיט מאלמנה מן האירוסין, ואמרינן אלא אביי מגופא דמתנית' הדר ביה, למימר דוודאי מההיא מתני' דהוציאה גט ואין עמה כתובה שמעינן לי' דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, דאי ס"ד הכי הוא כדדחינן דמתני' במקום שאין כותבין והיינו דגביא בגט דהוא כשטר כתובה, ולאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה בית דין, אטו גט מנה מאתים כתיב ביה, כלומר והיכי אפשר דליקום במקום שטר כתובה [לגבות], ואלו הוה מדינא יכיל למטען פרעתי, אלא דמשום גט לא מהימן כאלו לשטר כתובה יוצא מתחת ידה, אטו גט מנה מאתים כתיב' ביה, וכי תימא כיון דתיקון רבנן דליקום במקום שטר כתובה כמאן דכתיב ביה מנה מאתים דמי, מ"מ ליטעון ולימא פרעת' דאפילו איתה דלהוי כשטר כתובה וכמאן דכתיבה ביה דמי, מ"ש משאר שטרי דעלמא כדמפרש ואזיל, וכי תימא דאמרינן לי' אי פרעת' איבעי לי' למיקרעי', כלומר כיון דתקון רבנן בגט ליקום במקום שטר כתובה, אי אית' דפרעתה איבעי לך למיקרעיה כאלו הוא שטר כתובה עצמו, אמר לא שבקתה דאמרה בעינא לאינסובי ביה שלא הניחתו לקרעו והדין עמה כדי שיהא לה לראיה ותינשא בו, וכי תימא אמרי' לי' איבעי לך למיקרעיה ומכתב אגביה גיטא דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא, אלא כי היכי דלא תיהדר תיגבי בי' זימנא אחריתי אמ' כל מאן דמגבי בי דינא מגבי, כלומר וכי כל הבא לגבות בב"ד הוא גובה דב"ד בקיאי וידעי למעבד הכי, אבל אנא כיון דחזית' דבדין היא מעכב' עלי שלא לקרעו, הייתי סבור דגט לאו במקום כתובה קאי כלל, ותיהוי כתובתה כמלוה על פה, וכל היכא דקא תבעה לי מהימנא לומר פרעתי ולהכי פרעתי', ובוודאי סגיא לי' בהאי טעמא אלו היה אדם יכול לומ' כלום ולטעון אחר מעשה ב"ד, וכיון דלא מהימן בהא, שמעת מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, אע"ג דמהא ליכא למשמע מינה אלא במקום שאין כותבין, ור' יוחנן אפילו במקום שכותבין קאמר, מכל מקום ממתני' שמעינן לי' לעיקר דינא, וכיון דהכי הוא, וודאי יכיל ר"י למימר דהאי דינא לעולם אית' ואפילו במקום שכותבין וכדפרי' לעיל, והשתא אתיא שפיר דר' חייא ור' יוחנן דהיינו מרגניתא, דהא אמרי' דממתני' גופא איכא למשמע מינה, ואע"ג דממתני' לא שמעינן מינה אלא במקום שאין כותבין, אפשר דר' חייא לא אמר לי' דהיינו מתני' אלא אעיקר דינא, א"נ דכיון דסוף סוף לא סגיא לן בדלא שמעי' לה ממתני' ותיהוי כדבעית, שמעינן לה כפשט' ואפילו במקום שכותבין, והכי שמעינן לה ר' חייא ור' יוחנן, והאי פירושא מרגניתא מפי מורי אחי נ"ר.
מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה כו' עד ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול. פי' מדקתני מתני' סתמא דמשמע לן דבין במקום שאין כותבין קאמר, והכי מוכח מדמוקמינן לה במקום שאין כותבין, מכלל דהשתא קס"ד דבין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין עסיקינן, וכיון דכן וודאי טעמא דגבי' ולא יכיל בעל למטען פרעתי, משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הוא, וכל היכא דשמעינן לה למתני' אפי' במקום שכותבין הוה לי' כמאן דאמר לי' בהדיא להאי דינא, ממאי מדאמר לי' ר' יוחנן התם בבא מציעא בפרק ראשון [י"ז ע"א] הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ואמר לי' ר' חייא בר אבא ר' לא משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה, א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה, אודי לי', דוודאי היינו מתני' גופה לגמרי, ור' יוחנן לא אשמעינן מידי אלא דדלי לן חספא, ואביי מדחי לה התם דדלמא מתני' במקום שאין כותבין, ומשום דגט היינו כתובה, והדר בי' בסוף, ומ"מ מדלא משכח אביי טעמא אחרינא כי הוה אתי לדחוייא מעיקרא אלא דמתני' במקום שאין כותבין, אלמא דכל היכא דשמעינן לה למתני' במקום שכותבין היינו דר"י לגמרי, הלכך מתני' בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין קאמר דגביא בגט, במקום שאין כותבין גביא בגט ודינא הוא, דהא ליכא מידי אחרינא דתיגבי בי' אלא בגיטא, ודווקא בגיטא, אבל בעידי גירושין לא, משום דבמקום שאין כותבין גט היינו כתובה, וכל היכא דמפקא לי' לגיטא בדלא קרוע היינו ראיה דלא איפרע', ומיהו טעמא משום הטוען אחר מעשה ב"ד כדאיתא התם, ובמקום שכותבין נמי היכא דאית לי' ראיה דכתב לה בהא ליכא למימר, דבהא בעל מהימן לומר פרעתי, כיון דלית לה שטר כתובה, ממאי מההיא דאמרי' [שם י"ט ע"א] מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, וכל שכן אם שטר כתובה יוצא מתחת ידו, וכיון דהכי הוא, כי שמעינן לה למתני' אפילו במקום שכותבין ליכא למימר אלא בדלית לי' ראיה לבעל דכתב לה, וכיון דכן, נאמנת לומר לא כתב לי, דקסבר ר' יוחנן דאפילו במקום שכותבין עליו להביא ראיה שכתב לה, וכל היכא דלא מייתי ראיה, איהי מהימנא לומר לא כתב לי, והוי כמקום שאין כותבין וגביא בגיטא, ודווקא בגיטא, אבל בעידי גירושין לא במקום שאין כותבין. והשתא דאתי להכי, אלו אמר[ה] נמי כתב לי ואבדתי מהימנא, ולאו מדינא, אלא מגו דאי בעי אמרה לא כתב לי, וכיון דמהאי מגו הוא דמהימנ', כי אמרה הכי נמי דווקא בגט הוא דגבי', אבל בעידי גירושין לא, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכל עיקר אינה נאמנת אלא משום טעמא דיכלה למימר לא כתב לי, ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיט' מקום שאין כותבין דגט היינו כתובה, ותו דאלו מהימנא משום האי מגו לומר כתב לי ואבדתי לגבות בעידי גירושין, איכא למיחש דלמא מעיקרא אמרה לי' לא כתב לי, דהא מהימנ' וגביא בגיטא וקרעי' לי' וכתבי' אגבי' גיטא דנן דקרענוהו כו', ובתר הכי כביש לי' לגיטא ואמרה כתב לי ואבדתי וגביא בעידי גירושין, והוי מלתא דלית לה תקנת', אלא וודאי דאלו אמרה הכי, כלומר כתב לי ואבדתי, לא גביא אלא בגיטא דווקא כדאמרינן דמשום מגו דלא כתב לי הוא דמהימנא, ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיטא השתא נמי לא גביא אלא בגיטא, הלכך מתני' דווקא בגט קתני, והיינו דקתני סיפא כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי, כלומר מכיון שאבד הגט אף שוברי אבד שכבר פרעתיך על הגט וקרעוהו ב"ד והוא בידך קרוע, ולפיכך אין את מוציאתו שהוא שוברי הרי אלו לא יפרעו דלעולם לא פרעינן לה אלא בגיטא, ובגיטא פרעינן לה בין עיקר בין תוספ', ממאי מדמתרץ לה רב בגמ' ומפליג בין עיקר לתוספת, מכלל דהשתא קס"ד דלא שני לן בהו כלל, והיינו דר' יוחנן לגמרי דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום.
<h2>דף פט.</h2>
גמרא שמעת מינה כותבין שובר דאי אין כותבין שובר ליחוש דלמא מפקא לה לכתובתה וגביא בה. פירש מדקתני מתני' דמגבינן לה בגט שלא בכתובה, שמע מינה דכותבין שובר, דאי אין כותבין שובר, כי מהימנא נמי דכתב לה ואבדה כתובתה ולא נפרעת לה ומגבינן לה בגט שלא בכתובה, ליחוש דלמא הדר מפקא לה לכתובתה וגביא בה בעידי מיתה, וכי תימא וטעמא מאי סלקא דעתך דלא כתבינן שובר, דלמא מירכס תברא והדר תבע ליה בשטרא, אם כן כי אמרת דלא פרעינן לה בדלא מהדרא שטרא, כתובתה מאי מהני, דהא אפילו כי מהדרא שטר כתובה נמי הרי הוא צריך לשמרה מן העכברים, דאלו מירכסא נמי הרי היא יכולה לחזור ולתבעו בעידי מיתה דאמרה לא כתב לי, דהא אמרי' דאלו אמרה הכי דמהימנ', וכיון דכן הוה לי' היכא דלא אפשר, וכל היכא דלא אפשר וודאי כותבין שובר. י"ל אפי' הכי שמעת מינה, דאלו הוה סבירא לן אין כותבין שובר אע"ג דלא סגי' לי' באהדורי שטר כתובה דאכתי איכא למיחש כדאמרן, מ"מ לא הוה פרעינן לה בלאו הכי, כלומר בדלא מהדרה שטר כתובה שיותר הדבר מזומן וקלה לתבעו כששטר כתובה בידה משאין לה שטר כתובה, ותו דכי לא מהדרי' ליה שטר כתובה, אלו אתיא למיגבי מיניה בעידי מיתה ואית לה כתובה אפילו אי משכח בעל ההיא שעתא ראיה דכתב לה גביא מיניה, כיון דשטר כתובה בידה ולית ליה תברא דאירכס לי', ואלו מהדרינן לי' שטר כתובה אפי' מירכסא לי', אלו אתיא למהדר למיגבי מיניה בעידי מיתה אלו משכח בעל השתא ראי' דכתב לה לא מציא למיגבי מיני', כיון דלא חיישינן להכי וודאי ש"מ כותבין שובר, ואע"ג דלקמן [בע"ב] מתרצינן לה ביושבת תחת בעלה, התם הוא בנשואה. אבל אכתי קשיא מארוסה, דבשלמא לקמן מתרצינן עלה דהוי היכא דלא אפשר, וכל היכא דלא אפשר וודאי כותבין שובר, אבל השתא דקס"ד דאפילו במקום שכותבין איירינן, כיון דאיכא כתובה והוי היכא דאפשר, קשיא לן היכי גביא בלא כתובה ולא חיישי' להכי דילמא בתר הכי גביא בעידי מיתה ובכתובתה, ומדלא חיישינן להכי וודאי שמעת מינה כותבין שובר. ואוקמה רב במקום שאין כותבין דליכא כתובה, וכיון דכן איפרקא לה קושיין דתו ליתה לההיא חששא דדלמא מפקא לכתובה, דהא ליכא כתובה וגט, דמתני' דווקא כדמשמע לן נמי מעיקרא, והכי נמי משמע לן לעולם, ומכל מקום אפילו במקום שאין כותבין האי דגביא כתובתה משום טעמא דהטוען אחר מעשה בית דין הוא, דאי לאו הכי אע"ג דגט השתא במקום שטר כתוב' גופ' קאי, מדינא וודאי הוה יכיל למיטען פרעתי אי לאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדאיתה התם. ומיהו לית לי' לרב דינא דהטוען אחר מעשה בית דין אלא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין לא, ובהא פליגא אדרבי יוחנן.
ושמואל אמר אף במקום שכותבין כתובה. פי' מתני' אפי' במקום שכותבין כתובה היא שנויה. ולשמואל כותבין שובר כלומר אם כן לשמואל הדרא לה קושיין לדוכתא דשמעת מינ' כותבין שובר. ואתא רב ענן לפרושי משמיה דשמואל דהכי הוא דינא דבמקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה. כלומר וכיון שהביא ראיה הוה לי' כמקום שכותבין, ובמקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה. כלומר וכיון שהביאה ראיה שלא כתב לה הוה לי' כמקום שאין כותבין, וכיון דכן היינו דקא מוקים לה לשמואל אפילו במקום שכותבין, כלומר והביאה היא ראיה שלא כתב לה, וכיון דכן הדר לי' מקום שאין כותבין, ותו ליכא למיחש דדלמא מפקא לה לכתובתה, דהא ליכא כתובה. ומסתברא דהא דשמואל פליגא אדרב, דרב סבירא ליה דאלו במקום שכותבין אע"פ שהביאה ראיה שלא כתב לה בשעת נישואין אכתי לא הוה ליה כמקום שאין כותבין, אלא כמקום שכותבין, דכיון דמקום שכותבין הוא הרי היא עומדת ליכתב, ואע"פ שלא כתב לה בשעת נישואין, חוששין שמא אח"כ כתב לה, וכיון דאין כותבין שובר לא גביא בגיטא בלחוד אלא בכתובה, ור' יוחנן פליג אתרווייהו, וס"ל דאפילו במקום שכותבין עליו להביא ראיה שכתב לה, ואם לא הביא ראיה גובה שלא בכתובה בין בטוענת לא כתב לי בין בטוענת כתב לי ואבדתי', דהיינו דאמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדפרי' לה התם בב"ב [קע"א ע"ב] בהדיא דכותבין שובר, אשתכח דג' מחלוק' בדבר רב ושמואל ור"י ומחלוקתם מפורשת.
ואף רב הדר ביה. כלומר ממאי דמוקים לה למתני' במקום שאין כותבין דווקא, דאמר רב בין כותבין בין אין כותבין הוציאה גט גובה עקר, דכתובה גבי עקר לא מהני מידי, דלגבי עקר לעולם הוי כמקום שאין כותבין, וגט היינו שטר כתובה דעקר, וטעמי' דרב משום דכיון דקים לן דכל אתתא אית לה לעולם מנה מאתים מתנאי ב"ד תו לא מיבעי לה ראיה אחריתי, וכיון דכן כי אית לה נמי לא מהני מידי ולא מהני לן כתובה כלל אף במקום שכותבין אלא לענין תוספת, במקום שכותבין כתובה וודאי אינה גובה תוספת אלא א"כ שטר כתובה יוצא מתחת ידה ומחזירתו לו, דקיי"ל [לעיל ט"ז ע"ב] אין כותבין שובר, אבל במקום שאין כותבין וודאי גט היינו כתובה בין לענין עקר בין לענין תוספת, וכל שרוצה להשיב יבא וישיב, דהשתא וודאי אתיא לה מתני' שפיר דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אפילו במקום שכותבין, ומאי כתובה עקר כתובה, והיינו דמגבינן לה מיניה, דלגבי עקר לעולם מקום שאין כותבין הוא וגט היינו כתובה, והשתא קיי"ל גט דווקא, אבל עידי גירושין לא כדאמרן, ותו ליכא למשמע מינה כותבין שובר, דליתה לחששא דדלמא מפקא לה לכתובה וגביא בה, דהא עקר לא מיגבי לעולם בכתובה, ולגבי דידי' כתובה לא מהני מידי אלא כמאן דליתה כלל, וגרושה גובה בגט, ואלמנה בעידי מיתה במקום שאין כותבין לגמרי. ואיכא דאמרי דאליבא דרב לא קאמרינן אלא בגרושה דגביא בגט תו ליכא למיחש למידי, אבל אלמנה כיון דאיכא למיחש לעידי מיתה דילמא גביא בהו והדרא וגביא, וקיי"ל אין כותבין שובר, ודאי לא גביא לעולם אלא בכתובה. והא ליתה, דא"כ מאי חזו רבנן למימר במקום שכותבין בגרושה לאפוק' מדינ' דלא תיגבי בכתובה כלל אלא בגיטא, וגיטא תיקום במקום כתובה לגמרי, ואי אית לה גביא ואי לא לא גביא. ומאי אהנו לה רבנן בהכי כי משוו גיטא במקום כתובה, אדרבה עדיפא לאוקמה אדינא דתיגבי בכתובה, ואי אית לה כתובה גביא ואי לא לא גביא, דהא לא מהני לה האי טפי מהאי. ואיכא דמפרשי דאהני דאלו גביא בכתובה אי מירכסא תו לא מציא גביא, אבל גיטא בלאו הכי נמי אית לה למינטרי' שהיא צריכה לו לראיה שתנשא בו, והקילו עליה שאינה צריכה אלא לשמירת אחד להם. ולא נהיר. ומחוורתא דמלתא כדאמרן דלגבי עיקר אפילו במקום שכותבין הוה ליה כמקום שאין כותבין לגמרי, ואלמנה גביא בעידי מיתה שלא בכתובה במקום שאין כותבין לגמרי, והשתא אתיא שפיר דאיכא למימר משום טעמא דפרישנא לעיל דרבנן שוויה לעיקר כאלו אין כאן כתובה כלל.
תנן כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרעו, בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין. פי' או במקום שכותבין, והביאה ראיה שלא כתב לה, דהיינו מקום שאין כותבין כדפרי', וכיון דכן דינא הוא דכיון דלית' גט בידה דניהמניה לדידיה, דהא כבר פרעה בגיטא דאפיקתיה מעיקרא ותבעיה בגיטא, דהא קים לן דאלו טעין ואמר לה כתבתי לא מהימן, ואמרי' לי' זיל אייתי ראיה, ואי לא מייתי ראיה אמרי' לי' זיל פרעה, אלא לרב נהי דעקר לא גביא דליכא גט, כלומר וגט גבי עקר לעולם היינו שטר כתובה ולא גביא עקר לעולם אלא בגט, תוספת מיהא תיגבי דהא מוקים לה רב אפילו במקום שכותבין ליכא למיחש לפרעה תוספת משום גיטא, דבמקום שכותבין לעולם לא מגבינן לה תוספת אלא בשטר כתובה, וכיון דכן תוספת מיהא תיגבי, דכיון דמפקא שטר כתובה ודאי היינו ראיה דלא פרעה.
אמר רב יוסף הכא במאי עסיקינן בשאין שם עידי גירושין. לאו למימרא דרב יוסף מפרש לגט דמתני' עידי גירושין. דהא פרישנא דאליבא דרב וודאי דווקא בגט, כיון דקיימא לן דלגבי עקר לעולם הוי מקום שאין כותבין, וגט במקום שאין כותבין היינו שטר כתובה, והוא הדין נמי אליבא דרב מעיקרא ואליבא דשמואל דמוקמי לה במקום שאין כותבין מתני' וודאי גט דוקא קאמר, והכי נמי משמע לן לעולם כדפרי' במתני', אלא הכי קאמר דהשתא אליבא דרב סיפא קתני הוציאה כתובה בלא גט בדליכא ראיה אחריתי דגירושין נמי אלא גט, וגט נמי ליתיה דאבד הימנה, אבל וודאי גט דרישא דווקא, והוא הדין לסיפא, אלא דסיפא מיצטריך לן לפירושה הכי דלית לה נמי ראיה אחריתי דגירושין כדפרי', והאי דתנא לה הכי סיפא, ולא תנא בהדיא דליכא עידי גירושין כלל, משום דאורחא דמלתא קאמר, דמסתמא היינו ראיה דגירושין דאית לה לאתתא גיטא ותו לית לה, ונקט נמי לישנא דרישא דגט דרישא וודאי דווקא, וכיון דהכי הוא דליכא עידי גירושין מיגו דיכול למימר לא גירשתי' יכול למימר גירשתיה ונתתי לה כתובתה. ואיכא דקשיא ליה כיון דקיי"ל דגט דמתני' דווקא, ובלאו גט לאו גבי', למה לי' למיתני במתני' והוא אומר אבד שוברי, בלאו הכי נמי מהימן למימר פרעת' בגיט' ולהכי לא מפיק לי'. ולית', כדפרי' במתני' דהכי נמי קאמר, דכיון שאבד גיט' אף שוברו אבד. אי נמי דהא קמ"ל דאפילו מודה לה דלא קרעי' לגיט' מהימן למימר פרעתיה שלא בב"ד בשובר מהאי מיגו דאמרן, דאי בעי אמר פרעתיך בב"ד וקרעינהו לגיט' כיון דליתיה לגיט', וה"ה נמי בלא שובר, ולא אמרינן ליה אחוי תבריך דקסבר היינו תברא דתו לא יכלה למתבעיה, דאלו טען ואמר לה פרעתי מהימן כדפרשי' התם בבבא (בתרא) [מציעא (י"ח ע"א)] בטעמא דאמרי' אטו כל מאן דמגבי בי דינא מיגבי, אלא אורחא דמילתא דנקט. ולרב א"ש דמוקים לה במקום שכותבין, ובדין הוא דכיון דאית לה כתובה לא מהימן אלא משום מיגו, והיינו דבעי למטען הכי, דאי לא אע"ג דאיכא מגו ריע טענותיה דאמרינן לי' אמאי פרעת' בדלא אהדרה כתובה ניהלך או לכתוב לך תברא, וכיון דכן הוה ליה כמיגו במקום עדים ולא מהימן, ולהכי בעינן דקא טעין הכי דאבד שוברו, והשתא וודאי אתיא שפיר אליבא דכולהו.
<h2>דף פט:</h2>
כתב רבינו נ"ר מגו דיכיל למימר לא גרשתי יכיל למימר גרשתיה ונתתי לה כתובתה. איכא דקשיא ליה והא [לעיל כ"ב ע"ב] אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, ונראה שאף ליטול כתובתה [מהימנא] וכדכתי' בפרק האשה שנתארמלה [שם], וניחא לי' דכיון דאדעתא דכתובה אתיא לא מהימנ', וכדאמרינן ביבמות גבי האשה שאמרה מת בעלי דאמרינן תנשא ותטול כתוב', ואמרינן התם דאי אמרה תנו לי כתובתי אף להינשא אינה נאמנת, וכדאיתא בפרק האשה שלום [קי"ז ע"א], והכא נמי כיון דאדעת' דכתובה אתיא אי אמרה גרשתני לא מהימנא. ולדידי לא ניחא לי [בהא], חדא דהכא כיון דאיהו מודה לה דגרשה מאי אית לה למתבע אלא כתוב', וכ"ת רב יוסף מוקים לה דמקמ' דלודי בעל תבעה כתובה והוה לה כי ההיא דיבמות, אכתי לא דמי, דהתם מאי טעמא שרו לה רבנן, משום חומר שהחמרת עליה בסופה, והך איתתא כיון דתבעה כתובתה דילמא לא מת בעלה, ואיהי לא מנסבא, אלא דמצטריכי לה זוזי ותבעה כתובתה, ולפיכך אף להינשא אין מתירין אותה, דחיישינן דילמא בעלה קיים וכיון דשרית לה אתיא לאינסובי, אבל הכא [לעיל כ"ב ע"ב] כיון דקי"ל אינה מעיזה פניה בפני בעלה מה לי תבעה כתובה מה לי לא תבעה. ואפשר דכי אמרינן נמי אינה מעיזה פניה, היינו לומר התירוני לינשא, אבל לגבות כתובתה אימא אמרה הכי כיון שאינה תובעת להתירה לינשא. ויש מי שאומר נאמנת היא ליטול כתובתה ואינה נאמנת ליטול תוספת. וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל [פט"ז מאישות הכ"ו], ובהכי מפרקא קושיין. ולא ידענא טעמא, אטו האשה שאמרה מת בעלי אינה נאמנת היא ליטול תוספת, ואפשר לומר דמדרש כתובה לית' אלא בעיקר כתובה אבל לא בתוספת. והרב ר' אברהם ז"ל אוקמה באומרת עכשיו גרשתני ואבד גיטי, דאיכא לברורה, ובכי האי גוונא לא הימנוה רבנן, אי נמי רב יוסף לית לי' דרב המנונא ורבא נמי פליג עליה בפרק בתרא דנדרים [צ"א ע"א] עד כאן, ולא נהיר, דהא רב המנונא תלמיד דרב הוא, ורב יוסף אליבא דרב קאמר כדפרכי' נמי הכי בבבא קמא בפרק הגוזל (בתרא) [קמא] (ק"ו ע"א), ולרב המנונא נמי אליבא דרב רביה מתני' היכי מתרץ לה. ומחוורתא דמילתא דמדרב המנונא אינה נאמנת ליטול כתובתה, וכן נראה לפי אותה שיטה שכתבנו למעלה, ותו לא מידי.
והא מדקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול מכלל בדאיכא עידי גירושין עסיקי' דאי ליכא עידי גירושין היכי קאמר רשב"ג דגביא ובמאי גביא, אלא כולה רשב"ג היא וחסורי מיחסרא והכי קתני הרי אלו לא יפרעו בד"א בשאין שם עידי גירושין אבל יש שם עידי גירושין גביא תוספת בשטר כתובה דאית לה ונפיק מתותי ידה, ועקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא כדפרי', דלגבי עקר לעולם כמקום שאין כותבין הוא וגט הרי הוא כשטר כתובה גופ'. ומן הסכנה ואילך אע"ג דלא מפקא גיטא גביא כיון שאין אדם רשאי לשהות הגט, גובה הכל בכתובה ועידי גירושין, דתוספת גובה משום כתובה, ועיקר גובה בעידי גירושין כאלמנה שהיא גובה בעידי מיתה עיקר כתובה אפילו במקום שכותבין, דלענין עקר לעולם כמקום שאין כותבין הוא וליכא בהו היפרישא כלל, וכיון דכן אע"ג דלא מפקא גיטא גביא הכל בשטר כתובה ועידי גירושין, שרשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט אלא בכתובה ועידי גירושין ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול, והא דאמרי' חסורי מיחסרא והכי קתני, לא דמיצטריכינן למימר הכי משום פירוקא דקושיין, דהא בלאו הכי איכא לפרוקי כדפרקינן דהכי קתני הרי אלו לא יפרעו בד"א בשאין שם עידי גירושין אבל אם יש עידי גירושין גביא עקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה [וכו'] דאע"ג דלא מפקא גיטא גביא הכל עקר בעידי גירושין ותוספת בכתובה, אלא איידי דמיזדקקי' לפרושה פרישנא לה כולה כדאית', דוודאי לעולם משמע לן דהא רשב"ג לא פליגא את"ק דמודה ת"ק בשעת הסכנה, וכולה וודאי רשב"ג היא כדפרי', א"נ איכא למימר דהא דמתרצינן הכי, משום דאלו אמרינן דרשב"ג פליג את"ק, אם כן עיקר מילתא דאתי לאיפלוגי עלה רשב"ג מיחסרא, ולפום הכי ניחא ליה לאוקומה כולה כרשב"ג.
אמרי לי' רב כהנא ורב אסי לרב כו'. דלאו משום דקשיא לי' לרב בלחוד, דהא אליבא דכולי עלמא נמי דאית להו אין כותבין שובר קשיא, אלא רב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו, והיינו דבעו לה מיניה, ותו דלרב קשיא אפילו במקום שכותבין ולענין עקר, דלעיקר הרי הוא לעולם כמקום שאין כותבין, וק"ל בין למאי דקסבר מעיקרא בין למאי דקסבר השתא, למאי דקסבר מעיקרא קשיא ליה מאלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין, ולמאי דקסבר השתא אפילו במקום שכותבין ולענין עקר דהוי לעולם כמקום שאין כותבין, והיינו דקאמר לה סתמא ולא פריש בהדיא במקום שאין כותבין, וה"ה נמי דקשיא לי' לשמואל במקום שאין כותבין, והיינו דמקשי' כיון דאין כותבין שובר אלמנה מן הנישואין במאי גביא בעידי מיתה ליחוש כו', ומהדרי' ביושבת תחת בעלה ומשמשתו, דכיון דכן תו ליכא למיחש לגירושין. ומקשי' דילמא סמוך למיתה גרשה ומפקא ליה לגיטא וגביא ביה ולבתר הכי גביא זימנא אחריתי בעידי מיתה. ומהדרי' התם איהו הוא דאפסיד אנפשיה. תו קשיא לן אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה ליחוש דילמא גרשה ומפקא ליה לגיטא וגביא ביה זימנא אחריתי, דבהא ליכא לפרוקי ביושבת תחת בעלה, כיון דארוסה היא. ומהדרינן במקום דלא אפשר וודאי כותבין שובר כלומר אלא קאמרינן אלא כל היכא דלא אפשר כותבין שובר, והשתא דאתינן להכי אלמנה מן הנישואין נמי מפרק' לה בהכי, ולית לן הני שינויי דחיקי דאמרי' מעיקרא, אלא היכא דלא אפשר חשבינן לי' וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר.
אמר ליה מר קשישא כו' עד מנא לן כלומר היכא תניא לה, אבל וודאי עיקר דינא לא מספקא לן ביה מידי, דוודאי קים לן דהכי הוא כדאמר לי' אביי בבבא מציעא [י"ח ע"ב] בהדיא וכדפרישנא התם ולא מיפשט', ואיברא דלא אשכחן לה דתניא בשום דוכתא, אבל וודאי דינא הכי הוא, וכן הילכתא.
והא דאמר ליה רב נחמן לרב הונא לרב כו'. ה"ה נמי דקשיא לשמואל במקום שאין כותבין, דקי"ל וודאי דגביא בגיטא אמאי לא חיישי' להכי, כיון דקי"ל אין כותבין שובר, דהשתא אכתי לא קים לן דקרעינן ליה לגיטא, אלא לרב מקשי', משום דקשיא לי' אפילו במקום שכותבין ולענין עקר דקיימא לן דאפילו במקום שכותבין גביא בגט, כיון דקיימא לן אין כותבין שובר, אמאי לא חיישי' דילמא גביא והדר [גביא] ביה, ומהדרי' דקרעי' לי' וכתבי' אגבי' גיטא דין דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולה הוא אלא כי היכי דלא תיהדר תיגבי ביה זימנא אחרינא, וה"ה נמי דאי לא הוה לן האי תקנתא דמהדרינן דהוה לי' היכא דלא אפשר, וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר, כיון דדינא הכי הו' דעקר לעולם ליהוי במקום שאין כותבין דדינא ליכא לבטוליה כדמתרצינן לעיל באלמנה מן האירוסין, אלא דכיון דהוה לה תקנתא וכדמשני, תירץ ליה הכי, ומיהו לפום ההיא סברא דלעיל דפרישנא לעיל דלא אמר רב דלגבי עקר כתובה לא[ו] כלום הוא אלא בגרושה, ומשום דאיכא גט דהוי במקום כתובה, אבל באלמנה לא, איכא לפרושי דהכא אליבא דרב הוא דמקשי', דאליבא דשמואל במקום שאין כותבין ליכא למיקשי הכי, דלדידי' הוה להו היכא דלא אפשר כותבין שובר, אבל אליבא דרב דקאמר דאפילו במקום שכותבין גביא עקר בגט, קשיא לן כיון דאין כותבין שובר היכי תקון רבנן כי הא מילתא דתיגבי בגיטא דלא אפשר לאהדורי' ניהלייה ואיכא למימר' תיהדר תיגבי ביה, אדרבה כיון דאין כותבין שובר הוה לן למימר דכיון דאיכא כתובה והוי היכא דאפשר לא תיגבי כלל בין תוספת בין עיקר אלא בשטר כתובתה כי היכי דלא תיפוק מינה חורבא, ואלו אמרי' הכי, תו ליכא למיחש למידי, דהשתא דאית לן דאין כותבין שובר כל מאי [ד]אפשר לן למתקן ולמימר כי היכי דלא ליצטריך ליה לשמירת שוברו אמרינן. ומהדרינן דקרעי' לי' וכתבי' אגביה גיטא דין דקרענוהו, לאו משום דגיטא פסולה הוא, אלא כי היכי דלא תהדר תיגבי ביה זימנא אחרינא, ואיברא דאי הוה מקשי ליה מאלמנה מן האירוסין הכי נמי דקשי', ולית לה פירוקא, דהא ליכא למימר ביה האי תקנתא, אלא דבאלמנה ליכא למיקשי דהא אית לן להאי לישנא דבמקום שכותבין לא גביא אלא בכתובה, ובמקום שאין כותבין נמי הוה ליה היכא דלא אפשר, וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר, ולשון ראשון מחוור מזה. ואיכא דקשיא לי' היכי אסקי' לה הכא הכי, והא התם בבא מציעא [י"ח ע"א] דחינן לה ואמרי' עלה אטו כל מאן דמגבי בי דינא מגבי. יש לומר דלא דמיאן, דהתם הוא גבי דידי' דאמרינן דאי לאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר ולא כלום וודאי הוה יכול למיטען פרעתי, דליכא למימר לי' אם איתא אמאי לא קרעוה לגיטא וליכתוב אגביה הכי כדאמרן משום טעמא דכל דמגבי לאו בי דינא מגבי, אבל השתא מקשינן לדידן היכי תקון רבנן כי האי גונא דתיפוק מינה חורבא, כיון דקי"ל אין כותבין שובר והיכי מגבינן לה מיניה, ומהדרינן דרבנן כי מגבי לה מיניה, היינו בבי דינא, תקון נמי מילתא כי היכי דתו ליכא למיחש למידי דניקרעוה וניכתוב אגביה, ולית לן למיחש נמי דילמא פרע לה ולאו בבי דינא ופרע לה בשובר דתיכתוב לי' ונפיק מינה חורבא, דהתם איהו דאפסיד אנפשיה כדאמרן. ולענין הילכתא קי"ל כר"י דכותבין שובר, והטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, ואפילו במקום שכותבין, וכדפרי' לה, דהא קי"ל רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כר"י, ובזה הפירוש מתפרשת שמועתנו יפה ועולה כהוגן, וכל הרוצה להשיב יבא וישיב.
<h2>דף צ.</h2>
מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים כו'. עד לעולם אימא לך מה שגבה לא גבה כו'. פי' טעמא דמאן דאמר מה שגבה גבה, משום דקסבר שיעבודא לאו דאורייתא, ובדין הוא דבעל חוב לא טריף מלקוחות, אלא משום טעמא שלא תנעול דלת בפני לווין אמר[ו] רבנן דתיטרוף, והכא ליתיה להאי טעמא, דתרוייהו בעלי חוב נינהו, ועד שאתה נועל דלת בפני זה אתה פותח בפני זה. ותו דלקוחות נחית אדעתא דארעא ומפסיד האיך, אבל בעל חוב מאוחר אדעתא דזוזי דליפרעיה נחית וליפרעיה נמי להאי. ותו דבלקוחות איכא נעילת דלת, דאיכא למיחש דילמא יזיף ומזבין לנכסיה, ובוודאי משכח מאן דזבן להו אי איתה דבעל חוב לא הדר עלייהו, אבל ליכא למיחש דילמא יזיף והדר יזיף, דוודאי לא משכח מאן דהדר יזיף ליה אדעתא דאי קדים וגבי, ומאן דקסבר מה שגבה לא גבה אית ליה שיעבודא דאורייתא. אי נמי שיעבודא לאו דאורייתא, וקסבר דכיון דתקון רבנן למיגבי מלקוחות, לא פליג רבנן בין בעל חוב ללוקח.
והלכתא מה שגבה לא גבה, דקי"ל נמי שיעבודא דאורייתא, ואע"ג דאמרי' התם במסכת ערכין בריש פרק אין (מערכין) [נערכין] אמר רב אדא בר אהבא היו בידיו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשנים ואחד לראשונה יצא ידי שתיהן, מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, התם הוא בהקדש, דאין הקדש מוציא מידי הקדש. אי נמי התם הוא במטלטלין, דקי"ל דאין קדימה במטלטלין. אי נמי התם הוא במלוה על פה, דאין בה דין קדימה כלל, רבינו נ"ר.
<h2>דף צ:</h2>
שמע מינה כתובה נעשית מותר לחברתה ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר. מדתנא לישנא דאיכא למידק מיניה מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי, ושבקה הכי סתם, מכלל דניחא לי' לתנא דתידוק מינה דהא איכא שקלי לעולם, ואע"ג דליכא מותר דינר. ורב אשי דחי דילמא לעולם אין כתובה נעשית מותר לחברתה והכא הוא דאיכא מותר. כלומר ולא תידוק מינה הכי כדקאמרת מדשבקה סתם, אלא מקדם הוא דקדמי, הא איכא בכדי דחזי להו למישקל שקלי.
ושמע מינה כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי, דאי ס"ד טרפא ממשעבדי, ניתו בני ראשונה ליטרפינהו לבני שניה. ומהא איכא למשמע מינה דכל מאי דלא טריף מלקוחות לא טריף נמי ממאי דטריף מלקוחות, כי הכא דלא טרפה כתובת בנין דכרין לכתובה, הילכך מלוה על פה ומלוה בשטר ונכסים בני חורין ואפילו מלוה על פה מוקדמת מלוה בשטר קודמת לה, שאין למלוה על פה הדין קדימה כלל, ואם שתיהן מלוה על פה ואחת מהן מוקדמת ובאו שתיהן לטרוף כאחד חולקין בשוה, קדם אחד מהן וגבה מה שגבה גבה, מלוה על פה ומלוה בשטר אפילו מלוה ע"פ קודמת מלוה בשטר גובה הכל, בא מלוה ע"פ וגבה מה שגבה לא גבה, בד"א בנכסים שיש להן אחריות, אבל בנכסים שאין להן אחריות, אפילו מלוה על פה ומלוה בשטר קודמת באו שניהם כאחד חולקין, בא מלוה ע"פ וגבה, מה שגבה גבה, שאין דין קדימה למטלטלין, וכן מוכח בפרק אלמנה ניזונת [צ"ו ע"א] כדבעינן למימר קמן.
<h2>דף צא.</h2>
והלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, וכתובה נעשית מותר לחברתה. איכא מאן דס"ל דכי אית לן דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, בתר דמיתו תרוייהו, דהשתא לא חיישינן לאינצויי, כיון דתרוייהו שקלי כתובת אמן, אע"ג דהני מדינא והני לאו מדינא, כיון דכולהו מיהת שקלי לא חיישינן לאינצויי, אבל היכא דהך דלאחר מותו קיימת וגביא כתובתה, ואתו אידך למשקל כתובת בנין דכרין, אי שקלי הנך והנך לא שקלי, בהא וודאי לכו"ע חיישי' לאינצויי. וליתא, דכי היכי דדייקינן בגמרא [לעיל צ' ע"ב] אבני שניה דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי, אידך ה"נ איכא למידק אשניה גופא דמקדם הוא דקדמה הא איכא שקלי, דה"נ תני במתני' שניה ויורשיה קודמין, ובין אשניה ובין איורשיה איכא למידק דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי, ותו דאם כן דכי פלגי בחייה דשניה לית להו לבני ראשונה כתובת בנין דכרין, כי פלגי נמי אחר מיתה לית להו, דהוי להו מועטין ונתרבו, וקי"ל כבר זכו בהן יורשין.
פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשיו מעוטין ונתרבו מאי. תמיהא מילתא מאי שנא הא דפשיטא לי' מהא. ואפשר דמסתברא להו דכל היכא דאפשר לקיומי תקנתא דרבנן מקיימי', וכל היכא דלא מיתחזי דמעקרא נחלה דאורייתא אית להו כתובת בנין דכרין, ואפילו במתניתין איצטריכו לאשמועינן שאין היתומים יכולין לעלות הנכסים. ולפום הכי מספקא לן נתעלו מאליהן מהו. והא דאמרינן מרובין ונתמעטו דווקא יוקרא וזולא, אבל נמצאת שדה שאינה שלו הרי הן כמעוטין מתחלתן, וזה ברור.
<h2>דף צא:</h2>
ההיא גברא דהוו ליה תרי אפדני, זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה. פי' לחד גברא הוא דזבניהו. אתא בעל חוב טרפא לחדא מינייהו. פי' ומקמי דליגבי' ניהליה בי דינא וליכתבו לי' אהאי דטריף מעיקרא שטר אחלטת. הדר אתא קא טריף לה לאידך א"ל אי שויה לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקל אלפא זוזי ואיסתלק, סבר רמי בר חמא היינו מתני' אם אמרו כו'. פי' ה"נ לא כל כמיניה דמעלי לה ניהליה. א"ל רבא התם אית להו פסידא ליתמי אבל הכא מאי פסידא אית ליה אלפא יהב ואלפא קא שקיל הלכך דינא קאמר לי', והשתא דאתינן להכי לרמי בר חמא לוקח לא מצי' מסלק לי' לבעל חוב בזוזי, ולרבא וודאי מצי לסלוקי בזוזי, דהא מצי לעלוי עליה, וכיון דכן יכיל למימר ליה אי ניחא לך למשקל טפח ואפילו אצבע באלפי זוזא לחיי, ואי לא שקול אלפי זוזא ואיסתלק, והיינו דאמרינן בבבא מציעא [ט"ו ע"ב] הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מסלק לי' לבעל חוב בזוזי שפיר, אלא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי לסלוקי בזוזי מאי איכא למימר, והיינו הא דהכא דרמי בר חמא ורבא, ואידך עובדא נמי הכי איתי', כדפרי' לי' להאי. ודווקא כדאמרן, אבל היכא דהא אגבויה ניהליה בי דינא לחד מקמי דאתי למטרף אידך, תו לא מצי לעלויי' עלי' קמא, והוא הדין נמי בדשויי' ניהליה אפותיקי לחד מינייהו ואינו צריך לומר בשדה של שנים, וזהו הנכון.
אבל אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה. פי' והוא הדין לבעל חוב מאוחר שבא לחזור עליו, דכי היכי דהאי לא מצי הדר עלי', הך נמי לא מצי הדר עלי', דחשבינן לה כאלו אגבויה ניהליה והדר זבנוה מיני' דהוי לי' נכסי דקנו יתמי ולבעל חוב לא משתעבדי, וכן הוא בירושלמי [פירקין ה"ו] דאמרי' התם אמר ר' יוסה הדא אמרה ההין דיזיף מן תרין בני נש, אתא תנינא אמר לי' קום פישרי, אמר לי' ולית סופ' דקדמי', שמע ואתי מי טריף יכיל הוא מימור לי' קום פישרי, ואין טרף טרף פשר מן השני חזקה הראשון בא וטורף פשר מן הראשון, א"ר פנחס אתא עובדא קומי ר' ירמי' אמ' פשר פשר, כלומר אם התפשר עם הראשון אין בעל חוב יכול לחזור ולטרוף ממנו, ומקשי' א"ר יוסה ולא כתב דאקנה, לא אתיא אלא ביורש, ומיהו צ"ת דהתם אתינן לאוקומה אפילו מיני' דידי' ובדכתב לי' אפותיקי.
ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה בטובת הנאה. פי' שמת אביו והניח קרקע שהוא מיוחד לכתובתה, דשויי' נהלי' אפותיקי, ואתא האי גברא ברי' זבני' סתמא, ומסתמא וודאי אחריות טעות סופר הוא [לעיל נ"א ע"א], נמצא שחייב עלי' באחריות, ולא שייר במכירתו כלום, אלא שאם תערער אמו ותבוא להוציא שדה זו מידו שלא יהא חייב לו באחריות.
שכיבה אימיה ולא ערערה ואתא איהו וקא מערער, סבר רמי בר חמא למימר איהו מקום אימיה קאי. כלומר ומאחר שהוא חייב לו בכל אחריות בר מאימיה, איהו מקום אימיה לגמרי קאי, וכי היכי דמאימיה לא מיחייב, מיניה נמי דאתי מחמת אימי' לא מיחייב לי'. אמר רבא נהי דאחריות דאימי' לא קביל עליה אחריות דידי' מי לא קביל עלי'. כלומר דכיון דמסתמא היה חייב בכל אחריות ולא הוציא מן הכלל אלא אמו, אין במשמע אלא אם תבא אמו לערער בחייה, אבל הוא עצמו כאיניש דעלמא דמי.
<h2>דף צב.</h2>
אמר רמי בר חמא ראובן שמכר כו' עד ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה. נראה לפרש דקסבר רמי בר חמא דכיון דאלו לא הדר ראובן וזבנה, הוה הדר בעל חוב עליה ומפסיד שמעון, השתא נמי כי זבניה וקביל עליה אחריות מיחייב לפצויי ליה. ומורי אחי נ"ר פירשה כגון דלא כתב לי' ראובן לבעל חוב דידיה דאקנ', ובתר דזבן האי שדה משמעון זבני' לאחר באחריות, דאלו היה שדה אחר שקנה ומכרו לא היה חוזר עליו בעל חובו זה, ואשתכח דרווח ראובן והשתא הדר עליה. אי נמי איכא לפרושה כגון דשויי' ניהליה ראובן להאי שדה לבעל חובו באפותיקי מפורש, דאשתכח דאלו לא הדר זבנה וזבן שדה אחר, לא הדר בעל חובו אלא אשמעון, ואין צריך.
אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה כלומר שמעון. אחריות דנפשי' כלומר דלוקח גופיה מי קיבל.
אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה. כלומר דאכתי לא פרעי', אי נמי משום דקיי"ל [קידושין כ"ו ע"א] דבמכר לא קנה עד שיתן דמים, קמשמע לן דכיון דזקפן עליו במלוה הרי הוא כאלו באו דמים לידו.
אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון. פירש כל שדותיו מסתמא היינו עידית ובינונית וזיבורית. וחזר שמעון ומכר שדה אחר ללוי ואתא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה. פירש רצה משמעון גובה, שהוא הראשון, רצה מלוי גובה, כיון דעיקר שעבודיה גביה דזבן בינונית כדאמרן, וליכא למימר דלימא לי' לוי הנחתי לך מקום לגבות ממנו, דליכא למימר הכי אלא כי איכא נכסים בני חורין, אבל הכא הני והני משועבדים נינהו.
ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל עידית וזבורית לא דאמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. כלומר דלא הוה לי לאסוקי אדעתאי דניחא לך בה, ודווקא מהאי טעמא, הא לאו הכי, גבי' מינה, דעיקר שיעבודיה דבעל חוב בזיבורית נמי איתי', דאי לא, אם [כן] הורעת כחן של בעלי חובות בזיבורית כדאמרינן בבבא קמא [ז' ע"ב] גבי נזקין, וה"ט נמי דאמרינן לא מיבעי לן אלא משום זיבורית, אבל לענין עידית בלאו הכי נמי דלא יכול למיגבי מלוי, דהא עיקר שיעבוד' גבי שמעון.
וכי זבן בינונית נמי לא אמרן אלא כי לא שבק בינונית דכוותה, וכדפרי' דעידית ובינונית וזיבורית זבן שמעון מיניה דראובן וזבין בינונית ללוי, אבל שבק בינונית דכוותה, שהיו שם שתי בינוני' או שלא לקח כל הבינונית אלא מקצתה, אמר לי' הנחתי לך מקום לגבות ממנו, לאו דווקא, אלא כלומר מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וכי היכי דאלו היו ברשותו של שמעון ובא הלה לגבות ממנו היה יכול שמעון לסלק' באיזה מהן שירצה, ה"נ היאך יכול לדחויי' גבי ההיא דשמעון.
<h2>דף צב:</h2>
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון כו' עד עלי דידי הדר. פי' אי בעי ראובן למיזל וכדאמרי' דאי אזיל ראובן, הא לא בעי לא אזיל, דיכול למימ' לי' אחוי טרפך ואשלם לך. וקשיא לן ומאי נפקא לן הי מנייהו משתעי דינא בהדי' אי האי או האי, ויש שהשיב נפקא לן מיניה להיכא דשוייה ניהליה אפותיקי מפורש, והשביחה לוקח, והשבח יתר על ההוצאה, ובעל חוב מסיק ביה שיעור ארעא ולא שיעור שבחא, דאי לוקח משתעי דינא בהדי', לא מצי לסלוקי בזוזי, וגבי לה לארעא גופא ושקיל כוליה שבחא, ולא יהיב לי' ללוקח אלא הוצאה דאמר לי' ארעאי דידי אשבח', והוצאה נמי לא יהיב לה ניהליה בגריוא דארעא אלא בזוזי כדפרשי' בבבא מציעא [ט"ו ע"ב], והדר לוקח עליה דמוכר וגבי מיני' כולהו דמי ארעיה ושבחא נמי, ואשתכח דמפסיד מוכר במה שהשבח יתר על ההוצאה, אבל השתא אי אזיל ראובן ומפצי אי אית לי' זוזי מסלק לי' בזוזי, והא פשיטא וודאי דיכול למיפרעיה כל היכא דבעי, ואי לית לי' זוזי נמי יהיב לי' ארעא שיעור חובו ותו לא. וליתא, דהא לפום טעמא כדפרישנא עלה בדוכתא בבא מציעא דהיינו טעמא דשקיל לי' לכולה שבחא דממילא, משום דחשבינן לה לארעא כדידיה לגמרי ונתרוקנה רשות הבעלים, וכיון דכן וודאי לא שני לן דינא כלל משום הי מינייהו דמישתעי דינא בהדי'. ואפשר ג"כ לומר דנפקא לן מינה להיכא דזבין לה שדה במאתים, וקבל אחריות כאותה שעה, והוזל ועמד על מנה, והלה נושה בו מנה ושויה ניהליה באפותיקי, דאי מישתעי דינא בהדי לוקח שקיל לה בחובו, דהיינו מנה, ואידך גבי מיניה דמוכר מאתים כאותה שעה, ואי ראובן משתעי דינא בהדיה מסלק לי' בזוזי. ולא נהיר, דהא פשיטא דכל היכא דבעי פרע לי'. אבל רש"י ז"ל פי' נפקא לן מינה לענין שבועה, דאי מוכר משתעי דינא בהדי' א"ל אשתבע לי דלאו פרעתיך. ולית', דכל דכן השתא דאפילו ליכא מאן דטעין, משתבע, דהא קיימא לן [לעיל פ"ז ע"א] הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה, וליכא למימר כגון דכתבו לי' לקוחות נאמנות משבועת ספק, ואפ"ה כי מפקיה מיני' הדר עליה, דהא מיניה דידיה בלא שבועת ספק גבי. ויש שאמרו דנפקא לן מינה לענין גילגול שבועה, שהמוכר יכול לידון עמו ויתחייב לו שבועה, דאשתבע לי דלאו פרעתיך ויכול לגלגל עליו כל מה שירצה. וגם זה אינו נכון, שהרי כתבו הגאונים ז"ל שכן משביעין אותו שבועה שלא בא לידך כלום ממוכר שנפרעת ממנו מקצת חובך או כולו הן מעות הן מטלטלין משוה פרוטה עד כדי חובך, ואם גזל ממנו או נפרע מחובו לפי מה שהוא כמו שמוכיח במסכת גיטין בפ' השולח. וי"א דנפקא לן מינה היכא דאמר לי' לוקח נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר [סנהדרין כ"ד ע"א], דאתי ראובן דהיינו מוכר וכייף לי' למיתי לבי דינא. וגם זה אינו, דכיון דקביל עליה הכי תו ליכא טעמא דמפקך מיניה עלי דידי הדר דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, וי"ל דנפקא לן מינה כגון שהיה פקח ובקי בדינין ויודע לטעון ממנו. איכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי דא"ל לא ניחא לי דתיהוי לי' תרעומת עלי. וכן הילכתא.
<h2>דף צג.</h2>
אמר אביי ראובן שמכר שדה כו' עד טירפך דאתיב לך. פי' לא חזקה דעלמא קאמרינן כגון נעול וגדר ופרץ כל שהוא, דא"כ דאכתי לא קני' מאי למימרא, דוודאי מצי למהדר ביה, אלא עד שלא ירד לתוכה כאדם היורד לתוך שלו כדאמרינן ומאימת הוי חזקה מכי דאיש אמצרי, וכיון דהכי הוא אף על גב דהא קניה והוי שלא באחריות, חזו רבנן בטעמא דהדרי זביני, דהוי כמקח טעות, אבל אחר שירד לתוכה גלי אדעתיה דניחא ליה בה כדאיתא, וכיון דזבנה שלא באחריות הא קביל עליה כל אונסא דמיתיליד. ופירש"י ז"ל דהכא במאי עסקינן בשלא נתן דמים, אבל אחר מתן מעות אפילו קודם שהחזיק בה אינו יכול לחזור בו כדאמרי' בב"ב [מ"ד ע"ב] רב זביד אמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו להכי זבין לי' שלא באחריות, ורבינו נ"ר אומר דהא נמי אפילו אחר מתן מעות, אלא שלא נטלו עוררין עדאין, דכיון דיכיל למהדר ליה ארעיה הדרי זביני, אבל אחר שנטלוה דלית' דתיהדר, בההיא איתמר דרב זביד.
מתני' מי שהיה נשוי כו' מוקמי' לה בגמרא בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי (עמה) [עמך] במנה. הא לאו הכי, שורת הדין לחלוק המנה בין שלשתן, שבמנה שיעבודן שוה, והמנה האחר חולקות בין בעלת מאתים לבעלת ג' מאות, שהרי בעלת מאתים שיעבודא במאתים, נמצא שהיא ובעלת ג' מאות שוות בהן, ואם היו שם ג' מאות, שורת הדין לחלוק המנה בין שלשתן, והמנה האחר בין בעלת מאתים לבעלת שלש מאות הן שוות במנה זה, שהרי שיעבוד' במאתים, והמנה השלישי לבעלת שלש מאות. היו שם ד' מאות, המנה הא' חולקות בשוה, והמנה השני בין בעלת מאתים לבעלת ג' מאות, והמנה הג' נוטלת בעלת ג' מאות, נמצא עכשיו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות שוות בשיעבודן, שהרי בעלת מאתים נטלה שמנים ושלשה ושליש, נשארו לה ליטול מנה ושבעה עשר פחות שליש, ובעלת שלש מאות נטלה מאה ושמונים ושלשה ושליש, נשארו לה ג"כ ליטול מנה ושבעה עשר פחות שליש, וכיון ששתיהן שוות, המנה הרביעי נחלקת ביניהן לבד, שאין בעלת מנה נוטלת עמהן עד שיפח' שעבודן כשיעבודה שאת ששיעבודה יתר נוטלת הכל, נמצא עכשיו שנטלה בעלת מאתים מנה ושלשים ושלשה ושליש, ובעלת שלש מאות מאתים ושלשים ושלשה ושליש, ובעלת מנה שלשים ושלשה ושליש, נשארו לכל אחד ששים וששה ושני שלישי דינר, והרי שלשתן שוות בשעבודן, מכאן ואילך כל מה שיש שם חולקת בשוה, וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או התירו כך הן חולקין, אין לומר כסדר הזה, דלא דמו הנך דאיכא שיעבודא להני, אלא לומר שאין חולקין לפי מעות, ור' נמי דפליג אמתני' כדאיתא בגמרא בהא הוא דפליג למימרא דכיון דאיכא שיעבוד' שלשתן ראוי לחלוק כאחת. אבל בהא אפילו ר' מודה.
גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה. לומר שהי' מסלקת עצמה לענין אותו מנה שתחלוק בו כאלו אינה. ומקשי' אי הכי אימא סיפא של מאתים ושל ג' מאות שלשה שלשה של זהב ונימא לה הא סליקת נפשיך ממנה. כלומר ומה נפשך אם היא כמוחלת זכותה של מנה בין שתיהן, הרי בעלת מנה ובעלת ג' מאות ראויות לחלוק המנה האחד, והמנה השני יחלוקו בין בעלת ג' מאות לבעלת מאתים, ואם כנותנת זכותה, הרי בעלת מנה ראויה ליטול שני שלישי מנה שהן ששים וששה ושני שלישי דינר, ואם כנותנת לה זכות בחלוקה שתחלוק עמה ותטול חצי זכותה, הרי בעלת מנה ראויה ליטול בשביל עצמה שלשים ושלשה ושליש, ותחלוק עם בעלת מאתים בשלשים ושלשה ושליש הראוים לה, ותטול כל אחת חצין שהן שבעה עשר פחות שליש, ולעולם בעלת ג' מאות לא תפסיד מדינא כלום, שהיא תיטול לעולם שמנים ושלשה ושליש. ומהדרי' דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקת נפשאי כלומר שלא נתנה ולא מחלה מזכותה כלום, אלא סלקה עצמה שלא תערער ולא תדון עמה באותו מנה אלא כאלו אינה כלל, וכיון שכן הרי היא ראויה לחלוק בנשאר עם בעלת ג' מאות, ובשקנו מידה, דאי לא, הא קיימא לן דכי האי לישנא לא מהני כלל.
רבי יעקב מנהר פקוד אמר רישא בשתי תפישות כו'. פי' לאו למימרא דנפלו אחר מיתה, דא"כ לא נפקא לן מינה מידי בין שבאו לידן כולן כאחת או בזה אחר זה, ותו דתפישה דאחר מיתה לדברי הכל לא[ו] כלום הוא, אלא בשתפשו מחיים ותפשו מתחלה כאחת שבעים וחמשה, וזכו בהן בשוה, וחולקות בשוה, דהא בשבעים וחמשה שיעבוד שלשתן שוה, ותפשו אח"כ מאה ועשרים וחמשה, וכבר נתקבלה כל אחת עשרים וחמשה, נשאר שיעבודא של בעלת מנה שהוא פחות שבכולן בשבעים וחמשה, הילכך בתפישה זו שנית זכה לחלוק בהן בכדי שיעבודא, והיינו שבעין וחמש', ונותנין לה חלקה שהוא שליש, וזהו עשרים וחמשה, נמצא שנטלו חמשים ובמה שנשאר שם בעלת מאתים ובעלת שלש מאות שוות, שכיון שאין שם אלא מאתים שיעבודן שוה בהן וחולקות אותן ביניהן.
וסיפא דנפלו להו שבעים וחמשה בחד זימנא, ושיעבוד שלשתן שוה בהן וחולקות אותן ביניהן, ומאתים ועשרים וחמשה בחד זימנא, וכבר נתקבלה כל אחת עשרים וחמשה, הילכך זוכות בתפישה שנית כל אחת לחלוק בכדי מה שנשאר שיעבודה, ונשאר שיעבודה של מנה בשבעין וחמשה, ובעלת מאתים במנה ושבעין וחמשה, ובעלת שלש מאות במאתים ושבעים וחמשה, לפיכך חולקת בעלת מנה בשבעין וחמשה ונוטלת שליש, דהיינו עשרין וחמשה, אשתכח דשקל' חמשין, ובעלת מאתים שליש במנה ראשון, וחולקת במנה שני עם בעלת שלש מאות, ומנה שלישי נוטלתו בעלת שלש מאות.
זו משנת ר' נתן ר' אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו. כלומר דווקא באלו דאיכא שיעבודא, דבהני דינא הוא דחולקין בשוה אחר ששיעבודן שוה, אבל בשותפין אפילו ר' מודה שהן חולקין לפי מעות, ובדין הוא דיכול לאשמועינן הכי בשתי נשים, אלא שכך הדין מתברר יותר.
וכן שלשה שהטילו לכיס. אמר שמואל שנים כו' עד אמר רבה מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה. כלומר וחורשין בו שלא היה ראוי למלאכה זו בלא חלקו של אחד מה', לפיכך ראוי ליטול בו זה שחלקו מועט כזה שחלקו מרובה, אבל שור לחרישה ועומד לטביחה כלומר שטבחוהו אעפ"י שלקחוהו תחלה לחרישה, זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, וכל שכן שור לטביחה ועומד לטביחה, אלא דרבותא נקט ואע"פ שלקחוהו תחלה לחרישה, כיון שטבחוהו וראוי לחלוק, לפי מעות חולקין, והוא הדין לקחוה לטביחה ודעתם לטבחו אם נשתכרו בו לחרישה שחולקין לאמצע, שאין חולקין לפי מעות אלא אחר טביחה שראוי לחלוק לגמרי.
<h2>דף צג:</h2>
ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע. לישנא דרבה נקט, והוא הדין נמי שור לטביחה ועומד לטביחה, דכל שיתוף לאמצע, דשותפין כי האי גוונא מחלי אהדדי, ומזלא דבי תרי עדיף, ושכרן מתרבה גם כן על ידי חלקו מועט שהן יכולין ליקח סחורה הרבה ומרויחין הרבה, ומנא תימרא [מ]דמותבינן לי' לרבה מדתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע כו', ואם איתה דמודה ר' המנונא לרבה בשור לטביחה ועומד לטביחה דחולקין לפי מעות, לדידיה נמי תיקשי א"כ ליפלוג וליתני בדידיה דבשור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, אלא וודאי לרב המנונא לעולם אית ליה דחולקין לאמצע, ותו מדמותבינן לי' לרב המנונא ממתני' דתנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין, ואם איתה דמודה בשור לטביחה ועומד לטביחה, מאי קושיא, דהא מתני' שור לטביחה ועומד לטביחה הוא דכל עיסק' דעלמא בראוי ליחלק, היינו שור לטביחה ועומד לטביחה, והכי עדיפא לי' מהך דמשני הותירו זוזי חדתי פחתו אסתיר' דצינתא, אלא וודאי דרב המנונא לא שני לי' כלל, דלעולם אית לי' דהשכר לאמצע.
והלכתא כרב המנונא, דפשטה דמתניתא מסייע לי', ורב נחמן משמי' דרבה בר אבוה קאי כוותי', וכן היא בירושלמי דאמרינן התם [ה"ד] וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין, אמר ר"א הדה דתימור בשהיתה הסלע חסרה או יתירה, אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה, וקשיא ההן יהיב מאה דינרין וההן יהיב עשרה דינרין ואתמר הכי, חבריי' אמרין יכיל הוא מימר לי' על ידי עשרה דינראי סלקת פרקמטיא, פי' על ידי עשרה דינרין שלי לקחת פרקמטיא יותר, ונמצא אף אתה משתכר על ידי יותר, עד כדון דהות פרגמטיא רבה הוות פרגמטייא זעירא, כלומר שהיתה הפרגמטיא רב' שלא היתה נקנית אלא בסיוע שניהם הות פרגמטי' זעירא שהוא יכול לקנותה בכדי חלקו בלא סיוע הלה מאי איכא למימר, יכיל הוא מימר לי' עד דאת מזבין חד זימנא אנא מזבין עשרה זימנין, עד כדון במקום קרוב, היה במקום רחוק, כלומר שהיו מוליכין אותה למוכרה למקום רחוק דתו ליכא למימר האי טעמא, שהרי אינו יכול למכור עשרה פעמים בשיעור מכירתו של זה, אמרה הלא הוא יכול הוא מימר לי' עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשרה זימנין, פי' שעל ידי שהיא מעוטה היא קלה לישא אותה ומרויח בה יותר, וכן בפרק שור שנגח (את הפרה) [ארבעה] (ה"א) אמרו וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותרו כך הן חולקין, אמר ר' בון בר חיי' נראין דברים בשנטלו מרגלית, דיכיל למימר לי' אלולי עשרה דינראי לא הויא מזבין לך, אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין, ונראה דהכי קאמר דמשמע להו למתני' פחתה הסלע או הותירה קאמר דווקא, אבל שאר ריוח חולקין לאמצע, ולפום הכי אמר דכי אמרי' דבשאר ריוח חולקין לאמצע בשנטלו מרגלית, דהתם יכול לומר לו שלא היה יכול לקנותה אלא בעשרה דינרין שלו, אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כראוי, וזהו לפי מעות, אי נמי איכא למימר דלאו אמתני' קאי, אלא הכי קאמר נראין דברים דבנטלו מרגלית יכול למימר לי' אלולי עשרה דינראי לא הוה מזבין לך, וכיון שכן ראוי שיהא לאמצע, אבל דבר שדרכו ליחלק, ליכא למימר ה"ט מביאין לאמצע וחולקין, ומתני' בדבר שדרכו ליחלק, אמר ר' אלעזר בדבר שדרכו ליחלק דיכול למימר לי' את פרקמטיא דידך סגין ואת מגי מזבינתה, פי' מגי מתעכב מלשון [רות א' י"ג] הלהן תעגנה, וכדתנן ואת העיגונין שלה ונההפיך ומתהפך ומטיבך, עד כדון בשהיתה פרקמטיא נתונה כאן, היתה פרקמטיה נתונה ברומי יכיל למימר עד דאת סליק אנא הפיך ומתהפיך בדידי הכא ומטיבך, ור"א דירושלמי קאי כרב המנונא דגמרא דילן. והא דאמרי' בב"ק [ל"ו ע"א] שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, הראשון נוטל מנה והשני מנה, חזר ונגח שור שוה מאתים, האחרון נוטל מנה ושנים שלפניו זה נוטל חמשים [זוז] וזה נוטל חמשים זוז, חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים כל אחד נוטל דינר של זהב, ההיא הוה ליה כלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דקיימא לן דחולקין לפי מעות מורי אחי נ"ר.
מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים ומת הראשונה קודמת לשניה והשניה כו' עד חולקין בשוה. מקשו בתוספות [ד"ה מי] וליתני שלש נשים, בשלמא שתים לא מצי למיתני, דאיצטריך לאשמועינן דשבועה לאחד שבועה למאה, אלא שלש ליתני, ותירצו דאי אשמעינן שלש, הוה אמינא התם הוא דאמרינן שבועה לאחד שבועה למאה ולא משתבעא הך קמייתא לשלשית, משום דשלשית גופה גביא בלא שבועה, אבל ארבע דשלשית נשבעת לרביעית אימא קמייתא נמי תשבע לשלשית, קמ"ל דאפילו בהא נמי אמרינן שבועה לאחד שבועה למאה.
<h2>דף צד.</h2>
גמ' במאי קא מיפלגי אמר שמואל בנמצאת שדה כו' עד מה שגבה גבה. פי' דכ"ע טעמא דראשונה ושניה דנשבעת, היינו משום חששא דנמצאת שדה שאינה שלו, והשלשית אינה יכולה לחזור עליהן שהרי הן קודמות לה, אלא שלשית קשיא לן אמאי נשבעת כי נמצאת שדה אחת מן הראשונות שאינה שלו מאי הוי, הא הדרי עלה דשלשי', ולהכי מיצטריך טעמא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, ואשתכח דלא מצו הדרי עלה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה והכא בחיישי' שמא תכסיף כלומר ולפיכך לא תטול בלא שבועה שמא תכסיפנו, ואם נמצאת שדה אחת מהן שאינו שלו אינה יכולה לחזור עליו, ורש"י ז"ל פי' בע"א, וזה עיקר.
אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו כו' ולית לי' לאביי שמא תכסיף, ואע"ג דאביי הוא דאית לי' האי סברא לעיל בפרק האשה שנפלו [פ' ע"ב], התם במוכר פירות קרקע שדרך לוקחי פירות שאין חוששין לשבח הקרקע, אלא להוציא ממנה כל פירות שיוכלו, אבל כאן הרי רביעית זו כסבורה שקרקע זה יהא שלו והיא משביחתו כאדם המשביח את שלו, ועוד דהתם הוא שקרקע שלה ויכולה לעכב על בעלה שלא למוכרו לפירות משום האי חששא, אבל כאן שהיא ראויה לגבות ליכא לאימנועי מהאי טעמא. והרב אלפסי ז"ל לא כתב מכל זה כלום, והדין עמו, דהא דאביי קשישא כבר פסק' בגיטין בפרק הניזקין [כ"ד ע"ב מדפיו], ולשמא תכסיף פשיטא דלא חיישינן, דהא אפי' בההיא דלעיל [פ' ע"ב] קיי"ל כרבא, וכל דכן בהא דמודה אביי, ואידך נמי כבר פסק רבינו ז"ל כמ"ד מה שגבה לא גבה.
אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו לדינא לא מצי אידך למימר לי' את לאו בעל דברים דידי את. כלומר אין בעל דינו יכול לומר לו את לאו בעל דברים דידי את, אלא שליחותי' עבד, ויש לו לקבל עליו מה שדנו לזה, וכיון שכן הרי זה כאלו בא בהרשאה דשליחותי' עבד. ודווקא דאיתי' במתא, דכיון דכן ולא אתא מסתמא ניחא לי' וקביל עלי', אבל ליתי' במתא, לא, מצי אמר אי הוה אנא הוה טענינא טפי, ולא למתני' דנשבעת ראשונה לשניה ולא לשלישית דמיא, דהתם שבועה לאחד שבועה למאה.
אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני לימא רב דאמר כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי. פי' ועדיו בחתומיו זכין לו, וכיון שכן אפילו נמסר לו השטר אחר כמה ימים הוא קונה מאותו יום שנכתב, ואם כתב לשניהם בו ביום, ומסר להם למחר, אפילו בזה אחר זה, שניהם שוין, ששניהם קונין משעת חתימה, וכיון שכן ראוי הוא שיהו חולקין, ואע"פ שאלו כתב לאחד בו ביום ומסר לו, ואח"כ כתב לחברו, שזה שמסר לו ראשון קנה, מידי דהוה אגט אשה, שכיון שהגיע גט לידה מגורשת גמורה ואפילו לבו ביום, ואפילו כתוב בו חדש שנה שבוע או שכתב לשניהם בו ביום קודם שמסר לאחד מהם, ואח"כ מסר לאחד תחלה בו ביום וחזר ומסר לשני, זה שמסר לו תחלה קנה, כיון שנמסר לו ביום, שאינן שוין אלא כשנמסר להם למחר, לפי שהשטר אינו קונה אלא משעה שמוכיח מתוכו, והרי שניהם כתובים באחד בניסן, וכשנמסר להם לאחר זמן, הרי הן קונין מאחד בניסן נמצא ששניהם שוין, אבל כשנמסר לאחד בו ביום, הרי זה קנה לאלתר מידי דהוה אגט אשה כדפרי', ותו לא קני אידך, וכיון שכן, כל שנמסר לאחד מהם תחלה בו ביום הוא קנה, ואלו נמסרו שטרות אלו בו ביום, שודא איכא למימר דהאי וודאי אי דמר לאו דמר, אפילו הכי חלוקה עדיפא, דהא כל היכא דנמסר למחר איכא למימר חלוקה ואפילו בו ביום נמי, וכגון שזכה לשניהם כאחד.
<h2>דף צד:</h2>
ושמואל דאמר כר"א דאמר עידי מסירה כרתי, נראה לי דאליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי, בוודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו, דטעמא דר"א מסתברא, משום דקסבר דמסירה הוא עיקר ולא בעינן סהדי אלא לשוויה שטרא, דאי לאו סהדי, כיון דאפשר לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה תורת שטר, ואפשר נמי דסגיא לן להכי בעידי חתימה, דהנהו נמי מהני להכי, דכיון דאיתנהו תו לא אפשר לאכחושי לההוא שטרא ואיכא עליה תורת שטר, וכיון דהיינו טעמא דר"א, בוודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו, דהא עיקר מילתא מסירה וחתימה לאו כלום הוא כדפרי', הילכך מאן דסבר לה כר"מ, אפשר דאית לי' עידיו בחותמיו זכין לו, אבל מאן דסבר לה כר"א, בוודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו, וזה נראה נכון.
ואמרינן לא דכ"ע כר"א והכא בהא קא מפלגי רב סבר חלוקה עדיפא ואפילו לר"א, כיון דאפשר בחלוקה כלל, וכגון שזיכה לשניהם כאחד, ולהכי עדיפא, משום דלא אפשר דניטעי אלא בפלגא. ושמואל סבר שודא עדיפא מטעמא דאמרן דטפי שכיחא לר"א שודא מחלוקה, ותו דהכי עדיפא לן, דהא כי אמרינן שודא אפילו הות הכי דשניהם זכו כאחת לא אפשר דניטעי אלא בפלגא, ואיפשר דיהבינן כלהו לההוא דזכי מדינא. והשתא דאתינן להכי, הוא הדין נמי דהוה יכיל למימר שמואל דאמר כר"א דאמר עידי מסירה כרתי, פי' אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה, ומיהו אליבא דשמואל איכא תרתי קניות בעידי חתימה ובעידי מסירה, ולא ידעינן האי סברא במאי זכי להו להני, אי בעידי חתימה אי בעידי מסירה, דאע"ג דהני שטרי הא איתנהו קמן וחתימי, אפשר דזכי להו בעידי מסירה מקמי דליחתמינהו לסהדי, או אפשר דגלי אדעתי' דלא בעי דליזכו אלא בעידי מסירה, ואם איתה דבעידי מסירה בלחוד זכי להו, לא סגיא דלא ליהוי בו ביום, ואי לא הוה ליה מוקדם, דהא לא זכו אלא מדין עידי מסירה בלחוד, וכיון דלא סגיא דלא ליהוי בו ביום, בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא כדפרי' לעיל, דכל היכא דהוי בו ביום הוי דחד מינייהו, ואי נמי זכי ליה בעידי חתימה אי בו ביום מסרינהו בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא, אבל אי בתר הכי מסרינהו הוו דתרוייהו, וכיון דכן שודא שכיחא טפי אליבא דר"א דאית ליה הני תרתי זכות, דאי בעידי מסירה זכי ליה הא לא סגיא דלא הואי בו ביום, ואפילו זכי לי' בחתימה, אפשר נמי דזכי לי' בו ביום, וכל היכא דהואי בו ביום איכא למימר שודא דאי דמר לאו דמר כדפרישנא, מאי אמרת דילמא זכה לשניהם כאחת, הא לא שכיחא, ורב נמי דאית ליה חלוקה, קאמר טעמא כיון דאית לי' לר"מ דליכא אלא חדא זכיה, דהיינו עידי חתימה, ולא סגיא דזכי לי' אלא בהא, ובהא אפשר דזכי לי' בו ביום, ואפשר דזכי לי' בתר הכי, וכל היכא דזכי לי' בתר הכי הויא דתרווייהו, ואפילו בו ביום אפשר כגון דזכי לשניהם כאחת, הילכך חלוקא שכיחא טפי אליבא דר"מ כך אפשר לפרש'. וצ"ת.
דכ"ע אית להו כר"מ, ובהא פליגי אי אמרינן שודא עדיפא או חלוקא עדיפא, מיהו נמי דמצי להקשות לי' דליכא למימר דשמואל כר"מ, דהא שמואל כר"א ס"ל כדמקשי' נמי, ומי מצית מוקמ' לה לרב כר"א כו'.
ואי ר"מ אמאי קנה. אי קשיא לך לוקמה כגון שכתב ומסר לא' תחלה קודם שיכתוב לחבירו, או כתב לשניהם ומסר תחלה לאחד מהם בו ביום, יש לומר דכיון דסתמא קתני משמע לן דלעולם קאמר חולקין ולא שני ליה ביה כלל. ומתרצי' תנאי היא דתניא בגיטין פרק ראשון [י"ד ע"ב] וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמר מה שירצה שליש יעשה. וקיימא לן כשמואל, דקא[י] ר"נ כוותיה. ורב ששת נמי דאמרי' אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה בצפרא לרמי בר חמא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא. פי' ובו ביום לא מסרה לאחד מהם, ואחר שעבר אותו יום מסרה לשניהם בזה אחר זה. והאי דאמרינן לאורתא לאו דווקא, אלא כלומר באורתא ברמשא. אתא רמי בר חמא קמיה דרב ששת אוקמי' בנכסיה, אתא רב עוקבא בר חמא קמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסיה, אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה דקדים. פי' דהוה לן סהדי דמצפרא כתבתינהו לרמי, וכיון שכן לאחר שנמסר לו השטר זכה למפרע מאותה שעה. אמר ליה אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות. פי' דאנן כיון דלא כתבינן שעות, אינו זוכה אלא משעה שמוכיח מתוך השטר, דהיינו סוף היום. אלא מ"ט עבד מר הכי, אמר ליה שודא דדייני עבדי, אמר ליה אנא נמי שודא דדייני עבדי, אמר לי' רב נחמן חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא. ולא כפשטא חס לן למימר הכי, דוודאי רב ששת מומחה היה ודיניו דין, אלא רב נחמן היה בקי בדינין יותר ומומחה לדון, ולא קאמר ליה אלא שבמקומו של רב נחמן לא היה לו לדון, ועיקר טעמא מאידך דאמרינן ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתיא לי', והויאן להו חדא ועוד דצריכן להדדי, ואשכחן דכוות' בתלמודא, וכן פירשא מורי אחי נ"ר. א"נ בטועה בשיקול הדעת הוה, דשודא שיקול הדעת הוא, וטועה בשיקול הדעת במקום שיש גדול הימנו חוזר, וקשיא כדכתיבנא במסכת סנהדרין בס"ד. וקשיא לן דהכא קיי"ל כשמואל דקאי כר' אליעזר, ובמסכת גיטין [פ"ו ע"ב] אית לן דלית הלכתא כר"א בשטרות אלא בגיטין, והכי מוכח התם בהדיא וכלהו רבנן אית להו הכי התם, ותירץ רבינו נ"ר דרב דקאי הכא כר"מ מ"ט אמר חלוקה משום עדיו בחותמיו, דאי לא וודאי מי שנמסר לו תחלה קנה, ואנן לית לן עדיו בחותמיו זכין לו ולהכי אמרינן שודא, ועוד נראה לומר דהא אשכחן תנאי דפליגי בה אי חלוקה עדיפא או שודא, וכיון שכן אף על גב דקיימא לן כר' מאיר, איפשר דקי"ל דשודא עדיפא, והיינו סברא דרב נחמן וקיימ' לן כוותיה.
וכתב רבינו חננאל ז"ל דכי איפליגו רב ושמואל בין בשטרי מקח וממכר בין בשטרי הודאות, והרב אלפסי ז"ל השיב עליו לומר לא נחלקו אלא בשטרי מקח וממכר ושטרי מתנה, אבל בשטרי הודאות והלוואות לא, והביא ראיה לדבריו, דאם כן דאפילו בשטרי הודאות והלוואות איתה, אדמקשי מברייתא תיקשי לי' ממתני' דתנן [לעיל צ"ג ע"ב] היו כלם יוצאות בשעה אחת חולקות בשוה. וליתה דאיכא לתרוצי מתני' ר"מ היא, וממתניתא עדיפא לי' להקשות, דקשיא לן אי ר"מ אימא סיפא, וממתניתא דלעיל נמי דתניא זו משנת ר' נתן רבי אומר אין אני רואה דברי רבי נתן באלו אלא חולקות בשוה, איכא למימר דר' כר"מ, ותו דאיכא לפרוקי כדפרקי' נמי להך דתנאי היא, ומאי דאייתי ראיה נמי מדקיי"ל [ב"ב קנ"ז ע"ב] לוה ולוה ואח"כ קנה חולקין, הא נמי לית', דרב ושמואל לא אפליג אלא בהני דמספקא לן היכי הוה, ואי הוה הכי פשיטא לן דחלוקה אמרינן ולא שודא, ואי הוה הכי פשיטא לן דשודא איכא למימר ולא חלוקה. ולפום הכי פליגי מספיקא מאי נידון בה, אבל בההיא דלוה ולו' אנן מיקם קים לן מילתא הי קדים, ואפילו הכי אית לן דבנכסים דזכו בהו בתר הכי שיעבודי' שוה, הא לא דמיא אלא להיכא דאתו סהדי דזיכ' לשניהם כאחת דוודאי בהא אפילו שמואל מודה דחולקין. ומיהו הלכתא כוותי' דרבינו ז"ל, משום דבשטרי הודאות והלואות לעולם לא משכחת לה דאיכא למימר שודא, אלא חלוקה דוודאי תרווייהו שוין, דאפילו אית' דכתב ומסר לזה קודם שיכתוב לאחר, בוודאי אין שיעבוד שטר חל אלא משעה שמוכיח מתוכו, ואלו כתוב בו בשנה פלוני' אעפ"י שבאו עדים שזה השטר נכתב בראש השנה או באמצע השנה, אינו גובה מן המשועבדים אלא מסוף השנה, שהרי כל עיקר אינו טורף מן המשועבדין אלא בשביל השטר שמוציא קול, ואינו מוציא קול אלא מזמן שמוכח מתוכו, וכיון שכן אע"פ שבאו עדים שכתב ומסר לאחד מהם קודם שיכתוב כלל לחברו, ונמצא שכיון שכן הוא שנתחייב לו תחלה מכיון שנכתב ונמסר לו תחלה, מ"מ במה שאין מוכיח מתוך השטר, הוה ליה מלוה על פה, ואין לה דין קדימה, וממה שמוכיח מתוך השטר הרי שניהם שווין, הלכך לעולם לא משכחת לה דלא אמרינן בהו חולקין, ואי בשטרי אקניאת' בהא וודאי לא פליגי, דכו"ע הוא דאמרינן בהו שודא, שכיון שהקנה לאחד מהם קנה לגבות מן המשועבדין, וליכא חלוקה אלא בשהקנה לשניהם כאחת והא לא שכיחא, ובשטרי אקנייתא נמי לא פליגי רב ושמואל, דבהני אפילו בשטרי מכר ומתנה שודא עדיפא, תדע מדקא אתו עליה משום טעמא דעידי מסירה ועידי חתימה, ובשטרי אקניאת' ליכא למימר הכי, וזה נראה עיקר.
הנהו תרי שטרי כו'. אפשר לפרש' בשני שטרי הלוואה. וא"ל אידך ואנא איפסוד א"ל ידך על התחתונ' אימר בר עשרין ותשעה בניסן את וכיון שכן הלה מוקדם וקודם לו. א"ל וניכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך. פי' שהיה קרקע זה שטרפו ההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן מאוחר שבכולן, וא"ל האי דכתיב ביה בניסן סתמא דליכתוב ביה רב יוסף טרפא מאייר ואילך לגבות משאר קרקעות שהיו לשם משועבדין שנטרף הלה שהיה מאוחר דינו לגבות מן הנשארים. ואהדר ליה יכלי למימר לך את בר חד בניסן את (והנחת) [והנחנו] לך מקום לגבות ממנו, כלומר את בר חד בניסן את, וכיון דכן אותו קרקע שגבה ההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן היה ראוי לך שתגבהו אתה שהנחנוהו לך מקום לגבות ממנו, ומיהו בשטרי הלוואה סתמא לא אתיא, דהא פרישנא שאין שיעבוד השטר חל אלא מזמן שמוכיח מתוכו, וכיון שכן אפילו היו שם עדים דהוא בר חד בניסן ראוי לכתוב לו טרפא מאייר ואילך, שאין השיעבוד חל אלא מאייר ואילך אלא בשטר אקניאת', וכן יש לפרש ובשני שטרי מכר שכתבן לאחד, אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בנכסיה, א"ל אידך ואנא איפסוד, א"ל ידך על התחתונה אימר בר עשרין ותשעה בניסן את, א"ל ניכתוב לה מר טרפא מאייר ואילך לגבות מן המשועבדין, בשביל שנתחייב לו באחריות יכלו למימר לך את בר חד בניסן את, כלומר ואותו קרקע מן הדין שלך הוא, ולא גרסינן והנחנו לך מקום לגבות הימנו, וכן היא במקצת הספרים, א"נ איכא לפרושה אפילו אחד שטר הלוואה ואחד שטר מכר, וההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן היה שטר הלוואה, וההוא דכתיב ביה בניסן היה שטר מכר, אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בניכסיה שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראיה, וכיון שכן האי דכתיב ביה בה' בניסן עדיף מההוא דכתיב ביה בניסן סתמא, דאימר בר עשרין ותשעה בניסן את, אמר לי' ניכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך, א"ל יכלו למימר לך את בר חד בניסן את, ולא גרסינן נמי להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות ממנו, וכן פירש' הרב ר' שלמה דמונפשליר ז"ל.
<h2>דף צה.</h2>
הא דאמרינן כתב לראשון ולא חתמה לו. איכא דקשיא לי' וכיון דאיכא אחרינא למה לי' לקמא חתימה, והא יכול למימר לו הנחנו לך מקום לגבות ממנו, איכא למימר שמא נמצא' שדה אחת מהן שאינה שלו, א"נ שמא יש בעל חוב אחר שיטרוף האחרון, ואליבא דהילכתא להיכא דאישתדוף בתראי דטריף קמאי.
<h2>דף צה:</h2>
וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות. וכגון שהלקוחות מאוחרין ובעל חוב מוקדם וחובו כנגד שניהם, וכתב בעל חוב ללוקח מאוחר דין ודברים אין לי עמך, וחוזר על לוקח ראשון, ולוקח ראשון מוציא מיד השני, ובעל חוב מיד הראשון, ולוקח שני מיד בעל חוב, ולוקח ראשון מידו וחוזרין חלילה, וקשיא ליה לרב ר' אברהם ז"ל א"כ תיפשוט מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה [לעיל צ' ע"א], ואיכא למימר כגון דהויא אפותיקי, דאמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו.
<h2>דף צו.</h2>
מתניתין אלמנה ניזונת מנכסי יתומים כו' עד לא תמכור אלא בב"ד. אי אמרת בשלמא דהניזונת תנן שמואל אמתני' קאי. אלא אי אמרת ניזונת תנן שמואל דאמר כמאן לא כהלכתא ולא כמתניתין.
אמר רבי יוסי בר חנינא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' וכל הגמרא עד א"ל [רב] יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרי' משמיה דרבא כוותך דקאמר לא אמרינן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מינה, ובשתפסה לאחר מיתה, ואפ"ה אלמוה רבנן שיעבודא גבי מזוני דמהניא לה תפישה, ולא תהני לה לכתובה, אבל היכא דתפשה מחיים אפילו לכתובה מהניא לה תפישה, והכי אמרינן לקמן [צ"ח ע"א] ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתובתה, ורבינא גופיה הוא דאמר בפרקין דלעיל [צ"ג ע"א] רישא בשתי תפישות וסיפא בשתי תפישות, ובמסכת שבועות [ל"ב ע"ב] נמי אמרינן לא צריכה דתפשה מטלטלין, ולעיל נמי בפרק הכותב [פ"ד ע"א] אמרינן הניח פירות התלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה זכתה אשה יתר על כתובתה ובעל חוב יתר על חובו, והמותר ר' טרפון אומ' כו', ואמרי' עלה בגמ' [בע"ב] ור"ע תפישה לא מהניא כלל, אמר רבא אמר רב נחמן הוא שתפס מחיים, ואף על גב דאיכא לדחויה דאבעל חוב קאי, מכל מקום פשטא דמילתא אתרווייהו קאי בין אכתובה בין אבעל חוב, ובפרק האשה שנפלו [פ' ע"ב] נמי אמרינן וחכמים אומרים פירות התלושין מן הקרקע שלה, וכל הקודם בהם זכה, קדם הוא זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, וכן דעת מקצת הראשונים ז"ל, ובירושלמי [פירקין ה"ב] איפליגי אי אמרינן לה אחוי מה בידיך, ואיכא מאן דסבר דאמרי' לה אחוי מה בידיך, ואיכא מאן דאמר דלא אמרי' לה אחוי מה בידיך, כיון שהיא צריכה לישבע בסוף כשתגבה כתובתה.
אמר ר"י משום ר' יוסי בן זימרא כו' עד להבא יש לה. דווקא אלמנה, אבל אשת איש ואפילו מכרה מנכסי מלוג שלה וניזונת מחלה, שדרך הנשים לסייע לבעליהן ולגלגל עמהן, וכן דעת רבינו נ"ר, אבל אם לותה, נראין דברים בזו שלא מחלה ואפילו באשת איש.
והא דבעי ר"י יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה. דווקא דפליגי לשעבר, אבל להבא אינן נאמנין, דא"כ הפסדת מזונותיה של אלמנה לגמרי, אלא וודאי להבא אינן נאמנין, והכי משמע מהא דאתינן למפשט' מינה דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה, נשאת עליה להביא ראיה, והלכתא כוותיה, וקא מוכח לישנא דהוי לשעבר. ואמרינן בירושלמי [פירקין ה"ב] דווקא בשלא לותה ובשאין בידה משכון, הא איכא חדא מהני לא מחלה.
<h2>דף צו:</h2>
אמר רב שימי בר אשי כתנאי כו' עד וכן כחה יפה. פי' הא קיל"ן במתני' דכל אלמנה מוכרת שלא בב"ד בין מן האירוסין בין מן הנישואין בין למזונות בין לכתובה, ואם מכרה קרקע אחד הרי הדבר ברשותה, ואם רצתה נוטלת מקצת דמים למזונות ומקצת דמים לכתוב', והיינו דקתני מוכרת שדה אחד ונוטלת מה שתרצה מן הדמים למזונות, ומה שתרצה לכתובה, ומפרשת בשעת מכירה מה היא מוכרת למזונות ומה היא מוכרת לכתובה. וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי ר"י, ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם. כלומר מוכרת סתם ואינה צריכה לפרש מה היא מוכרת למזונות ומה היא מוכרת לכתובה, אלא מוכרת סתם וכותבת סתם, ואחר זמן הרשות בידה לומר מה היא רוצה ליטול ממה שמכרה למזונותיה ולכתובתה.
והא דאמר ר"י מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה, פירשו בירושלמי [ה"ג] בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי, כלומר אם בא מלוה בשטר לטרוף מן המשועבדין ולהוציא מיד הלקוחות הדמים, שהרי היא מוכרת לשנים עשר חדש ומפרנס אחד לשלשים יום, אומרת לכתובת' מכרתי והיא קודמת, ואם מכרה למזונות הם מוציאין הדמי' מידה, ואם בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי, שאלו מכרה לכתובתה טורף בני חרי דאיתנהו, ועכשיו שמכר' למזונות מה שמכרה מכרה דתרווייהו בעלי חוב ע"פ נינהו, וכיון שכן מי שקדם מהם וגבה מה שגבה גבה ומוכרת שאר הנכסים משום כתובה, נמצא הסתם יפה לה. ומהכא משמע דכל שאינו גובה מן המשועבדים אף על פי שהוא קודם, הגובה מן המשועבדים קודם לו לגבות, כמה שאמרו בירושלמי שאם בא מלוה בשטר, והיא אמר' שמכרה למזונות, מוציאין הדמים מידה ואף על פי שהיא מוקדמת במזונותיה, שהרי שיעבוד מזונותיה משעת כתובה, ואמרינן התם שאלו מכרה לכתובה אינן מוציאין מידה, אלמא דבמלוה מאוחרת מכתובתה עסיקינן, ואפילו הכי למזונות מוציאין מידה, והכי מוכח מהא דמבעיא לן מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה, ואמרינן דלא משום טעמא דאחריותיה דנפשיה מיהת קביל עליה, אבל בית דין שמכרו למזונות, וודאי פשיטא לן שהיא חוזרת וטורפת לכתובתה ואף על פי שהן שוין בחיובן משעה אחת כתובה ומזונות, כתובה גובה מהם.
מאי לאו בהא קא מיפלגי דר"י סבר ניכסי בחזקת יתמי קיימי. פי' וכיון שכן שהנכסים ברשות היתומים, אינה יכולה להוציא אותן מרשותה אא"כ מפרש למה, ואם לא פירשה המכר בטל, ואע"פ שהיא מוכרת שלא בב"ד, צריכה לפרש בשעת מכירה לעדים, שאינה יכולה להוציא הנכסים מחזקתן אא"כ מפרשת למה, וכיון שכן אם לא כתבה בשטר מה שמכרה למזונות ומה שמכרה לכתובה, נאמנין היתומין עליה לומר לכך מכרת, ויכולין לומר לכתובה מכרת ונתקבלת כתובתיך והפסדת מזונותיך מאותה שעה ואילך אם לא הביאה ראיה למה מכרה, שכיון שהנכסים בחזקת היתומים והיה לה לפרש בשעת מכירה, ואי לא פירשה צריכה להביא ראיה על הפירוש, ור"י סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי, וכיון שכן אינה צריכה לפרש בשעת מכירה למה היא מוכרת, אלא במוכרת סתם, ואח"כ הרשות בידה לומר למה היא רוצה ליטלם אם למזונות אם לכתובה, ואם באו היתומים לערער לומר שבשעת מכירה פירשה למה מכרה, יביאו ראיה לדבריהם, וכך כחה יפה שהיא יכולה לימלך למה רוצה לנוטלן, ואם אין שם בני חורין אלא משועבדין, אומרת שהיא רוצה ליטול מה שמכרת למזונות כדי שתגבה מן המשועבדין כתובת', ואם יש שם בני חורין, אומרת שמה שנטלה לכתובה נטלה כדי שתהא ניזונת במה שנשאר שם מכתובת', דהא קיי"ל [לקמן צ"ח ע"א] דליתא לדר"ש דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף.
ואמרינן ממאי דילמא דכ"ע נכסי בחזקת אלמנה קיימי ור"י עצה טובה קמ"ל. כלומר דכו"ע נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ואתיא דר"י שפיר דאמר מוכרת וכותבת סתם, וטעמא דר"י דאמר דתמכור בפי' ותיכתוב בפירוש משום דעצה טובה קמ"ל, דלא ליקרו לה רעבתניתא, שהרואה מוכרת כסבור שהכל מוכרת למזונותיה, לפיכך השיאה עצה ר' יהודה שתפרש מה שדעתה למכור למזונות ותכתוב בפירוש. דאי לא תימא הכי, הא דבעי ר"י תפשוט לי' ממתניתין מוכרת וכו' וכותבת למזונות מכרתי, דהא נמי קתני הכי בלישנא דר"י בברייתא.
אלא ממתני' ליכא למשמע מינה דעצה טובה קמ"ל ה"נ עצה טובה קמ"ל. אי נמי דכ"ע ניכסי בחזקת יתמי קיימי, והיינו טעמיה דר"י כדאביי קשישא. כלומר דאפ"ה דניכסי בחזקת יתמי הרשות בידה לנוטלן למה שתרצה, ומוכרת תחילה סתם ואח"כ יכולה להימלך, והדבר תלוי בדעתה למה תטול אותן, כדאמר אביי בשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה ליטלן בחובו נוטלן ואם רצה ליטלן במתנה נוטלן. ואף על פי דבכאן הרי הנכסים ברשות היתומים, נוטלן בתחלה בסתם ואח"כ נמלך בו ונוטלן למה שירצה, אף אלמנה אע"פ שהנכסים ברשות היתומים ובחזקתן, הרשות ביד האלמנה לנוטלן תחילה בסתם, ואח"כ הדבר תלוי בדעתה ליטלן למה שתרצה, כך נראה לפרש, וזהו הפירוש הנכון.
<h2>דף צז.</h2>
והא דאמרינן נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עלך אחריות דנפשיך קבולי קבילת. מהא משמע לן שהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות חייב לו באחריות דנפשי', למימרא דאיהו גופיה מיהת לא ליהדר עלה, ודוקא בשום חוב ושום זכות שיש לו באותה שעה, אבל אם בא זכות עליו אחר כך, וודאי נראין דברים שחוזר עליו כשם שאם הלוהו שחוזר עליו. ואפטרופסין שמכרו, נראה לי שחוזרין וטורפין בחובן, דליכא למימ' הכי אלא באלמנה שמוכרת לצורך עצמה, מה שאין כן באפטרופסין, ולא דמיא למאי דאמרינן בבא בתרא בפרק ח"ה [ל' ע"ב] והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבין, ומהדרי' דאמרי' השני נוח לי והראשון קשה ממנו, ואמרינן עלה דטענתי' טענה בין לאדמון בין לרבנן, דכיון דלא הוי אלא דיבורא מיקרי ואמר, אלמא דאלו הוה מעשה פסיד, לא דמיאן דהתם בתובע גוף הקרקע לומר שהוא שלו ולא היה של אותו אחר, ובהא אמרינן דמעשה מרע זכותיה, אבל בתובע חובו, ליכא למיתי עלה אלא במוכר לצרכו, ולא במוכר לצורך אחרים, וזה מבואר, דאי לא תימא הכי א"כ אפילו בי דינא נמי, אלא וודאי כדכתיבנא.
הא דתנן מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמוך לה שתגבה כתובתה מן השאר. נראין דברים בוודאי שכל אשה ניזונת והולכת לעולם, לאנשי גליל כל יומי מיגר אלמנותה, ולאנשי יהודה כל זמן שלא נפרעת מכתובתה ואע"פ שאכלה יותר מכדי כתובתה כמה פעמים, ולא אמרו בכאן אלא שתמכור עד כדי שתשאר כדי כתובתה וסמוך לכן בשביל שתגבה כתובתה ממה ששיירה, וקמ"ל שאינה חוזרת וטורפת לכתובתה מה שמכרה למזונות, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל והוא מבואר.
והלכתא זבין ולא אצטריכו לי' זוזי הדרי זביני. פי' שלא הוצרכו לו, לפי שזכה באותו דבר שהוא צריך, ולא הוצרך למעות כגון דזבין למזבן תורי ואתו לי' תורי בלאו הכי וכגון בצורתא דנהרדעא, אבל אם נמלך שלא ליקח אותו דבר, וודאי בכי הא לא הדרי זביני. והא דאמרינן נמי דהדרי זביני, דווקא דגלי דעתיה בשעת מכירה, אע"ג דלא אתני הדרי זביני, ולא הוו דברים שבלב, דאומדנא דמוכח שאני כדפרי' לעיל [ע"ט ע"א] גבי מברחת, הא לאו הכי וודאי הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים.
<h2>דף צז:</h2>
והא דאמרינן מהו דתימא אלמנה מן האירוסין הוא דלא נפיש חינה. כלומר שאינה צריכה להרבות חינה, שהוא בלא"ה מרובה. אבל גרושה דנפיש חן דידה כלומר שהיא צריכה להרבות חינה אימ' תיבעי חן כו'.
והא דאמרינן לא לאיתויי מגורשת ואינה מגורשת כדר"ז דא"ר זירא אמר רבה בר ירמי' א"ש כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. כלומר וקמ"ל דדווקא מחיים דמיעגנה אמטולתי', אבל אחר מיתה לא, ומדתנא סיפא דמתני' וגרושה לא תמכור אלא בב"ד, שמעינן מינה דהא דתני רישא וכל שאין לה מזונות מירבי לן מינה מגורשת ואינה מגורשת מן הנישואין דלית לה מזוני, וכיון דכן לא תמכור אלא בב"ד, רבינו נ"ר, ותו לא מידי.
והא דתנן כך יורשין מוכרין שלא בב"ד ביורשי' משכחת לה חן כדפרי' עולא, כגון שירשתה בתה או אחותה, דשמעינן מינה דפירוש' דחינה היינו שימצאו הנשים חן בעיני האנשים וישאו אותן כפר"ח ז"ל.
מתני' מכרה כתובתה או מקצתה משכנת' או מקצתה נתנת' לאחר או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד. פי' אוקימנא בגמרא כרבי שמעון דסבר דכיון דנתקבלה קצת כתובתה שוב אין לה מזונות, וכל שאין לה מזונות מוכרת בב"ד, וחכמים סוברים דמוכר' אפי' ד' או ה' פעמים, דס"ל דאע"פ שגבתה מקצת כתובתה עדאין היא ניזונת עד שתהא לגמרי נפרעת, ולכך מוכרת למזונות שלא בב"ד, והוא הדין לכתובתה כל זמן שהיא ניזונת, אלא דנקט הא, משום הא, דבעי למימר עלה וכותבת למזונות מכרתי, ופרישנא בגמרא דעצה טובה קמ"ל כי היכי דלא ליקרו לה רעבתניתא, וגרושה לא תמכור אלא בב"ד לפי שאין לה מזונות.
<h2>דף צח.</h2>
שלח לי' רבא בריה דרב יוסף מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה או אינה צריכה שבועה. יש שפירשו צריכה שבועה שלא מכרה בפחות, ואע"ג דקיי"ל [ב"מ ל"ב ע"א] דב"ד הדיוטות מיהת צריכה, דהא קיי"ל [ב"ק קי"ב ע"א] אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, וכיון דכן לית לן לקבולי סהדותייהו, וליתי', דליכא למימר אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא שלא לחייב בעל דין שלא בפניו, אבל אם היו תובעין ראובן והוא מביא ראיה להיפטר, וודאי מקבלין ראיתו שלא בפני בעל דינו שלא לחייבו. ועוד הרי מקבלין שבועה, ובהא נמי איכא למימר דלא ניקבלה שלא בפני בעל דין. ועוד דבכל מילי דאלמנה לית לן דינא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, דאי לא, אלמנה היכי גביא. והנכון כדברי רש"י זצ"ל שפירש מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה שלא גבתה יותר, דאע"ג דקיי"ל שהיא צריכה ב"ד הדיוטות, ה"מ למעבד לה שומא, אבל בתר הכי איהי מזבנה מנפשה.
ואמרינן ותיבעי לך הכרזה. כלומר ותיבעי לך אי בעיא הכרזה, דהא בהא תליא, דאי בעי הכרזה כיון דאכריזה שבועה לא תיבעי, ואי לא בעיא הכרזה, מסתברא דשבועה תיבעי. ואסיקנא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, הילכך מעיקרא מקמי דתיזבון כלל צריכה שבועה שלא נהנית מכתובתה כלום, כדקיי"ל [לעיל פ"ז ע"א] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, ולבתר הכי אי בעיא מזבנה ולא בבי דינא, ואפילו בדלית לה מזוני, אפילו בגרושה, דקיימא לן כעולא דאמר משום חינה כדמוכח במסכת ערכין [כ"ב ע"א], וצריכה שבועה שלא גבתה יותר, ואי בעיא ליפטורי נפשה מהאי שבועתה בתרייתא דלא גבתה יותר, תזבן בב"ד המומחין, והן מכריזין ומוכרין לה ונותנין לה, והיינו דתנן [ערכין כ"א ע"ב] שום היתומים שלושים יום כו' למכור לאשה בכתובתה, והיכא דגבי' לאו בבי דינא ומכרה מקמי דתשתבע שלא נהנית מכתובתה כלום, ונראין דברי' שמכרה בטל. והרב אלפסי ז"ל [בתשובות סי' נ"ה] כתב שמכר' קיים, והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לעיל [צ"ז ע"א] בשלמא מן הנישואין משום מזוני, וכיון דאמרי' הכי משום מזוני אלמא דבת מתזנ' עסיקינן, ואי בשנשבעת הרי הפסידה מזונותיה משעה שתבעה כתובתה בב"ד ונשבעת, כדקיימא לן [לעיל נ"ד ע"א] התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות, אלא וודאי בשלא נשבעת, ואמרינן שהיא מוכרת ואפילו לכתחלה ובלבד שתשבע בסוף. וליתה להאי ראיה, דהא אפשר שנשבעת בב"ד בלא שתבעה כתובתה כדי שיהא הדבר מזומן בידה כל שעה שתרצה לגבות ולא תצטרך לשבועה. ועוד בשביל שאם מתה לא יפסידו יורשין כדקיימא לן [שבועות מ"ח ע"ב] אין אדם מוריש שבועה לבניו. אי נמי משכחת לה דליכא שבועה, וכגון שחייב מודה. ותו דאפילו איתא דאשתבע' ותבעה כתובתה ופסדא מזוני, אפילו הכי איכא לפרושי דמן הנישואין, אע"ג דהשתא לא מיתזנא משום תביעת כתובתה, כיון שהיא בת מזונות וראויה להן, אקילו בה רבנן למכור לכתובתה שלא בב"ד, כדי שתתרצה יותר מתחלה לתבוע כתובתה ותפסיד מזונות, כעין ההיא דאמרינן התם במסכת ערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א], במאי דאמרינן התם דמכרזינן ליתן לה לאשה בכתובתה, היכי שבקינן מזוני, דוודאי מפסד', ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן אי לא מרוחינן, ואמרינן הא ל"ק בתובע' כתובתה בב"ד דקי"ל דאפסדה מזוני, ומקשינן אי אין לה מזוני איזדקוקי נמי לא מיזדקיקנא לה, דהא לעיל עלה פרישנא התם דלא מיזדקיקנא לה אלא משום מזוני, וכיון דאפסד' מזוני אמאי מיזדקיקנא לה, ואמרינן אלא כיון דאיזדקיקנא לה מעיקרא מיזדקיקנא לה בסוף, כלומר שאלו לא היו נזקקין לה בסוף, אף היא לא תבא מתחלה לתבוע כתובתה בב"ד, אע"פ שאינן דומות, דשניא ההיא דהתם דלא מיזדקיקנא לה כל עיקר, ובהא וודאי איכא למימר דילמא אתיא לאימנועי, ותו דאיכא לפרושי ההיא דהתם דלאו מהאי טעמא הוא, אלא מפשט' לומר שכיון שהוזקקנו לתביעתה שהפסידה בשבילו מזונות נזקקין לה לגמור כל תביעתה, וכיון דראי' דרבינו ז"ל לא מוכיחא הכי בהדיא, וודאי נראין דברי' שמה שעשתה קודם שתשבע לא עשתה ולא כלום, וכן הדין בבעל חוב כל מקום שהוא צריך שבועה, וזה נראה מבואר.
<h2>דף צח:</h2>
איבעיא להו אמר ליה זיל זבין לי לתכא ואזל זבין לי' כורא מאי (מעביר) [מוסיף] על דבריו הוי ולתכא מיהא קני. ואסיקנא דמוסיף על דבריו הוי, דאי מעביר על דבריו הוא בעל הבית אמאי מעל. קשיא לן ותקשי לן נמי שליח כיון דאמרת דמעביר על דבריו הוי, שליח אמאי מעל, שהרי פועלים לא קיימו דבריו. וניחא לן דבשלמא מעילה דבעל הבית תליא בדיבוריה דשליח אמר ליטול שתים, אי אמרת מעביר על דבריו הואי, לאלתר באותה שעה עבר על דבריו של בעל הבית, אבל מעילה דשליח באכילת פועלים תליא מילתא, וכיון דאכלו שתים קיימו דבריו, ומיד מעל השליח, ולכי אכלי שלישי' מילתא אחריתי הוא דעבדי באפי נפשייהו, ולכך הוא דמועלים עליה.
ומאי אפילו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשי' דינר מקרקעי. ולפום הא דקס"ד השתא רשב"ג ארישא פליג, ולאו אסיפא, דאלו היתה אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשים דינר מקרקעי אפילו בכדי תשעה קבין ובגנה בית חצי קב, הדין נותן שיהא המכר קיים, דמאי איכפת ליה כיון דמהדר ליה, אלא לאו ארישא קאי.
<h2>דף צט.</h2>
איכא דאמרי הא וודאי כו' עד דליפשו שטרי עלאי. פי' רבינו אחי נ"ר מי אמרינן דכי א"ל כורא לאו דווקא קאמר ליה, אלא מראה מקום הוא לו, ועד כורא קאמר ליה למימרא דאי לא משכח לזבוני בציר מהכי ליזבון עד הכי, או דילמא דכי א"ל כורא קפידא הוא, ודווקא כורא קאמר, ולא בציר מהכי, וטעמא מאי דאיכא למיקפד עלה, משום דיכיל למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלאי.
ואתי' למיפשטא מדתנן נתן לו דינר של זהב ואמר לו הבא לי חלוק. כלומר בדינר של זהב, בין דקאמר ליה הכי בהדיא, בין דמשמעות' הכי מסתמא. והלך והביא לו בג' סלעים חלוק ובג' טלית, שניהם מעלו, אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי. לאו דווקא לישנא דמוסיף על דבריו, אלא לאפוקי ממעביר על דבריו דלא הוי נקט נמי לישנא [דבעיין] דלעיל, כלומר אי אמרת בשלמא דכל כי האי גונא לאו מעביר על דבריו הוי ולאו קפידא הוא, הילכך כי יהיב ליה דינר זהב וא"ל הבא לי חלוק, כלומר הבא לי חלוק עד דינר של זהב שאם אינו מוצא ליקח בפחות שיתן בו ע"כ, וה"ה שאם מצא ליקח בפחות ליטול בפחות, משום הכי בעל הבית מעל כשהלך זה והביא חלוק בשלש שהרי עשה שליחתו. אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי. כלומר דכל כי האי גונא מעביר על דבריו הוי וקפידא הוא, ודווקא בדינר זהב קאמר, בעל הבית אמאי מעל, והלא לא עשה שליח שליחותו, וקיי"ל לא עשה שליחותו השליח מעל. ומפרקינן הכא במאי עסקינן דאייתי ליה שוה שש בשלש. כלומר דבהא וודאי לא הוי מעביר על דבריו, דהא אייתי ליה חלוק יפה דינר זהב. ומקשינן אי הכי שליח אמאי מעל. כלומר אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי ומתניתין בדאייתי ליה שוה שלש בשלש אתיא שפיר, דקס"ד דשניהם מעלו אחלוק קאי, והיינו בעל הבית מעל דכיון דמוסיף הוא הרי עשה שליחותו, ושליח נמי מעל דאע"ג דלא הוי מעביר על דבריו, ולא חשבינן ליה משנה מדעתו של בעל הבית, מ"מ מדעת עצמו עשה בשליחותו שהוא אמר לו ליקח בדינר זהב והוא לקח בג' סלעים, וכיון דכן דינא הוא דלימעול איהו נמי ולימעלו תרווייהו, אבל השתא דאמרת דאייתי ליה שוה שש בשלש, הרי נעשה שליחותו לגמרי, וכיון דכן שליח אמאי מעל כלל, בעה"ב הוא דלימעול ולא שליח. ומשני אטלית.
ומקשי' אי הכי אימא סיפא בעל הבית לא מעל מפני שיכול לומר לו חלוק גדול הייתי מבקש ואתה הבאת לי חלוק קטן ורע וכיון דאייתי ליה שוה שש בשלש, היכי קרי ליה חלוק קטן ורע, דהא אייתי ליה חלוק בדינר זהב כדבעא מיניה, ומפרקינן מאי רע [רע] בדמים דא"ל אי אייתנית לי בשית הוה שוה תריסר, כלומר דכיון שמצאת שהוזל השער כל כך היה לך ליקח גם בשית והוה שוה תריסר, שאני חלוק טוב ויפה הייתי מבקש, אלא שלא הייתי רוצה ליתן בו יותר מדינר זהב ולעולם היה לו ליקח בדינר זהב.
דיקא נמי דקתני מודה ר"י בקטנית שקטנית בסלע וקטנית בפרוטה. פירש"י ז"ל דאי בדאייתי ליה שוה שלש בשלש, מאי שנא קיטנית מחלוק, בקטנית נמי יכול לומר לו לדינר קטנית הייתי צריך, ומה שהבאת לי אינו מספיק, אלא וודאי בדאייתי ליה שוה שש בשלש, ובחלוק איכא טעמא דאי אייתית ליה בשית הוה שוה תרי סרי, אבל לא בקטנית שאלו בקטנית יחזור ויקח מהן, והשתא מיהת הא אית ליה מיניה כדי צורכיה. ולא נהיר' דאפילו תימא דאייתי ליה שוה שלש בשלש, איכא למימר הודאה דר"י דלא דמי קיטנית לחלוק, דבחלוק כיון שלקח לו חלוק קטן דלא חזי לא מצי לתקוני, דאפילו זבין אחרינא נמי לא אהני מידי, דהא תרווייהו לא חזו, אבל בקיטנית כשלקח לו חצי מה שהוא צריך, הרי הוא יכול לחזור וליקח לו פעם אחרת, וראוי לו כאלו לקח לו מתחילה כולה בבת אחת. אבל הפירוש הנכון דהיינו דיקא דר"י מדלא אשכח מידי אחריתי דקא מודה אלא בקיטנית, וא"כ דלא פליג ר"י אלא בדאייתי ליה שוה שלש בשלש הוה ליה לאודויי בחלוק גופיה ובדאייתי ליה שוה שש בשלש, ותו מדקתני טעמא שקיטנית בסלע וקיטנית בפרוטה, משמע דבחלוק דפליג משום ריעותא דדמים קאמר, והיינו דמודה בקיטנית דליתא להאי ריעותא דדמים שקיטנית בסלע וקיטנית בפרוטה, ובאתרא דמזבני כנא כנא בפרוטה וליכא למימר בסלע הוה מוזלי גבך טפי.
<h2>דף צט:</h2>
ומקשינן ממתניתין דקתני היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה כו' דאמרי' של כולן מכרן קיים אלמא דטעמא דאפושי שטרי לאו כלום הוא, ומפרקינן בקטיני, וה"ה דיכיל למימר ליה דשאני מתני' דהויא בעל' חוב, וכיון דכן דינא הוא דתיתפרע בדנפשה וכדמשכח', אלא מסתברא דהיינו דקשיא לי' משום דקיי"ל שהיא מוכרת שלא ברשות כלל, וכיון דכן אלו הוה חשיב לן טעמא דאפושי שטרי לאו כל כמיניה לזיבוני דלאו ברשותייהו דיתמי, דדילמא יתמי מסלקי לה בזוזי, כי היכי דלא תיזבון ולא ליפשו שטרי עלייהו, ולא תהא יכולה למסור בלא רשות היתומים, אא"כ לכל כדי כתובתה כאחת, דתו ליכא טעמא דאפושי שטרי, והיינו דאיצטריך לאוקומה בקטיני. ולענין בעיין איכא מ"ד דסוגיין דמעביר על דבריו הוי, מדדייקי לההוא דמפרקי' להאי טעמא דמעביר על דבריו הוי, פי' דיק' נמי דקתני, ואיכא לדחויי דבשלמא מעיקרא כי שמעינן לה למתני' דהתם בדאייתי ליה שוה שלש בשלש, איכא למשמע מינה דוודאי מוסיף על דבריו הוי ולא מעביר, אבל השתא דשמעינן לה בדאייתי ליה שוה שש בשלש, אע"ג דדיקא הכי, איכא למימר דאפי' בדאייתי ליה שוה שש בשלש אמרינן דאיירי נמי בכה"ג, ולאו לאפוקי להיכא דאייתי ליה שוה שלש בשלש דמוסיף על דבריו הוי, ור' יהודה נמי אית ליה לעולם דבעל הבית לא מעל, ואפילו אייתי ליה שוה שש בשלש דאייתי ליה חלוק קטן ורע בדמים, ובקיטנית נמי מודה לעולם דלא דמי חלוק לקטנית, ואפילו בדאייתי ליה שוה שלש בשלש כדפרישית לעיל, מיהו כלישנא קמא פי' מעביר על דבריו מסתברא, דבשלמא מעיקרא דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שלש בשלש לא סגיא דאית לן דמוסיף על דבריו, אבל השתא דאיפשר דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שש בשלש דווקא, ומעביר על דבריו הוי, או שוה שלש בשלש נמי ומוסיף על דבריו הוי, ובת"ק הוא דאיכא לספוקי, אבל דרבי יהודה וודאי פשיטא מילתא דמעביר על דבריו אית ליה דאפילו אייתי ליה שוה שש בשלש אית ליה דמעביר על דבריו הוי ובעל הבית לא מעל, וכיון דבדרבי יהודה פשיטא לן מלתא ובת"ק איכא לספוקי ליכא לשוויי בינייהו פלוגתא בכדי, אלא אמרינן דמדר"י נשמע לרבנן, וכולהו אית להו מעביר על דבריו הוי, ולא פליגי אלא בדאייתי ליה שוה שש בשלש, וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל, והוא הנכון.
פשיטא אמר לחד קפידא אמר סתמא מאי. פירש רבי' נ"ר דלעיל לא איבעיא לן אלא היכא דזבין בתרי שטרי, אבל השתא מיבעיא לן היכא דזבניה לכולי כורא בחד זימנא לתרי שותפי בחד שטרא, דליכא טעמא דאפושי שטרי, ומספקא לן אי איכא טעמא דאפושי בעלי דיני. והיכא דאמר ליה זיל זבין לי כורא לחד, פשיטא דקפידא, ומיבעיא לן היכא דאמר סתמא מאי, והילכתא כר"נ דאמר לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה.
ואמרי' ואפילו טעה שליח. ומהדרי' טעה שליח לא קאמינא דכל היכא דטעה שליח הדר כל מאי דעבד כל היכא דאפשר לאהדורי, והיכא דלא איפשר נמי לאהדורי' מיבטיל שליחותי', ולא חשבינן ליה שליח, ומאי דעבד לגרמי' עבד, כגון ההוא עובדא דלעיל דבפרק הכותב [פ"ה ע"א] דאבימי בריה דר' אבהו דאמרין דבין כך ובין כך משלם. והא דאמרינן בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] בההיא אתתא דאמ' לההוא גברא למזבן לה ארעא, ואזיל זבנא שלא באחריות, ואתא לקמיה דרב נחמן ואמר לי' למזבנ' שלא באחריות ולזבונה ניהלה באחריות, התם כגון דזבנה ניהלה סתמא ולא אדכר בשעת זביני דשליח הוה, וכיון דכן בדין הוא דאי בעיא הך אתתא לא זבין לה כלל מיני', ואפילו באחריות דילי', דאפשר דלא ניחא ליה באחריותי' דהאי, ואי נמי בעי הך גברא לא מזבין לה להך איתתא כלל, אלא רב נחמן קאמר דמאי דעבד האי גברא לגרמי' הוא דעבד. ואי בעיא לה האי איתתא באחריות דליזבנה מיניה באחריות.
מתני' שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כו' עד שוה מאתים במנה מכרן קיים. קשיא לן הותירו שתות אמאי, בשלמא פחתו שתות דינא הוא דכיון דטעו בהכי מאי דעבדי מגרמיהו ליבטיל, אלא הותירו שתות היאך כולה יכול לחזור בו ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ואלו האי לוקח מאינש דעלמא זבין, לא הוה מצי הדר ביה, השתא נמי (הכי) [היכי] מצי הדר ביה. ואפשר לפרש דאי בלוקח הכי נמי הוה יכיל למיהדר ביה, אלא הכא בשום שהכניסוה לבעל חוב בשומא שבית דין תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן, ואם לא מצאו אלא כדי שומן מוכרין אותה, ואם לא מצאו אפילו שומא אין מוכרין בפחות, אלא אומר לבעל חוב להיפרע ממנה בשומן, והיינו שטרי אחלטתי', וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן להחזיר, אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר לוקחין ואינו יכול לחזור בו זהו דעת הרב ר' משה בר נחמן ז"ל, ויש אומרים דאפילו בלוקח בשלקח' כשומתן, שכן השוו חכמים מדותיהן שכשם שאם פחתו בטל כך הותירו בטל.
גמרא איבעיא להו שליח כמאן. פי' שליח ב"ד קאמרי', דשליח (דידי') [דידה] פשיטא דכל היכא דטעה כלל הדר, ואי לא אפשר לאהדורי' מאי דעבד לגרמיה הוא דעבד, אלא שליח ב"ד קא אמרינן, היכא דשמוה ב"ד לארעא ואמרו ליה לחד שליח לזבונה, וההוא שליח לא ידע שומא דידהו כמה, וטעה למוכרה בפחות מדמיה.
<h2>דף ק.</h2>
והילכתא שליח כאלמנה. דאפי' שליח דב"ד נמי בכל דהו הדר, דכל היכא דטעי כלל מיבטיל שליחותיה הוה ליה כאיניש דעלמא. רבא אמר רב נחמן שליח כו' עד שליח כאלמנה. וכן הלכ'.
אמר רב יוסף ארמלתא כו' [מהו דתימא כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא דמבי דינא זבין]. כלומר דלא אמרינן אחריות טעות סופר הוא, אלא בעלמא דאיכא למיחש דילמא נפיק עלה ערער, אבל מאן דזבין [מ]בי דינא סבר כל דמזבני בי דינא קלא אית לה, דכל מילתא דבי דינא קלא אית לה, ואם איתא דאיכא עלה ערער כלל השתא הוה נפיק, ומדלא נפק ש"מ דליכא עלה שום ערער, ומסתמא לא בעי אחריות כלל, קמ"ל.
<h2>דף ק:</h2>
אמר אמימר משמיה דרב יוסף כו' [לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם]. פי' רבינו האיי גאון ז"ל [בספר המקח שער ו'] דרישא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו, וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות, וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהן והכריזו, וכיון שאין מכריזין עליהן, והם דקדקו והכריזו אין שומתן בטלה אלא ביתר ממחצה, ואם לא הכריזו כיון שאין צריכין הכרזה, הרי דינן כדברים שצריכין הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא"כ טעו יותר משתות. ולא נהיר, דא"כ לוקמה כולה בדברים שאין מכריזין עליהן ורישא בדלא אכרוז, והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות, וסיפא בדאכרוז כפשטה דמתני', והיינו דאמרינן דלא מיבטיל עד פלגא. אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליהם שאין צריכין הכרזה, ואם הכריזו גם כן באלו לא מהני להו ולא מידי, כיון שמן הדין אינן צריכין הכרזה, ולעולם שומתן קיימת עד שתות, וביתר משתות שומתן בטלה, וסיפא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו, וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה, וכן שעה שאין מכריזין, ומקום שאין מכריזין.
והא דאמרינן לקבורה מזבנינן בלא אכרזתא. לא אכרזה דשלשים יום קאמרי', דא"כ פשיטא, אבל הכרזת שעה נמי לא, ובתוספות [לעיל פ"ז ע"א ד"ה ולקבורה] פירשו לא צריכ' אלא שלוה לצורך קבורה והוצרך למכור ולפרוע חובו, דמזבין בלא אכרזתא שלא תנעול דלת בפני לווין לכך, וכן לכרגא וכן למזוני. ופיר"ש ז"ל [שם] לכרגא לפרוע למלך כרגא ליתמי, למזוני מזון האשה והבנות והיתומים, ולקבורה קבורת המת והיתומים, והיקשו עליו (וכן) [וכי] לשאר צרכי היתומים ללבוש ולמכור ברחוק ולגאול בקרוב או ליקח להם ספר תורה או שורי' מי בעיא הכרזה, והרי בפרק שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א] לא משכח שום היתומים שלשים אלא לכתובת אשה משום חינה, אלא במזונות האשה והבנות, ולכרגא דאבוהון, ולקבורה שלו, אי נמי כגון שלוו להם מאחרים לצורך שלשה דברים הללו כמו שכתבתי, אבל צרכי היתומים אינן צריכין הכרזה.
מתני' ממאנת כו'. פי' הא דאמרינן דאילונית יש לה, ה"ה לפירות ומזונות ובלאות, ודווקא אילונית, אבל שני' (כתוב') אע"פ שהכיר בה אין לה כתובה ופירות ולא מזונות ולא בלאות, אע"ג דחייבי לאווין דאורייתא, כגון אלמנה ואידך דקתני בהדה במתני' היכא דהכיר בהן אית להו כל הני כדאיתה בגמרא דאמרינן דכי קתני לה לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי, אפילו הכי שני' הוא דקנסוה רבנן, כדגרסינן בפרק יש מותרות [יבמות פ"ה ע"א] תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה פירות בלאות ומזונות כו' עד ד"א זהו מרגילתו.
והא דאמרי' באלמנה דאית לה פירות, פירשו בירושלמי [בפירקין ה"ז] פירות שאכל, ור' שלמה ז"ל פי' מה שתחת פירות, דהיינו פירקונה, ודין פירות קאמ', והא וודאי בפלוגתא דאיפליגי לעיל בפרק נערה שנתפתתה [נ"ב ע"א] אלמנה לכהן גדול אם חייב לפדותה, ולהך מ"ד דאינו חייב לפדותה, ס"ל פירו' ממש קאמר, ולהאי סברא כיון דמהדר לה פירות שאכל אפילו בהכיר בה בנישואי', כל שכן בלא הכיר בה שהוא מקח טעות שחייב להחזיר לה פירות, ואפילו לאידך סברא דאית ליה דפודה בלא הכיר בה מיהת מודה כיון דהוי מקח טעות, ואע"ג דבאילונית לית לה בלא הכיר בה, ומפרשינן טעמא התם [ב"מ ס"ז ע"א] משום דמחילה בטעות שמה מחילה בכי האי גוונא, התם הוא באילונית דכי הכיר בה ונישואיה נישואין אוכל פירות מן הדין, שהרי חייב בפרקונה, וכיון דכן כי לא הכיר בה נמי, והיא סבורה שנישואי' נישואין מחלה גבי', אבל אלמנה דאפילו בהכיר בה שנישואי' נישואין אינו חייב בפירקונה, וכיון שכן אינו אוכל פירות, דלא תקון רבנן אכילת פירות לבעל אלא במקום פירקונה, כי לא הכיר בה נמי לית ליה, דהא לאו דעת' דתימחול אלא באלו הכיר בה, אבל למ"ד דאלמנה בשהכיר בה פודה ויש לו פירות, נראה דכי לא הכיר בה נמי אית לה כאילונית דהויא לה מחילה בטעות כאידך, וקיימא לן כרבא דאמר אינו חייב לפדות', הלכך בין בהכיר בה בין שלא הכיר בה יש לה פירות והוא חייב להחזירם לה בשאכלן, וכן הלכתא.
<h2>דף קא.</h2>
גמרא אמר שמואל ממאנת אין לה כתובה כו' עד צריכה להמתין ג' חדשים איצטריכא ליה דלא תנן. כלומר בממאנת אלא בקטנה בנישואין גמורין. ושמואל דאמ' כר"י דתני' ר"י אומר מעשה קטנה כלום ובעלה כו' עד שיצאה במיאון. וכן הלכה.
ולא בלאות א"ל רב הונא בר חייא כו' עד ש"מ מדרב כהנא עיילה לי' גלימא קרנא הוי. פי' מדמפרש רב כהנא בלאות דמתני' נכסי מלוג, ש"מ דסבר דקרנא הוי, דאי סבר פירא הוי, למה לי למיתני לה, הא תנא ברישא ולא בפירות, ותרתי למה לי, אלא לאו ש"מ קרנא הוי. ומקשינן והא אמ' ר"נ פירא הוי. ואמרינן דר"נ פליגא, וקיי"ל כרב נחמן, וכיון דכן, ולא בלאות דמתני' בין דנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל קאמר, ובדליתנהו, אבל בדאיתנהו, לעולם אית לה ואין להן כתובה.
אמר שמואל לא שנו כו'. פי', לאו דתליא מילתא בלישנא, אלא נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כלומר מן הדין שאין ראויות לכתובה כגון הממאנת והשניה וכל כיוצא בהן. ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כלומר שהן ראויות לכתובה אלא שהן מפסידות אותה בשביל מעשיהן הרעים כגון העוברת על דת וחברותיה, וה"ה לכל הנהו דתנן בפרק הזורק [גיטין ע"ט ע"ב] תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה, וכן מוכיח בירושלמי [פ"ז ה"ו].
והא דאמרינן כגון הממאנת וחברותיה יש שפירשו שניה ואילונית, וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל, ואע"ג דאילונית בשלא הכיר בה אמרינן דלית לה כתובה, ומינה הוא דאמרינן דתוספת אית לה, והא תמיהא מילתא כיון דהוי מקח טעות היכי אית לה תוספת, אלא דקסברי רבוואתא ז"ל דתוספת דמדעתא דנפשיה אודי לי', ולא חש לאתנויי בה מידי לעולם אית לה, וה"ה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר, שכולן יש להן תוספת בשלא הכיר בהן, אע"פ שאין להן כתובה, ולפי דבריהם א"כ אפילו המקדש את האשה ונמצאו בה מומין ששנינו למעלה [ע"ב ע"ב] שאין לה כתובה, תוספת יש לה, שהרי אינה מפסדת תוספות משום מקח טעות, ודבריהם תמוהים. ונראין דברי האומר דאילונית כיון דהויא מקח טעות לית לה כלל לא כתובה ולא תוספת, ולא אמרינן ממאנת וחברותיה אלא אשניה, ומשום דאיכא שניות טובא, ונקט ליה נמי הך לישנא דחברותיה איידי אידך דאיכא למימר וחברותיה. ומיהו תמיהא מלתא שני' גופא בשהכיר בה וממאנת היכי אית להו תוספת, דהא קיי"ל דנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג נמי דהוו דידה וקיימי ברשותה דהיכא דליתנהו אידי ואידי לית לה, וכיון דכן היכי עדיף תוספת מנכסים דידה, ואיכא למימר לא צריכא אלא שנתן לה שדה אחד לתוספת, אבל היכא דליתי' לתוספת בעין, וודאי לית לה, ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה.
<h2>דף קא:</h2>
אמר רב הונא אילונית אשה ולא אשה אלמנה אשה ולא אשה כו' ורב יהודה אמר אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה. פי' דהכיר בה יש לה כתובה ולא הכיר בה אין לה כתובה, וכן הלכה, הילכך נקטינן אליבא דהלכתא דכל שלא הכיר בה אין לה כלום אלא בלאותי' הקיימין בין דנכסי מלוג בין דנכסי צאן ברזל, דהא אפילו בזינת' אמרינן דלא הפסידה בלאותיה הקיימין, וממאנת והשניה בשהכיר בה אין להן כתובה, אבל תוספת יש להן, ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט והשנויות עמה במשנתנו בשהכיר בהן הרי הן כאשה גמורה לכל דבריהם, חוץ מפירות שאינו אוכל פירות נכסי מלוג, לפי שאינו חייב בפירקונה, דקיי"ל כרבא כדאיתה לעיל, ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה, כגון העוברת על דת וחברותיה אין להן לא כתובה ולא תוספות, אלא בלאותיהן הקיימין, ותו לא מידי. ע"כ מצאנו.
הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים כו' עד כל זמן שאת עמי. הא דאמרי' לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה. כלומר כעין הך דאמרי' באידך [לקמן ק"ג ע"א] דיכולין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות, הכא לא מצי למימר לה הכי, טעמא, משום דהתם הוא באלמנה שלא נתחייב לה במזונות אלא כעין מחיים, ומחיים אינו חייב במזונותיה אלא עמו, אף לאחר מיתה אין לה מזונות אלא בשהיא עמהן, אבל בעלמא ודאי אלו נתחייב ראובן לשמעון במזונותיו, אין ספק שהוא חייב לזונו במקום שהוא שם, והרי זו כיוצא בו. ומדתנא אגב אורחיה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה, גמרי' מינה בגמ' [שם] דבת אצל האם לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ונפקא מינה למזון האשה והבנות, דהיכא דלא קיימא איהי בהדיהו דיתמי ואזלן בנות בתרא היכא דאיתה חייבין במזונותיהן משלם.
וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. פי' איזה מהן שתרצה היא זנה ונוטלת מן השני דמי מזונות, והוא הדין אם היה לה כדי לזון את עצ[מה], שנוטלת משניהם דמי מזונות, וזה מבואר.
גמ' אתמר האומר לחברו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמ' חייב ריש לקיש אמ' פטור. פי' בשאומר לו כלשון הזה, והאי לישנא איכא למימר דהודאה הוא, ולאו הכי נמי ודאי הודאה הואי לישנא מעליא להתחייב בו לכתחלה. ואמרי' היכי דמי, אי דאמ' להו אתם עדי מאי טעמ' דריש לקיש דהא דינא הוא דמיחייב מדין הודאה, ואע"ג דלאו מדין הקנאה מעיקרא, דבכי האי גונא ליכא לאיחיובי בי[ה] מעיקרא, דבמאי כו' ליקני בדברים, מכל מקום מדין הודאה הוי דינא דמיחייב. ואי דלא אמ' להו אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן. דמ(ו)דין הקנאה לא קני כדפרישנא, ולא מדין הודאה נמי כיון דלא אמ' להו אתם עדי. ומהדרינן לעולם דלא אמ' להו אתם עדי והכא במאי עסיק' דאמ' ליה חייב אני לך מנה בשטר. כלומ' שכתב לו בשטר כלשון הזה חייב אני לך מנה, ואיגלי אדעתיה בהדיא דלאו הודאה היא, אלא שבא להתחייב לו לכתחלה בכך, ואלו כתיב ליה הכי בשטרא אדעתא דהודאה הואי חייב מדין הודאה, ואע"ג דליכא עדים כלל, דאלימא מלתא דשטרא וכדתנן [ב"ב קע"ה ע"ב] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, דמפרש בהדיא אדעתא דהקנאה, בהא פליגי מי מהני מדין הקנא' ואפי' בעדים חתומין עליה, דקסבר ר' יוחנן דאלימא מלתא דשטרא לאיחיובי בי[ה] לכתחלה, וכמאן דאמ' להו אתם עדי, כלומ' דאלימא מלתא דשטרא וכי היכי דאשכחן בהודאה, וכי כתיב הכי אדעתא דהודאה אע"ג דלא אמ' להו אתם עדי מיחייב ודאי מדין הודאה, אע"ג דבדיבורא בלאו אתם עדי לא מהני, בשטר מהני דאלמא אלימא מלתא דשטרא, השתא נמי מיחייב מדין הקנאה בעדים חתומין עליה דאלימא מלתא לאישתעבודי ביה. וריש לקיש אמ' פטור לא אלימא מלתא דשטרא. פי' להשתעבד בו לכתחלה, מפי מורי אחי נ"ר, והלכת' כר' יוחנן.
הכא במאי עסיקינן דאמ' ליה חייב אני לך מנה בשטר. כלומר שכתב לו בשטר כלשון הזה אני חייב לך מנה, ובשאמ' לעדים שאין מודה לו כלום, אלא שדעתו להקנות לו מנה לכתחילה וחתמו על דעת כן, ר' יוחנן אמ' חייב, אלימא מילתא דשטרא להשתעבד בו, כשם שקונין בחליפי', וכמאן דאמ' אתם עדי דמי, כלומר לא צריך למימר אתם עדי, דאי מדין הודאה אי [מדין הקנא]ה קני דאלימא מלתא דשטרא לאקנויי בה חיוב מנה לכתחלה בחליפין, וריש לקיש [סבר] שאין אדם יכול להשתעבד [ל]כתחלה בשטר, שאין שטר קנין לענין איחיובי לכתחלה, ומדין הודאה נמי לא מהני בפני עדים עד שיאמר להם עכשיו אתם עדי, דבהא מהני מדין הודאה דהשתא, ואיכא למימר דלא פליג ריש לקיש בדין הודאה אלא במחתים עדים דאמ' להם בפי' על דעת הקנאה בלבד כדפריש', אי נמי אליבא דמאן דאמ' עידי מסירה כרתי במוסר בפני עדים, אבל במחתים עדים סתם אין לך אתם עדי גדול מזה, אלא דבעידי חתימה נמי הוי, בפלוגתא בבא להתחייב לכתחלה, והינו כל הני תיובאתא דמותבינן בגמ', ואיכא למימר דאפי' בעידי חתימה ומדין הודאה נמי פליג, דכד מחתים להו לסהדי ולא ידעי אי לדעת הקנאה אי לדעת הודאה ולא ידעי נמי אי מסר ליה לשטרא או לא מסר, הלכך לאו הודאה היא עד דאמ' אתם עדי בהודאה, אלא לדידן דקימא לן דבשטר דלאו אקניאתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, האי טעמא בתרא ליתיה אליבא דהלכתא, מ"א נ"ר.
<h2>דף קב:</h2>
אמ' רב גדל אמ' רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך (ולבנך) [ולבתך] כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן דברים הנקנין באמירה. ולא שנא בתו נערה לא שנא בתו בוגרת, דבההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי.
אמ' ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב. יש שפירשו נתנו ליכתב, צריכין ליכתב, שאילו לא נכתבו אינו גובה אלא מבני חרי, או לא ניתנו, שאין צריכין ליכתב, דאעפ"י שלא כתב כמי שכתב דמי. ואמר ליה (אי) [לא] ניתנו ליכתב דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי. (ואוקמיה) [ואותביה] מדתנן הפקחין היו כותבין, מדתנא לישנא דהיו כותבין, אלמא דרכן לכתבן לפי שצריכין ליכתב, ומפרקי' מאי כותבין, אומ', כלומ' כתיבה דמתני' לאו דוקא, ולא למימרא דבעינן כתיבה, אלא הוא הדין לאמירה בעלמא, וקרי לה לאמירה כתיבה כלומ' מי אשכחן תנא כתיבה ולאו דוקא, ואיתי ליה ממתני' דהכותב דלאו דוקא, הוא הדין לאמירה. תו מיתי' מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם אלמא דניתנו ליכתב הן צריכין כתיבה, ומפרקינן ההיא בשטרי אירוסין וכרב פפא ורב שרביה. תו מיתי' מדתנן מתו בנותיו ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב, אלמא דלא נתנו ולעולם גובה מנכסים משועבדים, וליתיה להאי פירושא, דאם כן לישני ליה דהכא במאי עסיקי' בשכתב בין לזו בין לזו, אלא דמזון הבנות אינו [נגבה לעולם] מן המשועבדים. ויש שפירשו ניתנו ליכתב, שלא מדעתם, דלא מהני להו כתי[בה כלל], דאע"ג שכתב אינו גובה מנכסים משועבדים אלא מבני חורין, או דילמא לא ניתנו א[לא] מדעתם, משום דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים, ואמ' ליה לא ניתנו ליכתב לומר שאילו נכתבו גובה מן המשועבדים. ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין, ואי סלקי דעתך דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים, אלו הן שאמ' עליהם פקחין, טפשין הן, דאדרבה עדיפא להו כשלא נכתבו. ומהדרי' מאי כותבין דוקא ולא כותבין. וליתיה, דאם כן שפיר מקשי' עליה וקרי ליה לאמירה כתיבה, וסייעתא דמתני' דהכותב לאו כלום הוא, דהתם נהי דאמרי' דכותב לאו דוקא אלא הוא הדין לאמירה, ומיהו בין באמירה בין בכתיבה איתה, ולהכי תנא כותבין. אבל אי איכא למימר דתנא תני כותבין ונימא דאמירה בלחוד ולא כותבין כלל. אבל הפירוש הנכון כמו שפירש"י ז"ל, ניתנו ליכתב רוצה לומר יש להן דין כתיבה, ואלו נכתבו גובה מן המשועבדין, או לא ניתנו ליכתב שאין להם דין כתיבה, ואע"פ שנכתבו אינו גובה מן המשועבדין אלא מבני חורין, דכיון דקנייה דרבנן הוא, לא חזו רבנן בהא דליטרוף ממשעבדי, ואע"ג דאיכא שטרא. ומהדרי' לא ניתנו לכתב שאין גובין לעולם אלא מבני חורין. ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין וקס"ד מדתנא האי לישנא דהיו כותבין דאלמא אית בהו דין כתיבה, ומהדרינן מאי כותבין, אומרין, כלומ' דלאו דוקא כתיבה דהוא הדין לאמירה, וכתיבה לא מהניא מידי, והשתא מיתי ליה שפיר ממתני' דהכותב, דהתם כתיבה לא מהניא מידי אלא הוא הדין לאמירה. ומותבינן ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא להו כתיבה ותיובתא דרב אשי. ומפרקי' דשטרי אירוסין ממש קאמ' וכרב פפא ורב שרביה, הלכך הלכתא כותיהו, דקימי כרב אשי דקימא לן כותיה. ת"ש מתו בנותיו ניזונות כו' עד צררי אתפסינהו.
הא דאמרינן כגון דגרשה כלומ' דאע"ג דגרשה ונתבטלו הנישואין וכתובה וכל תנאיה, לא נתבטל זכות הבנות, ואין בידה למחול, ובפרק נערה [לעיל נ"ג ע"א] דאיבעיא לן במוחלת כתובתה ומוכרת כתובתה, לא איבעיא לן כלל אלא לענין מזונותיה, אבל הבנות ודאי לא אבדו מזונותיהן, וזה מבואר ואין צריך לפנים.
והא דאמרי' אימר צררי אתפסונהו כלומ' וחשבינן ליה ודאי, אפי' בשבועה [לית לה], דאשכחן דכותה בתלמודא כמו שכתוב בספר הצבא מ(ת)חברת הרב אדני זקני [ז"ל].
<h2>דף קג.</h2>
וכן לא יאמר[ו] שניהם. ההוא גברא דאוגר ליה רחיא לחבריה רחים של ראובן היו, והשכירן לשמעון, וחייב עצמו לו בשכרן שיטחון לו חדש או שני חדשים. לסוף איעתר ראובן המשכיר. זבן רחיא וחמרא אמ' ליה הב לי אגרא כלומ' תן לי שכרי בדמים שאיני צריך לטחינתך, כן פירשה רב חננאל ז"ל. אמ' ליה אנא טחיננא לך, סבר רבינא למימר כו' עד כופין אותו על מידת (סתום) [סדום].
<h2>דף קד.</h2>
היכי דמי אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא. ואליבא דרב קאמרינן דלית ליה הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום, דאלו לר' יוחנן אפי' הכי אית לה, ואפי' במקום שכותבין לדעת הגאונים ז"ל, ולדידן דאית לן דלא אמ' ר' יוחנן במקום שכותבין, בדאית ליה ראיה דכתב לה אתיא שפיר.
<h2>דף קד:</h2>
שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבי' בששטר כתובה כו' עד כדברי חכמים, כי אתא רב דימי אמ' ר' שמעון בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא. ה"ג וכן גרסת רש"י ז"ל לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה, ור' אבהו אמ' ר' יוחנן אפי' תוספת אין לה דאמ' ר' איבו אמ' רב ינאי תנאי כתובה ככתובה. ומסתברא דקימא לן כר' יוחנן וכר' ינאי, הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, בבית אביה ובשאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה, מכאן ואילך אין לה אפי' תוספת, ותו לית לה מזונות, והינו לאנשי יהודה, שהדבר תלוי ברשותן, אבל לאנשי גליל לעולם היא ניזונת, כדקימא לן מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות, והוא הדין מוחלת ליתומים, והכי איתה בירושלמי [ה"ב] כדפרי' לעיל.
חמותיה דרב חייא אריכא מדפתי איתת אחוה הות כו' עד והא מר הוא דאמ' אחריות טעו' סופר הוא. ודאי לאו טעות סופר בלחוד קא אמרי', דודאי אפי' אתו סהדי ומסהדי דלא הוה באחריות מסתמא לעולם חייב באחריות, אלא אם כן התנה בפי' [שלא אתחייב] באחריות. אלא הכא הכי קאמרי' שלא תאמר דכיון שלא הוזכר בשטר אח[ריות] הרי זו ראיה שהיה המכר שלא באחריות בפי', שאלו הוה סתם כיון דמדינא מסתמא חייב באחריות היה להם לכתוב בשטר אחריות, וכיון שכתבו התם הרי זה ראי' שכן התנו בפי' שתהא שלא באחריות, להוציא מזה אמרו טעות סופר הוא, לומר שאין השטר ראיה, אלא שכן היתה המכירה סתם כמו שכתוב סתם, והסופר טעה שהוא סבור שכיון שהמכירה סתם אינו חייב באחריות, לפיכך לא כתב בו אחריות, ואנן קים לן דחייב באחריות. הכא נמי אדרכתא ודאי שפיר איתעבידא, אלא דספרא הוא דטעה, ואמאי איכפת לן טפי מאחריות. ומהדרי' בהא אפי' רבה בר שילא דהוה דיינא טעי, הלכך לא דמי לאחריות, דאיהו סבר הני והני דידיה נינהו, הלכך ליכא קפידא בהכי, ולא היא זימנין דאזלא הא ומשבחא להו ואמ' לה שקול דידך והב לי דידי, שהרי מן הדין אין שיעבודה עליהן, ולפיכך צריכין לכתוב ואשתמודענא. ודוקא בהאי אדרכתא ולאו באדרכתא דעלמא, ואפי' כי כתבי הכי לא הוי ראיה אחריתי אלא שהם בחזקת שלו, אבל אם בא אחר להוציא (מודו) [מידו] בעדים אין זו ראיה לבטל העדות, שאין עדותן של ב"ד בזה מכוונת שיהו שלו שאין צריכין לכך אלא שהם בחזקת שלו, וזה ברור.
<h2>דף קו:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב אסי גוזרי גזרות שבירושלם היו נוטלין שכרן תשעים מעה כו' וכל הגמ' כסדר עד ואימא שירים גופיהו. פירש"י ז"ל שירי לשכה. ונראה לפרש שירי קדשי (בית) [בדק] הבית, דבדידיה עסיק קרא וכדקס"ד מעיקרא, ולאו מתרומת הלשכה כלל לא ממותר ולא משירים. ומהדרינן כדאמ' רבא העולה עולה ראשונה הכא נמי הכסף כסף ראשון. פי' והוה ליה כאלו אמ' שירי כסף ראשון, אי זהו כסף שיש לו מתחלתו שירים בודאי ושיריו באין עמו כאחת, זהו תרומת הלשכה. ואידך נמי אי ממותר או משירים סברא הוא.
<h2>דף קז.</h2>
מי שהלך למדינת הים. אתמר רב אמ' פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמ' אין פוסקין. פי' למפרע כולי עלמא לא פליגי דאין פוסקין, דהא אלו איתי קמן ואמ' נתתי לה מזונות נאמן, דבאשת [איש וד]אי פשיטא מלתא דנאמן לומר למפרע פסקתי לך מזונות, אלא כי פליגי בלהבא, רב אמ' פוסקין, דהא אלו איתיה השתא קמן קא יהבי' לה, ולא מהימן לומר נתתי לה מזונות של מכאן ואילך, השתא נמי יהבינן, ולכי אתי לא מהימן למטען מידי, כיון שכבר נתננו לה וליתנהו לזוזי דאכלתינהו, ולא סוף דבר נתננו אלא כיון דפסקנו אעפ"י שלא נתאכלו המעות, אינו נאמן, דלא הימנוה בהכי רבנן. ושמואל סבר אין פוסקין מזונות, דאע"ג דודאי אלו איתיה השתא קמן לא מהימן, דילמא כי אתי אמ' פסקתי לה מזונות וההיא שעתא דינא הוא דהימניה דהוה ליה למפרע, ואי אמרת פוסקין כי אתי ואמ' פסקתי לה מזונות לא מהימן ואשתכח דמפסיד, ושמואל אפי' בשבועה קאמ' דלעולם אין פוסקין. אמ' שמואל מודה לי אבא שלשה חדשים הראשונים שאין פוסקין לה מזונות, כלומ' ואפי' מכאן ולהבא שאין אדם מניח את ביתו ריקם. בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דפוסקין לה מזונות מכאן ולהבא, דכיון דמת והויא לה אלמנה ודאי אית לה מזוני, דתו לא מהימן דיהב לה מזוני דהוה ליה כמכאן ולהבא. כי פליגי בשלא שמעו בו שמת, רב אמ' פוסקין דמשעבד לה, כלומר וכי היכי דאלו הוה הכא פסקי' לה השתא נמי פסקי לה, ושמואל אמ' אין פוסקין, מאי טעמא כלומ' למאי חיישינן, דליטעון לכי אתי, דאמטי להכי דאין פוסקין, רב זביד אמ' צררי אתפשה, רב פפא [אמר] חישינן שמא אמ' לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, מאי ביניהו, איכא ביניהו גדולה ולא ספקה קטנה וספקא, מסתברא דרב זביד ורב פפא לא פליגי, אלא כל חד וחד אמ' בה חד טעמ', דהיכי אפשר דליפלוג רב פפא בגדולה ולא (פסקה) [ספקה] דלא ניחוש לצררי, והא אלו אתי ואמ' אתפשתיה צררי במזונהא מי לא מהימן, והא דאמ' אפי' לרב מהימן, כשבא קודם שפסקו לה ב"ד, אלא ודאי דלא פליגי, וכי קא אמרי' מאי ביניהו, אטעמי' קאמרי'. והא דאמ' רב פפא שמא אמ' לה צאי מעשה ידיך למזונותי', לאו למימרא דיכול למימר לה הכי על כרחה, דהא ודאי לאו כל כמיניה דאי בעיא לא טרחא כולי האי, שאינו יכול לכופה אלא בכדי חמש סלעים. והא דכולי עלמא הוא אפי' לריש לקיש כדפרי' לעיל, אלא כלומר צאי לה מעשה ידיך למזונותיך וקבלה עליה, דהא קימא לן [לעיל ע' ע"א] הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכן פירש"י. ומהדרי' דאיכא ביניהו גדולה ולא ספקה, כלומ' דאי משום דרב פפא בהא ליכא למיחש [להכי], דכיון דלא ספקה בודאי מסתמא לא קבלה עליה, ואיכא למיחש לדרב זביד דל[מא אתפיסי'] צררי. וקטנה וספקה דמשום דרב זביד ליכא, דצררי לקטנה לא מתפיס, ואיכא למי[חש] לכדרב פפא. והא דאמרי' דספקה, (אלו) [לאו] דספקה בכדי חמש סלעים, דאם כן לא בעי קבלה דידה, לעולם מיחיבא לה בהכי, אלא כלומר שדרכה לעשות במעשה בכדי מזונותיה והיא יכולה לעשות כך והוא יותר מחמש סלעים, והבעל אינו יכול לכופה אלא בכדי חמש סלעים, והינו דבעי קבלה דידה.
ומותבינן ממתני', ומוקמי' לה בששמעו בו שמת. ומהכא משמע דפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים באלמנה נמי איתיה, ולעולם אית ליה לחנן דלא תשבע אלא בסוף, וזה מבואר.
תו מקשינן מדתניא מי שהלך למדינת הים כו' ואם בא ואמ' פסקתי לה מזונות נאמן, טעמ' בשבא קודם שפסקו לה ב"ד נאמן. ומוקמינן להא נמי בששמעו בו שמת. ומותבינן תו מדתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, ובא ואמ' צאו מעשי ידיה במזונותיה כלומר שכך קבלתי עמה מתחלה, רשאי, כלומר נאמן, דומיא דמאי דתניא באידך שאם בא ואמ' פסקתי לך מזונות נאמן. קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו שאינו נאמן אחר פסק ב"ד כדפריש לעיל, ומהכא משמע דרב זביד ורב פפא לא פליגי, דודאי מודה רב פפא לרב זביד ורב זביד לרב פפא, דאי לא נימא תיהוי תיובתיה דר' זביד מיהא, דהא הכא אמרי' בהדיא דאלו אתי וטעין שקבלה עליה מעשה ידיה למזונותיה מהימן, ואנן אליבא דשמואל כל מאי דלכי אתי טעין ליה מהימן חישינן עלה מהשתא, אלא ודאי דלא פליגי.
<h2>דף קז:</h2>
תא שמע היבמה שלשה חדשים הראשונים [כו' עד] ואי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה. ומהכא משמע דאינו זוכה במעשה [ידיה עד] שתנשא לו, וכן הדין בארוסה, ואע"פ שכן חייב במזונותיה.
והא דאמרינן האשה שהלכה היא ובעלה כו' עד גרשני בעלי ניזונת והולכת עד כדי כתובתה. איכא דמקשי מיהא למקצת הגאונים ז"ל [דסברי] שאין אלמנה ניזונת ביותר מכדי כתובתה אלא בכדי כתובת', ואי משום הא לא אריא, דשאני הכא דאיהי הוא דאפסיד אנפשה דאמרה גרשני בעלה, (וכן) [וכיון] דכן מהימנא לענין פסידא דידה, ואי אתיא לגבות כתובתה כלה בבת אחת לא מהימנ', דחישינן דילמא לאו גרושה היא, ולאחר שניזונת בכדי כתובתה אין נותנין לה עוד מזונו', שחוששין שמא גרושה היא וכבר נתקבלה כתובתה, אעפ"כ אין דבריהם נראין, כמו שכתבתי למעלה.
ופסקי' כרב דאמ' פוסקין מזונות לאשת איש. פי' מה שהיא צריכה יתר ממעשה ידיה בכדי חמש סלעים, דבהני ודאי לא פסקי לה, דהא אלו איתה לבעל אפי' מכאן ולהבא יכול לכופה לקבל מעשה ידיה במזונותיה בכדי חמש סלעים, השתא נמי לא שנא, ולא אמ' פוסקין אלא ביותר מכנגד מעשה ידיה, ואע"פ שיש בידה לעשות כל כך שתהא נזונת, הרי מן הדין אינו יכול לכופה בכך אלא בכדי חמש סלעים, ולא חישינן נמי שמא כך קבלה עליה מתחלה, אבל ודאי אם עשתה כל כך, מה שעשתה שלו, ומעלין לה מזונות ומעה כסף כל היכא דלא אמרה בהדיא דלא ניחא לה בתקנתא דרבנן, וזה נראה נכון.
<h2>דף קח:</h2>
מתני' מי שהלך למדינת הים ועמד וכו'. אדמון אומ' שבעה. מי שמת כו'. הטוען את חבירו כדי שמן כו'. לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן אמ' שמואל כו', עד נימא תיהוי תיובתיה דר' חייא בר אבא דאמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן טענו חטי' כו'. ואע"ג דאיכא למשמע לה כדמעיקרא דמשמע לן דתיהוי סייעתיה ותיובתא דשמואל דפליג עליה, יש לומר דמתני' דיקא ליה הכי דלא קתני עשרה כדי שמן יש לי בבורך, ולא קתני נמי עשרה כדים מלאים שמן, ומדלא תני הכי ולא הכי מוכחא מלתא דהכי הוא וכדפרישנא דלא פליגי בעקר דינא אלא במשמעותא דלישנא, וסוגיין דחלפא מההיא דשבועות [מ' ע"ב], דאלו הכי מפרקי' לדר' יוחנן אליבא דאדמון, והתם אמרינן (ד)דר' יוחנן פליגא ואתיא דלא כאדמון, וכיוצא בזה בתלמוד.
<h2>דף קט.</h2>
מתני' הפוסק ידו לחתנו ופשט לו את הרגל כו'. תאנא בד"א בגדולה כו' עד ליתן גט. אמר רב יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמ' ר"ג כו' עד מי קאמ' במשנתנו כל מקום קאמ', כלומר אי משכחת מתניתא דקתני בה דרבן גמליאל קאי כותיה באחריתי הלכתא כותיה נמי בההיא, אבל הך מתניתא דמיתינן השתא דאמ' ר' יוסי ב"ר יהודה, הא ודאי לית', דהא פליגא אמתני' בהדיא, ואנן כמתניתין נקטינן ואם פסקה היא על עצמה הרי זו תשב עד שתלבין ראשה, ואם פסק האב עליה הלכתא כאדמון, ויכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכול[ה] לעשות או כנוס או פטור, והכא במאי עסיקי' כגון ששדכה ובשעת השידוכין פסק עליה כך וכך ואחר כך קידשה, אבל בשעת קידושין הן הן דברים הנקנין באמירה.
אמר ר' זירא אמ' רבה בר ירמיה שני דברים שאמ' חנן הלכה כיוצא בו כו' עד אלא הכי קאמ' שני דברים שאמ' חנן הלכה כמותו [וכיוצא בו]. כלומר וכמכריע דבריו שיפה הכריע. שבעה דברים שאמ' אדמון יש [מהן שהלכה] כמותו וכיוצא בו. כלומ' בשיש מכריע כדבריו, ויש מהן שאין הלכה כמותו כיוצ[א] בו. כלומ' שאין הלכה כמותו אעפ"י שיש מכריע כדבריו, שאין הלכה כדבריו אלא במקום שר"ג מכריע כמותו בין במתני' בין במתניתא כדפרי' לעיל, אינך לא ואע"פ שיש מכריע אחר כדבריו.
מתני' העורר על השדה והוא חתום עליה כו' עד עשאה סימן לאחר [איבד] את זכותו פי' ז"ל עשאה הגזלן סימן לאחר ועורר חתום עליה בעד איבד את זכותו. ובירושלמי [ה"ו] אמרו לא סוף דבר עשאה סימן לאחר, אלא אפי' אחר לאחר והוא חתום עליה בעד. ואפשר לפרשה לפי שיטה זו לא סוף דבר כשהגזלן עשאה סימן לאחר והעורר חתם עליה, דהשתא מיתחזי טפי הודאה כיון דלגזלן גופיה חתם, אלא אפי' עשאה אחר דעלמא סימן לאחר דעלמא וזה חתום עליה בעד. ויש שפירשו עשאה סימן לאחר, העורר, ועשאה סימן בש[דה] הגזלן, איבד את זכותו. ואמרי' בירושלמי לא סוף דבר עשאה סימן לאחר, כלומר העורר, דהא פשיטא, אלא אפי' עשאה סימן אחר לאחר והעורר חתום עליה בעד אבד את זכותו, ואפי' לאדמון, דבהא ליכא למימר השני נוח לי והראשון קשה ממני, וזה הוא הנכון.
<h2>דף קט:</h2>
עשאה סימן לאחר (אבל לעצמו) [אמ' אביי] לא שאנו אלא לאחר אבל לעצמו לא, (ו)[ד]אמ' אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבין לה. לפיר"ש ז"ל אפשר לפרש למימרא דלא אמרי' במתני' דחשבינן לה הודאה אלא עשאה סימן לאחר והוא חתום עליה בעד, אבל אם מכר הגזלן שדה אחת סמוכה לה ועשאה הלה סימן לו, כי הא לא חשבינן לה הודאה, דיכול למימר אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבין לה ניהלי. ויש ספרים שכתוב בהן לא הוה זבין לה אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבין לה, וזהו הנוסחא עולה לפי אותו הפירוש דעשאה סימן לאחר דעורר קאמ', וקאמ' לא שאנו אלא לאחר אבל לעצמו, כלומר לעצמו של גזלן שמכר לו העורר שדה הסמוכה לה ועשאה לזו סימן לה, לא איבד את זכותו, דאמ' אי לאו דעבדי הכי לא הוה זבין לה.
ההוא דעשאה סימן לאחר כו' עד דאמ' ר' יוחנן אם טען ואמ' חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. לאו משום מגו, דהא ודאי מלתא פשיטא הוא שאין אדם נאמן במגו אלא [תוך כדי] דיבור ולא לאחר זמן, אלא דיכיל למטען דהאי דעשאה לו סימן לאו משום ... הוה ליה דהשתא הוא, אלא שנקראת על שם אבותיו שהיה שלהן תחלה, וכדאמרי' התם בבא בתרא [ל' ע"א] הא ארעא לאו דבי סיסין הוא ואיקרויי הוא דמיקריא דבי סיסין, ואין ספק שהאומר לחברו שדה זו כבר היה זמן מתחלה שהיה של אביך שאין זו הודאה של כלום, כיון שהוא אומ' לו בלשון הזה שיש במשמע שכבר היה זמן שהיה של אבותיו אבל עכשיו אינו שלהם, אף זה כיוצא בו, וזהו הפי' הנכון מ"א נ"ר.
מתני' מי שהלך למדינת הים כו'. שפיר קאמ' אדמון, אמ' רב יהודה אמ' רב כו' עד אי ציתת ציתת ואי לא מהדרנא שטרי למריהו דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיהו. לאו משום אימתא הוא דמפסיד להו כדמשמע לישנא, דאם כן לימרו ליה לכי מהדרת, אלא משום דינא הוא דאיזדבניה מיניה באחריות, קמאי בעלי דיניה דמפיק מינה עליהו הדר, ושלא באחריות נמי בעלי דיניה נינהו, ודינא הוא דמשתעו דינא גביה כדאמרי' לעיל [צ"ב ע"ב]. והוא הדין ליורשי מוכר. מיהו הנהו דאתי מחמתיהו גרים ומתו בלא יורשים, תו ליתיה להאי דינא. ותו לא נהיר דמהאי טעמ' אתינן עלה, דאם כן תפשוט מינה דאיתיה להאי דינא למימרא דאפי' שלא באחריות אית ליה לאישתעויי דינא בהדיהו, והא לעיל משום דאיכא דאמרי אמרי לה, אלא הינו טעמ' משום דאמרי' מה מכר לו ראשו' לשני כל זכות שתבא לידו, הלכך האי חד במקום ארבעה קאי.
<h2>דף קי.</h2>
מתני' המוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו על השדה, אדמון או' אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך כשמכרת לי את השדה. קשיא לן שמא זה מאתים דינרין היה צריך כנגד חובו וכנגד דמי השדה. ואפשר להשיב דמכל מקום תחלה היה לו ליפרע את שלו. וחכמים אומ' זה היה פקח שמכר את הקרקע שיכול למשכנו עליו. ואפי' היה לו קרקע אחר, יכול לומר שאינו רוצה שני שדות שאינו מספיק לעובדם או שהם טורח עליו, וכן היא בירושלמי [ה"ח], כל שכן לפי גמ' [ש]לנו, דאפילו להא לא צריכינן, דהא מוקמינן לה באתרא דכתבין שטרא והדר יהבין [זוזי], הלכך תו ליכא למימר היה לך ליפרע את שלך, אלא מתני' טעמ' בעלמא (קאמ') הוא דקאמ', ולאו דבעינן ליה באתרא דיהבין זוזי והדר כתבין שטרא.
[מתני'] שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה. אדמון אומ' אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממנ[י וכיון] שכן היה האחרון מוכיח על הראשון שהוא בטל, ואם שניהם שוין, כל אחד יכול לומ' לחברו כך, ושטרות שניהם בטלין. וחכמים אומ' זה גובה וזה גובה דלית להו האי טעמ', וטעמיהו מפרש בגמ'.
גמ' אתמר שנים שהוציא[ו] שטר חוב זה על זה, רב נחמן אומ' זה גובה וזה גובה, ורב ששת אמ' אפוכי מטאראתא למה לי פי' דכולי עלמא לית להו דאדמון. אי נמי הכא במאי עסיקי' כגון דקים לן דהלואה דכל חד חד קושטא. ומוקמינן לה דאית ליה לחד בינונית ועדית ואית ליה לחד זיבורית ורב נחמן סבר בשלו הן שמין הילכך זה גובה וזה גובה איכא למימר דהי דליהוי מיניהו דליגבי ברישא בעל זיבורי' ... דשקלי מיניה זיבורית, ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין הילכך לא מהני להו מידי.
תנן וחכמים אומ' זה גובה וזה גובה כו' עד ואלא ראשון לחמש ושני לעשר. אי דלא מטא זמניה הא לא מטא זמניה. פיר"ש ז"ל ואי דמטא זמניה מאי טעמיהו דרבנן. וקשיא לן ולוקמה באתרא דכתבין שטרא והדר יהבינן זוזי, ורבנן סברי זה היה פקח שיכול למשכנו על הלואתו, ולא יכיל למימסר מודעא, דמיסתפי דלמא שמע האיך, משום דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה כדאמרי' לעיל. ויש לומר אם כן תרתי למה לי דהא תנא ליה רישא. ולפום האי תירוצא בכי האי גונא כלומר באתרא דכתבין שטרא והדר יהבין זוזי ודאי אמרי רבנן זה גובה וזה גובה ואע"ג דמטא זמניה. ואיכא לפרוקי נמי דלאו מהאי טעמא הוא, אלא דאמרי' ליה אי לא יזפת מיניה אלא למשכוניה למה לך למקבע זימנא בהדיה והא לא הוה יכיל למתבע לך. ואע"ג דמוקמינן לה ביומא דמשלים חמש ואמרינן דרבנן סברי דעביד איניש דיזיף ליומיה, שאני התם דכיון דאיכא חד יומא מירתת דלמא תבע ליה ביומיה, דאע"ג דקימא לן [מכות ג' ע"ב] סתם הלואה שלשים, כלהו אינשי לאו דינא גמירי וכיון דאיצטריך ליה למקבע זימנא נקט ליה זימנא רויחא, אבל הכא למה ליה למנקט זימנא כלל, וצ"ת. הא דמוקמינן לה ביומא דמישלים זמניה, אפילו אליבא דרב נחמן היא, דאי לא אם כן במאי פליגי, אבל הא כל דאמרי' דראשון לחמש ושני לעשר הא הוא דמיצטריך לן למימר אליבא דרב ששת, דאליבא דרב נחמן בלאו הכי [נמי] אית ליה זה גובה וזה גובה.
וראמי בר חמא אוקמה ביתמי דיתמי מגבא גבו ... [וביתומים] גדולים שאין להם קרקע אלא מטלטלין ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא [משתעב]די, ולפום הכי לא מגבו בי דינא לאחריני מיניהו, אבל אינהו ודאי גבו מאחריני ... וסתר לה רבא מתרי טעמי חדא דזה גובה וזה גובה קתני, ועוד ליגבינהו ארעא ליתמי וליהדר ליגביה מיניהו מדרב נחמן דאמ' כו' עד קשיא. קשיא לן ולוקמה דלית ליה ארעא, כדמוקים לה נמי דלית להו ארעא ליתמי. ויש לומ' דהא ליתה, דהא איתיה בידיה דאי בעי זבין ארעא ומגבי לה ניהליהו, וכל כי האי גונא כיון דהוי בידיה ודאי עביד כי היכי דלא ליפסוד, וכיון דכן לא הוה פסיק ותני סתמא זה גובה וזה גובה. וגדולה מזו אמרו בבא קמא [פ"ט ע"א] כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. אלא אי קשיא הא קשיא לוקמה דאית ליה זוזי וכל היכא דאית ליה זוזי לא מצי לסלוקינהו בארעא, כדמוכח לעיל בפרק הכותב [פ"ו ע"א] ההוא תולה מעותיו בגוי הוה. ותו לוקמה ביתומי' קטנים, ולא קשיא מידי, ולפיכך אלו גובין עכשיו לאלתר ואלו גובין לכשיגדילו קטנים, ועדיפ' מלוקח, דאלו מלוקח לא גבי ביתומים קטנים, ובהא גבי דבדידיה ממש משתעבד. ומאי דאמרינן לעיל [צ"ב ע"א] ואי פקח שמעון מגבי להו ארעא, הינו למימרא דאי לית ליה ארעא זבין לה, אי נמי אפשר דכיון שהם באין להוציא מידו והם חייבין לו וסופו לגבות מהם כשיגדילו והא תפוס אין מוציאין מידו להפסיד ממנו פירות עד אותו זמן וזה עיק', וקמ"ל ממאי דאמרינן דכיון דתפיס לא שקלינן מיניה עדית למגבייה זיבורית דיתמי דכיון דתפיס לא תקון רבנן בהא ליתמי לאפוקי מהאי לאפסודיה.
ומיהו איכא לתרוצי קושיא בתריתא דלא יכיל לתרוצה ביתומים קטנים, דהא רב נחמן הוא דאית ליה התם במסכת ערכין [כ"ב ע"א] דנזקקין ליתומים קטנים. והשתא מהדרי' לאוקומה אפי' אליבא דרב נחמן כי היכי דלא תיהוי סייעתיה אפי' אליביה ולא תיובתא דרב ששת. ומקשי' ולוקמה דאית להו ליתמי זיבורית ואית ליה לדידיה בינונית דאזלי יתמי גבו בינונית ומגבו ליה זיבורית דכי נמי בשל כל אדם הן שמין לכולי עלמא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן זיבורית. ומהדרינן הני מילי היכא דלא תפיס אבל היכא דתפיס תפיס. כלומר דכיון דתפיס בהא לא תקון רבנן כי היכי דלא ליפסוד אלא אוקמוה אדינא.
ושמעינן מהכא שאין אדם יכול להגבות לבעל חובו שטרי חוב כל היכא דאית ליה שאר נכסי, ואין הלה גם כן יכול לתובעו להגבותו [שטרי חוב], דאם איתה אם כן הכא אמאי אמרי' לעולם זה גובה וזה גובה, ליגבייה חד מיניהו שטרא, אי נמי ליתבע מיניה לאגבוייה שטריה, ואע"ג דאיכא למימר דהכא הא [אוקימנא] בכי האי גונא דרוח חד מיניהו וכגון דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ל[יה לחד] זיבורית ולית להו זוזי, וכיון דכן הינו טעמ' דלא מגבי חד מיניהו לחבריה שטר חובי[ה] דאמ' ליה שטרא דאית ליה עלך עדית ושטרא דידך זיבורית.
ומיהו ליתה להאי דח[יה], דאלו אתינן דחיה דמגבינן שטרי טעמא מאי ודאי משום דחשבינן ליהו כזוזי [או] כמטלטלי, וכל היכא דאית ליה זוזי או מטלטלי מי לא מכפינא לך למיפרעינהו [ניהליה], השתא נמי שטרך זוזי נינהו דדעתאי לסלוקך בזוזי הבה ניהלי, וטעמא דמלתא משום דשטרי לאו גופן ממון, וכל דכן בעלמא דיכיל למימר ליה דלא בעי למיגבי מיניה מ[ידי] דלמחר ליזיל ולמחול גבי אידך, דקימא לן [לעיל פ"ה ע"ב וב"ק פ"ט ע"א] דאיתיה לדשמואל דאמ' המוכר שטר חוב לח[ברו] וחזרו ומחלו מחול. מ"א נ"ר.
כללא דשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, באתרא דיהבין זוזי והדר כתבי שטרא, אי דמטא זמניה דכולי עלמא האחרון קיים והראשון בטל, דאמרי ליה היה לך ליפרע את שלך, אי דלא מטא זמניה נמי בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואפי' ביומא דמישלים זמניה, דעביד איניש דיזיף ביומא דמשלים זמניה, ובאתרא דכתבי' שטרא והדר יהבין זוזי היכא דכתיבי סתם ולית בהו זמן, ודאי אמרי' זה גובה וזה גובה ואע"ג דמטא זמניה, אבל היכא דכתיב בהו זמן בתרויהו ומטא זמניה, איכא מאן דאמ' בהני נמי זה גובה וזה גובה, דליכא למימר השתא היה לך ליפרע את שלך ולא למימסר מודעא, משום דחברך חברא אית. ואיכא מאן דאמ' בהא ודאי אמרי' היה לך ליפרע את שלך, דאי לא יזפת מיניך אלא למשכוניה, מקבע זמנא בהדיה למה לך כדפרי' לעיל. והיכא דאמרי' נמי זה גובה וזה גובה דוקא דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית, הא לאו הכי אפוכי מטראתא הוא וזה עומד בשלו וזה עומד בשלו, ואם מת אחד מהם ויש לו יתומים קטנים, לפום חד לישנא כדפרישנא לעיל כיון דתפיס לא מפסיד כלל, כיון דקימא לן כר' נתן, ואלו ליתיה בההוא לישנא גובין עכשו ומגבין לאחר זמן לכשיגדלו. וביתומים גדולים כל היכא דאית להו ארעא לחד מיניהו בין לדידהו בין לדידיה לא מפסיד לפום מאי דפריש' לעיל. ואי קאים חד מינייהו וזבין שטר חוביה לחבריה דעלמא, ודאי דהא זה גובה וזה גובה, ואע"פ ששטר מוכר מהן [מאוחר] לוקח גובה והדר אזיל האיך וגבי לחוביה מלוה דידיה דהינו מוכר מבני חרי, [ואי לית ליה למוכר נכסי, אגבי] ליה ארעא להאי לוקח ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת, הדר [גבי לה מיניה], דאי אגבי ליה מטלטלי מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי
<h2>דף קי:</h2>
מתני' נשא אשה בארץ ישראל כו' הא גופה קשיא קתני נשא כו' עד כתובה דאורייתא. תנו רבנן המוציא שטר חוב על חברו כו' עד פריטי דכספא לא [ע]בדי אינשי. כתב רבינו נ"ר איכא דקשיא ליה אמתני' כיון דקסבר רשב"ג כתובה דאורית', [מעות] צורי בעי למיתן ל(י)ה, משום דחמשין זוזי צורי הוי ככסף של קנס כדתניא בפ"ק (י' ע"א) [כמו]הר הבתולות וכו' מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. ולאו מלתא דרשב"ג לאו ככסף קנס קאמ', אלא מדאמ' רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמ' דלכולן יש להן מוהר ולאו כסך מוהר הבתולות קאמ'. תדע שהרי כתובת אשה בזיבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית כדאיתה בפרק ארבעה אבות [ב"ק ה' ע"א], ועוד תדע דאי לרשב"ג סלע צורי הוא, אע"פ שפחת בפירוש, לא עשה ולא כלום, דהא קסבר [לעיל נ"ו ע"ב] כל המתנה על מה שכתו' בתורה תנאו בטל, וכתובה דאוריתא צורי, ומשמע דאפי' לרשב"ג אסמכתא דרבנן הוא, דהא סמכו קתני, ואע"ג דכתובת אשה מן התורה קאמ', הלכה למשה מסיני כשאר תורה שבעל פה קאמ', וכדאמרי במסכת חולין [י"ז ע"ב] מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה ואע"ג דמדבר קבלה גמר לה, ותניא בתוספתא [סוף כתובות] רשב"ג אומ' כתובת אשה ובעל חוב במקום הנישואין, דאלו מהלכה או מדברי תורה כל מוהר שהסכימו בסך שניהם הוי מוהר ואתו רבנן תקנו להם סך מאתים דינ' שלהם, כלומ' מנה מדינה כנגד מאתים שקבעה תורה בשלה גבי אונסין, ואנן קימא לן כרבנן, ובכולי תלמודא אמרי' כתובה מאי טעמ' תקינו רבנן, וכן פסקו רבנו הגדול וכל הגאונים ז"ל. ואי קשיא לך הא אמ' ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, לא תיקשי לך, חדא דאין סומכין על הכללות, וסוגיין דרבנן הויא. ועוד דליתיה לההוא כללא ואמוראי פליגי בה אליבא דר' יוחנן, ולית הלכתא כמאן דכאיל ההוא כללא בפרק המדיר [לעיל ע"ז ע"א] ובפרק המפקיד [ב"מ ל"ח ע"ב] [וכדכתב רבינו] הגדול ז"ל בפרק גט פשוט דההוא כללא לאו דוקא הוא. ולא סמכינן עליה, [ויש שפי' דמתני'] דוקא היכא דאמ' לה מטבע היוצא, אבל היכא דכתב לה מטבע סתם, מנה מדינה יהיב לה, דהא שמינית שבצורי. ולא נראה [לי, אלא חכמים תקנו לבתולה] מאתים של מדינה וכך היא גובה במפרש או במקום שאין כותבין [וכיוצא בזה, אבל] כתב מאתן זוזי וכתוב בה בבבל, גובה ממעות בבל או מן המקום שנכת[ב כשאר שטרות] או ממקום שגרשה, שכך קבל עליו כשכתב סתם (ובעל) [ובלבד] שלא לפחות מ[קיצתן של חכמים], וכן נראה דעת ה"ר משה הספרדי ז"ל עד כאן, וכן נראה בירוש[למי] ... כרבנן.
